חוק ומשפט

פעיל הר הבית יהודה גליק פותח בשביתת רעב

יהודה גליקלפני כשלושה שבועות נעצר יהודה גליק בעודו עורך את אחד מביקוריו התכופים על הר הבית / אל-חרם א-שריף. גליק הוא אחת מהדמויות הבולטות בקרב שוחרי הר הבית ובית המקדש בזמננו, והוא פועל רבות על מנת להעלות את המודעות לחשיבות הנושא ולעודד עליית יהודים למקום. אחרי מעצרו הוא שוחרר, אולם לא לפני שקיבל צו הרחקה מההר לזמן בלתי מוגבל. על פי המשטרה גליק עבר על "כללי הביקור" בהר "מתוך כוונה ובידיעה ברורה", והורחק משום שמעשים כאלה יכולים לעורר מהומות על ההר.

"כללי הביקור" עבור יהודים פירושם איסור להתפלל בצורה מופגנת, ופעילים שונים מקרב שוחרי הר הבית אכן עוברים מדי פעם על הכללים האלה. כפי שתראו מהראיון איתו להלן, גליק מכחיש שהוא עבר על הכללים. המשטרה, בגיבוי השב"כ, אוסרת על תפילת יהודים בהר בטעמי ביטחון, כלומר מתוך ההערכה שתפילת יהודים מופגנת תצית מהומות אלימות. אין לי כל דרך לדעת האם אכן המצב נפיץ עד כדי כך. אם כן, כפי שגם קבעו עמוס הראל וניר חסון במאמר ארוך בגיליון שישי האחרון של 'הארץ', ודאי שראוי להרחיק כל אדם שמפר את התקנות ומסכן את הציבור. אולם מה אם גליק לא עשה דבר?ומה אם המשטרה והשב"כ מגזימים ומחמירים בהערכותיהם על המצב בשטח כדי לעשות לעצמם את החיים קלים? כידוע, כבר היו דברים מעולם.

השאלות האלה נטענות בחשיבות כאשר אנחנו מבינים שמדובר כאן בהרחקה של אדם ממושא תשוקתו הדתית הגדול ביותר. עבור גליק הר הבית הוא לב חייו וזהותו. עבורו זהו מרכז העולם, מטאפורית וכפשוטו. מדובר אפוא בצעד חריף ביותר, שאסור שייושם בשרירותיות. גם האיסור להתפלל מלכתחילה נוגע ללב זהותו הדתית של גליק, וכמוהו של כמה עשרות יהודים אחרים.

בעניין זה ראוי להימנע גם מהגלישה הקלה לעבר ה"הזוי", "פסיכי", "מטורלל" וכו'. לגיטימי לחשוב שמי שחולם על בית מקדש הוא פסיכי, אבל לא לגיטימי להשתמש בזה בתור תירוץ להפלות את גליק לרעה. צרכיו הדתיים אמורים לקבל מאיתנו כבוד מינימלי, כמו צרכיהם הדתיים (או האתאיסטים) של כל אחד ואחת. מיותר לציין, אני מקווה, שמבחן הסובלנות שלנו הוא דווקא כלפי תופעות שאנחנו לא מזדהים איתן. להיות סובלני לדוסים שחביבים בעינינו זה די פשוט. גם המסגרת הדמוקרטית נמדדת בשמירה על זכיותיו של המיעוט דווקא – לרוב אין שום בעיה לקבל את מה שהוא רוצה.

אבל מה אם גליק אכן מסוכן? גליק משתתף בהכנת כלי המקדש ובתכנון המקדש עצמו, אם וכאשר ייבנה. ניסו שחם, לשעבר מפקד מחוז ירושלים, אמר פעם שיהודה גליק הוא "האדם המסוכן ביותר במזרח התיכון". כאשר הורחק גליק בעבר מההר הוא עתר לבג"צ (ב-2009), ובית המשפט קבע כי

העותר הודה בשיחה שערך עם קצין המשטרה במרחב דוד כי מטרתו ארוכת הטווח היא להביא לשינוי בסטאטוס-קוו על הר-הבית, ולצורך זה מפרסם הוא פרסומים בתקשורת המזמינים את הציבור להשתתף בתפילות רבות משתתפים על הר-הבית. להערכת המשטרה, עלייתו של העותר להר-הבית בנסיבות אלה עלולה, ברמה של קרבה לוודאות, להביא לפגיעה חמורה בשלום הציבור ובסדר הציבורי.

בקיצור, הסוגייה הזאת סבוכה. אם לא די בזאת, האווירה סביב ההר הולכת ומתלהטת בשנים האחרונות, כאשר שוחרי הר הבית מגבירים פעילות ומגייסים לטובתם גם חברי כנסת שונים, והמצב על ההר הופך לשאלה מורכבת לא רק של יחסים בינלאומיים עם שכנותינו, אלא גם של דת-מדינה וחופש-דת מול ביטחון הציבור. בעבר כתבתי לא מעט על הנושא, ולאחרונה ערכתי דו"ח מיוחד של עמותות 'קשב' ו'עיר עמים' שיצא תחת הכותרת "קשר מסוכן: דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה".

