כצ'לה

כת ניר בן ארצי בקריסה, הגורו החדש של שרי אריסון, ועוד מכל טוב הארץ

בן-ארצי בימים טובים יותר (צילום: פלאש 90)

1) אבישי בן-חיים הביא במעריב סיפור מעניין במיוחד על ניר בן-ארצי, משיח בעיני עצמו שכתבתי עליו כאן.  על פי בן-חיים בן-ארצי נחלץ ממעצר בית שכפו עליו בשלוש השנים האחרונות, בהן אכן לא הופיע בציבור. מסתבר שמי שכלא אותו ואיים עליו, ולטענתו אף עינה אותו, הם לא פחות מאשר חסידיו הקרובים.

הרב יעקב חסן, עוזרו של בן-ארצי, מספר כאן ש

אותם אנשים שהיו אחראים על הרב והיו אמורים לטפל בו ובמשפחה שלו ובקהילה, שידרו לנו שהכל בסדר אבל למעשה עשו הפרד ומשול, ובשמו של הרב אמרו לאנשים מה לעשות. הם השתמשו בשמו גם מול התורמים, היו מתקשרים לתורמים ואומרים להם מה הרב מבקש עכשיו. תורמים כמו רעיה שטראוס. […] ביום חמישי לפני שבוע ויומיים, קרא לי הרב לשיחה. הזהיר אותי שלא יראו שאני נכנס אליו. מצאתי אותו מבוהל ומפוחד. הוא אמר לי 'הם לא נותנים לי לצאת, הם מענים אותי, הם הרסו את המשפחה שלי, הרסו לי את הקהילה'. הם התעללו בו נפשית – הם פיברקו ממסרונים שכאילו כתבו לו הילדים, 'אבא אני שונא אותך'. הביאו לו תעודת גירושין מפוברקת מאשתו, אמרו לו שהוא התגרש. לאשתו הם סיפרו שהוא עזב אותה לטובת מישהי אחרת. כל זה מסביר את חוסר היכולת שלו לצאת ולדבר – אמרו לו: אם תפתח את הפה, נכפיש אותך, ועכשיו זה בדיוק מה שהם עושים.

ברשימה שלי כתבתי שהרב שמואל שוקרון הוא זה שלמעשה משח את בן-ארצי והעלה אותו לכדי מנהיג רוחני (כל שבתאי צבי צריך נתן העזתי). ייתכן – ואני רוצה להתנסח כאן מאוד בזהירות – שהוא ואדם ששמו שמעון קטורזה הם "אלה שאחראים על הרב", כלומר הם מנהיגי הכת בפועל, והם אלה שהגלו את בן-ארצי כדי לשלוט בכת – ובכסף. מדובר במקרה מעניין של יוצרו של הגולם קם על גולמו, לשם שינוי. בן ארצי הורשה לצאת כפי הנראה אחרי שהשניים אילצו אותו לכתוב מכתב בו הוא מתוודה על חטאים מינים, כדי שיוכלו לסחוט אותו אם לא ישמע להוראותיהם. המכתב הגיע לאשתו של בן-ארצי, והיא ניסתה להתאבד. כעת בן-ארצי שב לתלמים, מרכז הקהילה, ומנסה לשוב להנהגתה.

אבל כל עניני הפוליטיקה הפנימית חשובים פחות, כי חברי הכת עכשיו במשבר עצום. הם מתפקחים מאשליית התנועה-שתביא-את-הגאולה שחיו בה ומבינים פתאום שאנשים שבטחו והאמינו בהם הונו וניצלו אותם. מכיוון שזו היתה כת ממודרת וקשוחה במיוחד, המצוקה גדולה מאוד והמשבר רק בתחילתו. אם נוסיף לזה את העובדה שרבים שינו את כל חייהם כדי להצטרף לכת (בנו שם את ביתם וכו'), נבין שחייהן של משפחות שלמות נהרסו, ושעל הרשויות לשלוח למקום עובדים סוציאליים ומטפלים במהירות.

