המלוכה הבריטית אף פעם לא היתה חזקה וטוטלית כמו זו שבצרפת. המגנה כרטה רק קיבעה בחוק חולשה שהיתה חלק מהמציאות הפוליטית באנגליה כבר קודם, מציאות שהלכה והפכה ברורה יותר ויותר עם הדורות, כאשר המלך מאבד בהדרגה את סמכויותיו, תחילה לטובת בית הלורדים, אחר כך, במאה ה-19, לטובת בית הנבחרים (House of Commons), ולבסוף כמובן עד לאיבוד מוחלט של כוחו והשארתו כסמל בלבד עם בואו של העידן הדמוקרטי במאה העשרים.

בצרפת כידוע הדברים התנהלו אחרת: שלטון הברזל של מלכי צרפת, שהחזיק את אציליו ואביריו על רצועה קצרה מאוד, הגיע לשיא של רודנות וניתוק עם שושלת בית בורבון ("המדינה זה אני" וכל זה), כלומר רצף הלואים מתחילת המאה ה-17 ועד המהפכה הצרפתית. המהפכה הצרפתית? כן, אתם יודעים, זו ששמה בפועל קץ לבית המלוכה הצרפתי. נכון, הוא פירפר עוד קצת גם אחריה, אבל היום אין מלך בצרפת, אפילו לא כסמל.

האם זה מקרה שהויתור ההדרגתי על סמכויותיו השאיר את בית המלוכה בבריטניה על כנו וחוסר הנכונות להתפשר גרם למחיקתו בצרפת?

קיצור תולדות חוק הגיור

חוק הגיור שהביא ח"כ דוד רותם התחיל את חבלי לידתו כבר בדיונים הקואליציונים בין ישראל ביתנו לליכוד. יחד עם "ברית הזוגיות" הוא היה אמור לתת לבוחרים של ליברמן יכולת להצטרף בקלות לעם ישראל: חתונה בין יהודים ללא-יהודים ו/או גיור זריז וקל. היום כבר כולנו יודעים שחתונה "מעורבת" לא תוכר על פי חוק בישראל, ו"ברית הזוגיות" שהתקבלה (בה הרבנות תקבע אם המועמד הוא מספיק לא יהודי כדי להתחתן עם לא יהודי אחר) היא עלבון לאינטליגנציה של בוחרי מפלגתו של ליברמן, שגם ככה תבונתם מפוקפקת.

בנוגע לחוק הגיור הצליחו להגיע לקומבינה: הגיור יעשה על ידי רבני הערים (וכך יוכל מי שרוצה להגיע לרב שלכאורה יקל יותר מחבריו), ומנגד סמכות הרבנות הראשית כאחראית על הגיור בארץ תוכר בחוק. קל להבין מזה שסמכותה כיום איננה מעוגנת בחוק: אכן, הרבנות עד כה אישרה גיורים רק משום שכך נהגה מאז המנדט הבריטי. במצב הנוכחי, אם כן, יכולות התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית להגיש בג"ץ על כל גיור שהרבנות מסרבת להכיר בו ולהביא לאישורו, שכן, כאמור, אין חוק. שורה של עתירות לבג"ץ אכן הבטיחו שכיום גיורים של תנועות אלה שנעשים בחו"ל מוכרים לצורך עליה מכוח חוק השבות, ונדמה לי שאפילו גיורים שנעשים בארץ הם בעלי תוקף בתנאים מסויימים.

אם החוק יעבור החלטות בג"ץ הקודמות יאבדו מתוקפן, והגיורים הלא-אורתודוקסים ירוקנו ממשמעות מבחינת מדינת ישראל. הם לא יוכלו לעלות מכוח חוק השבות, ואם החוק יחול רטרואקטיבית (ויש אפשרות כזאת), יהדותם של רבים תישלל. ברמה העקרונית מכריז החוק למעשה כלפי יותר משישים אחוזים מיהדות ארה"ב שהם לא ממש יהודים (רק 20% הם אורתודוקסים שם, והשאר לא מזוהים עם אף זרם), ומשום כך מנהיגי התנועות האלה נזעקים, וטענים בצדק שאי אפשר לקרוא למדינת ישראל מדינת היהודים, אם היא בעצם מדינת האורתודוקסים. אישור החוק יגרום לקרע חסר תקדים בין ישראל ליהדות ארה"ב.

ומה עם גיורי רבני הערים, זה טוב לא?

לא. לכאורה יהיו יכולים החפצים בגיור לכתת רגליהם לרב עיר ששמעו שהוא קצת יותר מקל מאחרים, אך למעשה הפיתרון הזה מעוות מראשיתו, שכן רבני הערים לא נבחרים על ידי קהילותיהם וגם לא על ידי הממשלה, הכנסת או כל גוף דמוקרטי אחר. רבני הערים – תתכוננו להפתעת חייכם – נבחרים על ידי הרבנות. כלומר הרבנות הראשית תקבל גם גושפנקא חוקית ובלעדיות לגיורייה, ומצד שני תשמור על השליטה במינוי רבני הערים. כבר היום ישנן קהילות חילוניות רבות שהרב שלהן הוא חרדי שלמעשה לא נמצא בשום קשר משמעותי איתן. סמכו על הרבנות שהיא תדאג לכך שכל רבני הערים יהיו מהסוג המחמיר, ועל כן לא תהיה שום הקלה או הפשטה של תהליך הגיור.

מחשבות על העתיד לבוא

כבר היום משפחות שאחד מחבריהן לא יהודי לא יכולות לקנות בית במושב נוקדים, מושבו של שר החוץ ליברמן. כבר היום אישה שמתפללת בכותל נעצרת ונלקחת לתחנת המשטרה אם היא מחזיקה בידיה ספר תורה. כבר היום אחוזים ניכרים ממוסדות החינוך לא מלמדים לימודי ליבה ולמעשה מגדלים דור של אזרחים חסרי יכולת להשתלב במרחב הציבורי הליברלי.

