שלשום הייתי במסיבת יום-הולדת לאל קרישנה. האירוע נערך בקיבוץ עין-שמר, שם חיה קהילה קטנה, כמה עשרות, של חסידי קרישנה. חלקם קשורים לתנועת ISKCON העולמית, הידועה יותר בכינויי "הרה קרישנה", ושבעבר כתבתי מאמר על ההיסטוריה שלה במערב כאחת מתנועות העידן החדש המצליחות ביותר.

התיאולוגיה שלהם מענינת מאוד: קרישנה, אל הינדי מסורתי המופיע כאוואטר (התגלמות אנושית) של האל וִישְנוּ, מתגדל ומתעלה אצל הצ'איטאניה (שם הזרם הדתי שלהם) למימדים חסרי תקדים. הצ'איתניים מסכימים, כמו רוב ההינדים, שכאשר קרישנה מופיע על פני האדמה הוא התגלמות של האל וישנו, שהוא האל האחראי על תחזוק העולם, האמצעי מבין משולש האלים הפופולרי ששני קדקודיו האחרים הם ברהמה (הבורא) ושיווה (המשמיד). אלא שאצל הצ'איטאניה וישנו עצמו הוא האצלה של קרישנה, הפעם כאלוהות טרנסצנדנטית, אך עדיין בעלת מאפיינים אישיים-אנושיים, שנמצאת מעל וישנו (ראו תרשים). מכיוון שהאל, גם בהוויתו הגבוהה ביותר, הוא בעל גוף ודמות הגוף, אפשר ואף רצוי לקשור קשר אישי ואינטימי של אהבה בינינו לבינו, ולמעשה זו, על פי הצ'איטאניה, מטרת החיים.

האהבה בין החסידים, או הדְבֶקִים, של קרישנה לבינו היא מהות הקיום ומטרתו, ולכן, וגם בגלל דמותו הפרסונלית של האל, אין בכלל מה לדבר על מני התאחדות עם אלוהים או (חלילה?) הבנה שאנחנו ממילא תמיד היינו אך ורק הוא. האל איננו האבסולוט חסר המאפיינים. האל הוא קרישנה, עליז ואוהב ומתוק ושובב.

וקרישנה הוא אכן שובב: במיתוסים המספרים עליו הוא עוסק, כילד, בגניבת עוגות ויוגורט וחלוקתם לקופים, במיני משחקים פרחחיים עם ילדים אחרים, וגם, כשהוא מתבגר מעט, בתענוגות אהבהבים עם לא פחות משש-עשרה אלף נערות בוקרים תמות, אותן הוא מפתה לנטוש את בעליהן החוקיים!

יש עליו גם סיפורים אחרים, והוא יודע להיות קשוח כשצריך: הוא יכול להרוג אנשים רעים, שדים אכזריים, וכמובן, ב"בהגווד גיטה" הוא זה שמעודד את ארג'ונה לצאת למלחמה כדי להשיב את ממלכתו הגזולה, תוך כדי שהוא מדריך אותו (את ארג'ונה) ביוגה העליונה של ההגעה לידיעה ואהבה שלמה שלו (של קרישנה).

אפשרותה של אמונה תמימה בימינו

אבל הדבר שהכי תפס את תשומת לבי אתמול היתה אווירת התמימות הקדושה ששררה על פני החגיגה כולה. כמאתיים אנשים התכנסו כדי לחגוג את יום הולדתו של קרישנה. אני בטוח שלא כולם, אבל כן בטוח שחלקם מאמינים בלב שלם שמדובר בדמות היסטורית, שנולדה כאמור לפני כחמשת אלפים שנה (5235 על פי החישובים האסטרולוגים שערך כותב הערך בויקיפדיה). הם מאמינים שכילד הוא השתובב בעיירה ורינדאוואן, וכמבוגר הוביל את צבאותיו של ארג'ונה לניצחון, כפי שמסופר במיתוס המהאבארתה. הם מאמינים שהוא שליט העולם הבלעדי, שמטרת החיים היא לאהוב אותו ושהאושר הגדול ביותר הוא להאהב על ידו. האנשים האלה, המקסימים ביותר אגב, הם אנשים מאמינים.

אפשר, אני חושב, להבין די בקלות איך דמות אלוהית שובבה, מתוקה ואוהבת מביסה ומחליפה די בקלות, לפחות בשביל רבים, דמות אלוהית זועפת וקנאית של מעין דיקטטור שמימי שמנחית מטה חוקים תוך איומים על הרעות הצפויות אם הם לא יישמרו, אותה אפשר למצוא בתורת משה. אבל אותי מפליאה עצם האפשרות של אמונה תמימה בימינו.

