בעודי בהודו הפעם, בפעם הרביעית שלי בתת-היבשת, בעודי נדהם ונפעם שוב מהחיות העצומה שמפגינה המסורת ההינדית, הדת ההודית, ומצד שני בעודי מבחין בכל מני רמזים דקים של דמיון בין ההינדואיזם ליהדות, ולאו דווקא ברמה התיאולוגית או העקרונית (כי בזו רבים גם ההבדלים בין שתיהן), אלא ברמה הנמוכה, היומיומית של אופי הפולחן, של המנגינות והתנועות שמלוות את עבודת האל או האלים, של הרגש, או ההרגשה, שממנו יוצאת הקריאה אל האלוהים והעמידה המוכנה לקבלת תשובתו, חשבתי לעצמי מה יכול להיות המשותף לשתי הדתות הללו, לשתי התרבויות הללו, שמעניק להן כוח חיים כל כך גדול ומתמשך, וכל כך אותנטי.

כי ברור לי לגמרי שיש בדתות האלו, ביהדות ובהינדואיזם (וסילחו לי כרגע על ההכללה: נאמר שאפשר לדבר על שתי אלו כזרמים פחות או יותר אחידים של הבעה אנושית דתית) משהו שונה מבחינה מהותית מדתות כגון הנצרות והבודהיזם. שתי אלה האחרונות, הן באמת "דתות", כלומר באמת מערכות של רעיונות ואידיאלים שמכונסים להם בתוך מסגרת מוגדרת, ושכל מטרתם היא למלא לאדם שלוקח בהן חלק את "הפונקציה הדתית", אם אפשר לומר, כלומר את אותו חלק בחיים שיוצא לקראת חיפוש של משמעות ונחמה.

לאדם ההוא, הנוצרי או הבודהיסטי (ושוב, סליחה על ההכללה, שלא יכולה שלא לסבול מהחמצה של יוצאים מהכלל) יש "דת" והוא עוסק בה בזמנים מסויימים, למשל בימי ראשון בכנסייה, או כשהוא לובש גלימת נזיר לחודש כדי לשרוף קארמה רעה, או, כמובן, כאשר הוא נולד או מתחתן או יולד או נקבר. אז באה "הדת שלו" וממלאת את המוטל עליה, כלומר מספקת "שירותי דת", מתחזקת מבחינה דתית את חייו ושולחת אותו שוב לדרכו החילונית.

מה שאני אומר הוא דבר פשוט: הנצרות והבודהיזם מציגות דת כתחביב. ודאי שלא בגלוי, ודאי שהן לא תודנה בכך, אבל בפועל, מה שנראה במדינות נוצריות ובודהיסטיות הוא עבודה דתית שמוגבלת למסגרות מסוימות, פולחן שממודר לתחומים ספציפיים, מוגדרים, ושלבד מהם אין לחיים בהם עניין והם מנועים מלהתערב בחיים. אצלן הדת היא עוד דבר שעושים במהלך החיים. ביהדות ובהינדואיזם החיים הם דבר שעושים במסגרת הדת.

כי היהדות וההינדואיזם, יותר מאשר הן דתות, הן תרבויות. כל אחת מהן היא תרבות, ולא רק במובן של culture, אם כי גם במובן הזה, אבל גם, ובעיקר, במובן של ציביליזציה. "דת" היא ממילא מושג שהומצא במערב. ההינדואיזם לא חשב על עצמו מעולם כדת. להינדים יש דהרמה, כלומר דרך חיים. גם ליהדות העניין זר: המילה הזו בעברית משמעותה הקדומה "חוק", ולא שום דבר כגון "תחום בחיים המוקדש לעבודת אלוהים". ברור למה: אין כזה תחום ביהדות. החיים כולם מוקדשים לעבודת אלוהים.

