מצוות לחוד ורוחניות לחוד
גיליון ספטמבר – ראש השנה תשס"ט – של "נקודה" מטפל במה שהם קוראים לו "דור המחפשים", כלומר אותם יהודים צעירים שמחפשים דתיות של מגע אינטימי עם הקדושה וש"יש לה[ם] סיכויים לא קטנים להיות ראשיתה של תחייה רוחנית ארצישראלית אותנטית". אדם צחי, למשל (שמתוך כותרת המשנה של כתבתו לקוח הציטוט שלעיל), מביא את דבריהם של כמה מבני הדור הזה, כולם מתקוע.
למשל אריאלה לוי, חוזרת בתשובה שמספרת שבניגוד לאווירה ששואבת את הרוחניות שלה מהצבת גבולות, "בי יש צימאון למשהו מעבר לזה, לדבקות, לפריצת גבולות, לרוחניות אינטנסיבית יותר". באותה כתבה מודה תחיה פרומן שבניגוד לחשיבה הקווית, ההיררכית, שמאפיינת את עולם הלמדנות היהודית, היא "לא מדברת ככה עם אנשים, וגם לא עם א-לוהים. אני מרגישה שהחשיבה המעגלית היא חשיבה הרבה יותר אנושית, הרבה יותר טועה, הרבה יותר פגיעה, וגם הרבה יותר רגישה למציאות. […] בחשיבה קווית, שמובילה לאידיאולוגיות ולכל מני תורות, אני מאבדת את הרגישות שלי". גילי טובולסקי מספרת ש"רק בשנה האחרונה הגענו למקום שבו אנחנו שואלים את ה' איפה הוא בחיים שלנו. אנחנו שואלים ודורשים את זה כל יום. […] מתחיל לקרות משהו. הלב קם, מתעורר".
השאלה האמיתית היא למה זה לא "רוחני"...
הגיליון ממשיך לטפל בנושא על ידי מאמר די שבלוני של ברוך כהנא על האפשרות לעלייה דווקא מתוך המשבר הנוכחי, מאמר של יפעת ארליך, שמנסה לבדוק את ההתקרבות החילונית ליהדות אבל לא מצליח לגרד אף את שולי התופעה (ואם זה לא מספיק, שניים מתוך ארבעת המרואיינים בכלל עסוקים בלהלל את היהדות האורתודוקסית, לאמור: גם החילויינים מבינים שרק אצלנו האמת), ומאמר של הרב יהודה ברנדס על אפשרות מציאת עומקים רוחניים בלימוד גמרא.
המאמר של הרב ברנדס הוא היחיד שמנסה לברר את שורשיו העקרוניים של המשבר הנוכחי, שמתוכו אכן עולה החיפוש והקריאה לרוחניות. אך היה ראוי להביא עוד מאמר שבודק לא רק מדוע לימוד הגמרא בימינו הפך יבש וקר, אלא באופן כללי למה כל מערכת המצוות כולה אינה עונה על צרכיהם הרוחניים של הכורעים בעולה. לדעתי כאן נעוצה השאלה הגדולה, השאלה שאמורה בראש ובראשונה לזעזע כל יהודי שומר מצוות. שכן, האם לא אמור היה להיות מובן מאליו שאדם שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות מאושר ומסופק מבחינה רוחנית? האם זה לא מוזר מאוד שהמצוות לא ממש מקרבות אותנו לאלוהים?
השאלה אם כן צריכה להיות איך הגענו היום למצב בו הפרקסיס הפולחני של הדת היהודית לא עונה על צרכיהם הרוחניים של היהודים? איך יכול להיות שיהודים אורתודוקסים נזקקים למני "תוספים" – החל מהשתטחות על קברים, דרך השתתפות בסדנאות ימימה, ועד תרגול יוגה ומדיטציה – כדי שירגישו את מה שהם מצפים להרגיש, את מה שאמור להיות מובן מאליו שהם יקבלו, בתור אנשים מאמינים? ואם אכן לתוספים האלה הם זקוקים, אולי אפשר פשוט להתרכז בהם ולוותר על המצוות? אין לי ספק שאם יש משבר הלכתי (ויש), הרי הוא זה. לא חוסר ההתאמה של ההלכה למודרנה היא הבעיה העיקרית, אלא חוסר המענה שהיא נותנת לצרכים הרוחניים של היהודים.