עדכון: סריקה של כתבה בידיעות אחרונות מה- 18.3: 1; 2; 3

עדכון 20.3: עידן יוסף באתר news1 כותב שהשולטים בעמותה משיבים מלחמה ומאשימים את בן-ארצי בסטיות מיניות חמורות ומאיימים בתביעה. מאמר ארוך הכולל ציטוטים לכאורה של בן-ארצי המודה בזימה.

עדכון 22.3: כתבת וידאו של ברוך קרא שכוללת את כל הסיפור, ו(כפי שגיליתי כאן )את שמות אלה שכלאו את בן-ארצי לכאורה: שמואל שוקרון ושמעון קטורזה.

עדכון 23.3: כתבה ארוכה ומעניינת של אבישי בן-חיים שמגוללת את כל הסיפור, מה- 20.3. בן-חיים אפילו מצטט את הכתוב בבלוג זה, אולם בלי לציין את שמי.

סאם לוי (צילום: אוראל כהן)

2) עמיר קורץ, צמרת פרנט ונעמה סיקולר מכלכליסט פרסמו מאמר מעניין מאוד על הגורו הרוחני-עסקי החדש של שרי אריסון. מדובר באדם בשם סאם לוי (איזה שילוב מוצלח של יהדות ואינטרקטנטיננטליות, לא?) שהגה בעצמו דרך רוחנית אותה הוא מכנה "שיטת אהבה רבה", והוא היום אחד האנשים המשפיעים ביותר על אריסון.

על פי הכתבה השיטה "משלבת טיפול מודעותי ואנרגטי ומניחה שאין להפריד בין הגוף לנפש ושכולנו 'מתקשרים' בינינו ברמת העל־מודע". לוי בעצמו מעיד:

התחלתי ללמוד ה-כ-ל, אין ספור שיטות טיפול מתחום הרפואה המשלימה. ומכיוון שאני בא מרקע רציונלי מתמטי, חקרתי את הדברים יותר לעומק. לא הסתפקתי בדיבור על אנרגיות, אף שבהחלט חשתי אותן, ובמהלך אותו מסע קוסמי מופלא התחלתי לתקשר את 'אהבה רבה'. במשך שש שנים קיבלתי ופיתחתי את השיטה, וזו היתה עבודה של 24 שעות ביממה. קיבלתי טונות של חומרים ומידע, ולאורך כל הדרך הדבר עבד בשני מישורים: חומרים מיסטיים, שהתקבלו כידע סימבולי וא־רציונלי, ועיבוד רציונלי, שעשיתי להם.

כל זה טוב ויפה, אך משום מה לוי גם מתעקש ש"השיטה נקראת כך משום היותה מבוססת על מקורות יהודיים, נתמכת ונסמכת על היהדות ומשתמשת בכליה. אולם אין אנו אנשים דתיים או מחזירים בתשובה למיניהם". אז השיטה מסתמכת על מקורות יהודיים או התקבלה בתקשור ישיר של לוי? לאלוהי הניו-איייג' הפתרונים.

מה שעוד מעניין בכתבה הוא החיבור, שקוראי הבלוג יודעים שאני אוהב להצביע עליו, בין הרוחניות (לכאורה) לעולם העסקים (למעשה). כי סאם לוי מציע צד עסקי לשיטתו: " ש.ל.י, השפה העסקית שפיתח לוי, מוגדרת כשפה למודעות יישומית שקהל היעד שלה הוא ארגונים ואנשי עסקים". ושמטרתה "לתת כלים לעובד להתמודד בדרך יעילה ופרודוקטיבית בתוך הארגון". למעשה בקבוצת אריסון דואגים להבהיר שהצד העסקי של השיטה של לוי ממש לא רוחני. הנה:

"שרי נתפסת כרוחנית, ולכן כל שיטה שמכניסים לפה נתפסת כמשהו רוחני", מסבירים בסביבתה של אריסון. "הדגם של סאם מושתת על הקבלה היהודית, אבל במה שאימצנו לארגון אין איזו אמירה רוחנית. ש.ל.י היא שיטה יישומית קלאסית, כלי יומיומי לשיפור יחסים ולתקשורת אותנטית בתוך הארגון. זה סוג של קואוצ'ינג.