וזה ההבדל המהותי בין היהדות וההינדואיזם לנצרות ולבודהיזם (והאחרונות אגב, הינן כמובן צאצאות ישירות של הראשונות): ישנה איזו יומרה, במסורות האלה, לנהל את העולם. הברהמינים בטקסיהם, בפולחני הקרבת הקרבנות המורכבים שלהם שנמשכים על פני ימים ושבועות וכוללים אלפי פרטים ומזמורים, מבקשים למעשה לקבוע סדרי עולם. טקס שנעשה נכון נותן לכהן ההינדי כוח מוחלט על העולם, אפילו על האלים.

היהדות גם היא, כמובן בצורה שונה, מנהלת את העולם: אלוהים שלה הוא אלוהי העולם כולו, והיהודים עצמם הם עמו. הוא ברא את המציאות כולה והוא שליטה היחיד – והם בניו. הרעיון הזה עובר כחוט השני לאורך ההיסטוריה היהודית עד שבסוף ימי הביניים הוא פורץ בקבלה בצורה מפורשת: על ידי קיום מצוות וייחוד ייחודים מניעים היהודים את גלגלי השיניים של הקיום. הם מנהלים את העולם.

אבל מאיפה באה היומרה הזאת? מה טען את התודעה היהודית-הינדית ברגש מגלומאני שכזה (או שמא דווקא, מנקודת המבט  המוחלטת, מציאותי שכזה), ולמה? אני רוצה להציע רעיון שנראה לי שיש בו אמת, והוא קשור להבדל הפשוט והבסיסי ביותר בין הדתות הללו לבין צאצאיהן: הגיל. והכוונה שלי היא לא לוֶתֶק, כלומר לזמן שהן קיימות כשושלת קוהרנטית פחות או יותר של רעיונות ומנהגים, שכן הותק הוא כבר תוצאה של אותו "סוד חיים" שאני מנסה לגלות. הכוונה היא לקדמותן, כלומר לעובדת עתיקותן הרבה.

שכן שתי הדתות הללו הן שתיהן בנות כשלושת אלפים שנה. יש עדויות לבכירות של ההינדואיזם, אבל זה לא משנה: מקור שתיהן בזמן מסויים ועתיק מאוד בתולדות האנושות, וזה סוד "קסמן", שכן באותה תקופה אנשים חשבו אחרת. ומכיוון שהם חשבו אחרת, הדתות שהם יצרו היו שונות. ואת גרעיני השונות הזאת נושאות היהדות וההינדואיזם עד היום.

ומה פירוש חשבו אחרת? לפני שלושת אלפים שנה אנשים היו במצב תודעתי אחר, או אם המילים האלה נשמעות גבוהות מדי, נאמר פשוט שהם היו בהלך רוח שונה. ואני לא מתכוון שהם היו "יותר מחוברים לטבע", אם כי זה בטח נכון במידת מה. הטבע היה ביתם הרבה יותר מאשר הוא ביתנו, ומובן מאיליו שהם ידעו עליו יותר (ברמת המיקרוקוסמוס היומיומית) וחיו את הלכותיו יותר. הם גם פחדו ממנו הרבה יותר כמובן, שכן הם היו חשופים יותר לסכנותיו.

הם אולי גם היו "יותר מחוברים לעצמם", אבל גם זה ללא מודעות ולא ממש במובן הרוחני: על פי המחקר ההיסטורי (והפרה-היסטורי) אנשים אז היו הרבה פחות מרוכזים בעצמם. הכוונה היא שהאינדבידיאל, כישות פסיכולוגית עצמאית ואוטונומית, עדיין לא נולד. חיי אדם היו חיי קהילה, והשבט או הכפר – ובראש ובראשונה המשפחה – היו היחידות על פיהן נמדדו והוערכו החיים. שרידות הקהילה היתה הערך העליון המובן מאיליו, ואנשים פשוט לא כל כך דאגו לשרידותם האישית. כלומר, ודאי שהם השתדלו לא למות, אבל לא זה היה המניע העיקרי, ודאי לא האובססיבי, למעשיהם. דאגתם העיקרית היתה שלמות הקבוצה. הם זיהו את עצמם פחות עם הגוף האינדבידואלי ויותר עם הקבוצה כגוף הקולקטיבי של החיים שלהם.

