מה נשתנה בתקופה הזאת מכל התקופות? שבכל התקופות נשים ניקו לפני פסח ולא עשו מזה עניין. בתקופה האחרונה זה עניין. כלומר, זה issue. ולא תגידו, הפמיניסטיות האלה, בטח שהן עושות עניין, מכל דבר הן עושות עניין; אלא הבינו שהעניין שעושות הפמיניסטיות לא יכול שלא לגלוש ולחלחל אל תוך תודעתן של הנשים כולן, בדיוק כמו שקריאותיהם של צמחונים, גם אם כנראה לא יגרמו לרוב הקרניבורים להפסיק לנעוץ שיניהם בסטייק, בהחלט יעוררו מודעות למשהו שבעבר היה מובן מאליו.

נקיונות הפסח הם מבצע מתיש למדי, וכאשר הם מוטלים על הנשים באופן בלעדי או עיקרי, אותה מודעות, כלומר הרעיון שיש כאן משהו שיכול להיתפס כבעייתי גורמת לצורך לספק לעניין הסברים, וזאת גם ממי שלא רק שלא מתיימר להחזיק בדעות פמיניסטיות, אלא פעמים רבות אף מסתייג מהן. הסברים אפולוגטים כאלה באים פעמים רבות בצורה של פרשנות רוחנית למלאכת הנקיונות. הנה למשל, ציפורה בארבי (מישהו מכיר?) מבהירה ש

עבודות הבית של הנשים אינן עניין גשמי בלבד. אלו החיים עצמם. זה העולם הזה שלנו, זה העולם הבא.

ובפורום ברסלב דואגים להדגיש כי

כל אישה צריכה לדעת שעבודות לקראת פסח הם זכות גדולה אישה מכניסה את עצמה בקדושה וטהרה על ידי שטורחת לקראת פסח בעבודה קשה שגומרת לה להזיע, אישה שמזיעה בעבודות הפסח, הזיעה הזאת היא כמו טבילה במקווה טהרה

גם הרבנית ימימה מזרחי, אולי הבולטת שבין המנהיגות הרוחניות הפופולריות ביהדות האורתודוקסיות בארץ כיום, מסבירה ש

דווקא עבודות הכפיים הנחשבות כעומדות "בצל" [כמו בניית המשכן של בצלאל – ת.פ.] לעומת ההבנות הרוחניות של משה, מקנות את ה"סדר" האמיתי של הכוונה האלוקית, את "ליל הסדר" האמיתי! […] לפי ההבנה הזו, האמירה המזלזלת "נשים- לכיור!" תישמע באזני נשים חכמות לב, כמחמאה גדולה דווקא! לכן, בלי בושה, הסתערי בשמחה על נקיונות הפסח, מהעבודות הטהורות שבמקדש.

מזרחי מסבירה, בצורה אינטלגנטית מאוד אגב, מדוע העשייה החומרית מחזיקה בתוכה לא פחות רוחניות, ואולי אף יותר. מתוך מבנה תיאולוגי דיאלקטי (שמזכיר מאוד את הגות חב"ד) היא מביאה את הקוראות להבנת עבודתן כשיא רוחני, ולא כטרחה הכרחית אך מעצבנת. בהזדמנות אחרת (סליחה, אין לינק) עודדה מזרחי נשים להתייחס לנקיונות כהזמנה למודעות מוגברת לעצמן ולתהליך הניקוי החיצוני, שהוא גם ניקויי נפשי פנימי. פרשנות זו, שבעצם הופכת את עבודות הניקיון ל"עבודה בגשמיות" חסידית, משמעותית לדעתי ובעלת פוטנציאל אמיתי להפוך את העבודה לפרקטיקה רוחנית.

והיא שעמדה

כמובן, זו לא הדרך היחידה להעצמה נשית. ברשימתה של הרבנית ימימה לעיל, היא מציינת גם נשים שלעומת אלו שמנקות, דווקא "מתעמקות בהגות חג הפסח", ומוסיפה שזה "דבר נפלא כשלעצמו". כמה מהנשים הללו מציגות בפסח הזה צורה שונה להתמודדות עם מקומן המצומצם של הנשים במצוות החג. בשבועיים האחרונים ראו אור שני כותרים חדשים העוסקים בצורות שונות במימד הנשי של פסח. האחד, והיא שעמדה: הגדה של פסח עם מדרש נשי חדש (הקיבוץ המאוחד) מציג הגדה של פסח עם פרשנות פמיניסטית של מגוון רחב של מחברות. השני, עושות סדר: סדר פסח לנשים – מבט מגדרי מאת חגית אקרמן (רסלינג) מביא מחקר שסוקר את התפתחותה של ההגדה הזאת ממש. הסרט ותוכנית ה"מאחורי הקלעים" יצאו בבת אחת.

ההגדה הזאת נולדה מתוך תופעה שמכונה "סדרי נשים", שבה נשים חוגגות יחד, כמה ימים לפני ליל הסדר, סדר פסח "נשי". אקרמן מספרת בספרה החדש שראשיתה של התופעה בסוף שנות השבעים בארה"ב, אז ניסחו נעמי נמרוד ואסתר ברונר הגדה פמיניסטית ראשונה וערכו סדרי נשים ראשונים. ההתנגדות לתופעה, אף מצד "גברים שנחשבו [על ידי נמרוד] לרפורמטורים ופמיניסטים" (עמ' 30) היתה רבה. ובכל זאת, התופעה התמסדה ונמשכת מאז. על פי אקרמן

סדרי נשים רבים מתקיימים כיום בעיקר בארה"ב, באירופה, ברוסיה ובישראל. בישראל התרחבה התופעה של סדרי נשים בסוף שנות ה-90, כאשר קבוצות, קהילות וארגונים השייכים לזרמים שונים ביהדות מקיימים סדרי נשים. […] לאחרונה מתקיימת תופעה שנראית לי ייחודית לחברה הישראלית – סדר רב-זרמי של אורתודוקסיות, מסורתיות, חילוניות וליברליות [רפורמיות וקונסרבטיביות – ת.פ.]. נשים אלו לומדות בצוותא ויוצרות סדרים משותפים, המתקיימים בראשית חודש ניסן כ"מבואה" לסדר המשותף. (עמ' 32-33)

באחת מקבוצות אחרונות אלה בחרה אקרמן כדי לערוך את מחקרה, וממנה כאמור יצאה ההגדה החדשה.