באופן אישי אני סבור שהאיסור על התפילה ליהודים על הר הבית הוא שערורייתי, ויכול להיות מוצדק רק אם באמת קיימת סכנה מיידית להתפרצות אלימה אם יתפללו. מצד שני, מכיוון שגם מדינת ישראל מכירה (למשל בחוזה השלום עם ירדן) בסמכות הווקף וממלכת ירדן על המתרחש בהר, שינוי הסטטוס קוו צריך להתבצע על ידי דיאלוג בין כל הצדדים המעורבים.

אחרי שמאמציו לשנות את רוע הגזרה עלו בתוהו, פתח היום יהודה גליק בשביתת רעב. כדי להבהיר את עמדתו ביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות. להלן תשובותיו.

מפת האיומים על קדשי האיסלאם בהר לדעת אתר 'שער דמשק' - לחצו כדי לעבור אליו

תוכל תחילה לתת לנו קצת רקע? מה בעצם אתה עושה על הר הבית בזמן האחרון?
מזה 25 שנה שאני עולה להר הבית. אני בעל תואר שני בתולדות עם ישראל ולפני כחמש שנים סיימתי קורס וקיבלתי רישיון "מורה דרך" מטעם משרד התיירות. הדרכתי עד היום בהר הבית מאות קבוצות להערכתי יותר מאלף (אגב, לא כולן של יהודים; הדרכתי לא מעט קבוצות נוצריות בהר הבית).

הר הבית הינו המקום הקדוש לעם היהודי ומוגדר בתורה "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם". הוא המקום היחיד בעולם שיש ליהודי מצוה להגיע אליו "לשכנו תדרשו ובאת שמה". הר הבית הוא המקום שעל פי חזון הנביאים ממנו תצא הנבואה "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" הוא המקום שעליו נאמר "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

כאשר אני לוקח קבוצה להר הבית אני מתייחס לפן הזה, דהיינו הפן הא-להי רוחני, הפן הזה של חיבור למקום שמסמל יותר מכל בעולם את האמונה בא-ל אחד. וכמה שזה נפלא ("יד ההשגחה" כלשוני) שאכן כל הדתות המונותיאסטיות רואות בו מקום קדוש. אני מעודד יהודים לעלות להר הבית כי האמת ההיסטורית היא שזהו המקום אליו חלמו אבותינו ואבות אבותינו להגיע אליו במשך כל הדורות. לצערנו בשנים האחרונות מישהו שתל בראשם של האנשים את הטעות ההיסטורית כאילו המקום הקדוש ליהודים הוא הכותל המערבי.

אתה טוען שהמשטרה סימנה אותך. למה? מה האינטרס שלה להרחיק אותך מההר?
לא זכור לי שהשתמשתי בביטוי "סימנה אותי" אלא "החליטה להרחיק אותי מההר מסיבות שאינן ענייניות". אינני יודע מה האינטרס של המשטרה אני יכול להעלות כמה השערות שכל אחת מהן יכולה להיות די סבירה:

  1. המשטרה כדרכה של משטרה מעדיפה "שקט" ולא נוח לה שיש אדם שמעודד אנשים לעלות להר הבית
  2. משטרה היא גוף ששונא ביקורת! במסגרת פעילותי הציבורית (מחוץ להר!!) אני מבקר את המשטרה ואף נאבק נגדה בבמות ציבוריות/משפטיות/פוליטיות. בין השאר אני נאבק נגד האפליה הקיימת בהר הבית כלפי יהודים בעלי חזות דתית, נגד האיסור המוזר על הכנסת ספרי קודש או על קיום תפילה בציבור בהר הבית (למעט זו של מוסלמים). אני נאבק נגד כניעת המשטרה לגורמים האלימים. במקום שהמקום יהיה מרכז עולמי לשיתוף פעולה בין מאמיני א-ל אחד הוא מסור בידי גורמים המטיפים לשנאה ומסיתים לאלימות.
  3. יש הנחיה מהדרג המדיני לדאוג שבהר הבית לא תהיה נוכחות גדולה מידי של יהודים לטובת אוירה נינוחה סביב המו"מ המדיני.
  4. במכלול השיקולים של המשטרה היא מעוניינת לחזק את קשריה עם הוואקף או גורמים איסלמיים ולרכוש את אמונם. הרחקת יהודה גליק המהווה סוג של סמל של הנוכחות היהודית יכולה להיתפס כמחווה לא רע.

האם אתה יכול להבטיח שלא עברת על התקנות של המתחם? כלומר שלא הרחיקו אותך בגלל שהתפללת למרות האיסור על כך?
יהודים בעלי חזות דתית העולים להר הבית "זוכים" בליווי צמוד של איש משטרה ואיש וואקף העוקבים אחרי כל צעד ושעל שלהם, ובמידה ומזהים חריגה מן הכללים מיד עוצרים או מעכבים או לכל הפחות מוציאים מההר. כאמור עליתי להר הבית מאות פעמים. ככל יהודי בעל חזות דתית גם אני "זוכה" לליוויים הנ"ל. והנה זה פלא למרות שמחפשים אותי מעולם לא נעצרתי, לא עוכבתי לא הוצאתי מההר וזאת למרות המעכב הצמוד. נדמה לי שזה אומר הכל.