איך אפשר לדעת את זה? אפשר להסיק את זה, למשל, מתוך התקוות והציפיות שלהם מהחיים, שהסתכמו לרוב בדבר אחד עיקרי: גשם. החיים סבבו סביב אוכל ומים והדרכים להשיגם. התפילות, טקסי הקורבנות, חלקים עצומים מהפולחן הדתי הוקדשו למטרה הזאת: הורדת גשמים. החיים עצמם היו העיקר, ולא הפיכתם למשהו או למישהו. אף אחד לא ממש ניסה "להגשים את עצמו" ובטח שלא "להצליח". כולם פשוט חיו, וניסו להמשיך לחיות. הם חיו את חייהם וחייהם היו קשורים בעבותות לחיי קהילתם, בקשר סימביוטי הדוק, בדומה לקן נמלים בו כל נמלה תחיה רק כל עוד הקן כולו יחיה.

מתוך התלות המוחלטת הזאת במשפחה, בשבט ובקהילה נוסחו התפיסות הדתיות הראשונות של הדתות האלו, בוֶדות ההינדיות (סוף האלף השני לפנה"ס) ובחוּמש היהודי (לאורך האלף הראשון לפנה"ס). מאוחר יותר גם סודרו החוקים החברתיים הראשונים: בהודו אלה חוקי מאנו, עם שלבי החיים השונים והקאסטות. בארץ ישראל נוסח החוק התורני, ההפרדה מהעמים שמסביב והחלוקה לכהנים, לויים וישראל.

עם הניסוח הסופי של כתבי הקודש האלה מתגלה עדות נוספת, ועיקרית לדעתי, לעובדת חוסר-המודעות העצמית (במובן תפיסה אינדבידואלית) של האדם דאז: גם בודות וגם בתנ"ך כולו אין כלל אזכור של האפשרות לחיים אחרי המוות.

כאשר האדם לא תופס את עצמו כנבדל בצורה חמורה מהכלל, כישות אוטונומית, כפרט בעל חשיבות מיוחדת מעצם פרטיותו, ממילא הוא פחות דואג לגורל "זהותו היחידה והמיוחדת" אחרי מותו. מתים וזהו, או במקרה הטוב (?) עוברים לשאול, שהוא, בדומה לתפיסות היווניות והמצריות הקדומות, מעין מקום בו המתים מתקיימים בחשכה תמידית, תפלה ומרוחקת. בודות, כאמור, לא מוזכרת כלל אפשרות של גלגולי נשמות. אלא הגיעו רק באופנישאדות. בתנ"ך כולו, מלבד פסוק יחיד בדניאל (י"ב, ב') שמדבר על מעבר המתים לגן עדן או גיהנום (ודניאל הוא הספר התנ"כי האחרון, שנכתב במאה השניה לפנה"ס) אין בכלל התייחסות לחיי עולם.

החיים אז לא דאגו למוות. כלומר, הם לא דאגו למוות במובן האישי: ודאי שהם רצו לחיות והקפידו לשמור על עצמם, אבל לא היתה חרדה מהגורל הפרטי אחרי שהחיים הפרטיים יסתיימו: החיים ממילא ימשיכו עם הקולקטיב. במילים אחרות, לאף אחד לא היה תקוע אז בראש המושג של "החיים שלי". רעיון כזה היה בלתי נתפס, שכן אף אחד אינו בעל חיים, אלא רק משרתם. החיים ניתנים לו על ידי האל ("וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" – בראשית, ב', ז') אל הגוף, ונלקחים על ידי האל, ועל הקהילה כולה לעבוד אותו בנאמנות כדי שחייה כיחידה אחת ישגשגו. הפרט חי כחלק מהקהילה, עובד כחבר בה, וכאשר הוא מת הוא נפרד ממנה וממילא מכל קיום בעל ערך.