לעמוד מחדש תחת הר סיני

הבחירה לפרש מחדש את ההגדה של פסח משמעותית לא רק מתוך מקומו המרכזי של החג ושל הסדר בחיים היהודיים כיום; אחת מנקודות התהוותו של הפמיניזם היהודי בארה"ב היתה קשורה גם היא בנעשה במדבר סיני, או ליתר דיוק במעמד הר סיני. ג'ודית פלסקו היא שפרסמה בספרה Standing Again at Sinai (1990), את קריאתה לעמוד מחדש תחת הר סיני. היא תוהה על ציוויו של משה:

וַיּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות, יט, טו)

פלסקו שואלת בעבודתה – מי כאן "העם"? מי מצוּוה, כהכנה לקבלת התורה, לא לבוא במגע מיני עם נשים שלושה ימים? והתשובה: הגברים כמובן. כלומר "העם" הוא הגברים היהודיים. הם מצווים, הם הפועלים, הם בני-השיח של משה. הנשים הן רק מה שאסור להתקרב אליו. כפי שכותבת פלסקו,

משה לא אומר "אסור לגברים ונשים להתקרב אלו לאלו". בנקודה המרכזית בהיסטוריה היהודית הנשים הן בלתי נראות. […] ההוראה של משה יכולה להיתפש כפרדיגמטית למה שאני מכנה "חוסר ההוגנות הבסיסית של התורה עצמה". בפסקה הזאת האחרוּת של הנשים מוצאת את דרכה ללב החוויה היהודית. (Standing Again at Sinai, עמ' 25)

וחוסר ההוגנות הזה ממשיך הישר אל תוך ההגדה, המספרת ביציאת מצריים. המצווה שסביבה נבנה החג, הרי, היא "והגדת לבנך", והיא כמובן מערבת זכרים בלבד. הגבר הוא שמנהל את הסדר, זאת למען חינוך בניו, ובנו הצעיר הוא ששואל את הקושיות. ההגדה כולה כתובה בלשון זכר, ואין בה ולו דמות נשים אחת. זאת, אגב, הסיבה שלהגדה החדשה קוראים "והיא שעמדה" – זו הפעם היחידה בהגדה שנוכחת בה הטייה נשית, ולו דקדוקית בלבד.

פמיניזם מכוונן פעולה

אם נחזור לרגע לרבנית מזרחי, נבין שהעלאת מעמדם של הנקיונות בפסח לכדי עבודת המקדש באה לא רק משום שלא קל או נעים לנקות, אלא, בצורה קצת אירונית, דווקא משום שסוף סוף נמצא כאן תפקיד שהוא "נשי"! דווקא הנקיונות, שמוטלים על הנשים, מעניקים לה "תפקיד" רשמי בחג שמתנהל כולו סביב הגברים. הנקיונות נותנים לאשה תפקיד מובחן ומיוחד, מצווה משלה, וממילא אפשר לבנות עליה פרשנויות והגיגים. העצמה נשית. (שימו לב שאותו מהלך מתבצע כיום גם ביחס למצוות הנידה, שהופכת למוקד של העצמה נשית/רוחנית.)

על פי ג'ודית פלסקו פמיניזם יהודי הוא תמיד מכוונן פעולה – החשיבה אמורה ליצור שינוי בחיים היהודיים, הלכותיהם ומנהגיהם. בהתאם לכך, בניגוד לפרשנות מקדשת הנקיונות של הרבנית מזרחי מנסה ההגדה הפמיניסטית לא להאדיר את מקומן הנוכחי של הנשים, אלא לקחת לעצמן מקום משמעותי יותר. על פי אקרמן

העובדה ש[לאורך כל המסורת היהודית עד המאה העשרים ]נשים לא כתבו ושלא נוצרה מסורת של כתיבה נשית הופכת כל כתיבה נשית, במודע או שלא במודע, לאקט מורד החותר תחת הריבונות הגברית; ובמילים הלקוחות מהגדת הפסח המסורתית – הכתיבה כיציאה (נשית) משיעבוד לגאולה. הכתיבה בהקשר זה מהווה מסע לגיבוש הזהות הנשית ותשובה למסע לגיבוש הזהות הגברית, שהוא קונקרטי – מסע הגיבור. הכתיבה מאפשרת לנשים הכותבות להרגיש שייכות ולהפנים את האפשרות שיש להן מקום בנצח הספרות הכתובה, ושהן יכולות ליצור ידע בעל סגולות ייחודיות. (עמ' 62)

החשיבות של האפשרות להרגיש משמעותיות בסדר משותפת כאמור לנשים מזרמים יהודיים שונים. על פי אקרמן המפגש הבין-מגזרי הוא גם הזדמנות להפרייה הדדית, ליצירת קהילה משותפת ותומכת, וללידתו של מסר תרבותי משותף:

במפגש הבין-מגזרי נולדת שפה חדשה, שאותה ניתן לכנות "שפה משייכת". שפה זו שוזרת את שיח הזהות, השיח הדיאלוגי והשיח הגישורי-שוויוני עם השיח הפמיניסטי. היא מאפשרת יצירה של מרחב להתחדשות יהודית, ומהווה בשורה דיאלוגית-חברתית החורגת ממרחב סדר הנשים אל המרחב הבין מגזרי ואל לב הקהילה הישראלית. (עמ' 181)

במילים אחרות, הנשים הנידונות פיתחו "תודעה מעמדית" שהופכת אותן לבנות-ברית במאבק משותף על ייצוג ושוויון, וזאת כנגד הסדר הגברי, תרתי משמע, המנוכר עבורן. פחות משנה להן שהן שומרות או לא-שומרות הלכה בצורות שונות. חשוב להן יותר שכולן סובלות מאותה מצוקה, ומנסות להתמודד איתה יחד.

עבור רוב המשתתפות בסדר הנשים, מספרת אקרמן, הסדר המרכזי, עם המשפחה, נותר חשוב יותר, אולם ההשתתפות בסדר נשים מאפשרת להן לבטא זוויות שבאופן טבעי לא היו באות בו לידי ביטוי. כמו כן, ישנו תהליך של היזון חוזר בין הסדרים,

כשאחד מזין את האחר כמו גם מתעמת עמו ושואל עליו. התהליך המתרחש הוא תנועה בין חידוש לשימור […] שבמהלכה כל אחד מהטקסים משתנה ומתעצב מחדש. (עמ' 156)

בעוד סדר הנשים הוא חדש כולו, רק מעט ממרכיביו ורוחו מגיעים גם לסדר הרשמי, המשפחתי. קטעים ודיונים מסדר הנשים עולים גם בסדר המשפחתי, ולפעמים גם אלמנטים סמבוליים כגון כוס מרים, כנגד כוס אליהו. על פי אקרמן "הסדר הנפרד מתפקד כמרחב המאפשר תיקון לחווית הדרה שאותן חוו הנשים בסדר המשותף" (עמ' 176). בהמשך לכך ההשתתפות בסדר הנשים גם מאפשרת הרגשת שייכות גדולה יותר בקרב הנשים לסדר הרשמי, זאת אחרי שהרגישו ניכור כלפיו בעבר.

הרושם שעולה הוא שסדר הנשים משמש כמעין בסיס של העצמה ויצירתיות, ממנו יוצאות הנשים כל אחת לסדר המשפחתי שלה, ומביאות רוחות ומנהגים חדשים. כמובן, יש הבדל בין החילוניות או לבנות הזרמים הפלורליסטים שעושות כן – על פי אקרמן הן לעיתים הופכות למובילות הסדר במשפחותיהן – לדתיות האורתודוקסיות, שלא מובילות את הסדר ואף צריכות לפעמים להאבק על הכנסתם של יסודות חדשים אליו. אקרמן גם מבהירה שעבור החילוניות משמש לפעמים סדר הנשים כמקור להעצמה יהודית יותר מאשר נשית, כאשר הן מנכסות את ההגדה "כחלק מיצירת זהות יהודית, תוך יצירת חיבור משמעותי לטקסט על מנת ליצור טקס משמעותי הנוגע למשתתפים בו" (עמ' 160).