בנוסף, אני מבקש לתקן את טענתך "התפללת למרות האיסור על כך". בג"ץ קבע כבר למעלה מעשר פעמים שאין איסור להתפלל בהר הבית! המשטרה יכולה למנוע תפילה במידה ויש לה "מידע קונקרטי שלא מבוסס על הערכות מן העבר כי התפילה תגרום להפרת הסדר הציבורי ותגרום לסכנת נפשות". המשטרה כמובן מותחת את הקו הזה עד תום. אבל גם המשטרה יודעת שיש גבולות לכך. על כן הגדירה המשטרה את מה שהיא אוסרת ל"תפילה מופגנת". ביטוי שקיבל גיבוי גם בבג"ץ כלשונו – "תפילה כן, הפגנה לא"

הצהרתי לא פעם גם בתקשורת, גם בבית משפט השלום וגם בבג"ץ שבכל פעם שאני עולה להר הבית אני משלב דברי תפילה בתוך דברי ההדרכה שלי. הדברים ידועים ומפורסמים הן למשטרה הן לבית המשפט והן לציבור ומעולם לא הסתרתי זאת, ואף נאמר לי מפורשות לא פעם על ידי קציני המשטרה בכירים "אין לנו בעיה עם זה".

ניתן למצוא סיורים מלאים או חלקים של סיורים שלי ביוטיוב ובאתרים אחרים. בכל הסיורים שלי אני חוזר פעמים רבות על ההנחיה הברורה – גם אם לא מוצא חן בעיני מישהו משהו – בסיורים שלי כולנו כולל כולם ממלאים אחרי הוראות המשטרה במלואן. כך נהגתי מעולם וכך בכוונתי לנהוג בעתיד. אני מאמין באמונה שלמה שאם כל אחד יקבע לעצמו כללים נגיע לאנרכיה ואני מכבד מאוד את מדינת ישראל חוקיה והוראות המשטרה שלה. מעולם לא חרגתי מכל הנ"ל.

עוד יצויין כי ביום בו עוכבתי והובאתי לתחנת המשטרה בתואנה ש"התנהגתי התנהגות שעלולה היתה להביא להפרת הסדר הציבורי", היה זה כחצי שעה אחרי שסיימתי סיור בהר וכבר הלכתי לדרכי והייתי באיזור רחבת הכותל. כשהגעתי לתחנת המשטרה פגשתי את קצין המשטרה אשר ליוה אותי בסיור בהר והוא שאל אותי מה אני עושה שם. עניתי לו שעוכבתי בתואנה הנ"ל, ואז הוא שאל כמשיח לפי תומו "מתי? הרי היית איתי בכל הסיור?"

למי פנית בעניינך? האם ניסית להיכנס לדיאלוג עם המשטרה או עם השר לבטחון פנים?
פניתי למפקד המרחב (איתו הייתי עד להרחקה בקשר אישי חם) – באימייל, בסמס, ובניסיון התקשרות טלפונית ללא הצלחה. עורך הדין שלי פנה למפקד מחוז ירושלים וביקש שיזמין אותי לשימוע. כידוע על פי חוק הם מחוייבים לענות תוך 14 יום. ואכן ביום ה-14 בשעה 6 בערב קיבל עורך דיני מכתב שהם לא רשאים לענות לו כי הוא לא הציג "יפוי כח". מיד שלח להם יפוי כח חתום על ידי ושוחח איתם טלפונית וביקש תגובתם. ותשובתם – "כעת יש לנו עוד 14 יום!"

חברי הקבוצה שהדרכתי הוציאו מכתב לשר לביטחון הפנים החתום על ידי כל 20 המשתתפים ובו הם מצהירים כי לאורך כל הסיור חזרתי על ההוראה שיש לציית להוראות המשטרה ושכך נהגתי גם אני ושלדעתם מדובר בעלילת שוא.

פגשתי את השר לבטחון פנים באופן אישי במזנון הח"כים בכנסת. ביקשתי לשוחח איתו והוא אמר שישמח לקבוע איתי פגישה ושאתאם עם העוזר שלו עמוס דהרי. כמובן שפניתי למר דהרי טלפונית למעלה מעשרים פעם וללא הועיל.

בנוסף, חברות הכנסת שולי מועלם ואיילת שקד וחברי הכנסת צחי הנגבי ויריב לוין העבירו מכתב עם כותרת "דחוף" לשר לביטחון הפנים ועד לרגע זה לא קיבלו תשובה. חברת הכנסת מירי רגב נפגשה עם היועץ המשפטי למחוז ירושלים ועם היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים והם טענו בפניה שיש להם מספיק ראיות לכך ש"התנהגתי התנהגות שעלולה היתה להבאי להפרת הסדר הציבורי".

