כתבתי את הכתבה הבאה לאנרג'י, ואני מביא אותה כאן כלשונה:

פגשתי את שלמה קאלו לפני כשבועיים, על פי בקשתי. פגשתי אותו כפי שכל אחד יכול לפגוש אותו: יש לשלוח אליו מכתב (כן, כזה עם מעטפה ובול) ולהביע עניין. ישבנו בשעת צהריים בחנות של הוצאת "דע"ת", שמוציאה את ספריו, קאלו מזג לשנינו תה שהביא בתרמוס, ודיברנו. האווירה היתה נעימה מאוד, והשיחה נסובה באופן טבעי על גישות שונות לדרך הרוחנית ("רוחית" מבחינתו של קאלו, מילה שמבדילה אותה מהתחום הרוחני, שכולל את מדעי הרוח למיניהם). האמת היא שלא התכוונתי לכתוב על זה, אבל באופן טבעי העניינים האלו מתגלגלים למקומות בלתי צפויים: מכיוון שהיה זה בדיוק לפני שבוע הספר ציין קאלו ששני ספרים חדשים שלו יוצאים. הצעתי לו לכתוב עליהם כאן [כלומר בערוץ הניו-אייג' של אנרג'י], והוא נעתר.

אבל בלתי אפשרי לכתוב על ספריו של שלמה קאלו בלי לתת סקירה קצרה על האיש ופועלו: קאלו הוא מבולטים והותיקים שבמורי הדרך הישראלים, קרוב לודאי הוותיק ביותר שחי עמנו כיום – בשנה הבאה, במזל טוב, יהיה בן שמונים, והוא מלמד כבר למעלה משלושים שנה. עם כל זה, הוא אינו מפרסם את עצמו, אינו מארגן מפגשים לקהל הרחב, אינו מעביר קורסים למיניהם ואף נמנע מחשיפה תקשורתית. הצניעות כלפי חוץ עולה בקנה אחד עם חייו הפרטיים: הוא חי בדירה קטנה ביפו, מתקיים מהפנסייה שלו כמנהל בדימוס של מעבדה בקופת חולים ואינו מוכן לקבל כל תשלום עבור הדרכתו.

המסע הרוחני של קאלו מעניין, ומכמה בחינות הפוך לחלוטין מסיפורים רוחניים מוכרים: הוא מתחיל לא בחיפוש אלא דווקא בהארה, שקאלו ידע כנראה בשעת נסיעה באוטובוס. אסף ענברי, במסה הנהדרת שכתב על העידן החדש בישראל, מצטט אותו כמעיד ש"עמדתי באוטובוס, ופתאום העולם נמס. הכול התמלא אור חי והפרצופים סביב היו לנצח. הם עברו בממד הזמן, בקפיצות של שנים".

בספרו עֶרעָל (עליו אני ממליץ בלב שלם – ספר עסיסי, סוחף, ומאוד כן) כותב קאלו על הארתו כך:

אור, אושר, חרות, אמת, אהבה, נצח, אינסוף. מלים מנסות לגעת. נבצר מהן לגעת באפס קציהם של אור, אושר, חרות, אמת, אהבה, נצח, אינסוף. […] שהווה ביום ראשון של שנת 1969 לספירה, שתים-עשרה בצהרים – היה, הווה, יהיה, לנצח נצחים, לעולמי עולמים. מתעורר לראות ולדעת עצמו כחלק בלתי נפרד מממשות, נצח, אינסוף. אושר, אמת, אור, חרות, אהבה מנצחת כל, כפי שהיה, הווה, יהיה, לעולמי עולמים, לנצח נצחים. […] גוף נמתח כמיתר. לא הוא. חום נובע מאזור הלב. לא הוא. חדל להיות שהיה. לא עוד יהיה שהיה. לעולמי עולמים, לנצח נצחים. תם כוחו של משגל. מוטטו מבצרי הנישאים. באשליה נולד, לה נכסף, אליה נאסף, עמה נמוג, גז ונעלם, לא היה מעולם.

אותו "שבאשליה נולד" וש"אליה נאסף" הוא כמובן האגו, וכך אכן התחיל קאלו להרצות באזני תלמידיו, המעטים תחילה, אך המתרבים והולכים. עוד באותה שנה הוא הקים את הוצאת דע"ת ("דע עצמך תמיד"), ומיד פנה לתרגום מיטב הכתבים המיסטיים של המזרח, אז עדיין חסרים מאוד לדוברי העברית, בהם הוא מצא מקבילה לחוויותיו-ידיעותיו. הספרים משכו אליו תלמידים, והסמל שבחר לקהילתו, Y, מציין V מעל I, כלומר את הניצחון על האני, ניצחון שכדי להגיע אליו התשוקות, ובראשן המין, הם מכשלות, האישה מהווה פיתוי שלילי תמידי, ויש לדאוג לרסן היטב את החושים.

