באמצע ספטמבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו בישראל ונלקח, כמנהג המקום, לכותל. ברחבה שלפני שריד בית מקדשנו עמד רוביו, לימינו שגריר ארה"ב בישראל והפסטור הבפטיסטי מייק האקבי, לשמאלו ראש הממשלה נתניהו ומעבר אליו הרב מרדכי (סולי) אליאב, מנכ"ל הקרן למורשת הכותל, שהוביל תפילה משותפת. מסביב עמדו אנשי תקשורת שסיקרו את האירוע. אנשי תקשורת ולא נשות תקשורת, שכן על נשים נאסרה הגישה. הסיבה לכך, כפי שהוסבר לעיתונאיות, הייתה ש"נתניהו ורוביו מתכוונים להתפלל במקום". מסתבר שאין כל קושי להתפלל כתף אל כתף עם גברים נוצרים ואף מנהיגי כנסיות, אבל נשים שיסקרו את האירוע מבחוץ נחשבות לבעיה דתית. מי שרצה ראייה ליסוד הפטריארכלי העמוק שבהגבלות הדתיות על נשים, קיבל.

המחלוקת סביב הפרדה מגדרית במרחב הציבורי הגיעה בשנים האחרונות לנקודת רתיחה. לכולנו זכור פיצוץ התפילה בהפרדה שניסה לקיים הגרעין התורני 'ראש יהודי' בכיכר דיזינגוף ביום כיפור תשפ"ד, פחות משבועיים לפני טבח 7 באוקטובר. במקביל, ככל שבני המגזר החרדי משתלבים, מרצון או מכורח, במרחב הישראלי כך עולה ביתר תוקף הדרישה להפרדה ואף למרחבים נטולי נשים. ספרה הקצר והחיוני של פרופ' יופי תירוש מבקש לנתח את לב המחלוקת ולהבהיר מדוע כמעט כל מקרה של הפרדה מגדרית פוגע בנשים.

תירוש היא פרופ' למשפטים באוניברסיטת תל־אביב ופעילה ותיקה מאוד במאבק למען שוויון מגדרי. לזכותה הגדולה ייאמר שבנוגע להפרדה מגדרית היא חזתה במדויק את הרעה שתבוא בעקבות הכוונות הטובות. בעוד נציגים נאיבים יותר של הצד הליברלי (כמו כותב שורות אלה) תמכו בהפרדה באקדמיה בתואר ראשון, תירוש הזהירה שלמרות ההבטחות ההפרדה תתפשט גם לתואר השני ותהפוך גם להפרדה מרחבית בקמפוס, כולל שעות או ימים בהן אסור לסטודנטיות להיכנס לספריה. כל זה קרה.

תירוש מגיעה, אפוא, לא רק עשירה בידע אלא מאושרת על ידי המציאות. במוקד הניתוח שלה עומד העקרון הליברלי רב־תרבותי להתחשב ולכבד מנהגים של קבוצות מיעוט אי־ליברליות. היא לא פוסלת את השאיפה לאפשר לקבוצות שכאלה לשמר את אורחות חייהן, אבל מסבירה כיצד בישראל ההתייחסות באופן הזה לחברה החרדית שגויה מכמה בחינות.

ראשית, תירוש מראה כיצד הסיסמה "נפרד אבל שווה" ידועה לשמצה לא במקרה. גם אם לוגית אין מניעה שנפרד יהיה שווה, בפועל, כפי שהנתונים והמקרים שהספר מביא מוכיחים, נפרד כמעט לעולם אינו שווה. נשים תקבלנה קורסים פחות יוקרתיים, שעות פחות טובות בכיתות, ימים פחות אטרקטיבים בבריכה, מתחמים פחות ראויים לתפילה ומושבים פחות טובים במופע. כפי שהבין בית המשפט האמריקאי כבר ב-1954, הניסיון ליצור הפרדה תוך שמירה על שוויון מועד לכישלון ולכן בלתי חוקתי.

גם מבחינה עקרונית, ההפרדה תמיד תציג את הנשים כבעיה. "ההפרדה בין המינים מתרכזת בהרחקת הנשים מעיני הגברים. [לעומת זאת] הגוף הגברי הוא שקוף, לא מסומן כמחטיא ורשאי לשהות בכל מקום". שלא כמו במרחבים אינטימיים (שירותים, חדרי הלבשה), ההפרדה במרחב הציבורי מכוונת תמיד נגד הנוכחות הנשית, לא הגברית. נשים הן בעיה כשהן לבושות באופן חושפני, כשהן שרות, כשהן פזורות שיער, כשהן מרצות בפני גברים. גברים? שיעשו מה שהם רוצים.

