חזרה בתשובה, אז והיום

ממצאי הסקר כפי שפורסמו ב"מקור ראשון", 17.9.10 (לחצו להגדלה) ודאי כבר שמעתם: על פי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסתבר ש-5.4 מהאוכלוסייה היהודית בארץ מגדירים עצמם כ"חוזרים בתשובה". הממצא הזה, שזכה לכותרות שונות במקומות שונים, לא באמת דרמטי לדעתי, גם מכיוון שהמספר הזה אינו גדול (בוודאי בהתחשב בנסיבות), גם מכיוון שקשה הרבה יותר לדעת כמה מהאוכלוסייה הדתית עוברת לצד החילוני, וגם מכיוון שהחזרה בתשובה היום שונה לחלוטין מזו שאנחנו מכירים מאותו גל מפורסם של חזרה בתשובה משנות השבעים.

כיצד שונה? שאול מייזליש כתב על כך לא מזמן (מוסף "עמדה" של "מקור ראשון", 17.9.10):

הזרם העכשווי הגדול ביותר של השבים שיך לבעלי תשובה "חלקיים". התופעה עצמה מתבטאת בהתעניינות עצומה בכל מקצועות היהדות, ברצון להתעמק בהם, ובמיוחד בתחומי הקבלה והמיסטיקה, אך מבלי להפוך ל"דתיים".

כלומר, הדגש בחזרה בתשובה העכשווית איננו קיום מצוות, אלא לימוד טקסטואלי ו/או קרבה לאלוהות דרך חוויות רוחניות. זה הבדל עקרוני, והוא נובע מכמה סיבות, שמביניהן אותי מעניינת במיוחד התקבלותו של ההגיון הניו-אייג'י בין היהודים המחפשים את דתם. בקצרה: החזרה בתשובה היום היא יותר פרטית, ויותר פנימית.

האם אפשר לחזור בתשובה בצורה שונה? בוודאי. בשנה שעברה, כשלימדתי קורס בנושא "רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו", ניסיתי להסביר זאת לסטודנטים, כלומר להסביר עד כמה החוזרים בתשובה של ימינו שונים מאלו של שנות השבעים, ימי אורי זוהר והטראומה של מלחמת יום-הכיפורים. אני מקווה שהצלחתי, אבל ודאי היה לי קל יותר אם הייתי מביא דברים הישר מפי האתון. בכתבה נאה של נטע סלע (שהתפרסמה בסופ"ש הזה) על תנועת החזרה בתשובה הנוכחית והאתגרים שהיא מציבה בפני הציבור החרדי נוכל למצוא את אותם דברים מפורשים. מסתבר שלמי שמעורה בעניין לא קשה להבחין בהבדלים הנ"ל, והכתבה מביאה כמה ציטוטים חשובים לאותו עניין. הנה:

העיתונאי ישראל גליס היה בין הנפשות הפעילות ביותר בתנועות התשובה שצצו בהמוניהן החל משנות השבעים. "בתחילת הדרך הייתה כמות קטנה של חוזרים בתשובה. החזרה המאסיבית הייתה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז התחיל הבום הגדול." […] אבל כאמור בין גל התשובה שפקד אותנו בשנות השבעים לזה שאנו חווים היום קיים הבדל מהותי. "אם פעם יכולת לעבור ליד אור שמח ולשמוע מבפנים ויכוחים רמים וחוצבי להבות עד השעות הקטנות של הלילה בדבר השאלות הגדולות: האם יש אלוקים בכלל, ומה מהותו האמיתית של היהודי, כיום זה נעלם כמעט לגמרי", מאבחן גליס. "אנשים כבר לא שואלים בכלל את השאלות האלה. זה כבר מובן מאליו. היום בעיקר מחפשים להתחבר, לחוות חוויות רוחניות. אין שאלות תיאולוגיות קשות מדי".
[…]
[מרדכי (פופיק) ארנון, המשתייך לדור בעלי התשובה של שנות השבעים] גם מבקש לעמוד על ההבדלים בין אז להיום. "ההבדל בין התקופה שאנחנו חזרנו בתשובה ובין התקופה כיום הוא שאנחנו חיפשנו את האמת, מתוך ייסורי נפש גדולים וחיפוש אחר משמעות החיים. מי אני ומה אני מחפש בעולם. הם מחפשים בעיקר חוויות. מדובר בהבדל תהומי". […] בשאט נפש הוא מדבר על אלה שרוקדים ברחובות או יושבים באמצע המדבר ושרים שירים, ובכך מחפשים כיצד להתחבר לבורא עולם. "החוזרים בתשובה היום לא מחפשים את ההתקשרות לקדוש ברוך הוא אלא את החוויה. אם הם על הדרך מתקשרים לקדוש ברוך הוא, טוב, אבל גם אם לא. עובדה שבהודו מתקשרים לא רק לקדוש ברוך הוא, אלא גם לכל מיני שדים ורוחות". […] לדעתו של ארנון, הדרך היחידה להתקשר לבורא עולם היא אחת: "קיום מצוות בלבד. אין דרך אחרת, ואחת המצוות הגדולות זה תלמוד תורה. היא עומדת נגד כולן. כל הדרכים האחרות זה הווי יהודי".
[…]
[נדבר עם] רב מבקש להיוותר בעילום שם, ונקרא לו הרב אהרון לצורך הכתבה. כמו רבים אחרים, הרב אהרון מעיד על השינויים שפקדו את רוח החזרה בתשובה לאורך השנים. "תקופת הניו אייג' לא פסחה על העולם היהודי, ואני רואה גם את עצמי חלק מהתהליך הזה", הוא אומר. "בשנים קודמות אנשים באמת רצו הוכחות לקיומו של בורא עולם, והכניסה ליהדות הייתה יותר דרך השכל. כיום יש רצון לבנות איזשהו קשר ישיר ואישי יותר עם בורא עולם, ואחת הדרכים לכך היא התבוננות, התבודדות והסתכלות בפלאי הטבע".

