ודאי כבר שמעתם: על פי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסתבר ש-5.4 מהאוכלוסייה היהודית בארץ מגדירים עצמם כ"חוזרים בתשובה". הממצא הזה, שזכה לכותרות שונות במקומות שונים, לא באמת דרמטי לדעתי, גם מכיוון שהמספר הזה אינו גדול (בוודאי בהתחשב בנסיבות), גם מכיוון שקשה הרבה יותר לדעת כמה מהאוכלוסייה הדתית עוברת לצד החילוני, וגם מכיוון שהחזרה בתשובה היום שונה לחלוטין מזו שאנחנו מכירים מאותו גל מפורסם של חזרה בתשובה משנות השבעים.

כיצד שונה? שאול מייזליש כתב על כך לא מזמן (מוסף "עמדה" של "מקור ראשון", 17.9.10):

הזרם העכשווי הגדול ביותר של השבים שיך לבעלי תשובה "חלקיים". התופעה עצמה מתבטאת בהתעניינות עצומה בכל מקצועות היהדות, ברצון להתעמק בהם, ובמיוחד בתחומי הקבלה והמיסטיקה, אך מבלי להפוך ל"דתיים".

כלומר, הדגש בחזרה בתשובה העכשווית איננו קיום מצוות, אלא לימוד טקסטואלי ו/או קרבה לאלוהות דרך חוויות רוחניות. זה הבדל עקרוני, והוא נובע מכמה סיבות, שמביניהן אותי מעניינת במיוחד התקבלותו של ההגיון הניו-אייג'י בין היהודים המחפשים את דתם. בקצרה: החזרה בתשובה היום היא יותר פרטית, ויותר פנימית.

האם אפשר לחזור בתשובה בצורה שונה? בוודאי. בשנה שעברה, כשלימדתי קורס בנושא "רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו", ניסיתי להסביר זאת לסטודנטים, כלומר להסביר עד כמה החוזרים בתשובה של ימינו שונים מאלו של שנות השבעים, ימי אורי זוהר והטראומה של מלחמת יום-הכיפורים. אני מקווה שהצלחתי, אבל ודאי היה לי קל יותר אם הייתי מביא דברים הישר מפי האתון. בכתבה נאה של נטע סלע (שהתפרסמה בסופ"ש הזה) על תנועת החזרה בתשובה הנוכחית והאתגרים שהיא מציבה בפני הציבור החרדי נוכל למצוא את אותם דברים מפורשים. מסתבר שלמי שמעורה בעניין לא קשה להבחין בהבדלים הנ"ל, והכתבה מביאה כמה ציטוטים חשובים לאותו עניין. הנה:

העיתונאי ישראל גליס היה בין הנפשות הפעילות ביותר בתנועות התשובה שצצו בהמוניהן החל משנות השבעים. "בתחילת הדרך הייתה כמות קטנה של חוזרים בתשובה. החזרה המאסיבית הייתה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז התחיל הבום הגדול." […] אבל כאמור בין גל התשובה שפקד אותנו בשנות השבעים לזה שאנו חווים היום קיים הבדל מהותי. "אם פעם יכולת לעבור ליד אור שמח ולשמוע מבפנים ויכוחים רמים וחוצבי להבות עד השעות הקטנות של הלילה בדבר השאלות הגדולות: האם יש אלוקים בכלל, ומה מהותו האמיתית של היהודי, כיום זה נעלם כמעט לגמרי", מאבחן גליס. "אנשים כבר לא שואלים בכלל את השאלות האלה. זה כבר מובן מאליו. היום בעיקר מחפשים להתחבר, לחוות חוויות רוחניות. אין שאלות תיאולוגיות קשות מדי".
[…]
[מרדכי (פופיק) ארנון, המשתייך לדור בעלי התשובה של שנות השבעים] גם מבקש לעמוד על ההבדלים בין אז להיום. "ההבדל בין התקופה שאנחנו חזרנו בתשובה ובין התקופה כיום הוא שאנחנו חיפשנו את האמת, מתוך ייסורי נפש גדולים וחיפוש אחר משמעות החיים. מי אני ומה אני מחפש בעולם. הם מחפשים בעיקר חוויות. מדובר בהבדל תהומי". […] בשאט נפש הוא מדבר על אלה שרוקדים ברחובות או יושבים באמצע המדבר ושרים שירים, ובכך מחפשים כיצד להתחבר לבורא עולם. "החוזרים בתשובה היום לא מחפשים את ההתקשרות לקדוש ברוך הוא אלא את החוויה. אם הם על הדרך מתקשרים לקדוש ברוך הוא, טוב, אבל גם אם לא. עובדה שבהודו מתקשרים לא רק לקדוש ברוך הוא, אלא גם לכל מיני שדים ורוחות". […] לדעתו של ארנון, הדרך היחידה להתקשר לבורא עולם היא אחת: "קיום מצוות בלבד. אין דרך אחרת, ואחת המצוות הגדולות זה תלמוד תורה. היא עומדת נגד כולן. כל הדרכים האחרות זה הווי יהודי".
[…]
[נדבר עם] רב מבקש להיוותר בעילום שם, ונקרא לו הרב אהרון לצורך הכתבה. כמו רבים אחרים, הרב אהרון מעיד על השינויים שפקדו את רוח החזרה בתשובה לאורך השנים. "תקופת הניו אייג' לא פסחה על העולם היהודי, ואני רואה גם את עצמי חלק מהתהליך הזה", הוא אומר. "בשנים קודמות אנשים באמת רצו הוכחות לקיומו של בורא עולם, והכניסה ליהדות הייתה יותר דרך השכל. כיום יש רצון לבנות איזשהו קשר ישיר ואישי יותר עם בורא עולם, ואחת הדרכים לכך היא התבוננות, התבודדות והסתכלות בפלאי הטבע".