שלישית, החברה החרדית כבר מזמן אינה חברת מיעוט שברירית שזקוקה להגנה. אדרבה, מדובר במגזר הגדל בקצב המהיר ביותר בישראל והמפגין שאיפות ברורות להשפיע על המרחב הציבורי. מאיסור חמץ בבתי חולים בפסח ועד עצירת פעולת (ואף תיקוני!) הרכבת בשבת, האורתודוקסיה מבקשת לעצב את הפרהסיה בדמותה. משום כך ה"התחשבות" של הרוב הופכת מהר מאוד למיסוד של נורמות לא־שוויוניות ומדירות במדינה. אין כאן שמירה עדינה על טהרת קהילה קטנה, אלא הפיכת המדינה כולה למקווה.

רביעית, תירוש מראה שעל אף הרצון הטוב, הפרדה לא מובילה לשילוב. הכפפתם של מרחבים ישראלים תחת הנורמות חרדיות וחרד"ליות לא מביאה את אלה להתאים עצמם בהמשך הדרך לנורמות הישראליות, אלא לבקש שגם המרחבים הבאים במסלול חייהם יוכפפו לנורמות שלהם. כך מה שמתחיל בתואר ראשון נמשך לשני ואף למקומות העבודה, ומה שמתחיל בבריכות השחיה נמשך למעיינות ולשמורות טבע.

לבסוף, תירוש מראה כיצד התנגדות ועמידה נחושה כנגד תפיסות ההדרה החרדיות הובילה לנטישת אותן תפיסות על ידי החרדים. כך למשל, עד בג"ץ לאה שקדיאל ב־1989 נשים לא הורשו להיות חברות מועצות דתיות. הרבנות איימה להחרים מועצות דתיות אשר ישלבו נשים ואף פרסמה פסק הלכה האוסר זאת. בג"ץ קבע שאין כל מניעה לשילוב נשים במועצות דתיות, והרבנות… ישרה קו. כיום נשים משרתות במועצות דתיות ופסק ההלכה ההוא נשכח.

זו רק דוגמה אחת מני רבות, והיא מלמדת אותנו שיעור חשוב על טיבה של ההלכה: היא תמיד תתרחב בדיוק עד המקום שיאפשרו לה. ההלכה היא אורגניזם שגדל לכל חלל פנוי: ההיגיון הפנימי שלה מורה על התפרטות להוראות רבות ככל האפשר על תחומי חיים רבים ככל האפשר. מצד שני, אותו אורגניזם מגלה גמישות מרשימה: כאשר הוא נתקל בקיר הוא פשוט משנה כיוון. במקום להתחשב ולכופף את המרחב הליברלי לצרכי ההלכה, עמידה יציבה תאפשר להלכה להתכופף בפני צרכי המרחב הליברלי, מה שיעשה טוב לשני הצדדים.

אם בחלקיו הראשונים הספר דן במתח בין הפרדה מגדרית לזכות לשוויון ובאתגר הרב תרבותיות, בחלקו האחרון מקשרת תירוש בין היוזמות להפרדה מגדרית לבין ניסיון ההפיכה המשטרית. תירוש מבארת כיצד מיסוד המימדים ההיררכיים והסמכותניים של המסורת משתלב באופן בלתי נמנע עם פירוק הדמוקרטיה הישראלית. ההתקפה על בית המשפט העליון הרי הייתה מיועדת, על פי הודאת נציגי החרדים עצמם, לנטרל את כוחו כשיפסוק נגד אי־שוויון בגיוס, נגד הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים או נגד הדרת נשים.

אחת המהפכות הגדולות של העידן המודרני היא השוואת מעמדן של נשים לזה של גברים. קשה כיום לדמיין שעד לפני כ־100 שנה גם בדמוקרטיות המתקדמות ביותר לנשים כלל לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר — מצב שבהיווסדה של המדינה החרדים וחלק מהציונות הדתית רצו לשמר. התנועה הפמיניסטית היא אחת המצליחות בתולדות האנושות, אבל בדיוק בגלל זה היא מאיימת כל כך על כל תנועה מסורתית. את האיום הזה מתרגמים עבורנו לדרישות להפליית נשים: לכאורה כדי שדתיים יוכלו להשתלב, נשים צריכות להיות מודרות.