אז מה יש לנו כאן? שיטה רוחנית שמתיימרת להתבסס על מקורות היהדות והתקשור גם יחד, ושמציעה עצמה לאנשי עסקים כדרך להסדרת יחסים פנים ארגוניים, אלא שאז היא פושטת את אצטלת הרוח ולובשת סרבל כחול של עבודה "יישומית". "שיטת אהבה רבה", אם כן, משתמשת בשם הטוב של היהדות כדי למכור את עצמה, ביומרה לידע מתוקשר כדי למכור את סאם לוי כגורו, אבל מתנתקת במהירות מכל מחוייבות דתית ("אין אנו אנשים דתיים") ואף רוחנית כשזה נוח ומשתלם. אין זאת אלא שהשיטה של לוי, כמיטב מסורת הניו-אייג', היא הכל: גם יהודית וגם לא, גם רוחנית וגם לא, גם עמוקה וגם לא, גם ערטילאית וגם ישומית, ובעיקר גם יומרנית וגם שווה לסאם לוי המון המון כסף.

3) באתר מעריב התפרסם ראיון שלי עם פרופ' עפרה מייזלס, שיחד עם ד"ר מריאנה רוח-מדבר היא יו"ר הועדה האקדמית של הכנס הישראלי הראשון לחקר רוחניות עכשווית. על מה חוקרים ואיך מכמתים רוחניות.

כצ'לה: בוחן כליות ולב (צילום: דני בראון ג'יני)

4) על פי הח"כ כצ'לה, יו"ר האיחוד הלאומי, "כל מי שהיה שותף לגירוש [מגוש קטיף] חילל את השם, והקב"ה לא סיים את מלאכתו איתו". אז יופי שכצ'לה יודע מהי תוכנית העבודה של הקב"ה, אם כי לפני הבחירות הוא אמר ש"האיחוד הלאומי יקבל עשרה מנדטים. הרב דוד אבוחצירא החזיק לי את היד ואמר שתהיה סיעתא דשמיא גדולה, ואני מאמין למה שהרב אבוחצירא אמר", כך שיש סיכוי שכצ'לה מתבלבל בין מאוויי ליבו לרצונו של הקב"ה. אין דבר, קורה לכולנו.

5) והנה עוד מישהו שיודע מה מתכנן הקב"ה: על פי אחמדיניג'אד הולך וקרב רגע בואו של המהדי, כלומר מחמד בן אלחסן אלמהדי, האמאם השנים עשר והמשיח הנעלם של השיעים. על פי מיקי סגל, כותב המאמר:

במהלך כינוס הועידה בנושא פלסטין בראשית החודש התייחס אחמדי-נז'אד לנושא המהדי בסוף נאומו. הוא אמר " ….האנושות צועדת לקראת ספיריטואליזם. מונותאיזם, חיפוש הצדק ושלום אמיתי….ההבטחה השמיימית תתגשם עם בואו של האדם לו מצפות כל אומות העולם, בנו של נביא האסלאם אמאם מהדי כשלצידו ישו כעוזרו המסייע לו..או אז יכון עולם מלא ביופי ושלמות…בואו נתן ביחד יד להתרחשות אירוע זה על ידי תמיכה בחפים מפשע (הפלסטינים) ועמידה איתנה נגד העריץ.

איזה עירוב מופלא של פונדמנטליזם ואופטימיות ניו-אייג'ית, ואף על פי שיתמהמה, נחכה לו בכל יום שיבוא.

6) אלכסנדר יעקובסון כותב על נכותו של הרב אבינר, שלא מסוגל לגנות את הטבח של ברוך גולדשטיין, ועוד רשימה על כך מאת הבלוגיסט המצויין, האורתודוקסי והאנונימי שהוא גם פרופ' למחשבת ישראל.