פמיניזם פוליפוני

ההגדה עצמה יפה, מאירת פנים, מעניינת, וחשוב ביותר: מפגינה מודעות עצמית והומור בריא. היא בנויה סביב הטקסט המסורתי, שמובא בשלמותו ומסומן בצבע מאפיין, ומשלבת בצדדיו את יצירותיהן של הכותבות. כתבו אותה במשותף לא פחות משלושים ותשע נשים, ביניהן שמות מוכרים כעלמה זהר, יוכי ברנדס, סיון הר-שפי, רבקה לוביץ' ורבקה מרים – אם כי אולי העובדה המשמעותית יותר היא שישראליות "רגילות", לא משוררות ולא רבניות, השתתפו ביצירה.

מימד חיובי נוסף בהגדה הזו היא שהיא איננה עוד הגדה בסגנון הידוע שבה לצד הטקסט המקורי מובאים דבריו ופרשנויותיו של רב פלוני (ולעיתים, פרופסור פלוני; ולאחרונה, סופר). כאן מדובר ביצירה קולקטיבית, רב קולית, של נשים רבות, שאף מגיעות מזרמים יהודיים שונים. דווקא בכך ההגדה הזו קרובה הרבה יותר לרוחם וצורתם של המקרא, המשנה והתלמוד, חיבורים רבי יוצרים ופוליפונים בעצמם.

ההגדה הנשית הזאת מצטרפת לתופעה מתרחבת והולכת של כתיבה יהודית-דתית-נשית, שכוללת גם תפילות, מדרשים וכמובן הגות. זהו הצד ה"יוצר" של המהפכה הפמיניסטית היהודית, שמגיע (בישראל) אחרי שנים שבה זו התמקדה יותר בלימוד. אחרי שנשים לקחו לעצמן את הרשות (ויש יאמרו, חובה) ללמוד ברצינות מקרא, גמרא והלכה, כעת הן גם עושות בידע הזה שימוש. את היצירתיות הזאת ניתן כבר כמה שנים לראות, למשל, בטקסי חתונה, וכאמור גם בחיבורים שונים. כעת היא מגיעה גם לחגים, ופסח תחילה. בכל זאת, חג החירות.

סתם

—

השיר "והיא שעמדה" לקוח מתוך ההגדה, והוא מאת טליה גלזר. האיור, ככל איורי ההגדה, הוא יצירתה של רחלי שלו.
בשבוע האחרון הוספתי כמה רשימות בבלוג המשנה – ראו שם על רצוננו במדע קסום, על בורותו של הרב חגי לונדין ועל התבטאויות שערוריתיות של הרב קרים והרב אפרתי.

הגרף לעיל מספר לדעתי את עיקר הסיפור בדו"ח האחרון של קרן אבי חי (כאן ב-pdf): יותר ממחצית מהציבור היהודי במדינה רואים עצמם קודם כל כיהודים ורק אחר כך כישראלים (או כל דבר אחר). כאן טמון המפתח להבנת "הההתקרבות אל היהדות" שעולה מתוך הדו"ח, ועוד יותר מתוך הדיווחים על הדו"ח. שכן בעיקר בנוגע ליהדות, השאלה היא תמיד: איזו יהדות? והתשובה היא שהממצאים בדו"ח מראים התחזקות של זהות העמיות היהודית, ולאו דווקא של הדת היהודית, לפחות לא בפניה המוכרות במדינת ישראל.

אפשר לראות ביטויים למגמה הזאת לאורך כל הדו"ח. הנה למשל גרף האמונות של הישראלים היהודים:

שימו לב שככל שהאמונות אומרות פחות, כך הן פופולריות יותר. 80% חושבים שיש אלוהים, אולם 77% בלבד חושבים שיש כוח שמנהיג את העולם. 72% מאמינים שתפילה יכולה לעזור לאדם בצרה, אולם רק 51% מאמינים בביאת המשיח. רוצה לומר, ההשקפה שיש אלוהים אמורפי שאולי מדי פעם שומע תפילה היא פחות אמונה ויותר מעין אינטואיציה פופולרית. לכן היא פופולרית. ככל שהאמונה היא יותר קונקרטית, יותר ספציפית, ככל שהאמונה דורשת באמת… אה, אמונה – כך היא פחות נפוצה.

אבל רגע: 67% חושבים שהעם היהודי הוא הנבחר! מה עם זה? ובכן, אני מוכן להמר שאחוזים גבוהים יותר מהאוונגליסטים האמריקאים מחזיקים באותה אמונה, כך שתמיד צריך לשאול מהו המטען שהאמונה הזאת נושאת. והמטען שהאמונה הזאת נושאת כאן הוא לדעתי יותר אתני מאשר דתי. כלומר, מדובר באתנוצנטריזם, לא בדבקות באידאה תיאולוגית. כנ"ל לגבי 65% שחושבים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי, שהרי האמונה הזאת היא הבסיס לקודמת. יש כאן יותר ייחוד אתני מאשר ייחוד ה'.

איך אני מגיע למסקנה הזאת? אני מגיע אליה כאשר אני רואה את הגרף הבא:

זהות יהודית-ישראלית פירושה שייכות לעם ישראל, ולא עמידה בקטגוריות הלכתיות שנקבעות על ידי הרבנות הראשית. לא רק הגרף האחרון מעיד על כך. את הפער בין אלו ניתן לראות בכל פעם שיש התרעמות על כך שקוברים חייל שאינו יהודי על פי ההלכה האורתודוקסית מחוץ לגדר בית הקברות, או כאשר לא נותנים לזוג להתחתן מאותה סיבה. עבור מרבית הישראלים היהדות היא שיתוף קולקטיבי באתנוס, ולא התאמה הלכתית לדת.

בהמשך לכך, על פי הדו"ח 65% צופים בטלוויזיה בשבת, 68% בעד פתיחת בתי קולנוע ובתי קפה בשבת, 51% בעד קיום נישואים אזרחיים במדינה, 61% "מסכימים" עד "מסכימים בהחלט" שלקונסרבטיבים ולרפורמים צריך להיות בישראל מעמד שווה לזה של האורתודוקסים (וזאת למרות ש-69% לא נכחו מעולם בתפילה או בטקס דתי בבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי). וזכרו שעל פי הדו"ח יש במדינה 46% חילונים, 32% מסורתיים, 15% דתיים ו-7% חרדים. כלומר, הזהות היהודית כ"עם" מתעצמת יותר מאשר הזהות ההלכתית או האורתודוקסית. הנה עוד נתון שמצביע על כך: 25% מהחילונים האנטי-דתיים "שומרים במקצת" על המסורת – מן הסתם שומרים כמרכיב תרבותי, לא דתי. ואפשר להוסיף לכאן את גם את הנתון בדבר אביזר הפטיש העממי הקולקטיבי שלנו: 98%(!) חושבים ש"די חשוב" עד "חשוב מאוד" לזכור את השואה.

אם כי שלא יהיה ספק: בהחלט יש גם תנועה לאימוץ ההלכה כדרך חיים, כלומר תנועת תשובה במשמעותה היהודית-מודרנית הסטנדרטית. ישראלים רבים חוזרים בתשובה, ויותר מכך: קיימת כידוע גם תופעה של התחרד"לות, כלומר (בין היתר) אימוץ קפדנות הלכתית יתרה משהיתה בקרב סרוגי כיפה למיניהם. יחד עם זאת, שימו לב שגם כאן כמעט תמיד ככל שהשמירה על המצוות מתחזקת, כך גם ההשקפות הלאומניות-גזעניות. כלומר גם כאן מרכיב הזהות של "העם" הוא מרכזי מאוד. (בסדר, ברור גם שבמקרה של היהדות אי אפשר גם ממש להפריד בין זה לזה. אני מדבר כאן על דגשים ונטיות.)