קאלו המוקדם: צ'קרות, מנטרות וגלגולי נשמות

את תורתו הרוחית המקורית (נכון לאותה תקופה) פורש קאלו בשני ספרים שהוציא בשנים 1979 ו- 1981: "העצמי כלוחם" ו"עשוי ללא חת". בזה האחרון הוא מדבר על המרכז הנפשי שבו מתאחדים החשיבה, הרצייה והרגש, שמאוכלס אצל רובנו על ידי האני. אותו אני אינו מסוגל לשלוט בשלוש הזרועות הללו, ונסחב אחריהן – זאת מפני שהוא ריק מתוכן ממשי. תחתיו יש להצמיח "מרכז-עוצר-ומכוון" שיוכל לאפשר לאדם להבין את עצמו כפי שהוא באמת. על המחפש לבחור זרוע אחת וללמוד לשלות בה, ואז לעבור אל השנייה, והשלישית. השליטה נרכשת על ידי המודעות לתשוקות והגבלתן: על פי קאלו היצר והתאווה הם האויבים הגדולים ביותר של ההולך בדרך.

קאלו כותב גם על מלכודות נפוצות בדרך, כגון הכניעה לפיתוי להיות "מכשף": אדם שהתקדם מאוד, הוא בעל עוצמה רבה, אך שלא השלים את המסע, ולכן האני המזוייף ממשיך לשלוט בו. אך למי שלא נפל ברשת הפיתויים, ורק בתנאי שגם זכה בחסד אלוהי, מצפה ההארה. הארה היא החלפת המרכז-העוצר-ומכוון שנבנה על ידי המחפש על ידי "המוחלט-המודע", שהוא הוויתו האמיתית של האדם. אז הגיע האדם לאושר השלם ולחופש המוחלט.

הספר המוקדם הזה מהדהד תורות ודרכי חשיבה הינדיות מוכרות. מדיבורים על צ'אקרות ועד השימוש במנטרות, מגלגולי נשמות ועד הראייה של הקיום כולו כמשחק מחבואים של האלוהות. אכן, קאלו אפילו כותב שהעולם כולו הוא אשלייה (עמ' 88). אני מציין זאת מפני שספק גדול בלבי אם כך חושב קאלו כיום.

קאלו המאוחר: ישוע מנצרת הוא חסד אלוהים מפורש

עם השנים (שוב, במהופך למהלך היותר מוכר בקרב מחפשים שפורצים את דרכם לעצמם, של נטישת הדת הקונקרטית, על המיתולוגיה והתיאולוגיה שלה, לטובת רוחניות אינדבידואלית ומופשטת), החל קאלו להיות מוקסם, יותר ויותר, מדמותו של ישוע מנצרת בפרט, ומהמיסטיקה הנוצרית בכלל (ג'וליאן מנורוויץ' ופטר דונוב חביבים עליו במיוחד). כיום הוא רואה בישוע את המשיח עליו התנבאו נביאי ישראל, ההיסטוריה המקראית של העם היהודי תופסת מקום מרכזי בהגותו הדתית, והוא גורס שגאולה אמיתית יכולה לבוא רק כחסד שמימי, וזאת מישוע, שהוא "חסד אלוהים המפורש".

להבדיל מבעבר, כיום רואה קאלו את התורות הרוחניות של המזרח כלוקות בחסר, כאתאיסטיות למעשה, כשוללות עולם וכפגומות מבחינת פיתוח האהבה שבהן. מוזר שהוא אומר כך, כי ברור לי שהוא יודע עליהן לא מעט. קשה לי להסביר איך, אם כך, הוא יכול להתעלם מזרמים (מבחינה מספרית אלו למעשה דתות ענק) כגון הבהקטי, או הטנטרה (המקורית, לא בגרסתה הניו-אייג'ית), או המהאיאנה בודהיזם. האם לא ברור לכל מי שמתעניין ברצינות שגם קולות אחרים בתכלית עולים מהמזרח: קולות של אהבה ושל אישור העולם ושל דאגה עצומה לכל חי באשר הוא חי? בכל זאת קרו כמה דברים מאז ימי האופנישדות. אבל כפי הנראה גם לקאלו קרו כל מני דברים מאז שהוא גילה בהן עניין.