ספרה של תירוש מנסח במילים ברורות מדוע אסור להסכים להדרת נשים, מדוע זכויותיהן של נשים חייבות להיות חלק בלתי נפרד מכל חברה מתוקנת ומדוע מדובר בחלק מהותי מהמאבק על ישראל דמוקרטית. כי אין דמוקרטיה ללא שוויון. כפי שכותבת תירוש, "שוויון הוא השבת של הדמוקרטיה: ערך שמותר לפגוע בו רק כשמדובר בפיקוח נפש". עד שלא נבין את זה נמשיך לראות גברים יהודים ונוצרים מתפללים יחד בעוד נשים מורחקות מהמקום על ידי סדרנים.

—

פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות. ספרה פרופ' יופי תירוש, הופרדנו כך: מורה נבוכים להפרדה מגדרית, יצא בהוצאת קרן ברל כצנלסון.

דמיינו שהנשיא טראמפ ממנה לראש ה-FBI נוצרי אדוק, מאלה שמאמינים שארה"ב היא "אומה נוצרית" ושיש לבטל את ההפרדה בין דת ומדינה. דמיינו שבמצרים במקום להחרים את האחים המוסלמים הנשיא א-סיסי משנה מדיניות וממנה את אחד החברים הקיצוניים בתנועה לראש המוחבראת. בשני המקרים דוחות המודיעין שיוגשו לראש ממשלת ישראל יזעקו מסימונים אדומים ויאותתו סכנה.

השיח בישראל על מידת קיצוניותם הדתית של מנהיגים זרים הוא שגרתי. רק לאחרונה הסבירו לנו שהנהגת חמאס שהופצצה בדוחה היתה "קיצונית" ואילו עם המתונים יותר יהיה אפשר להגיע לעסקה. אנחנו גם מנתחים באופן תדיר את מידת אדיקותם הדתית וקיצוניותם של מנהיגי איראן, לבנון או סוריה. גם אם מובן מדוע לא נעים לדון באופן דומה במנהיגים ישראלים, הדיון הזה חשוב ואי אפשר עוד לחמוק ממנו. כהונת הממשלה הנוכחית הבהירה כמה נזק יכולה להביא קנאות דתית.

קשה לקבוע מהן דעותיו המדויקות של דוד זיני. הוא לא מתראיין ולא כתב ספרים או מאמרים. אולם אנחנו מכירים את סביבתו ואת בית המדרש שממנו הוא הגיע. לפי פרסומים של רביב דרוקר, אביו אמר שהיה רוצח את אחמד טיבי ואמו אמרה שה-7.10 הוא "חסד עליון" מאת הקב"ה. אנחנו יודעים שהמחותן שלו, הרב אליעזר קשתיאל, מודה בפה מלא ש"אנחנו גזענים" ושעל פי התורה ישראל מחויבת לכבוש "לפחות עד ביירות". אנחנו יודעים שהרב אלי סדן, שהמליץ עליו לתפקיד המזכיר הצבאי של נתניהו – לו לא נבחר בגלל קיצוניותו – סבור ש"הפשע" של הפמיניזם הוא "לחנך את האישה להיות עצמאית" ושהחילוניות היא "סכין בגב האומה".

זיני למד בישיבת שבי חברון, מהנחשבות שבישיבות הקו, אותן מנהיג הרב טאו, הומופוב קנאי שנציגו בכנסת, אבי מעוז, הכריז כי התמלא "בושה וכאב עד לעומק נשמתי" מנוכחותו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ובן זוגו בטקסים רשמיים, אותו אוחנה שאביו של זיני סבור שהוא "פחות מבהמה". אנחנו יודעים שיד ימינו של הרב סדן, הרב לווינשטיין, קבע שנשים המשרתות בצבא הן "בחורילות" ו"מפלצות" ואנחנו יודעים שהרב יוסף קלנר, עוד מורה בכיר בישיבתו של סדן, קבע שתרבות המערב היא "פרימיטיביות אמורית-כנענית" וכן ש"לא לשמור תורה ומצוות, זה חוסר מוסריות ובוגדנות לאומית" ומשום כך חילונים ראויים לסנקציות, למעשה ל"כל סנקציה… עד כדור בראש."