שימו לב: מדובר כאן לא בקהילה סגורה של חרדים, או באיזו התנחלות פרא אטומה לעולם החיצוני שמפתחת בקרבה חזיונות משיחיים. מדובר על אנשים שחיים בעולם, עובדים לפרנסתם במקצועות ממקצועות שונים, חשופים לכלי התקשורת ולהיגיון הפוסט-מודרני. ועדיין, הם מאוד מאמינים.

אמונה היא דבר מעניין. ברגע שאנחנו מחייבים עצמנו לאמונה מסויימת, חשוב לנו מאוד לשמור עליה בפני עצמנו, ולהוכיח לעצמנו שאין לנו בה שום פקפוק. ברגע שפקפוק כזה עולה (והוא תמיד עולה, שכן המציאות פריכה ושברירית מדי מכדי להתאים עצמה לאמונות קשיחות) אנחנו חייבים או להתעלם ממנו ולעשות עצמנו כאילו הוא מעולם לא עלה (זה הולך אם אנחנו לא מתעקשים להיות כנים עם עצמנו), או לתרץ אותו ולפתור אותו, ואת עצמנו ממנו. הבעיה היא שברגע שפקפוק כזה עלה, העובדה הזאת עצמה היא כבר סיבה לפקפוקים נוספים – שהרי אם האמנו באמונה שלמה, למה בכלל פקפקנו באמונתנו? כעת אנחנו מפקפקים באמונה שלנו (כלומר בתוכנה, למשל בטענה "תהיה תחיית המתים"), ומפקפקים באמונה שלנו באמונה שלנו (כלומר בדבקות שלנו בה, בטענה "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים"). מכאן קל מאוד להיכנס לסחרור שבסופו נתרסק לתוך החול ללא כל אמונה. לכן בימינו, כשהאינטרוספקציה היא דרך חיים (אם לא ממש אובססיה), מאמינים אמיתיים הם מחזה נדיר.

על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו מדברים על אמונה באלוהות מוגדרת. רבים היום מוכנים להצהיר בכל פה שהם מאמינים ב"כוח" כלשהו, ב"מקור אחד" או ב"אנרגיה" שממנה הכל מגיע ושהיא זו שמניעה את הכל. אבל לתפיסת העולם המודרנית יש בעיה עם אל שיש לו אישיות – בטח כזה שיש לו צורה. זה נראה לנו קצת משפיל בשביל אלוהים שיהיו לו קווי מתאר או אופי (וכמובן: הגיוני גם להאמין באחדות המוחלטת של הקיום, ולא הגיוני להאמין שיש לאחדות המוחלטת רצונות או מאפיינים כלשהם). אבל למעשה, אם אנחנו באמת רוצים להימנע מלאפיין את אלוהים, הרי שלא יעזור גם אם נאמר שהוא "אנרגיה". נהיינו חסידים כל כך נלהבים של המדע עד ששימוש בז'רגון פסאודו-מדעי ("כוח-על", "עיקרון-בסיסי") נראה לנו נאות יותר כשם לאלוהים מאשר "בורא עולם" או "היושב במרומים". אבל ככל שמדובר באלוהים אלו ואלו דברי מושגים מתים. והנה באים אנשים שלא זקוקים למכבסת המילים התיאולוגית הזאת ומצהירים בגלוי: אנחנו יודעים מי הוא אלוהים: קוראים לו קרישנה, הוא נראה כמו אדם, רק שהוא כחול ויפיפה ומדבר סנסקריט שוטפת.

הרה קרישנה

במסיבה שרנו שירי דת, ראינו הצגה הממחיזה קטעים מימי ילדותו של קרישנה, שמענו הרצאה פילוסופית-תיאולוגית, נהננו מריקוד של ילדות בתלבושות הודיות לכבוד האל, וכמובן: סעדנו כיד המלך (או האל) ממאה וחמישים (!) מני מזונות שונים, שהועלו כמובן כמנחה לקרישנה לפני הארוחה. בקיצור: הודו של צאיטאניה שהועברה קופלט לישראל 2007. אישית היתי מוקסם רוב הערב מהאווירה הטובה ומלאת האהבה, ולא פחות מהאנשים, שגם הם עשו רושם של בני אדם טובים ומלאים אהבה. נהנתי מהמוסיקה וההצגות מאוד, אם כי איתי אין לדעת: ברגע שמדברים על אלוהים אני נוטה להתפעם מכל דבר.

שגריר הודו שהוזמן לא הגיע, אבל מי שהגיע התענג. יומולדת שמח.