כלומר אם הדגש לפני ארבעים שנה היה על חקירה שכלית ושכנוע מתוך טיעונים רציונליים (או פסאודו-רציונליים), כיום הדגש הוא על רגש, חוויה ומיסטיקה. לא בכדי חסידות ברסלב קולטת כל כך הרבה חוזרים, עם כל חגיגות הרגש (התלהבות, בכי) והנטייה האנטי-אינטלקטואלית שלה.

יוצאת מכאן מסקנה עגומה במקצת: כפי שמוזכר כאן, בעבר חזרה בתשובה נערכה לאחר בירור רציונלי, שלא לומר פולמוס אינטלקטואלי, ועל כן היתה תוצאה של מאבק בין אידיאולוגיות. השבר של מלחמת יום כיפור הביא רבים לחפש משמעות וזהות שונה (או נוספת) מזו הציונית או הישראלית. הצדדים הציבו את ערכיהם בשדה הקרב: מדינה מול אומה, דמוקרטיה מול דין תורה, סוציאליזם והומניזם מול נעשה ונשמע – מי שבחר באחרונים עשה זאת אחרי שיקול ערכי. כיום אין לזה זכר: מי שחוזר בתשובה עושה זאת בדרך כלל מתוך ניסיון למילוי של ריק ערכי בחוויה, שהיא פעמים רבות ריקה לא פחות. המצב הפוסטמודרני לא השאיר חטיבות אידיאולוגיות שילחמו זו בזו, ונותר רק לנהור אחרי מי שמבטיח הרפתקה גדולה יותר.

מצד שני, וזה חשוב מאוד לדעתי, יש כאן אפשרות לכניסה לתהליך נפשי אמיתי וטרנספורמטיבי, מה שאולי לא עמד בראש מעיניהם של החוזרים ההם (האם אורי זוהר באמת השתנה?). הדגש, מראש ומאופן מודע, על עבודה פנימית, על נגיעה בכאב ועבודה עם תשוקה, ועל הגעה לקשר אינטימי עם האלוהות, מזמין מסע אישי שהוא משמעותי הרבה יותר מהחלפת הגרדרובה וסוג הבילוי בערב שבת.

את מרדכי ארנון, שעבורו הדרך היחידה לקשור קשר עם בורא עולם היא "קיום מצוות בלבד", זה מבהיל. "הולכת ונוצרת פה דת חדשה", הוא טוען. אכן, אם הדגש על דיקדוקי מצוות הוא הקריטריון היחיד לדתיות יהודית בעיניך, זו המסקנה המתבקשת. אבל אם מכירים בכך שלא רק שתיתכן יהדות שמעמידה את המגע האינטימי עם האלוהות במרכז (למשל, תנועת החסידות) אלא שהשתכללותה של הנפש האנושית אף מחייבת יהדות מהסוג היותר חי, אפשר להבין שההתפתחויות האלה הן לא רק בלתי נמנעות במצב החברתי הנוכחי, אלא גם חלק מתנועת ההתחדשות של היהדות בהתמודדותה עם העידן הזה.