עד כמה זיני הוא תוצר של סביבתו? עד כמה אפשר להניח שלא? במעגלים החברתיים של זיני, בקצה הפונדמנטליסטי של הציונות הדתית, לתפיסות קנאיות כאלה יש תוקף של שאיפה ריאלית ושל ציווי. זיני לא שייך לזרם המרכזי שך הציונות הדתית, ומשום כך הטענות לפיהן "לא רוצים אותו בגלל הכיפה" משוללות כל יסוד. חשוב לעמוד על ההבדלים האלה, ולהזכיר שחובשי כיפה עמדו ועומדים בראש ארגונים ביטחוניים בלי שיהיה ספק על מידת ממלכתיותם או מחויבותם לחוק.

הפונדמנטליזם היהודי לא שונה ממקביליו בדתות אחרות: הוא מנסה לשמר זהות דתית מסוימת מול פני המודרנה, נשען על פרשנות מילולית לכתבי הקודש, מתכחש להתפתחות מוסרית לאורך ההיסטוריה תוך הישענות על סולם ערכים קדום, ושולל את הסדר הליברלי והחילוניות.

ביסודותיו של תהליך החילון, ובעקבותיו של המדינה המודרנית, נמצאת הפרדה בין התחום הדתי לתחום החילוני. אנשים מאמינים, ובכלל זה מרבית הציונים הדתיים, לומדים לעשות את ההפרדה בין מה שהם מאמינים בו בפרטיות ביתם או בבית הכנסת, ובין מה שנדרש מהם – ושהם דורשים מאחרים – כאשר הם מגיעים לעבודה.

מסימניו של הפונדמנטליזם הוא בדיוק ההתעקשות שלא לעשות את ההפרדה הזאת. לדוגמא, בראיון בו קבע בצלאל סמוטריץ' שעל ישראל לאמץ כלכלת "אם בחוקותי" הוא גם קבע ש"אי אפשר להיות בן אדם שמתפלל בבית כנסת, וכשהוא יוצא החוצה הוא מתנהג כמו חילוני ומערכת השיקולים שלו היא חילונית. לא! אם אנחנו אנשים מאמינים – אנחנו באמת מאמינים".

סמוטריץ' מבקש ליישם את ערכיו הפונדמנטליסטים גם במשרד האוצר ולבטל כל חלוקה בין הכנסת לבית הכנסת. מבחינתו יש ליישם את חוקי התורה בכל מקום ובכלל רבדי החיים, כולל במישור הפוליטי והכלכלי של מדינת ישראל. בכך שונה הפונדמנטליזם של סמוטריץ', כמו זה של ישיבות הקו, מהדתיות של הציונות הדתית הקלאסית ואף מהאדיקות החרדית.

גם היחס לפשרה שונה. הפונדמנטליסט שם במרכז הוויתו שאיפה לאותנטיות ולטוטליות. בעוד רוב שומרי המצוות מבינים שמורכבות החיים מאלצת אותם להתפשר ואף מקבלים את הפשרה כחלק בלתי נפרד מחיי הדת, עבור הפונדמנטליסט כל ויתור הוא חריגה שערורייתית מהתורה, וקיימת שאיפה תמידית להיות "באמת מאמינים" כדברי סמוטריץ', כלומר לחיות ללא כל פשרה.

היכן נמצא דוד זיני על הסקאלה הזאת? האם הוא פונדמנטליסט כרבותיו? האם הוא מסוגל להפריד בין אמונותיו לתפקידו בשב"כ, או שהוא סבור כמו סמוטריץ' שיש להביא את בית הכנסת איתו לכל מקום אליו יילך? האם זיני רואה את מדינת ישראל כדמוקרטיה או כמונרכיה? כמדינה ליברלית או כמדינת הלכה?

שאלות אלה אינן רק לגיטימיות אלא מחויבות. כמועמד לתפקיד בכיר ובעל עוצמה אדירה ראוי שזיני יבהיר, לכל הפחות בפני ועדת גרוניס, מה הוא חושב על חירויות וזכויות פרט, על חילונים, על דמוקרטיה ועל תרבות המערב והאם הוא מסוגל להפריד בין אמונותיו לבין תפקידו.