כלומר אם הדגש לפני ארבעים שנה היה על חקירה שכלית ושכנוע מתוך טיעונים רציונליים (או פסאודו-רציונליים), כיום הדגש הוא על רגש, חוויה ומיסטיקה. לא בכדי חסידות ברסלב קולטת כל כך הרבה חוזרים, עם כל חגיגות הרגש (התלהבות, בכי) והנטייה האנטי-אינטלקטואלית שלה.

יוצאת מכאן מסקנה עגומה במקצת: כפי שמוזכר כאן, בעבר חזרה בתשובה נערכה לאחר בירור רציונלי, שלא לומר פולמוס אינטלקטואלי, ועל כן היתה תוצאה של מאבק בין אידיאולוגיות. השבר של מלחמת יום כיפור הביא רבים לחפש משמעות וזהות שונה (או נוספת) מזו הציונית או הישראלית. הצדדים הציבו את ערכיהם בשדה הקרב: מדינה מול אומה, דמוקרטיה מול דין תורה, סוציאליזם והומניזם מול נעשה ונשמע – מי שבחר באחרונים עשה זאת אחרי שיקול ערכי. כיום אין לזה זכר: מי שחוזר בתשובה עושה זאת בדרך כלל מתוך ניסיון למילוי של ריק ערכי בחוויה, שהיא פעמים רבות ריקה לא פחות. המצב הפוסטמודרני לא השאיר חטיבות אידיאולוגיות שילחמו זו בזו, ונותר רק לנהור אחרי מי שמבטיח הרפתקה גדולה יותר.

מצד שני, וזה חשוב מאוד לדעתי, יש כאן אפשרות לכניסה לתהליך נפשי אמיתי וטרנספורמטיבי, מה שאולי לא עמד בראש מעיניהם של החוזרים ההם (האם אורי זוהר באמת השתנה?). הדגש, מראש ומאופן מודע, על עבודה פנימית, על נגיעה בכאב ועבודה עם תשוקה, ועל הגעה לקשר אינטימי עם האלוהות, מזמין מסע אישי שהוא משמעותי הרבה יותר מהחלפת הגרדרובה וסוג הבילוי בערב שבת.

את מרדכי ארנון, שעבורו הדרך היחידה לקשור קשר עם בורא עולם היא "קיום מצוות בלבד", זה מבהיל. "הולכת ונוצרת פה דת חדשה", הוא טוען. אכן, אם הדגש על דיקדוקי מצוות הוא הקריטריון היחיד לדתיות יהודית בעיניך, זו המסקנה המתבקשת. אבל אם מכירים בכך שלא רק שתיתכן יהדות שמעמידה את המגע האינטימי עם האלוהות במרכז (למשל, תנועת החסידות) אלא שהשתכללותה של הנפש האנושית אף מחייבת יהדות מהסוג היותר חי, אפשר להבין שההתפתחויות האלה הן לא רק בלתי נמנעות במצב החברתי הנוכחי, אלא גם חלק מתנועת ההתחדשות של היהדות בהתמודדותה עם העידן הזה.

—

[ביום א' הקרוב יערך "כנס אדם עולם לחינוך אלטרנטיבי ושינוי חברתי", שיכנס בפעם הראשונה בישראל נציגים של החינוך האנתרופוסופי, של זרמי החינוך האלטרנטיבי ושל משרד חינוך, כולם סביב אותו שולחן. פרטים כאן.]