עניין של זהות

מה אם כן קורה כאן? הסבר פשוט יחסית הוא שמשום שמסגרת העל של הציונות מגלה חולשה, אולי אף נשברת, ומשום שהמדינה מתפרקת לשבטים ומגזרים ופחות ופחות מקיימת מסגרת משותפת (רעיונית, כלכלית, אזרחית), ישנה תנועה "ימינה" לאורך כל שדרות האוכלוסייה. כך חילונים מתקרבים לאמונה ולמסורת, וכך דתיים-לאומיים הופכים לחרד"לים. משום שהזהות האזרחית מספקת פחות ופחות תוכן, ומשום שהאדם לעולם לא ישאר נטול זהות, הריק הנרטיבי מתמלא במה שזמין וקל, כלומר חוזר לזהות שממילא תמיד היתה ברקע, והיא הזהות היהודית.

כלומר קו המעבר של הציבור מזהותו כישראלים לזהותו כיהודים הוא קו השבר של הציונות. ממילא הוא גם קו השבר של הדמוקרטיה, שכן את החברה האזרחית מחליף האתנוס. יש כאן מעבר של מוקד הזהות מהמדינה אל 'העם', שהוא, כידוע, עמישראל, ולכן מובן למה רק 44% חושבים שבכל מקרה יש לשמור על הדמוקרטיה, גם על חשבון ההלכה.

אפשר לצפות בתהליכים ה"אנטי-ציונים" האלה גם מהכיוון הממסדי: כאשר המדינה, באופן מתגבר והולך בשנים האחרונות, מתעקשת על יהדותה של המדינה, מה הפלא שהאזרחים מבינים שהם חלק מעם ולא מחברה אזרחית? אם הדבר שהכי חשוב לביבי הוא שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, אם הנימוק הדמוגרפי מועלה שוב ושוב כמקדם להסדר עם הפלסטינים, אם מתקיימים דיונים בכנסת על סכנת ה"התבוללות" ואם בג"ץ מאשרר את "חוק האזרחות", השולל את זכותם של ערביי ישראל להתחתן עם ערביי השטחים ולהמשיך לגור בארץ (ובל נשכח שהחתונה בין יהודים לערבים אינה אפשרית ממילא על פי חוק במדינה), האם מפליא שהיהודים מבינים את הרמז ומגדירים עצמם כיהודים קודם וישראלים אחר כך?

אבל אומר שוב: מדובר יותר בזהות אתנית, ופחות בזהות דתית. הציבור הלא דתי שחש יותר יהודי מישראלי רוצה בעיקר לשמור על מקומו, על עבודתו, על ביטחונו – לא על דתו. למה הדבר דומה? בראשית המאה העשרים הן הבוּנד והן החרדים באירופה רצו מאוד מצד אחד לא לעלות לארץ ישראל ומצד שני לשמור על זהותם היהודית, אולם בעוד עבור הבונד הזהות הזאת היתה אתנית ותרבותית, עבור החרדים היא היתה בראש ובראשונה דתית. במידה דומה היהודים בארץ כיום, הן אלה שאינם שומרי מצוות והן אלו שכן, רוצים מאוד לחיות כאן, אולם עבור הראשונים השמירה על יהדותה של הארץ מבטיחה ביטחון אישי וכלכלי, ועבור האחרונים היא מבטיחה את שגשוגה של הדת היהודית (בגרסה שלהם).

מסקנות, יהדויות

שתי מסקנות עולות מתוך הניתוח הזה של הנתונים. ראשית, שכמו שהזהות היהודית מתחזקת, היא יכולה גם לסגת. באופן כללי ההיסטוריה המודרנית של הדת מלמדת שגלי התקרבות והתרחקות מהדתות המונותאיסטיות הן עניין סדרתי (ומעניין לציין שמחקרים שונים הראו שארה"ב בעת הזו עוברת תהליכים של התרחקות מהדת). באופן ספציפי לעניינינו, אם התנאים החברתיים-לאומיים ישתנו, ייתכן שנראה ירידה ב"יהודיות" של האוכלוסייה בארץ.

אבל לא כדאי לקוות שזה יקרה. לא היהודיות היא הבעיה, אלא המשמעות שלה. השאלה החשובה לכן לדעתי היא מה הוא כעת ומה יהיה האופי של "היהדות" הזאת שעולה ומתגברת. מי שלא קרא את מאמרו של אסף ענברי שהופיע ביום שישי ב"הארץ", שיקרא. ענברי עומד שם על חשיבות הניכוס המחודש של היהדות על ידי הישראלים שאינם שומרי מצוות. המצב הזוועתי של היהדות היום, הוא כותב, הוא

מה שקורה כש"הרוב החילוני" מעניק לעצמו פטור מיהדות, ומשאיר אותה לדתיים ולחרדים, כאילו היהדות היא איזו מהות נתונה, קפואה, שהדתיים והחרדים יודעים מהי. אבל היהדות מעולם לא היתה מהות קפואה. […] תולדות היהדות הן תולדות השתנותה, שלא לדבר על ריבוי הזרמים שהתקיים בה בכל תקופה ותקופה (ישראל ויהודה, צדוקים ופרושים, מקובלים ופילוסופים, חסידים ומתנגדים, דתיים ציונים וחרדים אנטי-ציונים).

מול אותם רבנים חרדים שיהדות, מבחינתם, פירושה הדרת נשים והשתמטות מחובות אזרח, היה הזרם החילוני צריך להתייצב כזרם יהודי החרד עוד יותר מהחרדים לדמותה של היהדות ולהגשמתה הנאורה, השוויונית והדמוקרטית. כזרם יהודי הנאבק על דמותה של היהדות, היה עליו להתייצב מול אותם רבנים דתיים-לאומיים שיהדות, מבחינתם, פירושה התעלמות מקיומם של הפלסטינים, הנצחת הקיפוח של ערביי ישראל וראיית עצמם כמפקדיו האמיתיים של צה"ל. זה לא יקרה כל עוד ימשיך הזרם החילוני לחשוב שהוא הרוב, וכל עוד יחשוב שבתור "הרוב" הוא יכול להרשות לעצמו להוציא את היהדות ממערכת השיקולים שלו.

מהלך של התקרבות ליהדות, אם כן, ישאר עקר ומכוער אם יעצור בחמימות הדביקה של "העם" וההתבצרות הקורבנית אל מול כל מי שאינו יהודי. את היהדות כזהות צריך להטעין במשמעויות נוספת – אבוי אם משמעותה תהיה אך ורק עליונות גזעית או קיום אוטומטי של מצוות. אסור שהמסמן "יהדות" יצביע רק לעבר אתנוצנטריזם וטכנאות הלכתית. היהדות צריכה ויכולה להוות מעיין נובע לא רק לזהות, אלא למשמעות וערכים. למעשה, רק ללא התפתחות כזאת היא תדרדר – וכבר מתדרדרת – בלית ברירה ללאומנות אתנוצנטרית או לחרדיות ילדותית. זו סיבה אחת שאי אפשר להפקיר את התרבות היהודית דווקא לאלה שלהוטים כל כך לנכס אותה כולה לעצמם. סיבה שנייה היא פשוט מפני שעם שפוי לא מוותר על מורשתו ותרבותו, ועמים שכן מוותרים הופכים למה שאנחנו רואים כיום ברוסיה או בסין.