7) כת קומראן בכותרות: ראשית כתבה על כך שפרופ' נורמן גולב זועק שמשתיקים אותו מפני שהוא טוען שמגילות קומראן לא נכתבו על ידי כת האיסיים, ובתזמון מופלא כתבה על ספר שייצא בקרוב מאת פרופ' רחל אליאור בו היא טוענת טענות דומות (בקשר לכת), ומנסה להראות שאת אותן מגילות כתבו הכוהנים בני משפחת צדוק עוד בירושלים. מחקר זה של אליאור מצטרף לספר קודם שלה בו היא טענה שאת ספרות המרכבה וההיכלות כתבו כהנים בני צדוק שהורחקו מבית המקדש ("מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה", הוצאת מאגנס).

אני באמת לא יודע מספיק על כת קומראן כדי לתת את קולי לצד מסויים בויכוח הזה, אבל אם עלי לנחש, קשה לי להאמין שלא היו איסיים (או דומים להם) מעולם. גם אם חלק מהמגילות נכתבו כפי שטוענת פרופ' אליאור, מה עושות שם מגילות המדברות על מלחמת בני-אור בבני-חושך? ומה עם מגילות המדברות על "מורה צדק" שהנהיג את הקבוצה? ובכלל, ימי בית שני היו כל כך פוריים, שכמעט מתבקש שתהיינה גם קהילה מוזרה של נזירים יהודיים. לשמחתי אליאור הבהירה בראיון בתוכנית של לונדון וקירשנבאום שאולי היתה כת קטנה של "איסיים" או דומיהם, אלא שאת רוב המגילות לא הם כתבו, אלא הכהנים.

אם הוא רוצה לחזור הביתה הוא מקיש שלוש פעמים בעקבי הנעליים ואומר "there's no place like home"

8) האפיפיור, בדרך לביקור באנגולה וקמרון, טוען שקונדומים לא עוזרים במאבק נגד האיידס. להפך: לדעתו הם מחריפים את הבעיה. מצד שני על פי הוד קדושתו "הכנסייה הקתולית נמצאת בחוד החנית של המאבק במחלת האיידס". אז לזה התכוונן מי שאמר credo quia absurdum?

מצד שני האפיפיור מגיע לארץ, 11-15 למאי. בפעם שעברה שהגיע לכאן אפיפיור, בשנת 2000, היה זה יוחנן פאולוס השני, והיתה זו (אני מקווה שאני לא טועה) הפעם הראשונה אי פעם שביקר אפיפיור בארץ הקודש. הייתי אז במיסה והיתה חוויה די יפה. אני מקווה גם הפעם לתפוס מעט מרוח הקודש.

9) ואפרופו נצרות, לא מזמן הסתבך ליאור שליין בגלל מערכונים לא ממש מצחיקים על הנצרות. במקרה הגעתי לקטע הבא של הקומיקאי האמריקני Louis C.K., שעולה על שליין בהרבה גם ברמה וגם בגסות – וראו הוזהרתם, מדובר בקטע גס במיוחד.

10) והנה תיעוד של כניסת רוח הקודש לחבורת מאמינים נוצריים בסרי-לנקה (תודה לדוד אסף).

11) מתחילת החודש ועד מאי תטייל קבוצה של אנשים מכל העולם בארץ ותפיץ שמחה ואהבה. או כך לפחות הם מצהירים.

12) מתישהו בשנות הארבעים הגיעו צלמי המגזין Life לאשרם של רמאנה מהארשי בטירוונאמאלאי. חלק מהתמונות שצילמו מוכרות לכל מי ששמע על הגורו הגדול, אבל כעת התפרסמו תמונות שנמצאו נחבאות בארכיון.

רמאנה כפקיד משופם

13) כאן ישנה הקלטה של המהארישי מהש יוגי עורך פוג'ה ברישיקש ב- 1969. לי הקול שלו עשה משהו. הנה לינק ישיר להקלטה, שאפשר גם להוריד כקובץ.

14) אחרי שכל גורו דרג ז' ממציא שיטת יוגה (ע"ע שי טובלי) החליטו ההודים לרשום פטנט על כל תנוחות היוגה המקוריות המוכרות. כן כן, מאתיים חוקרים הולכים לתעד ולרשום לפחות 1500 תנוחות, למען שמירת המורשת ההודית.