האורתודוקסיה החרדית, מסיבות רבות ומגוונות (ובראשן פחד עצום מהמודרנה ומהחילון) מנסה לבצר את כוחה. היא רוצה לשלוט בחינוך, בגיור, במקומות הקדושים, בתקציבים, ביהדות. אבל היא נלחמת נגד הזמן ונגד התנועה הכללית של החברה. כמו לואי ה-16, היא לא מבינה עד כמה היא מנותקת מהעם, עד כמה היא מנותקת מהמציאות.

הבה ננסה לחשוב מה יקרה בעקבות חוק הגיור, שלמעשה יחלק את המדינה לשתי קהילות: יהודים להלכה ולמעשה, ויהודים רק למעשה. כפי שכותבת יפה אבירמה גולן היום ב"הארץ":

מישהו צריך להסביר ליהודי העולם, שהם יכולים כבר להתחיל לצפצף על החוקים והתעודות של ישראל. כי בעוד שהממשלה והכנסת הופכות יותר בדלניות ופונדמנטליסטיות, בחברה הישראלית מתרחש מעקף מרשים של הגיור הדתי. זה מה שפרופ' אשר כהן הגדיר כ"גיור סוציולוגי", והפרופסורים צבי זוהר ואבי שגיא תיארו כתהליך שתחילתו בדברי רות המואביה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בתהליך זה ההצטרפות אל הזהות החברתית והקהילתית קודמת להצטרפות אל הזהות התרבותית-דתית.

זאת אחת האופציות: הפיכת הרבנות לסמל ארכאי, דוגמת המלוכה הבריטית (ובמידה רבה האפיפיור). ממילא כל מי שמשולב בחברה הוא מספיק יהודי עבור רוב אזרחי ישראל, ובסופו של דבר יבינו הישראלים, כמו שהאמריקאים מבינים, שיש דרכים רבות להיות יהודי ושהאורתודוקסיה היא רק אחת מהם.

אופציה שניה היא פירוקה של הרבנות, דוגמת המלוכה הצרפתית, וזאת משום שמצב בו חוקיה לא מאפשרים לאנשים להתחתן או לגור בשכנות יהפכו אותה לבלתי-נסבלת. בכל זאת, חוק מעצבן גורר התנגדות ומערכת רודנית גוררת התקוממות.

הרבנות הראשית, ובאופן כללי הממסד האורתודוקסי המקבל את כוחו מהמדינה, הם דינוזאורים שלא מבינים, ולא סופרים, את היונקים שמתפתחים סביבם. נותר רק לחכות למטאור שיגרום להכחדתם.

1. בשבוע שעבר הייתי ביום עיון שנערך בישיבת 'שיח יצחק' תחת השם "הלכה עכשווית". יום העיון אורגן על ידי הישיבה, ומיד כשצדה עיני את המודעה בדברו ב"מקור ראשון" (המופיעה משמאל) ידעתי שאני חייב להיות שם. כלומר, חוץ מהבעיה הקטנה שכל הסיפור מתרחש באפרת, דהיינו בשטחים הכבושים. טוב, לא אאריך בחיבוטי נפשי; זה לא מעניין ולא אמור לעניין. אומר רק שהחלטתי להפסיק עם החרם שהטלתי על עצמי, שלא להינות מפירות הגזל. זו היתה בסה"כ הפעם השלישית בחיי שעברתי את הקו הירוק שלא למטרות אנטי-כיבושיות (תעיוש וכו'), אבל לצערי זה כנראה יקרה שוב. המציאות ניצחה את העקרונות.

ונעבור לדברים עצמם, שבעצם לא כל כך שונים מהתחבטויותי, שכן יום העיון ניסה בעצם לברר האם ההלכה אמורה להשתנות בצורה מהותית מכיוון שהמציאות השתנתה בצורה מהותית, או שמה נכפה את עקרונות העבר על העולם הסרבני. הכוונה איננה דווקא לחידושי המודרנה למיניהם, אלא לעובדה הפשוטה שעם ישראל נמצא כיום בארצו, ותחת ריבונותו. האם הלכה שפותחה ועוצבה בגלות יכולה להתאים לו?

הדובר הראשון היה הרב שלמה דייכובסקי, לשעבר אב בית הדין הרבני בירושלים. את דבריו לא שמעתי, אך נמסר לי שהוא דיבר על כך שיש מישור של מציאות ומישור של הלכה ולעולם המישור ההלכתי הוא זה שקובע ולא זה המציאותי, גם כאשר עולה סתירה מובהקת בין השניים. ההלכה, אם כן, קודמת ואמיתית יותר מהעולם. במושב השני כבר נכחתי, והוא היה מרתק. לא אצטט ארוכות מדברי הדוברים, מכיוון שכפי שתראו, ממילא מה שנאמר היה לפעמים פחות חשוב ממה שלא נאמר.

הרב אליעזר מלמד, רב הישוב וראש ישיבת 'הר ברכה', הראשון לדבר (שאגב בצורה משמחת עשה עלי רושם של אדם רך ונעים הליכות), פתח את דבריו בכך שמתח סקאלה הלכתית מהתנועה הקונסרבטיבית ועד סאטמר, על פי יחסם למציאות ולשאלה עד כמה יש לקחת אותה בחשבון. לדידו, קבע מלמד, יש מצד אחד לבדוק כל רעיון מודרני לטיבו, ומאידך "להקים חומות" כדי שאלו לא יפרקו את כל תפיסת העולם. אחרי הקדמה זו ניסה הרב מלמד להדגים את דבריו על ידי הבאת אנקדוטות הלכתיות שונות.

הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת 'הר עציון' שבאלון שבות, שדיבר אחריו, נע ונד בין קביעות שונות לגבי מצבנו ההלכתי. מחד הוא טען ש"המציאות שלנו נותנת לנו מבט חדש על הדברים", ומצד שני גרס שכדי לפסוק בצורה מקורית צריך ללמוד היטב היטב ו"להכיר את הסוגייה לעומק". מצד אחד ברור לו שחז"ל פסקו ש"כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תיפלות" פשוט מפני שחיו בסיטואציה שונה לגמרי מאתנו, שכן כיום נשים שותפות לכל רבדי ההשכלה וכו', ומצד שני הדגיש שממילא אין בעצם איסור הלכתי לנשים ללמוד תורה, והוא אף מוכן שנשים מלומדות ישמשו כפוסקות הלכה. ולגבי "ברוך שלא עשני אשה" למשל, הוא מודה שזה בעייתי מזווית מסויימת, אבל גורס שלא תיתכן הוראה כללית להפסיק לומר זאת, אלא רק הנחות חשאיות ליחידים שמתקשם עם זה במיוחד.

יואב שורק, עורך מוסף 'שבת' ב'מקור ראשון', דיבר אחרת לגמרי, ודיבר יפה, וכאן אין לי אלא להצטער שאני לא יכול להביא את דבריו כלשונם. במרכז דבריו עמדה ההכרה שמשהו מהותי השתנה במאה העשרים בעולם היהודי, וזו בעצם, בפשטות, התגשמותן של אלפיים שנות תפילה: העם היהודי חזר לארץ ישראל, והקים בה מדינה ריבונית. אין שיעבוד מלכויות, וילדים משחקים ברחובות ירושלים. כך שעל פי שורק הציונות החילונית בעצם הצליחה לעשות מה שיהודים התפללו לו. מה שהיא לא הצליחה לעשות זה לכונן יהודי חדש שממשיך את הרוח המקורית של התרבות היהודית.

אם הבנתי אותו נכון זה אמור להיות תפקידה של ההלכה, באם היא תעבור את הרפורמה שהוא חושב שהכרחי שהיא תעבור. המצוות נועדו על פיו לשמר "פיקדון" בשנות הגלות (או כפי שזה נקרא במקורות להוות 'ציונים' לדבר עצמו), אבל עכשיו כשחזרנו לארץ צריך להוציא את הפיקדון הזה מהעטיפה שלו ולהתחיל להשתמש בו. אי אפשר רק לשמר, אלא צריך לעשות איתו משהו, להפוך אותו למשהו שחיים אותו. ההלכה חייבת להיות מחוברת לחיים. ובעוד האורתודוקסיה נכשלת בכך לצערו של שורק רוב העם היהודי כבר המשיך הלאה וזנח את הן את העטיפה והן את הפיקדון.

במושב האחרון דיבר ראש ישיבת שיח יצחק, הרב יאיר דרייפוס. גם הוא דיבר בצורה שונה – הרב דרייפוס למעשה נשא דרשה חסידית. הוא דיבר על הצורך שלו לפעמים להתפלל ביחידות, על הצורך שלנו לתת אמון בזולת שעובד את ה' בצורה יחודית, וטען שאנחנו כולנו צריכים להשתנות, שהלב שלנו צריך להשתנות, שכל "שדה השיח האנושי צריך לעבור טרנספורמציה". בנקודה זו שאלתי אותו על מקומה של ההלכה בטרנספורמציה הזו – האם היא מביאה אותה או מתבוננת בה מהצד, והרב דרייפוס ניסה להבהיר לי שעבורו אין "ההלכה" שכוללת רק חוקים ומצוות, אלא שגם גילוי שכינה הוא ההלכה, וודאי שגם פעולות הנפש הן הלכה. נקודה יפה, שאני אשא עוד זמן רב.

אז מה היה לנו שם? נראה לי שניתן היה לשמוע שם כמה שפות הלכתיות שונות: ראשית, השפה של רבני הציונות הדתית, של גמישות – אבל בגבולות ההלכה. שנית, השפה של יואב שורק, שקורא בריש גלי לרפורמה מהותית (תוך שמירה על רצף, על המהות וכו'). שלישית, את שפתו של הרב דרייפוס, שפה יותר רגשית, סובייקטיביסטית, "חסידית", במובן שהוא קרא לקשר אישי עם האל, שכאמור יכול גם להתבצע על ידי תפילה ביחידות ושלא במניין וכו'.

בקשר לדוברים, מה שמעניין אולי בדבריהם של הרב מלמד והרב גיגי הוא דווקא שהם לא הציגו בעצם טיעון אחיד, קו אחיד, "השקפת עולם". את אלה היה צריך (ואפשר) להבין מתוך דבריהם, אבל הם לא הכריזו עליהם, כפי שעשה שורק. הרב מלמד, למשל, קפץ מאנקדוטה לאנקדוטה בצורה מאוד אינטואיטיבית. הרב גיגי דיבר בצורה מסודרת יותר, אך עדיין, כאמור.

השאלה שניתן לשאול היא האם שני הרבנים הרציניים האלה לא הצליחו להציג דבר דבור על אופניו מפני שהם פשוט לא טובים בדיבור מול קהל, או מפני שהם עצמם לא הגדירו לעצמם מה הם בעצם רוצים לומר. אם האפשרות השנייה נכונה, צריך לשאול האם זה בגלל שהם פשוט לא מודעים לכך שהם מחזיקים בהשקפה מסויימת (כמו דג בתוך המים, הם לא מבינים שהתייחסותם המסויימת להלכה אינה מובנת מאליה, אלא היא עמדה מסויימת, שניתן להתווכח עליה), או בגלל שהם מנסים להסוות את השקפתם כהשקפה, כלומר להנתהג כאילו היא מובנת מאליה, וזו הדרך היחידה לתפוס את הדברים. ואולי הם פשוט מפחדים לומר משהו בעל משקל. ההרגשה שלי היא שגם אם כל הנ"ל נכון, ייתכן שרבנים מסויימים פשוט לא יודעים לשאת דרשה. הם יודעים להתפלפל. הם יודעים לדבר הלכה, ולא מטא-הלכה.