ספרים חדשים

קאלו כתב כבר ספרים רבים, ומהם כאלה שאף תורגמו לשפות רבות. שני הספרים שהחדשים מייצגים שני קצוות בכתיבתו: האחד, כתיבה על ענייני רוח; השני, פרוזה (קאלו היה סופר לפני שהיה מורה, ואף סופר משובח למדי). הספר הראשון, "ההיבט האחר", הוא ספר פרשנות לקטעים מהתנ"ך. בעצם מדובר בספרון הכולל בסך הכל שבעים ושניים עמודים, ונוגע קלות בכמה סיפורים מספר הספרים – נגיעות שמאפשרות לקאלו להעביר דרכן את עמדותיו וערכיו. לא אאריך כתוב על הספר. מי שנהנה מסגנון דרשני-מטיפני שמצליח לסדר בזריזות וללא כל מאמץ את הטקסט אל תוך השקפת עולמו של הכותב ימצא בו את מבוקשו (וראו פרק לדוגמא).

ספר הפרוזה, "מגרש חנייה", גם קצרצר, הוא טוב מאוד, ובין דפיו אפשר בקלות למצוא ראיות לכך שקאלו הוא כותב מחונן. הוא מצייר את המציאות המרה-מתוקה של יפו, מקום מגוריו, על האנשים הפשוטים, ולפעמים הגסים, שחיים בקרבתו, ועל רגעי הקסם שבכל זאת חודרים אל תוך שלל ההבלים, כקרני שמש המאירות אבק באור עדין. קאלו מספר על הקורות במגרש חנייה שנמצא מול ביתו, ומשמש כמיקרוקוסמוס של ההוויה הישראלית, והוא עושה זאת בחן רב ובהומור מרענן (ראו פרק לדוגמא).

מכל האמור מעלה ברור שהמפגש שלי עם קאלו היה מעניין. הוא יכול היה אולי לגלוש לראיון, אלא שקאלו מסרב בתוקף, עקרונית, מזה כמה עשורים להתראיין – לכן אני לא מצטט מדבריו. אני כן יכול לומר שהתרשמתי מקאלו לטובה: להבדלים בתפיסות האמוניות או תיאולוגיות בינינו לא היה בכדי לפגום בהנאה הרבה שהיתה לי בשיחה עם האדם שמאחוריהן, אדם שמההתרשמות שלי הוא נעים וישר וטוב.

טוב, אז עד כאן גרסת אנרג'י. שלמה קאלו, אם כן, מתגלה כאדם מעניין: הוא מאוד ישר, וזה אחד המסרים העיקריים שלו למחפשים הרוחניים: כנות, הגינות, יושר. אני מאוד מאוד מסכים איתו. הוא עומד על הצורך במודעות עצמית, ומודעות להווה, וזה גם כמובן חשוב ביותר. מה אם כן העניין עם ישו? אני מאוד אוהב ומעריך את "אותו האיש" מנצרת, כאדם וכאידיאל, אבל אני לא רואה אותו כחלק מדרמה מטא-היסטורית חובקת עולמות, ואני חושב שלא נכון לראות אותו כך: לא מבחינה ריאלית ולא כחלק מהדרך הרוחנית. דומה שקאלו העמיס, מבחינתי שלא לצורך, מערך תיאולוגי שלם על האמיתות הפשוטות, הפסיכולוגיות-אפיסטמולוגיות בעיקרן (אם כי גם לי יש כמובן כמה השערות אונטולוגיות), של המצב האנושי.

בינתיים נפגשתי עם קאלו שוב, הפעם לבקשתו. הפגישה נערכה שלשום, בדיוק ביום שהמאמר שלעיל התפרסם, וקאלו בירך אותי על שאני בחור ישר. הוא זימן אותי שוב כדי לתת לי מה שהוא קורא לו "נושא התבוננות", שבעצם זו מעין מנטרה המורכבת ממילה או יותר בעברית שאני אמור להגות אותה, ואחר כך בה. הדאגה שלו להתפתחותי הרוחנית היא יפה מאוד, ואני מכיר לו תודה על כך. דיברנו עוד על מני דרכים רוחניות וקצת על המהפך שהוא עבר, והשיחה, שוב, היתה מאוד נעימה, למרות חוסר ההסכמה בינינו לגבי נושאים שונים. כפי שמצטט שאול הטרסי, שכמובן חביב מאוד על קאלו, צדיק באמונתו יחיה.

