יוגה

יוגה ושישתה

ושישתה: הו ראמה, הישאר תמיד מבוסס היטב במצב ההוא של חופש מוחלט מתנועת המחשבה, והעזר באותו השקט של השינה העמוקה.

ראמה: אדוני, אני שמעתי על השקט של הדיבור, השקט של העיניים ושל החושים האחרים, ואני גם שמעתי על השקט הנוקשה של הסגפנות הקיצונית. אבל מהו השקט של השינה העמוקה?

ושישתה: ראמה, ישנם שני סוגים של מוּני, כלומר חכם המקפיד על שתיקה. האחד הוא סגפן נוקשה והאחר הוא חכם חופשי. הראשון מדכא בכוח את חושיו ועוסק באופן פנאטי בפעילויות יבשות. החכם המשוחרר, לעומת זאת, יודע את האמת כאמת ואת הלא-קיים כלא-קיים. הוא רכש ידע עצמי אבל נוהג כאדם רגיל. מה שנחשב לשתיקה מבוסס על טבעם והתנהגותם של החכמים האלה.

ארבע סוגים של שתיקה תוארו: שתיקת הדיבור, שתיקת החושים, שתיקת האלימות והשתיקה של השינה העמוקה. ישנה עוד שתיקה, והיא השתיקה של המיינד. אבל זאת אפשרית רק למי שמת או למי שתירגל את השתיקה הנוקשה או את השתיקה של שינה עמוקה. מאלו, השלוש הראשונות משלבות עקרונות מהשתיקה הנוקשה. רק הרביעית באמת עוזרת כדי להגיע לשחרור. לכן, גם אם אני מסתכן בזעם מצד אלו שמתרגלים את שלושת הסוגים הראשונים של השתיקה, אני טוען שאין דבר בהם שהוא בעל ערך.

השתיקה של השינה העמוקה היא העוזרת להגיע לשחרור. בה אנחנו לא מדכאים ולא מעודדים את  הפראנה, כלומר את כוח החיות. בה אנחנו לא מזינים וגם לא מרעיבים את החושים. בה אנחנו לא מדכאים וגם לא מעודדים את תודעת הריבוי. בה המיינד אינו מיינד ואינו לא-מיינד. אין חלוקה ולכן אין מאמץ להתגבר על החלוקה. מצב זה מכונה השתיקה של השינה העמוקה, ומי שמבוסס בו יכול לעשות מדיטציה ויכול לא לעשות מדיטציה. ישנו ידע של מה שהווה כפי שהוא וישנו חופש מספק.זוהי ריקות מוחלטת. ללא משענת. יש לזה טבע של שלווה עליונה, שעליה לא ניתן לומר אם היא אמיתית או אם היא אינה אמיתית. זהו המצב בו יודע החכם שאין אני ולא אחר, לא מיינד ולא כל דבר שיוצא מהמיינד. זהו המצב בו יודע החכם שהאני הוא רק רעיון ביקום, ולמעשה הוא קיום טהור. לזה יקרא שתיקה של שינה עמוקה. בקיום הטהור הזה שהוא תודעה אינסופית, איפה נוכל למצוא "אני" או "אחר"?

בהיותם מבוססים בהכרת האמת, החכמים הגדולים חיו לנצח בשלום ושוויון-נפש. הם היו חופשיים מנטיות פסיכולוגיות ולכן הם לא חיפשו או דחו את החיים או את המוות. הם היו יציבים ומקובעים בחוויתם כמו הר מרו נוסף. אבל הם תרו ביערות, באיים ובערים, הם טסו בשמיים כאילו היו מלאכים או אלים, הם הכניעו את אויביהם ושלטו כקיסרים והם העסיקו עצמם בפעילויות שונות בהתאמה להוראות שבכתבים, שכן הם הבינו שכך ראוי לנהוג. הם נהנו מתענוגות החיים: הם ביקרו בגני-עינוגים והתארחו אצל עלמות שמימיות. הם מילאו במלואם את חובות הבית. הם אפילו השתתפו במלחמות אדירות והם שמרו בכל המצבים הנוראיים האלה על שוויון-הנפש, במקום שאחרים היו מאבדים את שלוותם או את האיזון המנטלי שלהם.