שורק כאמור דיבר בצורה מובנית ובהירה, ואמר גם לדעתי דברים של טעם. יחד עם כמה דברים ששמעתי מהרב אלחנן ניר (שהנחה את יום העיון), ויחד עם דברים שבמקרה קראתי בסופ"ש אצל ג'קי לוי בטורו במוסף שישבת של "ישראל היום" (כן, מדי פעם זה מגיע אלי יחד עם "הארץ", ומדי פעם לא. לא יודע איך זה פועל), על "היכולת להשאיר את הגלות מאחור והאפשרות לראות בישראליות חלק מהיהדות ולהפך", מצטייר בעיני שיש אולי איזה פער בין הדורות. שמה שהדור המבוגר יותר לא מסוגל להעלות על דעתו (כלומר חיבור עולם ההלכה לחוויותיו הקיומיות ולחייו על כל רבדיהם), הדור הצעיר יותר כבר תובע בריש גלי.

2. אז כן, יואב שורק היה הדובר המעניין ביותר באותו יום עיון, והנה בתזמון נאה מצאתי ראיון איתו בגליון סוף השבוע הזה של מוסף "דיוקן" (עורכת: אורלי גולדקלנג) של "מקור ראשון" (זה עיתון מעניין, שבו עובדים בסה"כ ארבעה-חמישה עיתונאים, והנה הם גם מראיינים איש את רעהו!). אביא שתי פסקאות משמעותיות מהראיון:

…יואב שורק הוא מהדתיים הכי פחות מתוסבכים שמסתובבים כאן. יש לו משנה סדורה, מקורית, מאתגרת, שהוא פורס זה כעשור וחצי במאמרים על פני מבחר במות, ובתוכן מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' שהוא עורך. בלבה עומדת האבחנה ששיבת ציון ותקומת מדינת ישראל הן שלב חדש בתולדות היהדות, המחייב אותה להתחדש – כפי שידעה לשנות את עצמה לפני אלפיים שנה, כשאבדה הריבונות היהודית. עליה לאסוף אל חיקה את חיי המעשה, את החולין, כפי שעשתה עד החורבן. לשיטתו, הציונות הדתית כשלה בהבנת השינוי הזה, ומבחינה תיאולוגית נותרה חרדית, ואילו הציונות החילונית בחרה בניתוק במקום בשינוי. הגיע הזמן ליהדות ישראלית, יהדות של עם בארצו, לתורה שאינה תוחמת עצמה למגזר ואינה מסמנת עצמה בכיפה.

שאלה: אולי הישועה תבוא ממה שאתה קורא לו מגזר התפר, אנשים שמסתובבים בין הדתי לחילוני?
שורק: נכון. הורדת הכיפה היא אולי סוג של הצטרפות למרחב המגוון הזה [שורק הוריד את הכיפה לפני כמה שבועות – ת.פ.]. אני מצטרף אליו כדתל"ש שומר מצוות, או איך שתקרא לזה. מדובר באנשים שהמשותף להם הוא החשיבה שהזהות היהודית היא העיקר, שהיא צריכה להנהיג אותנו – ומצד שני ההבנה שהנוסחה הדתית האורתודוכסית היא לא זו שתושיע אותנו. אלו אנשים שלא קונים את עסקת החבילה הזו, מכל מני סיבות. חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד. כל החבורה הזאת היא בעיניי קדושה, כי שם נמצא המפתח בחיבור הזה.
אלא שהחבורה הזו אמורפית. היא שטה. כל אחד עם הצירוף שלו. מה שחסר זו תפיסת עולם בנויה שיכולה לחולל מחויבות, שמסוגלת להצמיח תהליך חברתי מעבר לדברים המעניינים שיכולים לצאת מכל אחת מהדמויות. זאת השליחות שאני רואה לעצמי, התנועה שאני מנסה לבנות.

אני בפנים. הנה לינק לראיון (בבלוג של המראיין, צור ארליך). דבריו מעניינים, חשובים, ובאים לא רגע אחד מוקדם מדי.

3. ובאתר אבי-חי התפרסם מאמרון דעה שלי על המאבק המוצדק של אנשי שהם נגד הכוונה של השר לשירותי דת, יעקב מרגי מש"ס, להקים להם מועצה דתית. אני נעזר שם גם בדבריו של הרב ד"ר אבי קדיש בגליון "דעות" האחרון (טבת תש"ע – המלצתי עליו מימין) כדי לנסות ולהצביע על הבעייתיות שברבנות מטעם המדינה. כנסו וקראו, זה חינם.

בבוקר הראשון של היום הראשון של השנה החדשה של העשור החדש, כלומר יום שישי, 1.1.10, 10:00 בבוקר, ארצה בסינמטק של תל-אביב. הנה הפלייר, יחד עם ההרצאות שאחרי בסדרה:

בקיצור נדבר על רמאנה מהארשי, חייו, הארתו ותורתו, ועל אסכולת האדוויטה ודאנטה, והניאו-ודאנטה, אליהן שייכים המורים הרחניים שידברו בסרט, שיוקרן אחרי שאדבר. מעניין ברמות רוחניות.

 

לבד מזה, הנה מאמר שלי שהתפרסם לפני יומיים בערוצי הניו-אייג' והיהדות של אתר מעריב. על ההקצנה מצדה של האורתודוקסיה היהודית על רקע הפונדמנטליזם הגובר בקרב דתות העולם בכלל.

אז מה היה לנו בשבועיים האחרונים?

קודם שמענו על ג'ק טייטל, יהודי חם משבות רחל, שרצח ופוצץ ושנא את כל מה שלא נראה לו יהודי מספיק. כשהובא השבוע לפני שופט אמר טייטל שעבורו "זה היה תענוג וכבוד לשרת את אלוהי. אין בי חרטה ואין לי ספק שאלוהים מרוצה".