כאשר אנחנו לא תופסים את עצמנו כיחידות בעלות מהות אינדבידואלית אנחנו לא יוצרים תיאוריות על הגורל הפרטי שלנו אחרי המוות, תוך דאגה לשריין לעצמנו קיום אישי ואף משמעותי – לנצח. אנחנו יותר מדי עסוקים בלחיות את החיים. אנחנו מרוכזים בחיים האלה, בשרידותם, ובבניית המסדרת הקהילתית לשם כך.

חיים כאלה מולידים דת, או וקטור דתי, מיוחדים מאוד: או פגאניזם פרימיטיבי, שכולל, משום עבודת החיים הזאת של הכאן והעכשיו, הערצה דתית של עצים והרים ונהרות ועננים; או בסיס דתי עמוק ושורשי ומוצק. זהו אם כן הבסיס שאני חושב שמשותף להינדואיזם וליהדות: החשיבות שהן נותנות לחיים האלה. כלומר על אף הפילוסופיה הגבוהה של האופנישאדות והמטאפיזיקה של הקבלה, על אף הדיבורים על גילגולי נשמות ועל הישיבה לצד כס הכבוד בגן עדן, על אף הציפייה לשחרור מהעולם או לביאת המשיח, בסיס הדתות האלו הוא הדאגה לחיים כאן, על פני כדור הארץ. ההתמקדות בחיים האלה, על כל פרטיהם הזניחים וקשייהם המתסכלים היא נקודת המיקוד והיציאה של הדתות הללו.

ואת הבסיס הזה אי אפשר לקחת מהן, והן לא יכולות להכחישו, והוא זה שמעניק להם חיות אדירה, וממנו הן יונקות יצירתיות והתחדשות מתמדת. דתות שבאו אחריהן, שבאו מהן, כמו הנצרות והבודהיזם, חסרות את היסוד הזה שעליו ניתן תמיד ליפול אחורה ולזכות לתמיכה ונקודת משען ריאלית. להן יש רק את העתיד, רק את הכיוון קדימה. הן צופות לגאולה מעבר, ואין להן את העיקר הזה של החיבור החי אל העולם. ליהדות ולהינדואיזם יש אותו, והוא הסיבה לכובד המיוחד שלהן, לגרעין המוצק שכבר אלפי שנים נע קדימה ולא נותן להן לעצור, על אף כיבוש ארצותיהם, ורדיפת מאמיניהן, והמרות הדת של חלקים גדולים מהם, ועל אף הבוז והלגלוג מצד תרבויות אחרות, חדשות ומתקדמות יותר. הן ממשיכות. וכמה טוב לראות אותן משתנות עם הזמנים, ולראות את אותו ניצוץ של אמת שבהן מאיר דרכן על העולם.

[המאמר עלה גם באנרג'י. והערה: עם האיסלאם לא התעסקתי. היא מקרה מעניין: למרות שזו דת חדשה יותר מכל אלו שצויינו, היא כן עוסקת בחיים האלה על כל מרכיביהן. ההלכה המוסלמית מפורטת והתפיסה היא שכל החיים מוכתבים, אם לא מכוננים, על ידי הדת. מאידך, אני לא יודע מספיק כדי להעריך את החיבור שלה לאותו יסוד מהותי של חיי העולם הזה, ולא הייתי רוצה לנחש]

א'

אדי פורטנוי, היסטוריון, מציג בוידאו את יהדות מזרח אירופה שלא שמענו עליה: לא תלמידי ישיבה, פקידים ומלווים בריבית כחושים שרק מחכים ללכת כצאן לטבח, אלא אומני קרקס נועזים ואנשי ברזל שריריים, שהציגו עצמם לראווה, להנאת הקהילה ואף הגויים.

ב'
דאגלס הרדינג מת, כידוע, אבל מי שרוצה לראות אותו ולהיעזר בו כדי לראות את העולם כפי שהוא, מוזמן לדף הזה שמרכז קטעי וידאו שלו.

ג'
ראיון מעניין ב"הארץ" של ניר ברעם עם פרופ' אביעד קליינברג על ספרו החדש, "שבעת החטאים: רשימה חלקית", בו נידונה התופעה הדתית, הקשר בין החטא לתפיסת הגוף, אפשרות למוסר חילוני ודתי ועוד.