נקודה אחרונה: יש לזכור שהמחקר שבבסיס הדו"ח התקיים בין מאי 2008 ליולי 2009. בשנתיים-שלוש שעברו מאז עשה הקב"ה ככל שביכולתו להשניא ולהגחיך את המסורת היהודית בכלל ואת היהדות האורתודוקסית בפרט על הציבור בישראל, ועם כל מוגבלויותיו המוכרות, יש להניח שהוא הצליח לפחות במידה מסויימת. סקר שהיה נערך כיום, אחרי הפגנות החרדים (האם המרעיבה, גזענות עמנואל), מלחמות הדרת הנשים וביריוני תג-מחיר, ובשיתוף רוח המאבק החברתי החדשה מהקיץ שעדיין חיה ופועמת – סקר כזה היה נותן תוצאות שונות. כמה שונות? נו טוב, אין לי מושג.

סתם

—

לפני שלושה חודשים פורסם סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עם נתונים מעט שונים ומעניינים. כתבתי עליו כאן.

לאחרונה היתה תקלה קטנה במכונת הרסס של בלוג הלוויין לבלוג זה, מינים. למי שפיספס, העלתי שם שתי רשימות בשבועיים האחרונים, אחת על מבדקים שנעשו לי כדי לגלות מה קרה למוח שלי אחרי שנים של מדיטציה, והשנייה על ספר חדש ומעניין על הסיינטולוגיה.

בפולמוס שהתקיים מעל דפי מוסף זה בין הרב שלמה ריסקין ("רבנות מרחיקה", גיליון פרשת תולדות) לצבי ליפשיץ ("אין קדושה ברבנות", גיליון פרשת וישב) יש הסכמה על שני דברים ברורים: ראשית, שהרבנות הראשית לישראל חולה, מסואבת, ומרחיקה יהודים מיהדותם. ושנית, ש"כפייה דתית" היא אוקסימורון, שכן אין דבר הבא בכפייה יכול להיות דתי. בצדק, אם כן, שואל ליפשיץ את הרב ריסקין כיצד הוא, אם ברורה לו האיוולת שבכפייה הדתית, ממשיך לתמוך בקיומה של רבנות ראשית (אמנם תוך נקיטת "השינויים הנחוצים במערכת"), שכל הוויתה היא כפייה דתית.

ואכן, נדמה לי שבעוד רבני צהר חוגגים את "ניצחונם" (קרי: הסכמתה של הרבנות הראשית להעניק להם, בנדיבותה כי רבה, רשות לחתן יהודים במדינת ישראל), ובעוד חברי הכנסת של 'ישראל ביתינו' מקדמים הצעת חוק שתאפשר פתיחה של איזורי הרישום לנישואין, כך שלהסכמת הרבנות יהיה תוקף חוקי, דווקא בחינת אופייה ומעמדה המוסרי-דתי של הרבנות חשובה הרבה יותר מכל סעיף בחוק או קונץ-פטנט בירוקרטי שיאפשר לרב סתיו ולחבריו היקרים להמשיך ולספק את דרישות הציבור.

מיד אצרף לדיון הזה קול שלדעתי הוא רלוונטי מאוד, אולם כדי לשים את כל הקלפים על השולחן, אומר מיד שאני סבור שאין מנוס משחרור העם היושב בציון מעולה של הרבנות, ולמעשה מכל כפייה דתית של זרם יהודי מסויים על רעיו. יש לאפשר ליהודים כאן בחירה חופשית בין רבנים, וכן, גם בין זרמים שונים של יהדות. למעשה לא מופרך לדעתי להניח שרק כך תצמח כאן תרבות ודתיות יהודית שהיא לא רק אמיתית ועמוקה, לא רק בריאה ומוסרית, אלא גם מקובלת ומשותפת לציבור רחב. אמת פסיכולוגית נדושה היא שבני אדם אוהבים יותר את מה שהם בוחרים, ולא נכפה עליהם.

ועתה, הנה דברים רציניים שראוי שישמעו בזמן הזה, מפי אדם חשוב:

עלינו לשאול את עצמנו: האם באמת יש ענין שדת ישראל תיכפה עצמה על בני ישראל, בעידן שבו רובם אינם חפצים בזה? נדמה לי שלא אחטא בלשוני אם אומר, כי לא מעט זוגות צעירים מאבדים אמון – כתוצאה מחקיקה – במערכת שהיתה יכולה להעניק להם הרבה תוכן. והדבר אינו בא לידי ביטוי רק במוסד הנישואין, אלא גם, לצערנו, במוסד הגירושין; כאשר באים זוגות שאינם מאמינים בחוקים של כנסת ישראל, ואתה כופה אותם לתוך מערכת שהם אינם מסוגלים לעכל, האם אהבת תורה תצמח מזה? עולם של חכמה ועושר רוחני-מוסרי שקיים בתוך עם ישראל ותורתו, האם כל אלה יצמחו כתוצאה ממערכת כזו? אינני בא לקבוע מסמרות להשיב על שאלה זו, אך ברור לי שזו השאלה שצריכה להעסיק אותנו היום.

מי אמר דברים נכוחים וצלולים אלה? מי גילה כך את המובן מאליו, והוא שכפייה לא מולידה אהבה, לא מקדמת רוחניות, לא מטפחת מוסר, ולמעשה הופכת את דת ישראל לחוק שנאנסים תחתיו, לרודנות שנואה? ובכן, השנה היתה תשנ"ב, והדובר היה לא אחר מאשר הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צהר. הדברים נאמרו בסימפוזיון שנערך בישיבת אור עציון בחנוכה, כלומר ממש לפני 20 שנה, בנושא יחסי דת ומדינה. אחד התלמידים חשב שהדברים ראויים להישמר והדפיס אותם בחוברת שהופצה באופן פנימי למעוניינים (את החוברת קיבלתי ממוטי פוגל, שהיה שם כתלמיד כאשר הרב סתיו אמר את הדברים, ותודתי נתונה לו).

ולא זאת אף זאת: הרב סתיו אינו חושש רק לנכפים ולאהדתם לתורת ישראל, אלא גם לתורת ישראל עצמה. בחכמה רבה הוא מצביע על כך שכפייה דתית הרסנית לא רק עבור מי שמתכופף תחת עולה, אלא לא פחות מכך עבור מי שמכופף אחרים, מי שכופה:

עולם של תורה היודע שהכל מונח אצלו בקופסה איננו מתאמץ להרחיב את עולמו הרוחני, איננו מתאמץ להיות משכנע, אטרקטיבי, אמיתי בדרישותיו הרוחניות ובמעמדים הרוחניים להם הוא שותף, כדי שבאמת היה 'כיף' לבוא אליו. צריך שאדם ירצה לעשות טקסים דתיים כי הטקס הדתי עשיר יותר, מרשים יותר, ומעניק תכנים שטוב לחיות איתם. אבל רב היודע כי בלאו הכי החוק קובע שאתה חייב לבוא אליו, אין שום סיבה שיתאמץ להיות טוב יותר. […] כפי שהעולם החופשי מכיר בזה שתחרות היא בסיס לעולם של הצלחה כלכלית, עלינו להבין כי זהו גם הבסיס היחיד להצלחה תרבותית-מוסרית, לכך שאנו נהיה טובים יותר, מוסריים יותר וצודקים יותר – גם בעולנו הדתי. מה יאלץ אותנו להיות צודקים יותר גם בערכים אותם אנו מקרינים החוצה, אם לא הידיעה שאם לא נהיה טובים וצודקים יותר לא יבואו אלינו?!