אחר כך שמענו על ספר חדש שראה אור, תורת מלך, שבו מוסבר מתי בדיוק אסור ומתי בדיוק מותר להרוג את מי שאינו יהודי. כמה פנינים:

"בכל מקום שבו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל מותר להורגו, גם אם מדובר בחסיד אומות העולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר"
"כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר"
"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים"

אחר כך נתלו פשקווילים שמגינים על "הרב אליאור חן שליט"א" ומאשימים את המדינה בעלילת דם.

ובשבת האחרונה, אחרי 24 שנים של עבודה רצופה, נזכרו חרדים בבירה שמעבדות "אינטל" פועלות גם בשבת, הפגינו, יידו אבנים, שברו חלונות והכו את סגן ראש העיר, יצחק פינדרוס מיהדות התורה.

רצף האירועים האלה הוא כמובן מקרי, אבל ניתן לראות בו לדעתי את המשך הסחרור המטורלל של האורתודוקסיה מהשנים האחרונות, והוא מזכיר לי יותר מכל את הזעם של הקיצונים המוסלמים נגד כל דבר שמריח מנורמליות מודרנית. והזעם הזה מקורו כמובן בפחד. הפחד שאוטוטו אי אפשר יהיה לעמוד בפרץ והחילון והאמריקניזציה ישטפו את הכל.

הפחד הזה מתפרץ החוצה אצל חמי המזג, אבל הוא משותף גם למי ששולט בעצמו. כי מה שהכי מדאיג בכל האירועים האלה הוא חוסר התגובה, השתיקה הכמעט מוחלטת של רבנים גדולים מהציבורים הללו. נכון, את טייטל כולם גינו, אבל את טייטל קל מאוד לגנות (אם כי נראה כמה זמן ייקח עד שיצוצו קונטרסים בשבחו). השאלה למשל היא מה עושים עם זוג הרבנים שכתבו את אותו ספר מסוכן.

גבי גבריהו (שאין לי מושג מי הוא) כתב מכתב פתוח לרב פוירשטין מ"צהר" שגינה את טייטל:

ישר כוח למאמר החשוב והאמירה כי "על הרבנים להכריז כי אם יוכח שטייטל עשה את המיוחס לו – אנו מקיאים אותו מתוכנו כפי שהוקא והוקע קין מהחברה. כי אין לנו חלק ונחלה לא איתו ולא עם תפיסותיו ומעשיו הרעים". המאמר של חבר הנהלת צהר הוא אכן חשוב, אך הוא עוסק בש"ג שסוף סוף נתפש וכולם יכולים "לעשות עליו" שרירים. הנה, גם לנו יש רוצח משלנו ועכשו נוכיח לכולם כמה אין לנו חלק ונחלה בתפיסותיו ומעשיו הרעים. 

אבל האם תסכים בבקשה לצעוד צעד אחד קטן וחשוב קדימה ולהכריז את אותה הכרזה בדיוק על רבנים? אם יוכח שרבנים היו שותפים בעבר, אפילו בעקיפין, למעשי טרור או שתמכו לאחר מעשה במעשים כנ"ל וקלסו ופארו אנשי טרור ו/או את מעשיהם אזי יש להקיא ולהוקיע אותם מתוכנו וכו'? האם לארגון שאתה חבר הנהלה בו ושהוקם בעקבות רצח ראש ממשלת ישראל יהיה את העוז והאומץ להוקיע את אותם רבנים שכינו ומכנים את ברוך גולדשטיין – קדוש? 

וזה כמובן מה שדרוש. אבל יותר עקרוני מהציפייה המשעממת שאיזה רב יואיל בטובו לגנות רב אחר היא ההבנה שבעצם ההתנגשות של האורתודוקסיה עם המודרנה לא מפסיקה להוציא ניצוצות אפילו אחרי מאתיים שנה. ואם האש בזמן האחרון גדולה במיוחד זה כנראה בגלל שהחיכוך רק הולך וגובר, ומכיוון שהעולם המודרני לא הולך להתקפל, כנראה שהאורתודוקסיה הולכת להישבר.

כי מה בעצם קורה כאן? יש לנו תנועה שמתיימרת להיות היהדות "האמיתית", ובפועל כוללת בתוכה פחות מ- 20% מהיהודים. במקום לצאת ולהעניק לעולם החילוני-אמריקקי עמוד שדרה וערכים שהוא בהחלט צריך, היא נסוגה לחפירות הלכתיות ארכאיות ומאמצת עולם ערכים שאין לו סיכוי לדבר אל אף חילוני שפוי. הדבר דומה למאהב דחוי שמבקש לזכות שוב באהבתה של בת זוגו לשעבר על ידי כריתת אוזנו ושליחתה אליה. לא חביבי, זה לא מה שישכנע אותה שיש עם מי להתחתן.

האורתודוקסיה מתנהגת כאן כאילו העולם המודרני הוא למעלה מכוחותיה. כאילו זה או היא או הוא – על אחד צריך לוותר. ובמעין משחק סכום אפס חרדי שכזה היא כמובן מוותרת על העולם ומסתגרת בד' אמות של הלכה. כי מה בעצם אומרים הרב יצחק שפירא או הרב יוסי אליצור, מחברי "תורת מלך", לחילוני המצוי ששוקל חזרה בתשובה? בוא אלינו חילוני, ולך לך מטוב לבך, מהגיונך, מהמוסריות הפשוטה שלך, מכל מה שאנושי בך, אל ארץ התפלצות אשר נראך. עקוד, עקוד חילוני יקר את הרציונליות שלך, את שכלך הישר, את ההומניות אשר אהבת, ושלח ידך אל הגר ואל הגוי. ואם כבר, אז שלך יד גם אל ההומואים. והשמאלנים. והיהודים המשיחיים. והרפורמים.