ד'
סטיוארט דיוויס, חבר של קן וילבר, פתח בתוכנית אירוח מקוונת, בה הוא צוחק על רוחניות ומראיין כל מני אושיות. מבדר בהחלט – אני ממליץ על הפרק: Zen and the Zen of Zen

ה'
יוסוף איסלאם, הלא הוא the artist formerly known as קט סטיבנס, כותב על התאסלמותו בצורה נוגעת ללב.

ו'
הנוצרים האוונגליסטים הפונדמנטליסטים בארה"ב הם כבר מזמן לא קוריוז. מגאזין "הארפרס" מודה בכל פה שכל התיאוריות הישנות, שניסו להסביר את הפרוטסטנטיות הקיצונית הזאת כמרד של עניים מול עשירים, אמריקה השנייה מול הראשונה (כן, גם אצלם אוהבים לדבר על זה), כגל עכור של טירוף המוני שיעבור, כתקלה בהיסטוריה האמריקאית שתתוקן – כולן כשלו אל מול המציאות הברורה:

The new Christ, fifty years ago no more than a corollary to American power, twenty-five years ago at its vanguard, is now at the very center. His followers are not anxiously awaiting his return at the Rapture; he’s here right now. They’re not envious of the middle class; they are the middle class. They’re not looking for a hero to lead them; they’re building biblical households, every man endowed with “headship” over his own family. They don’t silence sex; they promise sacred sex to those who couple properly—orgasms more intense for young Christians who wait than those experienced by secular lovers.

הארפרס טוען שהם לא ממציאים שום דבר חדש, אלא חוזרים אל פוריטניות שהיתה אמריקאית לגמרי באופן מהותי, ושאת שרידיה היה אפשר לראות אפילו במערכת החינוך שם עד לשנות השלושים של המאה העשרים.

קל לראות עדויות לכך, למשל על הסמלים הרשמיים של ארה"ב (כמו שטרות כסף) שלא מתביישים להכריז על מבטחם המלא בבורא עולם.

הפרוטסטנטים הקשים האלה הם חלק מהכוחות שדוחפים את בוש "לא להיכנע לאסלאם" ולפתוח בכל מני מלחמות אבודות עם אומות ערביות (ואולי, חלילה, גם פרסיות). אתם יודעים על מי אני מדבר: הם אלו שמאמינים בתנ"ך ובברית החדשה כפשוטם, כלומר שהעולם התחיל בתהליך בריאה של שבעה ימים (ואל תבלבלו אותם עם פרשנויות קבליות שחורגות מהפשט ובטח לא עם המצאות של אפולוגטיקה דתית מודרניות של יום-אחד-של-אלוהים = טריליון שנה), ויסתיים במלחמת גוג ומגוג שאחריה כל צדיקים ישבו לימין האל ובנו יחידו. אלו שמאמינים שיש אמת אחת, הם יודעים אותה, ומי שלא מאמץ אותה גם כן יירש גיהנום (יענו איטרנל דמניישיין).

הבעיה שלהם היא שאם מתחשבים רק בפשט התורה (כאילו שבכלל ייתכן פשט ללא פרשנות, אבל נעזוב את זה עכשיו), יוצא, איך שאתה לא מסובב את זה, שאלוהים די אוהב את היהודים (אין מה לעשות: הספר נכתב על ידי הממזרים עקומי האף, אז הם דאגו להדגיש את זה שוב ושוב). מצד שני, אם מתחשבים בפשט של הברית החדשה, די ברור שישו הוא המשיח. אז מה עושים? מאחדים את המיתוסים וממציאים שלמרות שבריתו של האל עם עַם סגולתו שרירה וקיימת לעולמי עד, הרי שמאז הקריבו הוא את בנו האהוב חייב כמובן כל מי שרוצה בגאולה, כולל יהודים, להכיר בישו כמשיח (יש כאן סטירה מסויימת, נכון, אבל בדיוק בשביל לומר דברים לא הגיוניים יש תאולוגים, ופאולוס היה אחד התיאולוגים הגדולים בכל הזמנים).