אם תתפוס לרגע את העמדה של המשטרה, האם אתה יכול להבין את החשש שלהם מפריצה של מהומות על ההר בגלל משהו שייתפס בעיניים מוסלמיות כפרובוקציה? האם לדעתך סכנה כזאת לא נותנת לגיטימציה מסויימת להרחיק אנשים שיכולים לעורר אותה מההר לדעתך?
עמדתי העקרונית והמעשית היא שהמשטרה צריכה להרחיק מהר הבית כל אדם (יהודי, מוסלמי, נוצרי או בן כל דת אחרת או חסר דת) אשר יש חשש שינהג בהר הבית התנהגות אלימה. המשטרה צריכה לפעול בכל כוחה לאפשר סובלנות דתית בהר הבית לכל הדתות הרואות במקום הזה קדוש עבורם.

המשטרה הודתה מעל במות שונות כי האלימות בהר הבית לאורך השנים (למעט מקרים בודדים בלבד) היא אך ורק מכיוון אחד – מהכייוון המוסלמי. למרות זאת המשטרה פועלת "לקולא" וללא כל מוטיבציה כאשר מדובר באלימות ובהסתה לאלימות מצד גורמים מוסלמיים (שלצערי אף מנצלים את בתי התפילה הנהנים מחסינות מפני פעילות משטרתית כדי לאגור תחמושת וחומרי חבלה), ואילו נוהגת "לחומרא" קיצונית כאשר יש כל בדל של חשש רחוק קל שבקלים מהתנהגות יהודית העלולה להרגיז מאן דהוא בצד המוסלמי!

המשטרה נוהגת בחוסר סבירות קיצונית כאשר מאפשרת לגורמים מוסלמים לערוך פיקניקים, לשחק כדורגל בכל רחבי הר הבית (בניגוד להוראה מפורשת של בג"ץ) ואילו מונעת תפילה יהודית ציבורית מופגנת או השתחוויה, אחיזת סידור או ספר תהלים גם כאשר מדובר במקומות נידחים ומוסתרים בהר ולא אמורים ליצור כל סוג של חיכוך.

אז למה בעצם אנחנו מתעקשים על הפרדת דת ממדינה?

מדי פעם, בעת פולמוס על ענייני דת ומדינה, ניתן להיות עדים למחזה מוזר: כאשר מובעת על ידי צד א' התנגדות למימון ממלכתי של שירותי דת או להכנסת שיעורי דת לבתי הספר, צד ב' בויכוח טוען כנגדו ש"מממנים גם תיאטרון" או ש"מלמדים גם אזרחות". המחזה הוא מוזר, כיוון שמתגלה כאן חוסר הבנה בסיסי באופיה של הדת כמוסד חברתי וכחלק מהזהות הפרטית שלנו. שהרי התחום הדתי, דווקא משום שהוא כל כך משמעותי ומרכזי בחיי רבים כל כך, אינו יכול להיות מנוכס על ידי המדינה ונכפה על אזרחיה – לפחות לא בדמוקרטיה ליברלית. ברשימה הזאת אני מעוניין לנסות להבהיר עניין זה, ואולי כך גם לתרום מעט לשיח בנושא. אני רוצה להסביר בפשטות, ועד כמה שידיעותיי המוגבלות במדע המדינה תאפשרנה, מדוע ולמה הדמוקרטיה הליברלית אכן מפרידה את הדת מרשויות המדינה.

ונתחיל בסיפור שאביא מפי שר החינוך שי פירון, שבעצמו הביא אותו (בישיבת ההכרזה על הקמת האגף ליהדות פלורליסטית במשרדו) מפי השר לשעבר יאיר צבן, שבעצמו הביא אותו מפי ר' יעקב יוסף מפולנאה, שבעצמו הביא אותו מפי מורו ורבו, הבעל שם טוב זי"ע (סתם, שני האחרונים לא באמת הכירו את הסיפור). יאיר צבן אמר פעם לשי פירון, שכאשר מלמדים מורשת ודת בבתי הספר יש שלוש שאלות שמותר לשאול, ושאלה אחת שאסור. פירון נתן דוגמא הקשורה ללימוד על מזוזה. בדוגמא הזאת מותר (ואף רצוי) ללמד את תלמידי בתי הספר הממלכתיים בישראל מהי מזוזה (שאלת "מה זה? איך זה קשור לתרבות שלנו?"), מותר ללמד אותם אילו פרשות תמונות בחובה (שאלת "מה יש בזה? ממה זה מורכב?"), ומותר גם ללמד אותם איך מכינים אותה (להביא סופר סת"ם לכיתה וכו'). מה שאסור הוא להמשיך הלאה ולשאול את השאלה "למי יש בבית מזוזה?".