ושוב, דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם כאילו נשכחו מזה עשרים שנה: כוח מוחלט מוביל לניצולו לרעה. רודנות מובילה לניוון. מה קרה שאבדו דברי אמת אלה? האם המצב בו חובה חוקית על יהודים להתחתן דרכם מחמיא כל כך לרבני צהר, עד שהם בוחרים שלא לשים לב לעוול שכרוך בו, ולהתעלם גם מהנזק שמצב זה גורם להם עצמם? האם גם החכמים ישכחו את תבונתם כאשר מוסרים בידיהם שררה?

אתנחתא תיאורטית קלה: הרב סתיו, מלבד לומר את מה שאמור להיות מובן מאליו, קולע כאן לדעת חוקרי דת מסויימים, שמנסים להסביר תופעות דתיות בעזרת מודל השוק החופשי. כך למשל, קיימת העובדה המיסתורית שהדת בארה"ב בפריחה, לעומת הדעיכה המופגנת של המסורות הדתיות באירופה. (בסקר של מכון Pew שפורסם בנובמבר התגלה שבעוד שהדת בארה"ב היא "מאוד חשובה" ל-50% מהאוכלוסייה, בספרד היא חשובה רק ל-22%, בגרמניה רק ל-21%, בבריטניה רק ל-17% ובצרפת היא חשובה מאוד רק ל-13% מהאוכלוסיה.)

ובכן, מאז תחילת שנות התשעים מוצעת במסגרת מחקר הדתות תזה מסויימת שמנסה להסביר את העניין. התזה הזאת, שמכונה "תיאוריית השווקים הדתיים", גורסת שיש להתייחס אל הדת כאילו היא מוצר. ככזה עליו להתחרות על לבו של האדם הדתי, הלא הוא הצרכן. על פי ההגיון הזה ככל ש"שוק הדתות" יהיה חופשי ומבוזר יותר, פתוח ומופרט יותר, כך ההיצע הדתי יהיה רחב יותר, והדתות יהיו חייבות להשתכלל ולהציע "מוצר" מתקדם יותר. בדרך זו הצרכן יתפתה יותר "לרכוש" אמונה בדת מסויימת, וסך כל האנשים הדתיים יגדל. במדינה בה שוק הדתות אינו חופשי אנשים יעדיפו לא להשקיע (את נפשם) במוצר מיושן וחסר ברק.

לבד מההסתייגות (מבחינתי, על סף בחילה) מראיית הדת (וכמעט כל דבר אחר) כ"מוצר", הרי שלתיאוריה הזאת יש בעיה להסביר את דתיותה המופגנת של רוב רובה של האוכלוסייה במדינות בהן הדת רחוקה מלהיות מוסדרת כ"שוק חופשי", כגון פקיסטן, בנגלדש או מצריים. חלק מתומכי התיאוריה יגנו בלהט על יציר כפיהם ויאמרו שהתכוונו שכך זה בעולם הדמוקרטי, בו יש בחירה, ולא בדיקטטורות למיניהן. וחוץ מזה, יאמרו, כמובן שיש גורמים רבים נוספים שנכנסים למשוואה הזאת. בכל מקרה, יוסיפו, לפחות בכל הנוגע למדינות המערב יש אמת בדברינו, שכן במדינות אירופה הממשלה לרוב מממנת את הכנסייה, זו שהיתה דומיננטית בשטחה במאות או באלפי השנים האחרונות, ודבר זה מייצר למעשה מונופולים דתיים, שמעודדים בתורם אנשי-דת עצלנים, תיאולוגיה תפלה, אוכלוסייה אפאתית – ובהמשך לכך כנסייות ריקות.

לתיאריית השווקים הדתיים קמו מתנגדים רבים, ולדעתי בצדק. היא ודאי לא נותנת את התמונה כולה, ולדעתי גם מפספסת את העיקר, והוא שדת אינה בעיקרה מוצר שנרכש, אלא מרכיב של זהות, וככזה דווקא עתיקותה או העובדה שהיא נמסרת בירושה מהורים לצאצאיהם הם מרכיבים חשובים יותר מהאפשרות "לרכוש אותה", כלומר לבחור בה. אבל במקרה המסויים של היהדות בזמננו אני חושב שהתיאוריה הזאת יכולה להבהיר לנו משהו חשוב. משהו שנוגע לעובדה שיהדות ארה"ב היא יהדות תוססת, יצירתית ומגוונת, בעוד הדתיות היהודית בארץ סובלת מעצירות מסויימת, דהיינו מכלה את מירב כוחותיה במלחמות פנימיות בין "קיצונים" ל"מתונים".

לפריחה התרבותית והדתית של יהדות ארה"ב אפשר להביא עדויות רבות (וזאת לצד מגמות ההתפרקות הדתית וההדלדלות היהודית של חלקם, נכון), ולא כאן המקום לפרטן (לא יותר מדי מזמן יצא ספרו המצויין של שמואל רוזנר על יהדות ארה"ב, "שטעטל בייגל בייסבול" שמכסה את הנושא היטב). כאן די לומר שעם כל האתגרים מולה היא עומדת, התרבות היהודית בארה"ב שוקקת. ובעיקר: יש בה תנועה, יצירתיות, מעוף.

החופש הדתי והרוחני של היהודים בארה"ב עומד בניגוד ישיר לסגירות שבה מתאפיין הממסד היהודי בארץ. הסגירות הזאת מחייבת את מי שרוצה להתפתח ביהדותו ולעשות זאת בצורה חוץ-ממסדית, לא מוכרת, ולעיתים, כפשוטו, לא חוקית (למשל, בנוגע לעניינינו, במקרה של חתונה אלטרנטיבית). למרבה המזל, יש אנשים רבים שהדבר חשוב להם מספיק. אבל תסיסה תרבותית ורוחנית כמו זו שמצוייה בארה"ב היתה יכולה להיווצר גם בארץ בהיקף גדול לו גם כאן הדת היתה חופשייה יותר. והיתרון שבישיבה בישראל, כמובן, הוא שהזהות היהודית כאן אינה בסכנה שהיא נמצאת בה בארה"ב.

ברור לי שהזכרת יהדות ארה"ב, במקום לעודד, מפחידה מאוד רבים הסבורים שאין להרשות ליהודים בארץ לבחור את דרכם בעצמם, שיש לכפות על כולם אורתודוקסיה אחת. מילים כמו "רפורמים" הם החומרים מהם עשויים סיוטיהם, ומבחינתם רוב היהודים בארץ הם תינוקות שנשבו, וכתינוקות הם ממילא גם רחוקים מאוד מהגיל המאפשר בחירה. לו זו תינתן להם, לא יצליחו לבחור במה שטוב עבורם. לאלו אומר: ראו לעיל את דברי הרב סתיו. לבד מהפגם המוסרי שבכפייה דתית, ולבד מהפגם המעשי, כלומר שכפייה מעוררת שנאה וריחוק, זכרו גם שכפייה מנוונת ומנוולת את הכופים. אי אפשר להיות חלק ממערכת שנוהגת בבריונות ולהישאר נקיים.