אם ימונה לראשות השב"כ יגיע הרגע שבו זיני ייאלץ להכריע בין מחויבותו לחוק לבין מחויבותו להלכה. אולי הוא יאלץ להחליט אם לפעול נגד טרוריסט יהודי. אולי יידרש לסייע בפינוי מאחז או לסגת מגבולות הארץ המובטחת. אולי אחד מרבותיו יפסוק שראש הממשלה הוא רודף או מוסר.

אם תפיסת עולמו של זיני זהה לזו של רבותיו, מינויו לראשות שב"כ אינו עוד מחלוקת פוליטית אלא סכנה ממשית. מי שאינו מכיר בהפרדה בין אמונה פרטית לבין סמכות ציבורית עלול להפוך את שירות הביטחון הכללי לכלי שרת ביד רבניו. פונדמנטליסט בראשות שב"כ יסכן לא רק את זכויותיהם של נשים, להט"ב או מיעוטים, אלא את דמותה של המדינה ואופיה כמדינה דמוקרטית וחופשית.

—

גרסה מקוצרת מעט של המאמר פורסמה במדור הדעות של הארץ

כמו בצל, המשבר הנוכחי בישראל מקפל בתוכו שכבות שונות. סוגיית סמכותו של בית המשפט העליון היא הזרע שהביא להתפרצות המאבק הנוכחי, אבל היא משנית לשתי הרמות המקיפות אותה והמשמשות מניע ודלק: שאלת היהדות, ומשבר הליברליזם הגלובלי.

האחרון מתגלם בעלייתן של תנועות פופוליסטיות ברחבי העולם, מהודו, דרך הונגריה ועד ארצות הברית. הדמוקרטיה הליברלית, שנראתה כמסגרת הפוליטית התקפה האחרונה אחרי התפרקות הגוש הקומוניסטי ("קץ ההיסטוריה"), מאותגרת על ידי כוחות שמנצלים את חולשותיה ופגמיה ברדיפה אחר כוח, כסף וכבוד.

בשונה מהגל הפשיסטי והבולשביקי שחווינו לפני מאה שנה, כאן אין אידיאולוגיה מתחרה. הפופוליזם מבקש דווקא להדגיש שהוא דמוקרטי, ואף מייצג את "העם" כנגד אליטה משכילה, עמידה או "גלובליסטית". בפועל שלטון פופוליסטי מתגלה עד כה כבעל נטיות אנטי-ליברליות וכחסר כישורים ויכולת. הישגו המרכזי מתממש ביצירת מנהיג אוטוקרטי המוקף מעגל מקורבים קלפטוקרטי.

בין הרזולוציה הצרה ביותר, היא השאלה המשפטית, ובין זו הרחבה ביותר, משבר הליברליזם העולמי, נמצא המאבק שמתחולל בישראל על יהדותה. כאן המשבר גלובלי מתגלם בביטוי הפרטיקולרי שלו, ומכאן מגיע רוב חומר הנפץ החברתי. בשנה ה-75 לקיום המדינה נפתחת שאלת זהותה היהודית.

קל לראות שהקואליציה הנוכחית מחזיקה בתפיסה מסויימת מאוד באשר לאופיה הרצוי של הזהות היהודית בעת הזאת, תפיסה שמקבילה בין יהדות להלכה, בין הלכה לדחיית ערכי המערב, שרואה בציבור החרדי את הביטוי האותנטי ביותר של המסורת, שרואה בנשים מטרד ובלא-יהודים עלבון.

כך, מעבר לפלפולים על עילת הסבירות או פסקת ההתגברות עומד רצונו של מיעוט נחוש לערוך הלכיזציה של המרחב הציבורי. יש להדגיש: לא עצם הדבקות בהלכה היא המשמעותית, אלא פרשנות ההלכה כעומדת בניגוד לערכי המערב הליברלי, והרצון לעצב על פיה את המדינה.

למרות תקוות הגוש הפונדמנטליסטי שגם ללא היי-טק, השקעות זרות או מערך מילואים "עם ישראל יסתדר ואתם תלכו לעזאזל", כלשונו הזהב  של שר התקשורת, ברור לכל בר דעת שישראל תיאוקרטית היא חזון יהודי דיסטופי, פוסט-אפוקליפטי, בו הן המדינה והן היהדות קרסו ואנו מוטלים בין חורבותיהן. הפחד מכך מסביר את עוצמת המאבק הנוכחי, אולם פחד אינו מספיק עבור אלטרנטיבה.