[ביום א' הקרוב יערך "כנס אדם עולם לחינוך אלטרנטיבי ושינוי חברתי", שיכנס בפעם הראשונה בישראל נציגים של החינוך האנתרופוסופי, של זרמי החינוך האלטרנטיבי ושל משרד חינוך, כולם סביב אותו שולחן. פרטים כאן.]

16 תגובות

  1. כפי שכתבתי לך בפייסבוק, אני חושבת שאתה מחמיץ משהו מהחזרה בתשובה ההיא ומעוצמתה. אל תזלזל ואל תרדד את החוויה החרדית ההיא. אני הייתי שם, צעירה ולוחמת, לא נפלתי בשבי שחברות רבות שלי נפלו בו, בסמינרים של חזרה בתשובה, אל המקורות, סמינר באופקים, ודברים כאלה.
    אני זוכרת את הטוטאליות המפתה. את ההרגשה שאם לא הולכים עד הסוף ומוותרים על הכל, זוהי פשרנות ורדידות וכניעה.
    ואגב, אני חושבת שאורי זוהר אכן השתנה, גם אם לא הפך עורו לגמרי, גם את פופיק ארנון הכרתי מעט. אצל החבורה הבוהמית הזו החזרה בתשובה היתה המרת הכאוס בעולם של סדר, ועבודת היצר בעבודת האל. ה'מחזירים' שלהם באו מישיבות ליטאיות.הם לא היו חסידים, לכן לא השכילו לחבר בין העולמות – רצון, יצר, אל. אדם כדרך שמציעה החסידות והניו אייג' הדתי שבעקבותיה.

    אהבתי

    1. חיותה, תודה על הדברים.

      אני לא חושב בכלל שבאותה חזרה בתשובה לא היתה עוצמה. ברור לי שאנשים קפצו ראש אל תוך עולם שלא הכירו ואימצו אותו בצורה נלהבת / פנאטית. פשוט, עם כל זה, הדגש היה על דקדוקי מצוות, והיום הדגש הוא במקרה הרע על חוויה בלבד, ובמקרה הטוב על תהליך פנימי.

      אז ודאי שעוברים תהליך גם כאשר משנים עולם כפי שאורי זוהר שינה, וגם כשמקבלים עול מצוות. אין בזה ספק. אבל אני כן בספק לגבי עומק השינוי שזוהר למשל עבר. פעמים רבות השינוי הוא התנהגותי בלבד. זה לא מעט, אבל זה לא תמורה של הלב, שמצמיחה אדם שלם יותר, בריא יותר, קרוב יותר אל ה'.

      אהבתי

  2. מבט היסטורי רחב מלמד אותנו שכל "אופנות" ה"חזרה בתשובה" הן למעשה שלבים או אבני בניין למציאות עתידית של שילוב אחדותי בין אידיאה דתית לאידיאה חברתית.
    התנועות השונות בנו תהליכי עומק שונים ההולכים וזורמים לקראת חיבור מופלא.
    במבט-על ההתקדמות מורגשת באנושות כולה ולא רק אצל ה"דתיים" או ה"חוזרים בתושבה" בעם ישראל.
    לכל בדל של חומריות ורוחניות יש מקום בבניין הפאזל הכולל.
    כל אחת ואחד מאיתנו עושה את דרכו באחד הזרמים האלה.
    אני מאמין שחלק מאיתנו יזכו אפילו להיות מבוני התשתית המאוחדת …

    אהבתי

  3. I am not sure about the idea that today’s baalei tshuvah go more through an inner process etc. I am seeing a lot of advertisements in my quarter about study groups delving in "deep textual learning" and climbing up to new spiritual heights with the help of I don’t know what.
    But it appears to me that this is for hip people who recently try to add another hip shade to their personality, so that they have something deep and spiritual to talk about on “Shabbos.” So, it seems to me that nowadays “spirituality” is to be available to all within a week, such as everything becomes more or less available to all within a week. Just participate in a “Jewish cooking course” with hassidic songs making the hallot more spiritually pumped up, and here you have it. You are a very elevated person with really deep understanding of the secrets of Judaism. All this also happens very much in public, so that no one misses the point of your late elevation: Guys who found out two weeks ago that there is something called Shabbat run around with newly acquired tzitzit and women talk about the freedom they experience since wearing long skirts, in pastel-colors…

    I am not saying that people are not seriously trying to find their identity and life within Judaism. But somehow, it takes just years of work and learning of basic texts and traditions until one somehow begins to understand something at all. There are things, too, which one simply cannot understand without straightforward observance, and yes well, before that: learning of halakhot and texts. Its not about making you feel better (believe it or not), it is not about adhering to societal standards of “this is how religious people look like,” it is not about trips to Uman and for sure, it is not about delving into what is today coined “mystics” – no, it was not stam that hz“l meant mystical interpretations of Scripture to be taught to selected talmidei hahamim, after some 40 years of learning.

