באמת שרציתי לכתוב משהו על מושג "הקדושה" היום, אבל אירועי השעה לא מאפשרים: רבני הציונות הדתית, עליהם כתבתי רק לפני כמה ימים, מיהרו לממש בעצמם את קריאתם לעלות להר הבית, ועלו. בעקבות זאת מאמר המערכת של "הארץ" היום מכנה את פועלם "פרובוקציה באיצטלה דתית", ואילו העיתונות החרדית קוראת לזה בפשטות: עבודת אלילים.

במאמר של יאיר אטינגר היום ב"הארץ" נכתב ש"בביטאון החרדי-ליטאי 'יתד נאמן' מגנים את הרבנים הבכירים כ'עובדי אלילים', 'רפורמים', 'סוחרים במצוות התורה' וכמובן כ'ד"לים', התואר המלגלג השמור לדתיים לאומיים." במאמר נוסף ב"יתד נאמן" נכתב (שוב, על פי "הארץ") ש"הסוגדים לעגל הציוני מוכנים לכופף הכל למען עגל זה גם אם הם נותרו אחרונים שעוד סוגדים לו"; "את הר הבית, מקום בית מקדשנו, הם מבקשים לחלל ולטמא מתוך אותה אמונה של סגידת ההבל של הגאולה הציונית כאילו בעליית יהודים למקום המקדש תתקרב הגאולה"

כפי שכתבתי, קיים איסור הלכתי ליהודים לעלות על הר הבית שכן מקומו המדוייק של קודש הקודשים אינו ברור ויש חשש שהעולים יגיעו אליו ויטמאו אותו. האיסור הזה נשמר בקפידה על ידי החרדים ועד לא מזמן גם על ידי הרוב המכריע של רבני הציונות הדתית. לא עוד: הלהט הלאומי-משיחי גבר על הציווי ההלכתי והעלייה הותרה.

מה שקורא כאן ברור: מאז הפינוי של חבל עזה, שבשביל הימנים המשיחיים היתה בראש ובראשונה אירוע תיאולוגי בעל משמעויות מרחיקות לכת, הציונות הדתית כולה עוברת זעזועים, נשברת לכתות ופלגים קטנים יותר ויותר, ומתוך התוהו ובוהו עולה ומתממש דווקא החשש הגדול שליווה את התנועה הזאת מראשיתה: שהמשיחיות שלה תקח אותה באותו נטיב הרה אסון אליו נעה לפנים השבתאות, כלומר העדפת המבנה התיאולוגי-מיסטי על הציווי ההלכתי.

כידוע, בימי משיח השקר שבתאי צבי נטען שאין יותר איסורים הלכתיים ושמכיוון שימות המשיח הגיעו יש לחגוג ולהתהולל. והם אכן חגגו: ש"צ היה אומר בחדווה את שם השם בקול רם, מאמיניו שמחו בתשעה באב וכולם ביחד התבסמו באורגיות רבות משתתפים.

כפי שכתבתי כאן, התיאולוגיה בה מחזיקים כמעט כל תלמידי הרבנים קוק היא כזו שרואה בשליטה על ארץ ישראל הפיזית את קירוב הגאולה. עוד ועוד שטחים פירושו של דבר שהווה נצבע יותר ויותר בגוון המוזהב של ימות המשיח. ומכיוון שאנחנו כל כך רוצים שהפעם אכן יתגשם החלום כולו במהרה בימינו, הכנסנו (כלומר, הרב קוק הכניס) אל תוך המיתוס היפה הזה גם איסור חמור על הקדוש ברוך הוא לחזור בו: הגאולה הזאת, כך הם בטוחים, נעה במסלול חד סטרי ואין ממנה נסיגה.

אבל מה לעשות שבעינינו אנחנו רואים שדווקא יש ויש נסיגה? קודם מסיני, אח"כ מלבנון ולאחרונה מחבל עזה? מה לעשות שהעובדות תופחות על פנינו, כמו על פני כל תיאולוגיה משיחית (עד כה), בפעימות קצובות וחסרות רחמים של פטיש על ראשו הנכנע של מסמר? מה לעשות שהתיאולוגיה שלנו הולכת והופכת למחוררת יותר מרובע דחייה בבירות אחרי הפצצת שטיח של חיל האוויר?

החלום ושברו, הדיסוננס ואיחויו

מה לעשות? לעשות. לאון פסטינגר, הפסיכולוג שהגה את תיאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" הבחין בדיוק בכך: כאשר העובדות בשטח אין עולות בקנה אחד עם האמונות שבלב, מתבצע על פי רוב שיכתוב מהיר של המציאות – כלומר אנחנו לא מוותרים על האמונות היקרות שלנו, אלא מסבירים איך המציאות בכל זאת מתאימה להן. דוגמא לכך נתתי במאמר על ההבדל הטרגי בין הרב קוק האב לבנו, בו סיפרתי איך אחרי כיבוש העיר קוניטרה בגולן במלחמת יום כיפור שמח ועלץ הרצי"ה קוק וראה בכך צעד נוסף לקראת הגאולה. אחרי כמה חודשים, כאשר הגבול הושב לקודמו (כלומר לזה של מלחמת ששת הימים) וקוניטרה נמסרה חזרה לסורים, קבע הרצי"ה באוזני חסידיו כי "למרות הכל אין נסיגה", ש"קוניטרה היתה ותהיה בידינו לעולם", ואין עיניים אנושיות מבחינות בכך משום ש"האידיאה שתכיר בה בגלוי ותציגה בפומבי עוד צריכה להתברר". בקיצור: הכחשת המציאות באופן ברור ומביך.

