לפני כשלושה חודשים ביקש חבר רחוק שלי, חיים, שאחתן אותו ואת בחירת לבו, שָני. בהיסוס, הסכמתי.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לוקח חתונות מאוד ברצינות (ואולי זאת אחת הסיבות שבגללה עדיין לא התחתנתי). ברור, אם כן, שבקשתו של חיים, הגם שהחמיאה לי, הטילה עלי אימה גדולה ויראה, מעין "חיל ורעדה" של העומד לפני קודש הקודשים. מחד, אני ודאי לא רואה את עצמי סמכות דתית או רוחנית רצינית מספיק כדי לקדש זוגות לפני השמיים. מאידך, עם כל הטמטום, העיוורון והכיעור שבממסד האורתודוקסי, יש לי הרבה כבוד אליו, כאילו חוט של אמת (היסטורית, תיאולוגית, אפילו רוחנית) ממשיך לרוץ דרכו גם היום, מפלח את מרכז גופו המגושם והמעוות. אותו חוט של אמת הוא הנותן תוקף של קדושה לאיחוד הזוגי, תוקף שכאמור אני לא מרגיש שאני מסוגל להנחיל בכוחותיי הפרטיים הדלים.

מה הוקל לי איפה, כאשר הבהיר לי חיים שאת החופה עצמה יערוך רב אורתודוקסי, ואילו אני (ועוד חבר של הכלה) נהיה רק אמונים על ריפוד החופה משני צדדיה בתוכן מרגש לנו ורלוונטי לקהל. וכך היה. אתמול כך היה, ולפני שחיים ענד טבעת על אצבעה של שני אני נשאתי את הדברים הבאים. התגובות היו כל כך חיוביות עד שעלה בדעתי להביא את המילים גם לכאן, שכן אולי עוד מישהו ישמח לעשות בהן שימוש.

בסוף הדרשה הקצרה כפי שתראו ישנה "הפעלה" של הקהל. אני מרגיש שהיא חיונית כדי להכניס את האנשים לסוד הטקס, להביא אותם להיות שותפים אמיתיים לשמחה, לא רק צופים. אצלנו זה לא הלך, כי האולם (בעצם, גן) פישל. אולי היינו צריכים לתאם את זה איתם מוקדם יותר, ולהדגיש יותר את החשיבות של זה (אם כי, הרי הם ממילא תמיד עושים מה שהם רוצים, לא?). בכ"א, יש לערבב שני דברים שונים שיוצרים דבר מה חדש – וטעים (במקור חשבתי על אבקת שוקו וחלב, אבל אם הארוחה היא בשרית זה כמובן לא הולך…).

טוב, הנה הדברים:

למצוא מילים לתאר בהן חתונה דומה למאמץ למצוא מתנות לתת לזוג המאושר: קשה לבחור אותן, ולרוב הן ממילא מתגלות כחסרות טעם. כי במה אפשר לברך, ומה כבר אפשר לתת, לאנשים שיש להם הכל? — חתונה היא אכן הכל: היא מפגש של הדברים כולם, ואיחודם. אכן, איפה אם לא בחתונה אנחנו רואים איחוד מושלם של כל כך הרבה ניגודים? זכר ונקבה, רבנות והדיוטות, מסורת ואופנה, זכרונות וציפיות, זהב ובשר-אנוש, אלכוהול ואחריות, הערגה לנצח ואמירת ה"הן" כאן ועכשיו – חתונה היא הפסטיבל של אחדות הניגודים. וטוב שכך: בין הניגודים יש לקרב, בין הניצים יש להשכין שלום, את הקטבים יש לראות כמשלימים אחד את השני, על ההפכים ללמוד לחיות ביחד, להשתלב, להתחתן. החתונה היא הטקס שבו אנחנו, בני האדם, יוצרים הרמוניה בעולמנו: מחברים את המנותק, מלחימים יחד את השבור, מערבבים את המופרד, מאחדים את השונה. אם החיים הם מירוץ סללום בין ניגודים – החתונה היא איחודם השלם. ולא בכדי: כי רק בין ניגודים תיתכן הפרייה, ורק במפגש בין הפכים תיתכן הרמוניה. כי זו הרמוניה: לא ביטול הניגודים (והרי הזוג ימשיך להיות כל אחד אדם שלם בפני עצמו), אלא שילובם יחד ויצירת שלם מהם, העולה על סכום חלקיו. וזו החתונה. — התכנסנו כאן כדי לחגוג את חתונתם של שני וחיים, את המימוש ההרמוני של הזוגיות שלהם. כדי לקחת חלק התנועה הזאת של האחדות, של מזיגת הניגודים אחד אל השני ויצירת משהו חדש משניהם, ביקשתי שתביאו איתכם XXX וYYY. אנחנו נמזוג את הXXX לתוך הYYY, נערבב ביניהם וכך ניצור מהם דבר חדש. אותו אנחנו נרים בברכה לזוג הצעיר ואז נלגום ממנו, כדי לציין את השתתפותנו בשמחת איחודם של בני הזוג. שיהיה במזל טוב, בהרמוניה ובשלום.