אבל לא הוגן כמובן לומר שרק רצון נצחני לשמר את שליטת היהדות האורתודוקסית יש בחשש מפני חופש בחירה. ברור שהמתנגדים לפירוק הרבנות, או לנתינת אלטרנטיבות חוקיות, יראים מהבעיות ההלכתיות שיתעוררו אם יהודים בארץ יקבלו שירותי נישואים וגיור מרבנים קונסרבטיבים, רפורמים או חילונים למיניהם (כן, יש גם כאלה). ואכן, אין להכחיש שאלו בעיות הלכתיות לא פשוטות, אולם בכל הנוגע לבעיות הלכתיות הכלל אמור גם הוא להיות פשוט למדי: בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית.

לאמור, אין שום סיבה לגלגל בעיות הלכתיות משולחנו של הרב לזה של הח"כ. המחוקק לא אמור להבטיח לנציגי ההלכה שהוא ידאג לגונן עבורם על עולמם. במילים אחרות, בעיות הלכתיות לא פותרים בצורה משפטית, ולא פותרים בצורה בירוקרטית. כדי לפתור בעיות הלכתיות לא מחוקקים חוקים ולא כופים הנהגות על הציבור. בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית. בכל זאת, בדיוק בשביל זה יש רבנים.

לכן לפני שזורקים לכל עבר מילים מפחידות כמו "ממזרים" או "שני עמים", יש להבין שבעיות כאלה יתעוררו רק אם הרבנים לא ימלאו את תפקידם ויכשלו ביצירת פתרונות הלכתיים. ואם יש צורך, על הרבנים שאיכפת להם מבעיות אלה אף לערוך מהפכות הלכתיות. אבל בכל מקרה אין לגלגל את האחריות על פתרון הבעיות האלה לידי הרשות המחוקקת, ובכל מקרה אין לכפות על הציבור הכללי פתרון בירוקרטי שנולד רק מתוך האימפוטנציה הרבנית להעלות פתרון הלכתי.

לכן בעוד גלגלי החקיקה בכנסת טוחנים לקראת צירופה של 'צהר' למונופול הרודני של הרבנות הראשית, הרשו לי, כמי שהמסורת היהודית חשובה לו, כמי שחושב שהיא חשובה לעתיד המדינה כאן, להתחנן בפניכם: הרפו מהשררה. שחררו את האזרחים לבחור בעצמם על ידי מי להתחתן, להיקבר, להתפלל. קודם כל ובראש ובראשונה מפני שזה מוסרי וראוי לעשות כן, מפני שכפייה דתית היא דבר מגונה ובזוי, פחדני ועלוב. שנית, מפני שזו הדרך להציל את המסורת מהשנאת עצמה על בניה, מהבאת הישראלים לתיעוב של מורשתם. שלישית, מפני שזו דרך מרכזית לא רק למנוע מהמסורת להתנוול ולהתכער, להפוך שטחית ומטופשת, אלא גם, בעיקר, דרך לאלץ אותה להתפתח, להשתכלל, להפוך טובה ובריאה יותר, אנושית ושפויה יותר, מקורקעת והגונה יותר, יפה ועמוקה יותר, קדושה ואמיתית יותר.

ונסיים בציטוט נוסף מפי הרב סתיו:

בכך מתברר, שהנקודה הזו של חופש, שהיום היא מרכזית בעולם – איננה ענין מקרי, טכני, שבמקרה נפלנו עליו. זה איננו דבר חיצוני, אלא ענין מהותי שגזרה ההשגחה. שבעקבותיו אנו 'נאלצים' להפוך את התורה שלנו לתורה גדולה, לתורה שבני אדם ירצו ללכת בדרכה בחפץ לב.

אנא, תנו לנו תורה גדולה, שנלך אחריה בחפץ לב. ואם אין ביכולתכם, הרפו מהשררה, ותנו לנו להעמיד אותה בעצמנו.

סתם

—

המאמר התפרסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון

טיש. שולחנות המסודרים ב-ח' גדולה, מפות לבנות עליהם, צלוחיות קיגל וגפילטע-פיש, מיץ ענבים בכוסות חד פעמיות. סביב השולחנות יושבים גברים ופאות קטנטנות מאחורי אוזניהם, ניכרים בעדינותם. חולצות לבנות, כיפות סרוגות ונרות דולקים בשולחן האדמו"ר. אדמו"ר ממש, עם קפוטה ושטרימל, ושני בניו משני צדדיו. קולו רך. הוא מוביל ניגונים שאני לא מכיר, אבל שקל לי להיסחף אחריהם. הלב נפתח. מתיקות אהובה. אחרי הקידוש, עובר הרב בין השורות ומברך כל אחד לשלום. ידיו חמות, עיניו קורצות. האוכל פשוט. דבר התורה שנישא אחריו גם הוא פשוט. ידידי א' הדריך אותי לא להקשיב למילים, אלא למנגינה. והיא סוחפת. ויותר ממנה האווירה היא של נועם, של רכות אמיתית, ושל עומק שנבנה ממורשת של שנים, משיוף עדין של דורות על גבי דורות, נוכחות מלוטשת שחדשנות כלשהי לא תוכל לבטא. ריקודים באים אחרי המזון, כלומר צעדים קטנים ומתונים בשני מעגלים בעלי מרכז משותף, כאשר האדמו"ר במעגל הפנימי, בוחר את הקצב ואת הניגונים. הנשים, שישבו בשולחנות צדדיים קודם לכן, אינן משתתפות בריקוד. כחצי שעה נעים במעגלים. אחרי כן הגברים בתפילת ערבית, והחזן, אחד מבני האדמו"ר, לא רק מוביל אלא מגיש אותה, מרומם ומעלה אותה, וברור לי שכאשר הוא מבטא באיטיות, בדבקות פשוטה, את המילים "בעגלא ובזמן קריב", הוא אכן עורג כל כולו לכך. וקהל המתפללים לא יכול שלא לערוג גם הוא. וגם אני.

יום חמישי האחרון זה היה, יארצייט של המגיד, שכונת גילה.