    It’s about submitting to a word which claims to be the Revelation, a word which has by virtue of this claim quasi endless authority and power. This is not necessarily a “nice” thing. Submitting, usually, isn’t a nice thing. One leaves parts of oneself, lets them go, wipes out one’s desires and wishes and ideas, at least partly. It is the first experience a newly born male Jewish child makes, before it even knows that there is a world outside: It is painful, everlasting, involves the destruction of an instinctive reliance on the mother’s protection, and signifies the submission to something higher. And in order to not to be crushed by the sheer weight of this mountain (this is a hint to the picture of God holding the mountain above the Israelites, when they had the “choice” to accept the Torah), in order to not to be crushed, one has to struggle with it, to come to terms with oneself in relation to this mountain. One kind of has to make peace with it – yet I am somewhat skeptic about the success of a peace-treaty which is void of knowledge and practice. Which is basically a trance-party taking place some hundred kilometers afar from Mount Sinai.

    אהבתי

    1. well, i agree with you about the mountain but there is one thing that reality shows us different.
      every body see this mountain but since it is so heavy we choose not to see it.
      if you are not one of those people i am sure you know what i am talking about.
      shalom

      אהבתי

    2. תודה על התגובה. ברור שיש אמת בדבריך, בכל הנוגע לחזרה בתשובה שהיא טרנדית ואופנתית, ובכך לא שונה שלימוד קבלה שהוא טרנדי ואופנתי או רכיבה על אופני הרים שהיא טרנדית ואופנתית. יחד עם זאת, אני לא חושב שחוסר נכונות להיכנע להר כגיגית היא בהכרח רעה. יש משהו ראוי לשבח בבדיקה עצמאית וזהירה של גוף של ידע שאתה לומד. וכמובן, גם לזה יש צד שהוא פחות חיובי.

      אהבתי

  4. השאלה היא עד כמה החזרה בתשובה של היום באמת שונה ממה שהיה בעבר, נניח בשנות השבעים (אני קצת נוטה לחשוב שמה שמרדכי ארנון כותב מבוסס יותר על תחושה אישית ופרנויה מאשר על עובדות מוצקות).

    זאת אומרת, אני מסכים שיש היום כמובן הרבה חוזרים בתשובה שנוטים יותר לכיוון הניו אייג'י ולא הופכים להיות חלק מהזרם האורתודוכסי, אבל אצל רבים מהם המניעים הם בסופו של דבר די דומים למה שהיה בעבר. גם היום הרבה מחזירים בתשובה מציגים את אותה תפיסה מיושנת של אידיאולוגיות לוחמות ונוקטים באותה רטוריקה שרואה את העולם כמאבק בין "העגלה הריקה והעגלה המלאה".

    גם היום הרבה חוזרים בתשובה מאמצים באופן מלא (פחות או יותר) את אורח החיים והאתוס הדתי, בעיקר חרדי. אבל מה שמעניין הוא שהרבה חוזרים בתשובה מבצעים מעין סינתזה בין שתי התפיסות האלה, כלומר מצד אחד הם אכן משתדלים כמה שאפשר לציית לנורמות של העולם האורתודוכסי אבל מצד שני לא מסתפקים במה שהעולם הזה מספק ומנסים אכן לחפש יותר תוכן ומשמעות לחוויה הדתית שלהם באופן שדומה יותר למה שאפשר לכנות ניו אייג', כמו למשל הפופולריות הרבה של חסידות ברסלב אצל החוזרים בתשובה שאמנם אי אפשר לקרוא להם חוזרים בתשובה "קלאסיים" אבל גם קשה להגיד שהם מייצגים "דת חדשה" כלשהי.

    אהבתי

  5. אני חושב שלא רואים קרבות אידיאולוגיים לא רק בגלל שהחטיבות האידיאולוגיות דעכו(ויש לי גם תחושה שהן מתחילות להתארגן מחדש) אלא גם בגלל שהדור הנוכחי מסוגל יותר להאמין בשני דברים סותרים במקביל.
    יכולת שנראה לי שהייתה קיימת גם שתי דורות אחורה, אלא שהדור ההוא התכחש לה, והיא הייתה מתחת לפני השטח.