ואם ארצה להציע סיבה לדבר, אהיה חייב לשוב אל אותה "פנייה סובייקטיבית" שדיברתי בה לא מעט בהקשר להתפתחות הניו-אייג'. זהו אותו תהליך שעובר על המערב במאות השנים האחרונות, שבמסגרתו אנחנו מגלים – ובד בבד מפתחים – יותר ויותר את עולמנו הפנימי. המעבר הוא מתמונת עולם בה המכריע הוא הסדר החיצוני, להשקפה בה חיינו הפנימיים נתפסים כחשובים ביותר, עד שכיום כמעט מובן לרובנו מאליו שמה שבראשנו ובלבנו חשוב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהעולם על סדריו.
...וזה כן?
לא אכנס בהרחבה לתיאור התהליך הזה, ואני חושב שממילא די ברורות תוצאותיו: מה ש"מרגיש לי נכון" ומה ש"עושה לי טוב" נתפס כיום כמימד לא פחות משמעותי ממה שמישהו אחר מספר לי שראוי או חובה, ממה שהוא "מסורת אבותנו" או ממה ש"אלוהים אמר". ולעיתים קרובות, כאמור, נותר בכלל רק אותו מימד סובייקטיבי, ועל פיו ישק כל דבר.
אני חושב שמכאן גם מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, כאשר התופעה הנפוצה ביותר שבאה מתוך כך היא המעבר מחברות בדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. אביא שוב את הציטוט שהבאתי כבר מפי אחד הפילוסופים הפוליטים החשובים בעולם כיום, צ'ארלס טיילור: "עבור רבים כיום חיים רוחניים שפירושם זניחת הדרך הפרטית והכפפת עצמנו בפני סמכות חיצונית כלשהי זו אופצייה שפשוט לא עולה על הדעת". ברור, לא?
הרב יובל שרלו כתב על זה לפני שנים אחדות במאמר "דמותה של ההלכה הנבואית" (אקדמות, י"ב, תשס"ב, עמ' 7-48):
עם עליית קרנה של התפיסה הקיומית הסובייקטיבית שבעולם המודרני והפוסט-מודרני מביא אופייה האובייקטיבי של ההלכה וצורת ניסוחה המשפטית לתחושת זרות. החשיבות הגדולה שבעולמנו לאותנטיות ולעצמיות, לחרות פנימית ולבחירה, עומדת בסתירה לדמותה של ההלכה. (שם, עמ' 40)
כך בפשטות: בסתירה לדמותה של ההלכה. כי אכן, בעוד שהנצרות מראשיתה הדגישה את הרובד הסובייקטיבי של החוויה הדתית, היהדות דבקה מאז חורבן בית שני בצמידות אובססיבית לאובייקטיבי, כלומר בהתעקשות על קיום מדוקדק של החוק המשותף לקהילה כולה (וגם המרד המוצלח של תנועת החסידות דוכא חיש מהר). אבל מה שהצליח (אולי) לספק את היהודים לפני אלף או אלפיים שנה, לא מצליח למלא את תפקידו כיום, ויותר ויותר אנשים דורשים מיהדותם תוכן רוחני, ולא רק לגליסטי (או במקרה הטוב, הגותי).