[הנה גרסת אנרג'י של הכתבה. לבד מזה יש לעצור את רצח העם בדרפור]

רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל, עורך: עידו תבורי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, 183 עמודים

תנועת "העידן החדש" נחקרת במערב מאז שנות השבעים, אולם בישראל רק לאחרונה הפנתה האקדמיה את מבטה הבוחן והחלה לבדוק על מה בדיוק כל המהומה. ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא, שכן כיום, כאשר עשרות אלפים מבקרים כל שנה בפסטיבלי שאנטי, הרפואה האלטרנטיבית מתפשטת במהירות של מחלה ויראלית ואפילו תורת הקבלה משנה את דרכיה הקדומות כדי להתאים את עצמה לקהל העכשווי, לא ניתן יותר להצדיק התעלמות ממה שמזמן אינו מוגבל לשוליים של הקונצנזוס.

הספר "רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל" מהווה מקבץ קטן וראשוני של מאמרים על התנועה הססגונית הזו. במבוא שכתב מסביר עידו תבורי, עורך הספר, מדוע רק עכשיו יוצא כרך המוקדש למחקר אקדמי של התנועה: אחרי שהוא עומד על הגידול העצום במימדי התופעה מאז תחילת שנות התשעים, הוא כותב שכיום "העידן החדש אינו נתפס עוד כתת-תרבות שיש להסביר במונחים של סטייה, אלא כמערכת של משמעויות שיש לבחון אותה בפני עצמה" (עמ' 12).

תבורי מסביר שגם אם התנועה נראית זרה מבחינת הטקסים והאמונות, היא מוכרת מאוד מבחינת האוכלוסייה המשויכת אליה: מתברר שאנשי העידן החדש בארץ מגיעים ברובם מהמעמד הבינוני ומעלה, חלק גדול מהם משכילים, במרשם האוכלוסין הם יוגדרו כחילונים וכמעט מאה אחוזים מהם יהודים. מכיוון שכך ברור שאי אפשר לפתור את כל העניין כבעיית התבגרות של קבוצת תימהונים, ויש לנסות להבין איך ועל איזו במה מתקיים הריקוד המשותף של הערכים והמנהגים הזרים עם המרכז האידיאולוגי המובן מאליו.

בספר הנ"ל זוכה, אם כן, העידן החדש, אותה אסופה אמורפית והטרוגנית של תפיסות עולם ואמונות, אורחות חיים ומוצרים, משחקי כוח וכיווני רוח, לטיפול של חמשה חוקרים, שלושה דוקטורנטים ושני בעלי תואר דוקטור, שכותבים על אספקטים שונים של התופעה, מנסים לתת תשובות ראשוניות על אופייה ולהעלות שאלות למחקר עתידי.

מתוך חמשת המאמרים שבספר אנסה להציג כאן שניים שכמו מתכתבים זה עם זה: המאמרים של עידו תבורי ודלית שמחאי. תבורי כותב על מפגשי קהילת ה"ריינבו" (Rainbow) בישראל, כינוסים המוניים בהן הקהילה, שמורכבת ברובה מאנשים שהעידן החדש הוא בשבילם השקפת עולם כוללת ומחייבת, מתכנסת יחד לחיים משותפים בטבע. הוא מנסה להבין כיצד מגדירה עצמה הקהילה מול העולם המודרני ועד כמה היא אכן יכולה, כפי שהיא מייחלת, להשתחרר מדפוסי הפעולה שמאפיינים את החברה המודרנית.

שמחאי כותבת על הקצה השני של קשת כינוסי העידן החדש: הפסטיבלים ההמוניים שמתקיימים זה כשבע שנים בחגים, המציעים שלל סדנאות לימוד וטיפולים אלטרנטיבים והמושכים אליהם קהל רב, שלאו דווקא מחזיק בשאיפות רוחניות כלשהן. היא מנסה לאבחן את אופי היחסים בין המארגנים של הפסטיבלים, אנשים שרואים חשיבות רבה בתורות שהם מלמדים, לבין ההמונים, ואת הדרכים בהם מתוּוכות אותן תורות לקהל הרחב.