    אהבתי

  6. בניגוד לאחרים שהגיבו כאן, לי הייתה התחושה שאתה רומז שלחזרה בתשובה מתוך שיקול רציונלי או אינטלקטואלי מעמיק יש ערך רב יותר מלחזרה בתשובה מתוך כמיהה לא ברורה או תחושת ריקנות. באופן אישי, אני חושב שחזרה בתשובה מתוך חיפוש חוויה או ערגה למשהו מקודש, יש בה משהו עוצמתי, או לפחות פוטנציאל. אני מניח שזה מה שאתה אומר בפוסט, שזה יכול להיות עוצמתי וטרנספורמטיבי, והשאלה היא האם זה בא ממקום עמוק ואמיתי או לא.
    מה שכן, זה מעניין שאנשים (כמוך אני מנחש) מרגישים שהם יודעים מתי זה אותנטי אצל אחרים. כאילו יש להם עיניים רוחניות שיודעות מתי מישהו מבלף ובורח מעצמו ומתי מישהו באמת בחיפוש אותנטי.

    אהבתי

    1. מבהיר,
      אני חושב שיש מעלות וחסרונות לכל סוג של חזרה בתשובה. אישית אני מעדיף יותר מכל חזרה בתשובה שמטרתה תהליך פנימי מעמיק וטרנספורמטיבי, ואני חושב שזו פופולרית ונגישה יותר היום מאשר לפני כמה עשרות שנים. לגבי בחינת כליות ולב של אנשים אחרים – כן, אני חושב שאני יכול במידה רבה. עניין של ידע וניסיון, כמו כל דבר אחר.

      אהבתי

  7. לא. כי החיפוש אחרי חוויה לא באמת מתעסק עם הסובייקט של החוויה, במקרה הזה, נגיד, אלוהים. כמו שחיפוש אחר אורגזמה או כיבוש לא משאיר הרבה מקום לעיסוק ועניין במושא וניהול מערכת יחסים איתו. כשחוויה היא המטרה, למעשה אין אלוהים.

    אהבתי

  8. נראה לי שהשאלה המרכזית כאן, היא מהו מקור אמין ומחייב לאמת. מצד אחד ניתן לומר שהחשיבה הרציונלית, הלוגיקה היא הסמכות היחידה שאנחנו מקבלים ואין חשיבות לחוויה כי היא מטעה, מצד שני ניתן לומר שהאינטואיציה, התחושה הפנימית היא מקור הסמכות היחיד שמקובל עלינו והרציונליזם הוא מוגבל. מובן שבמקרה השני אנחנו חשופים לסוביקטיביות, אבל אנחנו גם מאפשרים לקיום שלנו להיות רב מימדי ופורץ גבולות.
    למגיב האנונימי – למה אתה חושב שהסוביקט של החוויה זה העיקר? לדעתי האמת זה העיקר ולא אלוהים. אם החוויה היא אותנטית ואלוהים אינו חלק ממנה, זה פותח אותנו להיבט מסויים של רוחניות, מיסטיקה רליגיוזיות איך שלא נבחר לקרא לזה. וזה לדעתי מה שיפה בעידן החדש, שאנחנו יכולים לדבר על זה ולחוות את זה בלי להיות מחוייבים למונחים כמו 'אל' 'דת' 'הלכה' 'מותר' 'אסור'

    אהבתי

  9. נראה לי שהיום יותר קל להיות גם וגם וגם. אם אהוד בנאי היה חוזר בתשובה לפני שלושים שנה יחד עם אורי זוהר, הוא היה נבלע באיזושהי ישיבה, ומקסימום היה עושה את הסאונד לתשדירי הבחירות של ש"ס.

    אבל היום אפשר להיות גם זמר וגם דוס, וגם קולנוען ועוד הרבה דברים. דתיות לא עומדת בסתירה היום לשום דבר, וחוזר בתשובה לא חייב להעלם באיזושהי ישיבה ולהפסיק את כל מה שהיה ועשה עד היום.

    והתופעה הזאת לא נגמרת אצל חוזרים סלבס. אני מגיעה הרבה לשוק מחנה יהודה, ויש שם המון בסטיונרים חרדים. ברור שהם לא חרדים מלידה (למרות שיש גם כאלה) אלא שסניק"ים זה מקרוב באו. אבל מסתבר שאפשר להיות חרדי וגם להיות בסטיונר.
    גם החילוניות זו לא הגדרה שמוציאה דברים אחרים. אפשר להיות חילוני וללמוד קבלה או תורה. ולמרות שתמיד היו אנשים כאלה, היום זה נראה לגמרי הגיוני. אידאולוגיות שפעם נראו מתנגשות, נראות היום לא רע ביחד. זה לא בהכרח ריק קיומי אלא נסיון לא לתקוע את עצמך במקום אחד.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s