[[[]]]

קבלת שבת. יושבים סביב סביב, באולם גדול, על כסאות המסודרים במעגלים בעלי מרכז משותף. במעגל הפנימי ביותר נגנים: נבל ותוף והרמוניום ושלוש או ארבע גיטרות. ורבה, כלומר רב שהיא אישה, שמנצחת על כל זה ועל כולנו. שרים פסוקים מתהילים שהולחנו על ידי בני הקהילה. המנגינות טובות ופשוטות, כאלה שאפשר ללחוש או לצעוק, לנגן לאט כמו גם להביא לשילהוב מרגש. כלי הנגינה מוסיפים מלאות סימפונית לחוויה, ממלאים חללים בנפש שקולות אנושיים מתקשים, מאחדים את המנגינות לזרימה מרוממת, סוחפת. מפסוק לפסוק האויר נעשה סמיך מקולות ורגשות, וקבוצת הגברים והנשים שהגיעו מהקור הופכים מקהל לקהילה. ברגעי ההתלהבות קמים מהכיסאות ורוקדים בעמידה, או רוקדים ממש, מאחורי הכיסאות ובצדדי האולם. שרים בקול שירי הלל לאלוהים, מוחאים כפיים ומחייכים, בחורים ובחורות רוקדים וצוחקים, חוגגים את אהבתם לאל ולמסורת, ובעיקר שרים ושרים. אחרי התהילים, לכה דודי, ואחריו תפילת ערבית, אותה מובילה אשה צעירה. קולה הצלול, החד והבהיר הופך למקהלה צבעונית כשהוא נענה על ידי המתפללים סביבה, והקולות עולים השמיימה. היא מסלסלת את המילים כחזנית ותיקה, אם כי המילים לא תמיד ותיקות: אחרי "ברוך אתה ה' מעריב ערבים" מגיע "ואהבתךְ אל תסירי מאיתנו לעולמים"; אחרי "כי אל מלך חנון ורחום אתה" מגיע "ברוכה את ה' הפורשת סוכת שלום עלינו"; ואחרי אלה מגיעים גם "מגן אברהם ופוקד שרה", "אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמותינו". ואז קדיש יתום והתפילה מסתיימת, ומתחבקים לפני הפרידה.

יום שישי האחרון זה היה, ערב שבת פרשת וישב, שכונת בקעה.

לכבוד ראש השנה פרסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את השנתון סטטיסטי לישראל מספר 62, 2011. ויש בו כמה נתונים מעניינים. ראשית, החלוקה הנוכחית בקרב האוכלוסייה היהודית, על פי הגדרה עצמית, היא 8% חרדים, 12% דתיים, 13% מסורתיים-דתיים, 25% מסורתיים-לא כל כך דתיים; ו- 42% לא-דתיים או חילוניים. אלו נתונים זהים לאלו שנאספו ב-2009.

החילונים הם עדיין הקבוצה הגדולה ביותר, ובהפרש ניכר, ועדיין הקבוצה שבאופן מובהק לא דואגת לאינטרסים שלה, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך – ע"ע דבריו של טרכטנברג אתמול. ללא לימודי ליב"ה לציבור החרדי והשתלבותו בשוק העבודה, וללא ניכוש העשבים השוטים בישיבות הפוסט-ציוניות בשטחים, הדמוקרטיה הליברלית, שהיא המסגרת לכלל האינטרסים של הציבור החילוני ואינטרס פרגמטי וערכי שלו בפני עצמה, בסכנה גדולה. יש לקוות שבבחירות הבאות יהיה מי שיישא את הדגלים האלה.

שנית, מסתבר שהיו כמה מאיתנו שהפכו דתיים יותר וכמה שהפכו דתיים פחות (כל הטבלה כאן):

21% מצהירים שהם היום דתיים יותר, ו14% שהם פחות. 5.4% קובעים שהם "חוזרים בתשובה". הנתונים האלה לא מפתיעים, ומתאימים להשערה שעם התפרקות האידיאולוגיה הציונית, ואיתה הזהות הציונית, אנשים יהיו חייבים לפתח לעצמם זהות אלטרנטיבית (בטבע אין וקום, ובנפש האדם רק לעיתים רחוקות), ובמקרה דנן ישובו לזהות הדתית שלהם.

אבל לא כל כך מהר: כי מסתבר שבחינה קרובה של הנתונים מגלה משהו מעניין מאוד: 42% מהחרדים, וכמעט 46% מהדתיים אומרים שהם הפכו דתיים יותר, ואילו אצל החילונים רק 6% יותר דתיים, ו-15.5% פחות! כלומר השינוי הוא ברובו תוך-מגזרי: הדתיים הופכים דתיים יותר ((21.8% מהחרדים מגדירים עצמם "חוזרים בתשובה" – די ברור שהסוקרים והחרדים מתכוונים לשני דברים שונים במונח הזה), ואילו החילונים הופכים דתיים פחות.

ממצא זה מתאים לנתונים משנת 2002, אז היו 5.9% חרדים, 10% דתיים, 13% מסורתיים-דתיים, 28.5% מסורתיים-לא כל כך דתיים, 42.6% חילונים – כלומר ניתן לראות שמי שדתי מתחזק, מי שלא דתי מתרחק. אפשר גם לחשוב מה הסיבות להתרחקות של חילונים מהיהדות, ונדמה לי שכתבתי עליהן כאן לא פעם. בסך הכל אכן יש דתיזציה זוחלת של האוכלוסייה, אבל זו משמעותית פחות ממה שניתן לחשוב. לפחות עד שהדמוגרפיה תשטוף אותנו.

ועוד פרט מעניין: נשואים מועדים ל"התחזקות" יותר מרווקים – 22.6% מהנשואים הפכו דתיים יותר, ורק 11.6 הפכו פחות. אצל הרווקים המצב הפוך – רווקות מעודדת התפקרות: 18.8% הפכו יותר דתיים, ואילו 20.1% הפכו פחות. כלומר, הרבנים הנזעקים על "בעיית הרווקות המאוחרת" יודעים על מה הם מדברים, והחרדים המשיאים את ילדיהם בגיל 17 יודעים מה הם עושים.

וראו הנתונים הבאים, הנוגעים להשכלה (אני מודה לאסף וול על הטבלה והאבחנה) :

מספר המתחזקים והחוזרים בתשובה עולה ככל שההשכלה יורדת, וככל שההשכלה עולה מתרחקים יותר מהדת. ללא בגרות 20.8% נעשו דתיים יותר, ו-11.8% פחות. עם דיפלומה אקדמית 18% נעשו דתיים יותר ו14.7% פחות. ושוב יודעים מה הם עושים החרדים המסרבים ללימודי ליב"ה. אך כמה עלובה היא המערכת הרעיונית שצריכה לחשוש מהשכלה.

עוד כמה נתונים (מכאן ומכאן):

• 61.7% מכלל האוכלוסייה היהודית חושבים שיש לאפשר נישואים אזרחיים במדינה
• 56.6% סבורים שיש להפריד את הדת מהמדינה
• 53.8% חושבים שיש לשמוע דעתם של מנהיגים דתיים בעת קביעת מדיניות
• 53% בעד תיגבור לימודי דת בבתי הספר

שוב: יש ציבור רחב וגדול שיתמוך בפוליטיקאי/ת שמצד אחד י/תכבד את היהדות, ומצד שני י/תשים אותה במקומה: הפרדה מהמדינה, איבוד המונופול על הנישואין (והקבורה, מן הסתם). ועוד כמה נתונים:

• 88% מהמסורתיים והחילונים עורכים סדר פסח
• 49.4% מהמסורתיים והחילונים צמים ביום כיפור
• 32.5% מהמסורתיים והחילונים אוכלים כשר
• 10.5% מהמסורתיים והחילונים מתפללים

סדר פסח, כמו בין יהודי ארה"ב, הוא הלהיט מספר אחת בקרב חילונים ומסורתיים: כל המשפחה, ערב אחד בשנה, ודיבורים על חופש – מה יכול להיות רע?

תקציר הדו"ח כאן, וכולו כאן.

שתהיה שנה טובה