המיינד שלהם נכנס לחלוטין למצב של אלוהות ולכן היה משוחרר לחלוטין מאשליה, מהרעיון האגואיסטי של "אני עושה את זה" ומתשוקה להישגים – למרות שהם לא דחו הישגים או את הגמול שבצידם. הם לא עסקו בהתפארות יהירה כאשר הם הביסו את אויביהם והם לא נכנעו ליאוש או דיכאון כאשר הם עצמם הובסו. הם עסקו בפעילויות טבעיות, בהרשותם לכל מעשיהם לנבוע מתוכם ללא מאמץ.

לך בעקבותם, הו ראמה. הרשה לאישיות שלך להיות חסרת-אגו ותן למעשים המתאימים לנבוע מתוכך באופן ספונטאני. שכן ההכרה האינסופית הבלתי מחולקת היא לבדה האמת, ומה שלבש דמות של ריבוי שאינו אמיתי ואינו לא-אמיתי. על כן חיה ללא היאחזות לכל מה שכאן.

פגישה עם טיוהר

 

מלפנים: טיוהר. ברקע: רמת השרון.

לפני כעשרה ימים נפגשתי עם טיוהר, המואר שלנו בקוסטה-ריקה. טיוהר הוא בלי ספק המפורסם מבין הדור החדש של המורים הרוחניים הישראלים (כלומר הדור שאחרי אנשים כמו שלמה קאלו ורינה שני, שיצא מתוך גל הטיולים הבתר-צבאיים למזרח וניתן לאפיין את הרוחניות שלו כהינדואיסטית למדי) והוא גם הישראלי היחיד שהפך לגורו בינלאומי (לא, אורי גלר לא נחשב), כאשר הכפר האקולוגי-רוחני שלו בקוסטה-ריקה מושך מחפשים רוחניים מכל העולם. נפגשתי איתו לצורך ראיון שמתפרסם היום באנרג'י (לינק להלן, והחצי השני של הראיון יבוא מחר).

טיוהר התגלה כבחור עדין ונחמד, עניו מאוד, שאפילו התנדב לברר בשבילי איזה אוטובוס אני צריך לקחת לבית הוריו ברמת השרון. הוא שקוע בשאנטי, אבל לאו דווקא בשאנטי-באנטי, אלא באמת ברוגע ושלווה. השיחה איתו היתה נעימה מאוד, למרות שדברן גדול הוא לא.

אני לא רוצה להיכנס להערכות על מידת ה"מוארות" שלו, וודאי שגם בין מי שידעו את חוסר המהות של האגו שלהם יש דרגות שונות של עומק והשגה (וכמובן גם ביטוי חיצוני חיצוני שונה – למרות כמה מאפיינים משותפים, כמו קלות (ease) טבעית, יציבות, נועם מסויים וכו', כמעט לא היו שני מורים רוחניים שפגשתי שהתנהגו באופן זהה. ואולי זה צריך להיות מובן מאליו: החופש הוא מוחלט, והמציאות היא עשירה מאוד. באופן פרדוקסלי דווקא איבוד האשלייה של האינדבידואליות מאפשרת לך להיות אינדבידואל אמיתי, כלומר להשתחרר סוף סוף מהקונפורמיזם שמדכא את כולנו ברמה כזאת או אחרת ולממש את מלוא פוטנציאל הפריחה היחודית של התופעה הטבעית שהיא כל אחד מאיתנו), ואסתפק ואומר שלמרות ניחוחות דואליסטים קלים בדבריו, לדעתי הבחור בסך הכל יודע על מה שהוא מדבר מניסיון אישי חי.

כאמור, דיבור הוא לא הצד החזק של טיוהר, והוא בטח לא אינטלקטואל, לטוב ולרע. לטוב, כי כנראה השגתו באמת באה לו באופן טבעי, כלומר לא מדובר במקרה בו אדם משכנע את עצמו, במודע או שלא במודע, שהוא "הגיע", או אדם ש"מייצר" לעצמו חוויה רוחנית, דבר שבהחלט אפשרי למי ששולט בצורה מספקת (שוב, במודע או שלא במודע) בכוח הריכוז ו/או בקונדליני. כלומר כנראה שכאן מדובר בפריצה ספונטאנית של הארה, ללא יותר מדי הכנה מוקדמת (שעלולה לייצר אשליה של הארה). זה טוב גם כי הפתאומיות והספונטאניות של כל העניין מבהירה לו היטב שלא הוא עשה את זה, אלא שזה דבר שפשוט קרה, והגאווה הלא היא מכשלה גדולה.