אז מה יהיה? ידידי האורתודוקסים, מה יהיה? אני ב"ה לא אורתודוקס, ולא זקוק לאורתודוקסיה כדי להיות יהודי כשר ולקיים קשר עם האלוהות – אבל אתם, אתם לא רואים שגוזלים מכם הכל? אתם לא רואים שמושחים את האורתודוקסיה בזפת ונוצות ומרקידים אותה מושפלת בכיכר העיר? אתם לא רואים שהסהרוריים שבכם, שכבר מזמן אינם רק שוליים, מציגים לעם היושב בציון את האורתודוקסיה כגרסה יהודית של אל-קאעידה ושאין אף רב רציני שאומר להם שהם טועים? שרבנים שמוכנים להפוך שולחנות כדי לא להרשות גיור רפורמי שותקים כשיוצא ספר שמסביר מתי מותר להרוג תינוקות?

היהדות האורתודוקסית זקוקה לרפורמציה. צריך לקום מישהו, או עדיף מזה, קבוצה, שעל סמך ידע רחב ובהתאם להגיון הפנימי של ההלכה, תצעד קדימה ותאמר: זה לא ייתכן. יש דרך אחרת. ואני מדגיש: לא על ידי אימוץ עיוור של ערכי המערב ולא על ידי רציונליזציה פשוטה של ההלכה. אין צורך בעוד תנועה רפורמית. אבל כן תנועה מבפנים, שאיבה מהמעיינות הצלולים שכן נמצאים בתלמוד ובספרי ההלכה וההגות השונים כדי לזווג שוב בין יהדות ובין הגיון בריא, בין יהדות ובין דרכי נועם, בין יהדות ובין אנושיות. ואם אפשר להוסיף בדרך קצת רוחניות, בכלל הרווחנו.

אבל, חבל, איזה מין מזל: אחת מהנקודות האירוניה של הדת היא שהלהוטים ביותר הם כמעט תמיד המשיחיים המטורללים, והרגועים יותר הם… הרגועים יותר. כלומר השפויים. כי מסימני ההיכר של השפיות הוא הספק, המודעות העצמית והביקורת העצמית, כמו שמסימני ההיכר של הטירוף והלהט הם חוסר הביקורתיות והודאות המוחלטת. כן, בדיוק כמו שלטייטל "אין ספק שאלוהים מרוצה". כך שיתכן שלאורתודוקסים השפויים לא תהיה מספיק מוטיבציה להוליד משהו חדש מתוכם, ושיהיה זה על החילונים לעמוד אל מול הקמים עליהם להשחיתם. ייתכן שרק אחר כך, משברי האורתודוקסיה, יהיה אפשר לבנות משהו בן קיימה.

1. בברזיל, הארץ עם הכי הרבה קתולים בעולם, יש פחות ופחות קתולים ויותר ויותר אוונגליסטים. למי שעדיין לא ברור לו למה, שיציץ בתמונה:

2. ב"משאל ראש השנה" במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ראיינו בין השאר את פרופ' יוסף דן, חוקר רב זכויות של המיסטיקה יהודית וחתן פרס ישראל, שאמר לדעתי דברים חשובים:

אין בעיני דבר המקדיר את מצב הרוח בארץ – הן את מצב הרוח והתרבות והן את מצב ההרגשה היומיומית – מאשר הקיבעון של הציבור האינטלקטואלי החילוני והציוני-דתי בזיהוי היהדות עם החרדיות הקיצונית. כולנו יודעים שיש כל מיני יהודים, ושתרבות יהודית יכולה ללבוש גוונים שונים ומנוגדים, אך מיהו יהודי "באמת"? מאה שערים, העדה החרדית, הבד"ץ?
[…]
קשה לקוות להתגבשותה של תרבות ישראלית מגוונת ופתוחה ללא התנערות מן הסטריאוטיפ החרדי של המסורת היהודית. התרבות היהודית תמיד היתה עשירה בניגודים ובריבוי דעות ומגמות, וציורה כאילו כל-כולה, מאז ומעולם, נהגה על פי דיניהן של הישיבות הליטאיות והחסידויות הקיצוניות מהווה כריתת מרבית אבריה ומרכיביה. כל עוד יזין עיוות זה את דימויה של היהדות בקרב החילונים והדתיים המתונים, לא תימצא הדרך לאמץ ולהפנים את התפישה ההיסטורית הפתוחה והעשירה: היהדות היתה בכל התקופות מערכת פתוחה של תפישות עולם, שיטות תיאולוגיות ואורחות חיים. כל עוד לא נבין כי אפליית נשים ודחיית ספרדים סותרת לא רק את ערכי ההומניזם הליברלי אלא בראש וראשונה את ערכי היהדות, נמשיך לצייר את היהדות כמסורת נוקשה ואחדותית שאנו אוהבים לשנוא.

הוא צודק מאוד. חייבים להפטר מהתחושה שכל מי שלא חרדי (או אורתודוקסי בכלל) הוא איכשהו פחות יהודי. ההתרפסות החילונית אל מול החברה החרדית, ציבור שעל אף זכויותיו רובו טפילי הן ביחסו למודרנה והן ביחסו למדינה (ולפעמים אף גאה בכך), היא רק כתוצאה מכך שמשום מה החילוני הממוצע משוכנע שיש באמתחתם איזשהו "סוד" שהם שומרים עליו, ושטוב שהם שומרים עליו (טוב, לחילונים כמובן אין שום כוח לאלוהים). הפקדת אלוהים בזרועות האורתודוקסיה גוזלת מהחילונים את תרבותם, לא מעט מרווחתם הכלכלית, וכן, גם את אלוהים.

3. ואפרופו האורתודוקסיה, לכבוד ראש השנה כתבתי ברכת שנה טובה שהתפרסמה במקבץ ברכות בערוץ הניו-אייג':

הרב אלישיב בן תשעים ותשע, הרב שטיינמן, השני בחשיבותו כפוסק בציבור הליטאי, בן 95. הרב עובדיה יוסף יחגוג בעוד עשרה ימים יומולדת 89. הרב מרדכי אליהו בן 80. עם פרוס השנה החדשה אני מאחל לכולם בריאות ואריכות ימים. (ועכשיו למשהו שונה לחלוטין: האורתודוקסיה עומדת בפני שינוי והתחדשות. סמכותו של הדור החדש של הפוסקים שיבוא תהיה שבריר מזו של זה הנוכחי. זו הזדמנות ליצירתיות, לרענון ולתיקון. עם פרוס השנה החדשה אני מאחל ליהדות האורתודוקסית להשכיל לתת יותר מקום ללב, לשכל הישר, לאנושיות הפשוטה, לדאגה לכלל, לאלוהים. שתהיה שנה טובה, שנה של עבודה לשמה.)