אבל זה לא מספיק. פסטינגר הבחין שהשקר הקטן ששיקרנו לעצמנו כאשר עיוותנו את תפיסת המציאות שלנו כדי לשמור על האמונות היקרות לנו עדיין מציק לנו מאוד, והוא הראה שקבוצות שעוברות משבר אמוני שכזה לא מסתפקות בכיזוב פשוט של המציאות והמשך החיים בסרט, אלא מתעקשות גם לצאת ולעשות: קבוצות כאלה על פי רוב תתחלנה בפעילות מיסיונרית הולכת וגוברת.

דבר כזה אפשר לראות גם אצל הדתיים לאומיים היום, אבל בקטן: יש אכן פעילות מיסיונרית דמויית דוכני הנחת התפילין של חב"ד. אבל רוב הפעילות לובשת צורות אחרות: דיונים תיאולוגיים על השבר ופשרו, ניסיונות רה-אירגון של הממסד, ומהלכים שונים המכוונים לערער על המצב החדש בשטח ("העלייה לחומש", בית המריבה בחברון), וגם הרבה פעילות שלובשת אופי סוציאלי של עזרה לזולת (העני, החלש), שהיא כמובן מבורכת מאוד.

צריך להבין שלכל פעילות כזאת יש גם משמעות תיאולוגית, ואין זה פשוט כלל לבצע מעבר מהשקפת עולם ממוקדת כיבוש והתיישבות, לכזו המבקשת לצאת מתוך החממה התוך-משיחית אל עבר החברה הכללית, אם בניסיון להחזירה בתשובה ואם בניסיון לעזור לנחשלים בתוכה.

אבל כמובן שיש כאלה, ורבים, שהמשבר האמוני רק תורם להקצנת המומנט המשיחי שבעולמם. לצערי הרב, רבים מהחשובים והמרכזיים שברבני הציונות הדתית בחרו במהלך הזה, וכופפו, בקריאה לעלות להר הבית, את ההלכה בפני האידיולוגיה המשיחית שלהם. מסתבר אם כן שהפינוי מעזה הוביל את ציונות הדתית המשיחית לתהליך מהיר של טירלול סיבובי, שבו עם תנופת שופרו של משיח עפים לכל עבר רסיסי הלכה. וכן: בדיוק לזה קוראים שבתאות.

ודבר מעצבן אחרון: אני דווקא כן חושב שהר הבית קדוש. אבל אני לא תופס קדושה באותה צורה שתופסים אותה חבורת הרבנים שעלו לשם. אכתוב על כך כשיהיה קצת זמן, ב"ה.

נספח:

והנה, הפלא ופלא, מן הצד השני מואשם הרב טל, שישיבתו פונתה מגוש קטיף, על ידי מזכ"ל בני עקיבא לשעבר ד"ר אמנון שפירא, בשבתאות, לא פחות. זאת לאחר שביום העצמאות הורה האחרון לתלמידיו לא לחגוג ולא להניף את דגל ישראל – כלומר הוא דווקא נסוג מזיהוי המדינה כקדושה וכאתחלתא דגאולה, זאת בעקבות פינויו מביתו בחבל עזה. ירעם נתניהו באנרג'י מדווח ששפירא טען ש""תלמידי הרב טל חובשים בכוונה כיפות סרוגות, כדי להתחפש וללכוד ברשת את הנוער הציוני-דתי", ולכן מדובר ב"שקר וחטא נגד התורה, שציוותה: 'מדבר שקר תרחק'. כך נהגו גם שבתי צבי וחסידיו, שעברו בזדון על מצוות התורה בכדי לשומרה, כביכול. מכאן, שהרב טל הוא שבתי צבי מודרני, רחמנא לצלן, והלוואי שיחזור בתשובה שלימה בהקדם." – עכשיו רק חסר שטל יאשים את החרדים בשבתאות ונשלים סיבוב שלם של כפירה בעיקר ועבודה זרה.

[גם העולם לא חדל מלהשתגע: אתמול שודרה ב- BBC כתבת תחקיר על הסיינטולוגיה – אפשר לצפות בה כאן; אם אתם רואים את הרשימה הזאת לא כהלכה זה בגלל שאתם משתמשים בפיירפוקס. משום מה תיבות פנימיות לא עוברות אליו טוב. לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]