זה רע מפני שקשה לו להסביר את עצמו, ואני גם לא בטוח עד כמה הוא יכול למנוע מעצמו (כלומר מנטיות המיינד שלו) לאחוז במצב הזה כמצב סופי ולמנוע מההתפתחות להמשיך, ולהעמיק, כל זאת מפני שאולי הוא לא מודע לכך שאפשרות כזאת תמיד קיימת (למרות שהאמת היא שאני לא חושב שחסימה כזאת תתרחש במקרה שלו. ההתרשמות שלי היא שהיצר שלו לא גדול מספיק).

שני דברים עלו בי אחרי המפגש איתו. אחד הוא מה שניתן לקרוא לו "הדמוקרטיות של החסד": אף אחד לא יודע ולא יכול לנחש מתי ואיפה תיפול איזו שקית מלאה בחסד ותתפוצץ על ראשו של אדם, שוטפת אותו, מטהרת אותו, אולי אפילו מטביעה אותו לחלוטין. כמובן, זה הרי טיבו של חסד, שהוא מגיע ללא התרעה, ללא הגיון וללא סיבה ("שלושה באין בהיסח הדעת ואלו הן: משיח, מציאה ועקרב" – סנהדרין צ"ז, א') ואם היינו יכולים להביא אותו הרי הוא לא היה חסד ראוי לשמו. החסד, כמו הנס, הוא משהו אלוהי-טרנסאנדנטי לחלוטין, במובן זה שהוא חוץ עולמי, נקי לגמרי מתלות או אף קשר עם חוקי המציאות הסיבתיים-שלשלתיים (הוא היושר שפורץ לעיגולים), חף מנגיעה עם העולם הזה וסדרו. עד שהוא קורה, כמובן. אז הוא פשוט מגיע. או לא. כשבא לו. בצורה ספונטאנית, קפריזית, פלאית, מפתיעה ומשמחת. כמו שישו אמר: "אני בעולם, אבל לא ממנו", והוא אכן נולד לא כתוצאה של סיבתיות טבעית, וזו החכמה הגדולה שבמיתוס לידת הבתולין.
לכן טיוהר זה, כלומר משה קסטיאל מרמת גן, נצר לאימפריית הרהיטים "קסטיאל", פשוט זכה בו. מדי פעם שומעים בחדשות על איזו דלעת ענקית שפתאום נולדה באיזה מושב בצפון הנגב. ככה זה, להבדיל.

הדבר השני שעלה בי הוא כמה זקוק טיוהר שכזה לאדם כמוני שיהיה אמרגנו הרוחני. שינהיג וינווט וימשוך בחוטים מאחורי הקלעים (שלא לומר מאחורי הפרגוד) ובעיקר כדי שיכתוב תיאולוגיה מתאימה וראויה לשמה שתהווה מסד תיאורטי ואידיאולוגי, כלומר תיאולוגי, לפעולותיו. כן: מעין פאולוס שכזה. או נתן העזתי שכזה. או נתן מנמירוב שכזה. כי, כפי שאנחנו למדים מההיסטוריה, כמו שלפני כל משיח ראוי לשמו יש מבשר (יוחנן המטביל לישו, "הבאב" לבהאללה) מאחורי כל משיח מצליח עומד אמרגן סוטריולוגי מוכשר שממונה על הפיתוח הרעיוני של הקו המשיחי (עיצוב), על קביעת החדשנות מחד והסופיות האולטימטיבית שבבשורה מאידך (מיתוג), וכמובן על יחסי הציבור, על הפרסום, על העבודה השחורה שמגלה את האור הזוהר בוהק (שיווק).
טוב, כמובן שאני צוחק. וטיוהר בכל אופן לא זקוק לי. הוא כבר מוקף נתנים שונים שבונים סביבו את הכפר הרוחני שלו ודואגים להפיץ את "הבשורה הטובה". שיהיה בהצלחה.
 
הנה החצי הראשון של המאמר: "האיש שלנו בקוסטה ריקה"
[עודכן ב- 11/10/06:] והנה החצי השני: "סקס, שקרים ווידאו-סאטסאנג