4. בגליון "ארץ אחרת" האחרון כותב הרב ד"ר מנחם קלוש ביקורת כנגד המאמר שלי מהגליון הקודם. אני מקווה שאפשר לראות משהו בסריקה הזו. מבלי להיכנס לפרטים אומר שיש בהחלט טעם בדבריו, אבל אני לא חושב שהטעם הזה מפחית מצדקת דברי. לשיפוטכם.

5. מאמר ארוך בניו-יורק טיימס על מצב התפילה בארה"ב. הכתב הוא יהודי אגנוסטי שעובר בין בתי תפילה שונים ונדהם ונפעם מהכיוונים השונים אליהם נעות התפילות של המאמינים. מה כל כך מפתיע? בגדול, לא הרבה (ואולי באמת מספיק כבר עם ז'אנר כתבות ה"יא-בא-יה-אני-לא-מאמין" בהן "פתאום מגלים" שאנשים כיום עובדים את אלוהיהם או אליליהם לגמרי לגמרי איך שבא להם).

בסופו של דבר הכתב מחליט, בצורה רומנטית וקצת צבועה לדעתי עבור אדם שלא מתפלל, שתפילתם של האוונגליסטים הרגשנים היא האותנטית ביותר. אבל יש כמה נקודות יהודיות חביבות: למשל, רבנים אורתודוקסים שממליצים לחסידיהם למלמל את תפילת "אבינו שבשמיים" (התפילה שנתן ישו לתלמידיו – מתי 6, 9-13); או תפילה שחיברו חברי קהילה יהודית הומוסקסואלית בסאן-פרנסיסקו, אותה יש ללחש אחרי מין אנונימי כדי "לאפשר לשנינו לגעת ולראות את האלוהי". אמן ואמן.

6. עוד מאמר מהניו-יורק טיימס, ושוב הפתעה ניו-אייג'ית גועשת: "גל חדש" של נשים צעירות, עירוניות ומשכילות שמנפיקות "שיטות" לבריאות, אושר ועושר, מכנות את כל זה "רוחניות" וסוחפות אחריהן מספרים לא מבוטלים של נשים צעירות, עירוניות ומשכילות.

7. מאמר מעניין על דת ופלורליזם שטוען את הטענה הבאה:

כפי שטען Tomoko Masuzawa, "דת" הפכה לקטיגוריה מובדלת בדיוק כשנראה שהיא נסוגה מ-, או לפחות מוכלת בתוך, התרבות האירופאית, ובכך מאפשרת ניגוד מפלה בין המערב הנאור למזרח הדתי. אבל ככל שהדומיננטיות של הנצרות נתפסה במאויימת על ידי אותן נטיות של חילון, התיאולוגים הנוצרים חיפשו דרכים חדשות לזכות את הנצרות. פתרון אחד, כפי שמראה מסוזאווה, היה האישור הפלורליסטי של הדת באופן כללי, אל מול חוסר-הדת. במקום לנסות להוכיח את עליונותה של הנצרות אל מול כל הדתות האחרות, האסטרטגיה האפולוגטית החדשה היתה לגייס יריבים לשעבר אל מול (מה שהתיאולוגים האירופאים חשבו שהוא) אויב משותף.

ההצלחה של האסטרטגיה הזאת היתה תלויה כמובן בהדגשת המשותף ולא המבדיל בין "המסורות הגדולות", תוך צמצום זרות עבור האינטרסים של האחדות המהותית. מה שבסופו של דבר נקרא "פלורליזם" היה למעשה אסטרטגיה להכלת הבדלים. המטרה, כפי שהכריז Charles Carroll Bonney בנאום הפתיחה לפרלמנט העולמי של הדתות ב- 1893, היתה "לאחד את כל הדתות אל מול חוסר-הדת; להפוך את "כלל הזהב" [מה ששנוא עליך וגו' – ת.פ.] ליסוד האיחוד הזה, ולהציג בפני העולם את האחדות המהותית של דתות רבות על ידי המעשים הטובים של החיים הדתיים." העובדה ש"האתאיזם החדש" של ימינו מעמיד עצמו כנגד הדת מרמזת שהתיאולוגיה הפלורליסטית אכן הצליחה בשינוי מסגרת הדיון.

8. בארה"ב מסתובבת קבוצה שמכנה את עצמה ה- Westboro Baptist Church. מדובר בכמה עשרות אנשים, רובם בני משפחה אחת, שלא מסתפקים בהבנה מילולית פשוטה של המקרא, אלא גם נהנים מאוד לעצבן את כל מי שלא חושב כמוהם. ראו את הקטע הבא:

מה שיפה כאן הוא שהמגישים גסי הרוח של רשת פוקס ניצבים מול מישהי שהיא עוד יותר גסה מהם, ושהפונדמנטליזם שלה גורם לזה שלהם להיראות כמו שלאפשטונדע בפסטיבל פשוט. היא מתעקשת שיש להבין לא רק את איסורי המקרא (למשל, נגד יחסי מין הומוסקסואלים) כפשוטם (דבר שהם מוכנים לו), אלא גם את אופי האל כקנא, נקם וגוזר מיתה כפשוטו, וזה כבר יותר מדי (מי היום מוכן להאמין באלוהים זועם?). חדלי-האישים מפוקס, מתוך אין-אונות מכמירת לב, עוברים רגרסיה לילדות (כנראה עניין לא מסובך עבורם) ופשוט מקללים אותה.