מול הממשלה ניצב גוש אדיר שנחישות עמידתו על חשיבותם של ערכי ההומניזם והליברליזם עומדת ביחס הפוך למידת הבהירות שלו בקשר לאופי – או אף ללגיטימיות – של זהותו היהודית. ציבור זה, שרובו חילוני אך מכיל גם מסורתיים ודתיים, נמצא במבוכה באשר לשאלת השילוב בין יהדות לליברליזם. מחד ברור לו שהוא לא ירפה לא מזו ולא מזה, מאידך חסרה לו דרך לנסח את יהדותו.

נקודת המתח נמצאת בקשר בין היהדות לערכי המערב המודרני. בעוד עצם יהדותו של הגוש הפונדמנטליסטי בנויה מתוך דחייה של ההומניזם והליברליזם, רוב הציבור בארץ אימץ אותם ומעוניין להחזיק בהם, אולם לא השלים תודעתית את החיבור שלהם עם היהדות. באופן טרגי רבים הפנימו את התפיסה הפונדמנטליסטית שיש סתירה מהותית בין יהדות למודרנה.

מחד עומדים אפוא אלה המגדירים את יהדותם על דרך ההנגדה למודרנה, מאידך אלה המקבלים עקרונית את ההנגדה הזו ונבוכים בה. באירוניה היסטורית, העולם המערבי, ששורשיו בתנ"ך וברעיון הבריאה בצלם אלוהים, נדחה כיום על ידי אלה המתיימרים להמשיך את המסורת, ומאומץ דווקא על ידי המהססים להתגאות בה.

כרגע הגוש הליברלי אוחז בדגל ובתרומה למדינה כביטויים לזהותו, אבל מתקשה להשלים אותם לכדי חזון. אם יש לפנינו אתגר הוא לעבור מקרב הבלימה המוצלח לניסוח אמירה מגובשת, ישראלית, ליברלית, דמוקרטית – ויהודית.

בנאום לאסיפת הנבחרים השניה של הישוב היהודי בישראל, בינואר 1926, פסק דוד בן גוריון שלא יהיה ניתן להגיע לעצמאות ללא אימוצה של "ההכרה המוסרית של היהדות האמיתית, לא זו המזויפת שכל כך מדברים בשמה אנשים וחוגים הרחוקים מחיים מוסריים". כמעט מאה שנים אחרי כן, זהו שוב האתגר שלפנינו.

---

גרסה קצרה יותר פורסמה במוסף הארץ

בתחילת 2019 צירוף 'עוצמה יהודית' הכהניסטית לאחת ממפלגות הציונות הדתית נראה כמעט בלתי מתקבל על הדעת.

המהלך גרר את פרישת יפעת ארליך מרשימת 'הבית היהודי', שלא הסכימה לרוץ באותה מפלגה עם איתמר בן גביר, ורבנים מרכזיים כמשה ליכטנשטיין, אמנון בזק ואילעאי עופרן יצאו בתקיפות נגדו. לצורך הכשרתו בציבור שווק האיחוד כ"בלוק טכני".

לקראת בחירות 2022 האיחוד בין 'הציונות הדתית' לבין 'עוצמה יהודית' כבר נראה טבעי, מובן מאליו, ולא היה צריך שום תירוץ.

חדירת הכהניזם לציונות הדתית הוא אחד התהליכים המשמעותיים פוליטית וסוציולוגית בישראל בעת הזאת. נירמול בן גביר, דיבור על "מחיקת" כפרים, תמיכה מובלעת ומפורשת בנערי גבעות וחלוקת סטיקרים 'ברוך גולדשטיין צדק' בהפגנות הם אירועים שנמצאים על רצף אחד, ומשנים את פניה, ומאיימים על ליבה, של הציונות הדתית.

הגליון החדש של 'דעות' מבית נאמני תורה ועבודה מוקדש לכהניזציה של הציונות הדתית, והוא לדעתי אחד החשובים ביותר שלהם. מובאים בו לא רק ניתוחים של המצב, אלא גם מאמר מקיף, שכמוהו טרם פורסם, של ד"ר ירון עידן, סוציולוג שחוקר בשטח את הכהניזם בישראל זה למעלה מעשור(!).