שני המאמרים, אם כן, בודקים מקרוב את קו הגבול שבין הקהילה הפנימית, "בעלת הסוד", לבין העולם החיצוני, אליו הסוד עוד תרם התגלה, או, חלילה, שמתכחש לו. תבורי ראשית מראה את דפוסי הבידול של קהילת הרינבו: את הטקסים המיוחדים שמעודדים את הלכידות הפנימית, ואת הדרכים בהן מודגש ההבדל בין הקבוצה לבין העולם החיצוני. חברי הרינבואו מגדירים את עצמם במובהק כאנטיתזה לאותו עולם, הזוכה אצלם לשם הפיורטיבי "בּבִּילון". הם לא כל מה שהוא כן: כשם שהוא רודף בצע כסף, מתפלש בחומריות ושטחיות, מלא בשקרים וחיכוכים, הרי הם מבינים את ההבל שבצבירת הון, מסתפקים במועט, חוקרים עצמם לעומק וחיים חיי אהבה ואחווה.

הגבולות בין העולמות, אם כן, אמורים להיות חדים וברורים, ותבורי מראה שזה, באופן בלתי נמנע כמובן, אינו המצב. הוא עומד בעיקר על האופי שובר-ההיררכיות של ההתנהלות בקהילת הרינבו, דפוס התנהגות שהוא מקשר לתרבות הצרכנית המודרנית. היחיד בקהילה חופשי לבחור לעצמו את אמונתו ואף את מקומו היחסי בתוך הקהילה, והשוויון הערכי בין הזרמים הרוחניים השונים נשמר בקפידה: כאשר כמה חברי קהילה שנמצאים בתהליכי חזרה בתשובה רוצים לקיים טקסים יהודיים במדורה המרכזית מתעוררים ויכוחים קשים וטענות כנגד ה"השתלטות" של דת אחת על כל האחרות.

תבורי טוען שבעוד שהעידן החדש על פי רוב חושף אנשים רבים ליהדות (שלפנים היתה בעיניהם בחזקת מוקצה מחמת המיאוס), הרי שהתפיסה שמתגבשת אצלם של הדת, אלא אם כן הם חוזרים בתשובה, היא אך ורק של דרך נוספת אל אותה האמת אליה מובילות הדתות כולן. לשם דוגמא הוא מביא ציטוט של אחד ממרואייניו שטוען שהוא "מכבד את האנרגיה הזאתי [של היהדות] שקיימת כאן [בארץ], את ה' ואת השכינה" (עמ' 109) – היהדות, אם כן, היא "אנרגיה" שקיימת במקום ספציפי: יש לכבד אותה, אבל לא מדובר בחברת החשמל: אין לה מונופול, ובהחלט קיימים מקורות אנרגיה חילופיים.

בעקבות זת ניגש תבורי לאפיין את מה שניתן לכנות התיאולוגיה של העידן החדש, והוא עומד על ההיגיון האקלקטי שלה מצד אחד, והסינקרטי מהצד השני: ישנה יצירה של שוויון בין הזרמים הרוחניים, פירוק מוחלט של היררכיה (לבד מכזו הבאה מתוך טעם אישי), וכמו כן ראיית אותם זרמים כנובעים מתוך, ולקראת, אחדות עמוקה, "אמת אחת שפנים רבות לה" (עמ' 115). הוא מקשר דפוסים אלו להגיון הצרכני שבא לידי ביטוי בקניון או בסופרמרקט, בהם הצרכן "מרפרף בין מדף למדף מבלי להתחייב לשום חלק מהשפע המוצג לפניו" (עמ' 114), ואף תופס פעילות זאת כצו מוסרי, כ"זכות" שיש לו כאינדבידואל אוטונומי – הפרט ו"רצונו החופשי" הוא אולי הדבר היחיד שבאמת קדוש לאיש העידן החדש. השקפות אלו, זה ברור, נלקחות הישר מתפיסת העולם של העולם המודרני והפוסט-מודרני, ונראה ש"בבילון" חדרה ללבו של הרינבו וחותרת תחת שאיפותיו ותקוותיו.

כתמונת תשליל למאמרו של תבורי, מאמרה של דלית שמחאי מבקש לבדוק מה מתרחש כאשר הרינבו מנסה בכל כוחו לחדור ללבה של בבילון. היא ערכה תצפיות בכמה מהפסטיבלים ההמוניים שמושכים אליהם קהל רב ומגוון, ומנסה לאפיין את דרכי הפעולה של מארגניהם, אשר מטרתם המוצהרת היא החדרת תפיסותיהם הרוחניות לתוך הקונצנזוס הישראלי. במאמרה בחרה שמחאי לאחד את ממצאיה ממגוון אירועים תחת קורת גג של פסטיבל אחד, פיקטיבי, אותו היא בחרה לכנות "פסטיבל אהבה" – ונדמה שהשם הזה מצליח לתפוס הן את המסר המרכזי והמיידי של ההפקות הללו, והן את הצורה הקלישאית שלתוכה הוא על פי רוב מתגלם.