החיפוש היהודי אחרי רוחניות הוא לכן חלק מתופעה רחבה ביותר שעוברת על המערב, אם כי בגלל האופי המאוד "אובייקטיביסטי" של היהדות, הוא בא לידי ביטוי בצורות רבות ומעניינות (וגם: יש לו סיכוי גדול יותר להימנע מרחפנות מנותקת שהניו-אייג' מאופיין בה – למציאות, בכל זאת, יש מימד אובייקטיבי). בעוד היהודים שאינם חשים עצמם מחוייבים למצוות נוהגים כאחיהם הנוצרים ופשוט קופצים על עגלת הניו-אייג' (המלאה להתפקע, אבל גם בהרבה מאוד זבל כמובן), דווקא אצל האורתודוקסים, בגלל המתח המובנה בין המחוייבות לחוק האובייקטיבי לבין החיפוש אחר משמעות סובייקטיבית, תיתכן פריחה מעניינת ויפיפייה ועוצמתית של רוחניות. למרות כל הקיפוצים של חסידי רבי נחמן, אני לא חושב שזה כבר קרה בקנה מידה רציני (לא שאצל הנקראים חילונים רוחניות רצינית היא תופעה נפוצה). אני מקווה שזה עוד יקרה.
אם רק (נעמיד עלינו מלך)
אבל יש כאלה שההתבוננות פנימה היא מהם והלאה, ומשליכים את כל יהבם על "ההלכה", כאיזו ישות מטאפיזית נצחית וכל-יכולה. אלה מתייחסים למערכת המצוות כאילו היתה אותו שדה אידאות אפלטוני קבוע בו דבר לא משתנה ולנו לא נותר אלא לפסל עצמנו עד כמה שאפשר קרוב לצלמו ולדמותו (ולכדי זהות מוחלטת לא נגיע, לצערנו, לעולם כמובן). מדובר, אם כן, בתופעה ההפוכה לאותה "פנייה סובייקטיבית", אם כי לדעתי היא באה לא כהמשך פשוט של העבר, אלא כריאקציה חרדתית לסובייקטיביזציה של החיים, כנסיון מסורבל להאחז בציפורניים בקרנות המזבח הישן והסדוק. דוגמא לכך ניתן למצוא, למשל, אצל הרב עודד כיטוב, שכותב מאמר בגליון הנ"ל, תחת הכותרת "היא לבדה ריאלית".
אחרי שהוא דואג להזכיר לקורא שחכמה בגויים אולי יש, אבל תורה אין ולעולם לא תהיה, ואחרי שהוא קובע ש"ההכרעה ברורה וחד משמעית", והיא שמצווה עלינו "להעמיד מלך", יוצא הרב כיטוב נגד המחשבה הכופרנית כאילו ייתכן שמי מהמצוות אינה רלוונטית לימינו. שהרי (הוא פונה אל קוראי נקודה האורתודוקסים ומרגיש, אני בטוח, איך הוא מהדק את אצבעותיו סביב אשכייהם האמוניים) אם יש מצווה מפורשת על היהודים להמליך על עצמם מלך – ולדעתו כמובן יש – "ממילא הכרעת שדרך התורה והמצוות היא ריאלית, שהרי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם יהודיו לצוותם על פנטזיות פרועות ומסוכנות שאין הדעת מתיישבת בהן". ברור: אלוהים לא יעשה לנו דבר כזה; מצווה היא מצווה וחוק זה חוק, dura lex, sed lex, ואם כתוב 'מלך' כנראה שזאת אומרת שחייבים מלך! והרב מוסיף: "לחשוב שיש כאן דרך תורה, אך היא 'הזויה' או 'אוטופית' ובלתי מתיישבת; שיש כאן מצווה אך היא 'אינה ריאלית' – הרחמן יצילנו מדעה כזו".
איזה כישרון יש ליהודים לוותר על המציאות. דווקא הם, שבטוחים שהאל שלהם ברא אותה ואף הכריז כי היא טובה, דווקא הם מעדיפים להפנות ממנה את עיניהם, להיתפס לאידאות ערטילאיות, לעקרונות מנותקים, כאילו בהם האמת והמציאות היא שקר, כאילו בהם יש לאחוז ומהממשי יש להרפות. איזו התיוונות. (פגישת אחמדינג'ד ונטורי קרתא לפני כשבוע – על כך כאן) |
הרחמן יצילנו מחשיבה שטחית שכזו. הלא בדיקה קצרה תעלה שאפילו המקרא עצמו אינו קורא מפורשות להמלכת מלך על העם (כתוב "ואמרת אשימה עלי מלך…" – אראל סגל מסכם את זה בתמציתיות כאן). אבל גם אם היה המקרא קורא מפורשות, האם עיוור הרב עד כדי כך שהוא לא שם לב שרבות מהמצוות שכתובות במפורש במקרא שונו ופורשו מחדש? האם מישהו הורג בימינו בן סורר ומורה, למרות שכתוב במפורש שדינו מיתה? האם מישהו הורג מחללי שבת בפרהסיה? האם מישהו מחזיק בימינו עבדים? או מרבה לו נשים? האם לאב בימינו רשות למכור את בתו כאָמָה? איזה מין רב זה שאינו מבין את המורכבות של ההלכה? מי בימינו עדיין מחזיק ברעיון הילדותי שמקביל בין מה שכתוב בפשט התורה לבין מה שחובה בחיים?