את השאלה האחרונה אסור לשאול, מפני שהיא חורגת מתחום הלימוד התיאורטי ופולשת את חייו הפרטיים של התלמיד. המדינה הדמוקרטית לא מעוניינת להכתיב לאזרחיה כל דבר שנוגע למצפונם ולדתם, ולכן לא ראוי להעמיד תלמידי בית ספר במקום שהם יאלצו להרגיש לא בנוח אם יש או אין להם מזוזה (יש או אין – תלוי באיזה בית ספר מדובר כמובן).

הדוגמא הזאת מועילה כדי להבין ממנה את קו הגבול שבין הפומבי לפרטי, בין המרחב הציבורי שאמור להיות חופשי מדת, לבין המרחב הפרטי שבו אמור האינדיבידואל להחליט על אמונתו ודתו. זאת גם דוגמא טובה מפני שהיא מדגימה עד כמה העניין אינו חד וחלק, עד כמה הוא מורכב, שהרי ברור לנו שבכל בית ספר ישראלי חוגגים את חגי היהדות מתוך הנחה שכולם בעניין. ההנחה הזאת היא לא משהו שחקוק בסלע, ויכולה להשתנות עם התמורות התרבותיות שעוברות עלינו. אבל בכל רגע נתון יש איזה קונצנזוס אמורפי לגבי מידת הקרבה לדת/תרבות היהודית של רוב הציבור ולגבי מידת הקרבה שאנחנו גם רוצים לשמר הלאה. כשהוא ישתנה, תשתנה גם המידה בה ניתן יהיה לדבר על חגי ישראל ולחגוג אותם בבתי ספר.

למאפייני הדמוקרטיה הליברלית

לאו שטראוס"הליברליזם", היה אוהב לומר לאו שטראוס, "עומד ונופל על ההבחנה בין מדינה לחברה, כלומר על ההכרה בתחום הפרטי". כוונתו היתה שבדמוקרטיה ליברלית אין למדינה רשות לעצב את החברה במובן החמור של המילה, כלומר לכוון את בניה אל עבר "ערכים גבוהים", כלומר אל "תכליות" של החיים (כגון דעת ה', הארה רוחנית, בריאת "אדם חדש", קבלת ישו כמושיע וכיוצא באלו). התחום הפרטי, דהיינו זה הכולל אמונות ואתיקה, דהיינו זה הקרוב ביותר ללבנו והמעצב ומכונן את זהותנו, נשאר פרטי. לכן אנחנו חופשיים לחנך את ילדינו כראות עינינו, לכן כפייה דתית היא אסורה. כפי שקבע שטראוס, אל למדינה לגעת לנו בנשמה.

רונלד דוורקין העמיק בעניין הזה במאמרו "ליברליזם". על פי דוורקין עלינו להבחין בין שני סוגים של מחויבויות מוסריות: פרוצדורליות ומהותיות. המחויבויות הפרוצדוראליות הן אלה שמורות לנו לנהוג בהגינות עם הזולת, לכבד את רגשותיו, את רכושו, את זכותו לחיים, לבריאות, לשלווה. מחויבויות מהותיות הן מה שקראתי לו קודם "ערכים גבוהים". אלו המחויבויות שלנו למה שאנחנו רואים כמטרות החיים (עבודת ה', התפתחות אינטלקטואלית, נירוונה).

דוורקין מסכים עם שטראוס שהחברה הליברלית היא חברה שלא מאמצת שום עמדה לגבי המחויבויות המהותיות. מצד שני, היא שומרת ואוכפת את המחויבויות הפרוצדורליות, ומדינה ליברלית גם לוקחת על עצמה, כמדינה, מחויבויות פרוצדוראליות (המדינה מקימה מערכות חינוך, בריאות וכו'). במילים אחרות, בדמוקרטיה ליברלית מתעקשים, מצד אחד, לנהוג בשוויון, בהוגנות, באי-אלימות, כלפי כל האזרחים, ומצד שני לא מוצבת בפני האזרחים, מטעם המדינה, שום מחוייבות מהותית, והמדינה לא מעדיפה מחוייבות מהותית אחת על השניה.

רונלד דוורקיןלמה? ראשית, מפני שברור שבחברה המודרנית יש מגוון רחב של מחויבויות מהותיות, ואין שום סיכוי שעל אותו פיסת אדמה יהיה קונצנזוס מוחלט לגבי מה אמורה להיות שאיפתו העליונה של האדם. ייתכן מאוד שרוב האנשים במקום מסויים יתמכו במחוייבות מהותית מסוג ספציפי (נאמר, איסלם שיעי תריסרי), אבל הניסיון לכפות את דעתם על המיעוט שאינו מחזיק באותה מחוייבות מהותית תביא למתח תמידי, וכנראה לאלימות (כלפי המיעוט, בראש ובראשונה). זו סיבה פרגמטית ומוסרית לחופש דת.

למה בכלל לתת לאדם לבחור?