וזו בדיוק הבעיה, טוענת שמחאי, שעומדת בפני צוות הפסטיבל: הבחירה בין מסר הקרוב לשיח ההגמוני ובכך אינו מעורר מחלוקת ופופולרי, אך גם רדוד ונדוש, לבין ההזדמנות להציג שיח אלטרנטיבי שקרוב הרבה יותר להשקפת עולמם של המארגנים, אבל שייתכן ולא יתקבל בברכה, או בכלל. היא מדגישה שהמניע העיקרי של המארגנים אינו כלכלי, אלא יצירת שינוי בחברה הישראלית, כלומר החדרה של ערכים והשקפות העולם שלהם אל תוך הקונצנזוס. כך, טוענת שמחאי, מארגני הפסטיבלים "זוקפים לזכותם את השינוי במפת המוסיקה בישראל, השפעה בהחדרת ערכים ופרקטיקות אקולוגיות, ועוד כהנה וכהנה" (עמ' 160).

מכאן ברור שבניגוד להתכנסות הרינבו, הפסטיבלים הרוחניים מכוונים החוצה ופונים לקהל הרחב, ואף מבקשים ליצור אירוע גדול כמה שיותר. אולם כאן שוב עולה אותה דילמה בדבר מידת דילולו של המסר, אותה הכרעה בין ההצמדות האדוקה להשקפת עולמם, לבין הרצון לפנות ולהשפיע על כמה שיותר אנשים שאותה השקפה זרה להם לחלוטין.

שמחאי עוקבת אחרי דרכי קבלת ההחלטות בין מארגני "פסטיבל אהבה", ומתארת את הקושי שלהם לבצע את מה שהם רואים כמסחור הערכים המקודשים שלהם. אחת ההשלכות של מגמת המסחור היא תחושת ניכור שחשים המארגנים כלפי הפסטיבל שלהם עצמו. "המפגש הבין-תרבותי שהם יוצרים מניע אותם לא רק לוותר על מרכיבים שונים בתרבותם כדי להראותה באור רך יותר ומזמין יותר, אלא גם לחשוף את ייחודם התרבותי ברבים, לשווקו באופן מפתה, ולהפוך אותו למוצג לנוכח 'המבט התיירותי' של אורחי הפסטיבל" (עמ' 177).

ההתערטלות הפומבית הזאת נתפסת כמובן כהשפלה, אך יש בה גם מימד עמוק יותר: שמחאי מצביעה על כך שמארגני הפסטיבל בעצם מוכרחים להשתנות כדי לקדם את מטרתם: הם לומדים "לשחק את המשחק" הקפיטליסטי-פופוליסטי, ולמעשה מאמצים את ערכי התרבות ההגמונית. "נראה שהרצון ליצור שינוי חברתי, שלמענו מזמינים אנשי "אהבה" אנשים כה רבים להתארח במחיצתם, מוביל לכך שדווקא הם אלה שמשתנים, ומאבדים את דרכם וקולם הייחודי" (עמ' 178).

גם אם בקנה מידה עולמי המאמרים שבספר אינם מביאים עמם חידושים בשדה המחקר של העידן החדש, הרי שעצם ההתייחסות שלהם לתנועה במופעים הישראלים שלה היא חידוש חשוב. באופן כללי נראה שהמאמרים נכתבו על ידי אנשים שבלבם סימפאתיה לתנועת העידן החדש – אין זה בהכרח רע: חוקרי יהדות רבים הם שומרי מצוות ואיש אינו מערער על מחקריהם. יחד עם זאת, לעניות דעתי האהדה לזרמים שונים בתוך העידן החדש מורגשת לפעמים יתר על המידה. ככלל, לא כל המאמרים בספר הם באותה רמה, ואולי חבל שלא הוקפד יותר על האיכות האקדמית והמחקרית של הכתיבה, אך כסנונית ראשונה של מחקר על העידן החדש בישראל יש כאן הבטחה לבאות, ובנושא זה טבעי לשמור על אופטימיות קוסמית.

[המאמר התפרסם היום במוסף "ספרים". לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]