9. ואל משפחה יחודית אחרת: ביום שישי לפני שבועיים התפרסמה בסופשבוע של מעריב כתבת תחקיר ארוכה של אלון הדר ובה מסמך "חוקים" שחלים לכאורה על משפחתו המורחבת והפוליגמית להפליא של גואל רצון. החוקים דרקוניים, מעוררים פעמים גיחוך פעמים בחילה, אבל מה שמעניין לעינינו הוא הגלישה, בחלקם, לתיאולוגיה. כך למשל קובע רצון ש

השטן שבכן אשר מתעתע בכן, ומאיים להשתלט על חייכן ועל חיי ילדיכן ובעזרתו אתן מנסות להילחם בי, באחד שבחרתן בו לבלות את שארית חייכן, באחד שלו הבטחתן את אהבתכן הבלעדית. אהבה ללא תנאי וללא גבול. שטן זה מפריד בינינו וגורם למחלוקות ומריבות, אך לא אצלי שוכנות מחלוקות אלו, כי אם בתוך מוחכן ובנשמתכן החלוקה בין הטוב לבין הרע."
[…]
רק תפסיקו להתחבר עם השטן ולהסתכל עליו, הוא לא ייתן לכן דבר. אלו הם רק תעתועים ודמיונות שווא. אלו רק הבל הבלים. אך לי יש את האמת, לי יש את הגאולה, אני הוצאתי אתכן מסבלות מצרים, לי יש את מה שאתן רוצות, יש לי את הנוכחות על האדמה. לי יש את החוכמה האלוהית אשר אלוהים חנן אותי, אלוהים חנן אותי בשפע של אהבה. יש לי כוח לאהוב את כל העולם אך לכן אין כוח לאהוב את עצמכן. לכן אין כוח להתנגד לשטן, לכן אין כוח לשמור על עיניכן, לכן אין כוח לחזות את הלא נודע. אין לכן כוח אפילו להכיר בעצם קיומכן. אתן שפלות וארורות, אתן מסכנות ואומללות, אתן קבצניות לתשומת לב כמו השטן, אתן מחפשות את תשומת לבו של השטן, אתן מחפשות לשבת עם השטן, אתן מחפשות לאכול עם השטן, אתן שומעות בקולו של השטן.

אהה. אני כזכור כתבתי נגד ראיית משפחתו של רצון ככת. כתבתי ש"הקשר בין רצון לנשותיו הוא בראש ובראשונה רומנטי. רצון אינו מורה רוחני ובוודאי לא מייסד של זרם יהודי חדש." אם המסמך הזה אותנטי, ברור שטעיתי, והעניינים במשפחתו של רצון מורכבים יותר מפוליגמיה פשוטה. ברור שיש כאן איזושהי עטיפה דתית לכל העניין. האם היא רק משמשת כסות והצדקה לאורך החיים המקורי או שהיא לבו של העניין? האם רצון הוא סתם עוד גבר אובססיבי או (סתם עוד) גורו מניפולטיבי? על פי העדויות הנוספות נראה לי שיש צורך בעדויות נוספות. מה שכן, כנראה שיהיה מעניין.

10. חברת Tesco מואשמת באפליה דתית על ידי בן אמונת הג'דיי שנדרש להסיר את הכיסוי הראש שלו (Hood) באחד מהסופרמרקטים שלה. הבחור, דניאל ג'ונס, בן ה-23, הוא מייסד הדת, שמונה (על פי הכתבה בגרדיאן) חצי מיליון מאמינים ברחבי העולם. לדבריו הדוקטרינה של הג'דיי מחייבת אותו ללבוש כיסוי ראש שכזה בציבור. רשת החנויות לא נשארה חייבת וציינה ש

אובי-וואן-קנובי, יודה ולוק סקייוקר הופיעו כולם בציבור ללא כיסוי ראש, זאת ללא מעבר אל הצד האפל, ולמיטב ידיעתנו רק האמפרור מעולם לא הוריד את כיסוי הראש שלו.

צודקים. ועל פי אמנות הפלפול לא אופתע אם איש היח"צ שלהם יהודי.

11. המפלגה הרפובליקאית לא תפסול את דן הלורן, מועמדה למועצת העיר מטעם מחוז 19 בניו-יורק רק מפני שהוא פגאני מוצהר. הלורן הוא ה- First Atheling (הכהן הגדול והמלך) של דת ה-Theodism שמנסה להחיות מסורת נורדית מסויימת (שאני מוכן לנחש שלא היתה ממש קימת מעולם). על פי המאמר הזה הם שונים מה- Astaru הנורדים ואף ה- Wicca בכמה חגים (לא בכולם!) ועובדים אלים כגון אודין, טיר ופרייר. לפני כמה ימים נחשף שבחירים בממשל בוש לא היו מוכנים להעניק את "מדליית החירות", הכבוד הגדול ביותר שממשל ארה"ב מעניק, לג'.ק. רולינג מפני שהספרים שלה "מעודדים כישוף", כך שאין פלא שדמוקרטים, שלא מסכימים עם דעותיו הפוליטיות של הולרן, לא יכולים שלא לברך על התקף הפלורליזם של הרפובליקאים. כפי שמסכם המאמר שבלינק: Gods Bless America!

12. אתר שנראה מבטיח על הטרדיציונליזם.

13. יובל דרור מביא מודעה חביבה מ"מעריב" המבשרת על כינון מלכות בית-דוד בראשת "כף1"

14. ראיון עם טרי איגלטון על ספרו שמגן על הדת כנגד האנטי-תיאיסטים (והופך אותה תוך כדי לפרוייקט סוציאליסטי מהפכני).

15. אסף וול כותב בצורה משעשעת נגד הנסיעה לאומן: "כאשר הריקנות פוגשת בתאווה הבלתי נשלטת לגאולה, התוצאות גרוטסקיות". אכן. אם כי לשם הפרוטוקול, אני בעד נסיעה לאומן.

16. אתר חדש לבני לוז, המורה את דרך האניגרם. ספר שלו, "האדם החופשי", יצא לא מזמן והמלצתי עליו בטור מימין.