והרב כיטוב ממשיך במסע הבערות שלו: הבעיה לדעתו היא ש
מיום ליום הופנם – באמצעות ריבי רבבות חוקים ותקנות, ושיח ושיג ציבורי ותקשורתי אינסופי ברוח מגילת העצמאות – הזיהוי האוטומטי בין מדינה, קרי ריבונות, לבין מערכת חילונית-דמוקרטית חפה משמץ של יהודיות-ייחודיות, מערכת של סתם, חסרת פשר של ממש, הבאה משומקום והולכת לשומקום.
מערכת של סתם? חסרת פשר של ממש? הבאה משומקום? כמה בוּרות ברב אחד? אם על המגנה כרטה הוא לא שמע, מה על המהפכה הצרפתית? וכינון הרפובליקה האמריקאית? והאמנציפציה? ומה על אותם ערכים הומניסטים שלולא הם ספק אם ארה"ב היתה נכנסת בכל לבה (וזרועותיה הנטויות) למלה"ע השנייה ומביאה לתבוסת הנאצים, ושעומדים גם בבסיס הנכונות של אומות העולם להכיר בזכותם של היהודים למדינה, ולתמוך בה בתור "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"?
ולסיום, לא ניתן כמובן לחתום מנשר משיחי ללא פנייה אל מחשבת ה"אם רק" האלילית:
ההצקות האינסופיות דהאידנא מצד הגויים על חודו של קרוון אינן אלא על חוסר הנאמנות מצדנו לכללי המשחק הנוכריים שקיבלנו עלינו מרצון. אך משנציב את הכללים המאירים והשמחים שלנו לעיני כל הגויים מראש, באמונה וביושר לבב, הסיפור יהיה שונה לחלוטין.
כמובן. אם רק נציב את הכללים שלנו, אם רק כל עם ישראל ישמור שתי שבתות ברציפות, אם רק כולם ילמדו קבלה, אם רק כולם יאמינו שהרבי הוא המשיח, אם רק כולם יעשו מדיטציה, אם רק כולם יעברו למכוניות היברידיות, אם רק כולם יחשבו חיובי, אם רק כולם ישמחו בחלקם. אוי, אם רק כולם יבינו שכולם אף פעם לא יעשו אותו דבר, ואם רק כולם יבינו שהמציאות היא עניין קצת יותר מדי מורכב מכדי להיפתר על ידי נוסחת "אם רק".
—
ואני רוצה רק להזכיר גם ראיון מצויין של יעקב פרידלנדר עם גרא טוביה, מעין אקזיסטנציאליסט יהודי מקורי ומרתק, גם הוא בגיליון נקודה הנ"ל. אין לי כוח לסכם אבל רק בשבילו שווה לקנות את כתב-העת, שלמרות חסרונותיו הרבים הוא לדעתי אחד המעניינים ביותר שיוצאים בעברית.
[מי שרוצה ציטוטים נאים שמראים שניסיון ההתנקשות בשטרנהל לא בא מתוך ריק, אלא בהשראת (אם לא נרצה לומר, בהוראת) רבנים בכירים, יקרא כאן, וכאן בעיקר על הרב ישראל רוזן, שהגדיר בעבר את חברי שלום עכשיו "מוסרים". אנשים כמו הרב רוזן הם תועבת היהדות.]
לולאת האל 