אבל זה לא מסתכם בזה, שכן כולנו יודעים שהיום האוונגליסטים האלו לא רק שלא שונאים יהודים, אלא שהם ממש מתעניינים במה שקורה כאן. אנחנו יודעים שהם אלה שלוחשים על אוזנו של בוש שלא ייתן לישראל לסגת משום סנטימטר של הארץ, שהם רואים במדינות ערב איום לא-פתיר על ישראל ושהם צופים בקרוב מלחמת ארמגדון שפחות או יותר תשמיד את העולם.

כל זה משום שעל פי ההיגיון התיאולוגי שלהם היהודים לא רק שאינם מפריעים למהלך הגאולי של העולם, אלא שהם ממש הכרחיים כדי שהוא ייצא לפועל: על פי הנראטיב שמניע אותם תקופת חבלי משיח מתחילה כאשר היהודים יחזרו לארצם (כלומר, כבר התחילה ב- 1948) ורק אם הם ידבקו באדמתם ובמדינתם יוכל ישו לשוב ולמלוך בסוף ההיסטוריה. כל זאת, כמובן, אחרי מלחמת יום הדין (ואפרופו המלחמה, ברור שמי שרוצה להינצל מוזמן להתנצר) . לפני כשלוש שנים כתבתי מאמר ל"הארץ" על מוצאו של הרעיון הזה (שהיהודים הכרחיים לגאולה הנוצרית), שעלה במוחו של נביא נוצרי ימי ביניימי בשם יואכים מפיורה: הוא היה הראשון שהסיק שאין לדחות, ובוודאי לא להשמיד, את היהודים, כי יש להם תפקיד באחרית הימים (זה לא גילוי שלי כמובן, רק כתבתי על זה).

בכל אופן, המאמר של הארפרס טוב אבל ארוך – אפשר לדעתי לקרוא עד לשליש, כלומר לפני שהכתב עובר לפסים אישיים יותר), והשבוע גם עלה מאמר באנרג'י של נוצרי אוונגליסט שכזה (שעזרתי "להביאו לדפוס"), עורך האתר הכי פופולרי בנושא ה-  Rapture. המילה הזאת, שבקונטקסט הזה הייתי מתרגם אותה "ההתעלות", פירושה למעשה האמונה שבדיוק לפני הבלגן האפוקליפטי אלוהים ישאב למעלה את כל הצדיקים ורק הרשעים – כלומר כל אלו שלא הכירו בישו כמשיח, כלומר אנחנו – יסבלו. וזאת יש לדעת: מיליוני אמריקאים מאמינים בזה – רק לאתר של כותב המאמר שעלה באנרג'י יש ששה מיליון כניסות בחודש! בכל אופן, הוא חוזה שמלחמת יום הדין תתחיל בקרוב מאוד, כאשר רוסיה ואירן יתקפו אותנו מצפון, ושכדאי מאוד להתנצר לפני כן.

כל זה מביא אותי אל הסרטון הקצר שבלינק הזה, שלא הצלחתי ליבא לכאן לצערי אבל שממחיש בצורה נהדרת מה קורה אם לוקחים את כתבי הקודש בצורה יותר מדי מילולית.

ז'
ואפרופו אפוקליפסה עכשיו, מי שמצליח להשיג את הגיליון האחרון (ינואר) של "נקודה", כתב העת המצוין של האורתודוקסיה הלאומית-ימנית, שיקרא את המאמר של יהודה עציון: כתיבה דתית עוצמתית, תקיפה, חדה, מעוררת השראה, מהממת וכמובן (לדעתי) מרחפת בעולמות אחרים לגמרי. עולם המושגים, ההשקפה וההתנסחות של עציון הם מיתיים לחלוטין, אבל חוץ מחוסר הקשר למציאות הקונקרטית, אני מוריד את הכובע. עציון (כל עוד הוא נמנע ממעשים) שם את ה"פאן" בפאנדמנטליזם. שווה לקנות את הגיליון רק בשבילו.