מבחינה עוד יותר מהותית, הדמוקרטיה הליברלית, כפי שמנסח זאת יעקב טלמון,

רואה היא במשטרים המדיניים סידורים פרגמטיים לצרכי השעה. […] כמו כן היא מודה בקיום תחומים שונים ונבדלים, שבהם מוצא האדם את התגשמותו והקיבוץ את תיקונו, תחומים שהם לגמרי מחוץ לתחומו של הארגון המדיני והפוליטיקה.

לעומתה המשטר הפשיסטי או הדמוקרטיה העממית

מכירה רק תחום קיום אחד ויחיד – התחום הפוליטי. אסכולה זו מרחיבה את הפוליטיקה, עד שהיא מקיפה את כלל הקיום האנושי. מתייחסת היא לכל מחשבה או פעולה אנושית משמעות חברתית ועושה אותה עניין לפוליטיקה."*

הפאשיזם ודומיו גורסים שהגשמתו והשתלמותו המלאה של האדם תיתכן רק על ידי הפיכתו לחלק מקולקטיב בעל מבנה ותוכן מסויימים (גזע האדונים הכפוף לפיהרר, רפובליקה של הפרולטריון, ממלכת כהנים וגוי קדוש). ברור שבמקרה זה המדינה תתערב במישור הערכי הגבוה של הפרט, ו"תכוון" אותו – מנקודת מבטה, לטובתו כמובן! – אל עבר מימוש הפוטנציאל שלו. (כתבתי כאן בהרחבה מסויימת על הנושא, בהקשר לחשיבתו של משה פייגלין.) מי שחושב שהאדם יכול או צריך למצוא את תכליתו בעצמו, ושתכלית זו יכולה לא להיות קשורה להטמעתו בחברה סביבו, יתמוך בדמוקרטיה ליברלית. זהו ויכוח אידיאולוגי (ותיאולוגי) הנוגע לטבע האדם והחברה בין המצדדים בפאשיזם או בדמוקרטיה ליברלית.

אבל למה בכלל לתת לאדם לבחור? כפי שמסביר צ'רלס טיילור במאמרו "הפוליטיקה של ההכרה" (כולו כאן באנגלית ב-pdf),

הנחות פילוסופיות מעמיקות ביותר מונחות ביסודה של השקפה זו על ליברליזם, ששורשיה נעוצים בתורתו של קאנט. אחד המאפיינים הוא התובנה שכבודו הסגולי של האדם (human dignity) מתבסס ברובו על אוטונומיה, היינו על יכולתו של כל פרט לגבש לעצמו השקפה בשאלה מהם החיים הטובים בעיניו. כבוד האדם אינו מתקשר עם ראיית עולם מסויימת לגבי החיים הטובים, שחריגה ממנה תפחית מכבודו של האדם. כבוד האדם מתקשר דווקא עם הכוח לשקול ולאמץ השקפה זו או אחרת. **

מדובר בתפיסה מסויימת של כבוד האדם. זו סיבה פילוסופית ועקרונית לתמיכה בדמוקרטיה ליברלית. כלומר, על פי עמדה זו אישה שבוחרת להיות זונה שומרת על כבודה הסגולי בכך שבחרה בזה בצורה אוטונומית, ואילו הניסיון של המדינה לאסור עליה זאת הוא הוא פגיעה בכבודה הסגולי כאדם אוטונומי. מכיוון שהליברליזם מאמין שרצונו של אדם כבודו, ושחופש הבחירה הוא מינימום הכרחי לחיי אדם במלוא מובן המילה, החברה הליברלית עוצרת את עצמה ולא כופה על אזרחיה כיוון אתי מסויים. כך, בעוד שהיא בהחלט תכפה על האזרחים לעצור ברמזור אדום, להתגייס לצבא, לשלם מיסים, וכמובן לא לרצוח אחד את השני, היא לעולם לא תכפה עליהם להתאסלם, להפוך לאתאיסטים או לכונן חברת מופת סוציאליסטית.

הדמוקרטיה הליברלית אינה יכולה להרשות לעצמה לחוקק חוקים שמטרתם לקרב אנשים לאלוהים, או להפוך אנשים לטובים יותר (יש חוק נגד גנבה, אבל אין חוק נגד ניאוף). זאת מפני שהדרך להגיע למטרות נשגבות אלה הוא בדיוק מה שמבדיל בין בני אדם, ועל המדינה לכבד בדיוק את ההבדלים האלה. על פי עמדה זו ההבדלים האלה הם חלק חשוב מהיותנו אנושיים, ולא לכלוכים שיש לנקות כדי לחשוף, מתחתם לכאורה, את אנושיותנו הטהורה. כל שהדקמורטיה הליברלית יכולה לעשות, וזה גם מה שהיא מנסה לעשות, הוא ליצור את התנאים בהם האזרחים יהיו יכולים לפתח דרכים אלה בעצמם.