גם פרופ' ניסים לאון כותב בגליון על מגמות של "עליונות יהודית" במחוזות ש"ס; אלעד נחשון כותב על ההצלחה של 'עוצמה' בפריפריה; ד"ר ארי אנגלברג שחוקר מזה שנים את מעגלי להב"ה, כותב על החיבור בין ציונות, כבוד ונקמה; הרב יוסף מילר כותב על חרדיות ימנית; ועו"ד אריאל שורץ תוהה מה יהודית ב'עוצמה יהודית'.

המאמר שלי, שפתוח לקריאה למי שאינם מנויים, מנסה לנתח את המניעים העמוקים של המבקשים להחדיר את הכהניזם לציונות הדתית. בקצרה, אילוץ האלקטורט הציוני-דתי לנרמל את הגזענות פירושו הבאתו להתנכרות לערכי המערב – לזה שמעבר לים, וחשוב יותר, לזה שבתוכו. פירושו של דבר הוא חירדו"לה של הציונות הדתית, ויש רבים שמעונינים בכך.

– קישור למאמר שלי ולגליון באתר דעות –

גליון חדש של כתב העת Sources של מכון הרטמן בארה”ב יצא לאור ובו מאמר שלי תחת הכותרת (באנגלית) "מעשה טבעי של נקמה: אלימות מתנחלים ושני סוגים של פונדמנטליזם יהודי".

במאמר אני כותב על עלייתה של ציונות דתית פונדמנטליסטית: קנאית, לאומנית, אולם לא ממלכתית ולעיתים לא ציונית. חבריהן אימצו את הבסיס המקראי שהתנועה הציונית בנתה עליו את יחסה לארץ ישראל, אולם זאת מתוך פרשנות מילולית ואקסקלוסיביסטית, ותוך דחייה חד-משמעית של הסדר הליברלי והמדינה המודרנית על ערכיהם ומנגנוניהם הממלכתיים.

אני כותב על שתי קבוצות, שדרכיהן שונות אולם מטרתן הסופית היא חיסול ישראל כמדינה דמוקרטית המקיימת מרחב ציבורי חילוני וליברלי, והן נשענות על תפיסות תיאולוגיות פונדמנטליסטיות, כמו גם רומנטיות. צמיחתן מתוך הציונות הדתית רומזת על משבר הזהות בו נמצא ציבור זה, והן מאתגרות ללא הרף את הרוב הבוגרני של הציבור הסרוג.

במאמר אני מבחין בין שני זרמים של פונדמנטליזם יהודי-דתי בישראל כיום:

הראשון הוא חרד"ל פוסט-ממלכתי שמנהיגו הפוליטי הנוכחי הוא בצלאל סמוטריץ'. פונדמנטליזם כזה מבקש להצעיד את ישראל לכיוון תיאוקרטי ואתנוצנטרי תוך שאיבת סמכות מפירוש מילולי וסלקטיבי של כתבי הקודש (למשל ספר יהושע).

השני הם נערי גבעות אנטי-ממלכתיים. כאן המטרה המפורשת היא ריסוק מדינת ישראל כפי שהיא, ולעומת ההקפדה ההלכתית של החרד"ל אנחנו מוצאים אתוס רומנטי של "קרבה לטבע" ו"אותנטיות", שמגיעה הן מתוך החיים הפשוטים בארץ המקרא (רעיית צאן וכו'), והן מתוך הסיכון וההתלהבות שבאלימות כנגד פלסטינים וכוחות צבא ושיטור ישראלים.

שני הזרמים האלה נבדלים בתפיסותיהם, אבל משלימים זה את זה במעשיהם: האחד בשטח, השני בפוליטיקה. האחד קורא תיגר על שלטון צה"ל בשטחים על ידי אלימות, השני, ממשרד הביטחון, עושה זאת על ידי מדיניות. האחד מקים מאחזים לא חוקיים, השני מכשיר אותם. האחד שורף את חווארה, השני מגבה אותו מדינית ומסביר שצריך אמנם "למחוק" את הכפר, אבל שהמדינה צריכה לעשות זאת.

בעת הזו קבוצות אלה נמצאות בשיא של השפעה פוליטית וחברתית בישראל, כאשר מחד הן מיוצגות על ידי שר האוצר, מאידך הן פועלות בדרגי ביניים (חמנאל דורפמן כדוגמא זמינה) ולבסוף זוכות לעצימת עין בפעילות השטח האלימה שלהן. המערכת הפוליטית כולה נתונה למנופי לחץ שהם מפעילים עליה.

כאן קישור לאתר וכאן פידיאף.