ליברליזם ללא נחת, א

הדוגמא על האישה שבוחרת להשכיר את גופה תמורת כסף מדגימה, נדמה לי, חלק מהבעייתיות שבליברליזם. נכון שאין חוק נגד ניאוף, אבל יש חוק נגד זנות. כלומר, המדינה במקרה זה כן מנסה לכפות כיוון מוסרי מסויים על הציבור. במקרה זה יהיו שיאמרו שמדובר בכשל מקומי של הדמוקרטיה הליברלית, שעתיד להיות מתוקן כאשר הזנות תהפוך חוקית (בעיקר אם הזנות היא מרכיב חשוב במסע האתי-רוחני של אותה אישה).

מצד שני, ייתכן שהאינטואיציה המוסרית שלנו מרגישה שמיסוד הזנות אינו רעיון טוב. אנחנו מרגישים שהעניין דווקא פוגע במשהו מהותי ממש שאנחנו תופסים ככבוד האדם. מצד שלישי, כשאנחנו חושבים על זה אנחנו גם זוכרים שהאינטואיציה המוסרית של רבים במערב היתה עד לפני כמה עשרות שנים מתקוממת כנגד הומוסקסואליות, או הפלות יזומות, ולפני זה כנגד שתיית אלכוהול (בארה"ב) ואף נגד ריקוד (בארה"ב ובישראל). כל אלה נחשבו "לא מוסריים", ואף חוקקו כנגדם חוקים (טוב, חוץ מעניין הריקוד). האם זה רק עניין של זמן עד שהזנות תוכשר? ואולי במערך הכוחות הפטריארכלי הנוכחי בחברה שלנו הפגיעה בנשים תהיה קשה מדי? (אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה כרגע – ראו רק מהזמן האחרון כאן זונות שבעד, כאן אני מעלה הסתייגויות, כאן ורד לי כותבת נגד מכיוון אחר.)

ליברליזם ללא נחת, ב

צ'רלס טיילורלליברליזם בגרסתו הזו יש עוד בעיה, והיא (כפי שמציין טיילור שם) שהוא מפלה לרעה חברות בעלות מטרות קולקטיביות. הדמוקרטיה הליברלית הרי נמנעת מלתת "כיוון" ספציפי לחברה, אבל כך ייתכן שהיא תאפשר לתרבות המסויימת באותה חברה להישחק. טיילור מביא את הדוגמא של קוויבק, שמעוניינת שהתרבות הצרפתית תשתמר ותפרח בתחומה. אם משטר מסויים מעוניין שתרבות מסויימת תפרח בו, הרי שאז

החברה הפוליטית איננה ניטרלית ביחסה אל מי שנותרו נאמנים לתרבות אבותינו, לעומת מי שמעדיפים להתנתק ממנה בשמה של מטרה אישית כלשהי הקשורה בהתפתחות עצמית. […] פוליטיקה ששמה לה למטרה את נושא ההישרדות [התרבותית] פועלת בצורה אקטיבית ליצור חברים בקהילה, למשל בכך שהיא מבטיחה שהדורות הבאים ימשיכו להזדהות כדוברי צרפתית. […]

משום כך תושבי קוויבק, ואלה המייחסים חשיבות דומה לסוג זה של מטרות קולקטיביות, נוטים להעדיף מודל שונה למדי של חברה ליברלית. על פי השקפתם, ניתן לארגן חברה סביב ההגדרה של החיים הטובים בלי שהגדרה זו תיתפס כמביעה זלזול באלה שאינם שותפים לה. במקרים שבהם טבעו של הטוב מחייב שיבקשוהו במשותף, הוא הופך לעניינה של הפוליטיקה הציבורית. על פי השקפה זו, חברה ליברלית מייחדת את עצמה ככזו באופן שבו היא מתייחסת אל מיעוטים, לרבות אלה שאינם מסכימים להגדרה הציבורית של הטוב, ומעל לכל, בזכויות שהיא מעניקה לכלל החברים בה. הכוונה לזכויות הנחשבות לזכויות הבסיסיות והמשמעותיות ביותר מאז ימיו הראשונים של הליברליזם: הזכות לחיים, לחירות, ליחס משפטי צודק, לחופש דיבור, לחופש פולחן דתי וכיוצא באלה.

במודל זה קיימת סכנה של התעלמות אפשרית מגבול מהותי בדיבור על זכויות יסוד כאשר מתכוונים למשל לסימון מסחרי בשפה שבחר בה הפרט. יש להבחין בין חירויות יסוד, כלומר חירויות שלעולם אין להפר אותן ולכן הן חייבות להיות מקובעות עד תום, מצד אחד, לבין זכויות יתר וחסינויות, שהן חשובות כשלעצמן אך בכל זאת מותר לבטל או לצמצם אותן מסיבות של מדיניות ציבורית – גם אם הדבר מחייב סיבות טובות מאוד – מצד אחר. **

ההקבלה לחברה היהודית בישראל ברורה: מדובר בחברה בעלת מטרות קולקטיביות מובהקות (שמירה על התרבות והדת היהודית), ומצד שני זו חברה שמנסה (נכון, במידות שונות של נחישות) לקיים דמוקרטיה ליברלית. על פי טיילור יש אפשרות לכלול מטרות קולקטיביות ועדיין לשמור על ליברליות, אבל הליברליות של החברה תימדד על פי היחס אל המיעוטים שבה. בעיקר תהיה חייבת אותה דמוקרטיה ליברלית לדאוג היטב ששום "חירויות יסוד" של המיעוטים לא יפגעו. זכויות יתר, כמו לקרוא את המחיר של המוצר בשפה שלך, יכולות להיפגע, אבל רק במקרה שיש לכך סיבה טובה מאוד.

המקרה המוזר של היהדות

אבל העניין מסתבך: אפשר אולי לקיים חברה ליברלית ששואפת לשמר תרבות יהודית. אבל מה בנוגע לדת יהודית? האם הניסיון לשמר דת יהודית לא יפגע בחופש הדת של פרטים שונים בחברה, בין אם כאינדיבידואלים (יהודים חילונים) ובין אם כקהילות מיעוטים (קראים, נוצרים, מוסלמים)? אם הרצון הקולקטיבי לשימור הדת היהודית יבוא לידי ביטוי בכך שבבתי הספר ישאלו למי יש מזוזה בבית (מתוך כוונה לעודד התקנת מזוזות), הרי שהדבר יפגע בחופש הדת של היהודים שאינם מעוניינים בצורה זו של פולחן דתי. האם זו פגיעה מידתית, או חריגה אל תוך תחום חירויות היסוד שלנו? על פניו, ענייני דת הם תמיד חריגה אל תחום חירויות היסוד שלנו.

מיילא שאלות על מזוזה – מה עם הרבנות הראשית שכופה על כולנו להתחתן אך ורק דרך אנשיה? האין היא פוגעת פגיעה קשה בחופש הדת שלנו, ובכך בחירויות היסוד שלנו? מצדדיה יאמרו שרק כך אפשר לפעול למען המטרה הקולקטיבית של שימור העם היהודי. אלה יתמכו בהמשך הכפייה הדתית הזו, ויאמרו בפה מלא ש"מניעת התבוללות מצדיקה רמיסת זכויות אזרח מסויימות". האם מדובר בסיבה מספיק טובה שמצדיקה שלילת חירויות יסוד? נדמה לי שלא, שכן החירות להתחתן כרצוננו היא זכות יסודית ראשונה במעלה. אבל ברור שיש כאן הכרעה קשה.

שימו לב שיש כאן כאמור בעיה מיוחדת, מפני שבניגוד לקוויבק, בישראל רבות מהמטרות הקולקטיביות הן דתיות, ולכן ההתנגשות עם הדמוקרטיה הליברלית היא עמוקה ועקרונית. מצד אחד, אסור לכפות על אזרח פרטי את תפיסותיה הדתיות של המדינה, גם אם רוב מוחלט תומך בהן (טיילור קובע שהליברליזם "חייב להציב את הגבול"). מצד שני, אנחנו עומדים כאן שוב מול המצב הייחודי של היהדות, שהיא גם לאום וגם תרבות וגם דת. האפשרות לוותר על המרכיב הדתי של היהדות מבחינת המדינה קיים כמובן, אבל האם הוא לא יעשה לתופעה האנושית העתיקה הזאת עוול? האם הדת היהודית (וצריך כמובן גם להגדיר לעצמנו מהי "הדת היהודית") נידונה לעבור תהליך של פרוטסטנטיזציה שבמסגרתו היא תהפוך לעניינו של הפרט? ואם לא, אם היא תכפה עלינו כעניין ציבורי, האם לא ייעשה אז עוול לאזרחים הפרטיים, כלומר ליהודים החיים היום? איזה עוול גדול יותר? איזה עוול אנחנו מוכנים לסבול?

אלה שאלות קשות. צריך לזכור שיש כל מני מודלים של הפרדת דת מהמדינה. בבריטניה, למשל, יש דת רשמית – הכנסייה האנגליקנית – ובמידה הזאת הדתות האחרות מופלות לרעה. מצד שני, הרי לא נטען שאין שם חופש דת. מאידך, כדאי גם לציין את הלקח ההיסטורי (גם הוא מסורת שכדאי לשמר את זכרונה): לפחות עד כה, כל קיבוץ קולקטיבי שניסה לממש בכפייה "ערכים גבוהים" בקנה מידה רחב סיפק לנו תצוגה מדכאת של עריצות שפלה ורצח המוני.

:

* יעקב טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית, דביר, תל אביב, תשכ"ה, עמ' 1-2

** צ'רלס טיילור, ”הפוליטיקה של ההכרה“, תר. חניתה רוזנבלט ואוהד נחתומי, בתוך רב־תרבותיות במבחן הישראליות, ע. אוהד נחתומי, מאגנס, ירושלים, 2003, עמ' 21-42. שיניתי מעט את התרגום במקומות שחשבתי שכך מדוייק יותר.

  • אני שמח לומר שלפני כמה ימים הדוקטורט שלי אושר.
  • לאחרונה התקבלה תרומה דרך הבלוג – תודה רבה לתורם.