15) בלינק הבא תמצאו עיבוד אנימציה מבריק ומבדר לאפוס ההודי האדיר רמאיאנה שעה ועשרים שבהן נפרסת העלילה העתיקה בה האל ראמה יוצא להציל את זוגתו סיטה מציפורני השד הנורא ראוונה, בשלושה סגנונות שונים של אנימציה ועם הקבלה לסיפור פרידה של זוג מודרני. פשוט יצירה יפיפיה ודרך נהדרת להכיר את אחד המיתוסים הגדולים של האנושות.

הרמאיאנה באנימציה

[המחיר לסדנת ה'ויפאסנה היהודית' תלמוד תורה ותענית דיבור בהשתתפותי ירד. ראו עדכון]

המאבק המעניין של הבחירות

1. לדעתי אחת מזירות המאבק המרתקות באמת במערכת הבחירות הזאת (ואין הרבה כאלה) היא הדרבי הגדול בין שתי התנועות שיצאו מתוך הציונות הדתית, הבית היהודי והאיחוד הלאומי. המאבק הזה הוא למעשה ביטוי דמוקרטי (ופומבי מאוד) ראשון לחיכוך המתמיד, שליווה את הציונות הדתית כמעט מתחילתה, וביתר שאת מאז מלחמת ששת הימים, בין העקרונות הציוניים-לאומיים של תנועת "המזרחי" והרב ריינס, לבין אלו של הראי"ה קוק ובית מדרשו המיתי-קבלי.

הדיסוננס בין שני הזרמים האורתודוקסים הללו נוגע בבסיסו למעמדה של הרציונליות וערכי המודרנה מול האמונה והחוק ההלכתי: האם עלינו לבטל דעתנו ללא סייג מלפני המסורת (ולכן להאמין שמשיח בפתח, שיהודים טובים יותר מגויים, שרבנים צריכים לקבוע מדיניות בטחונית, שרחל אמנו מתגלה לפני חיילי צה"ל בעזה), או שהקב"ה דווקא היה רוצה שנפעיל את השכל ונישאר עם שתי רגליים על האדמה (ולכן נחליט החלטות לא על פי ציטוטי פסוקים וגימטראות אלא על פי שיקולים רציונליים ובדיקת העובדות, ולמרות שלא נרפה מהמסורת נדגיש בה את החלקים המתאימים למוסר האנושי המקובל בזמננו). גישת המזרחי, שפעם שלטה בכיפה בקרב הציבור הזה, הולכת ומאבדת את הבכורה, הציונות הדתית הופכת לדתיות ציונית, וכל זאת מסיבות רבות ומגוונות שאין כאן מקום להאריך בהן.

לפני שלושה חודשים התפרסם מאמר של יאיר שלג (שאף הפניתי אליו בזמנו) ובו הרב ד"ר בני לאו מנבא ש"האורתודוקסיה עומדת להתפצל באופן רשמי. יהיה מחנה אורתודוקסי שמרני שבמרכזו החרדים, ומולו מחנה אורתודוקסי מודרני, שמן הסתם יבחר לעצמו שם חדש, והם לא יוכלו לחיות עוד תחת קורת גג אחת של זרם משותף". לאו אמנם מתייחס שם לחיכוכים על בסיס הלכתי יותר מאשר אידיאולוגי-פוליטי, אבל החלוקה האחרונה הזאת חופפת במקרים רבים את הראשונה. האורתודוקסיה מתפצלת, והבחירות הללו הן ההכרזה הרשמית הראשונה על כך.

רועי שרון מסכם בקצרה את העניין כולו:

החגיגה הדמוקרטית של הכיפות הסרוגות התחילה לפני כמה חודשים. קבוצת רבנים בכירים הודיעה על "איחוד היסטורי" במחנה. המפד"ל הכריזה על פירוק, ומועצת חכמים חדשה בראשו של האלוף במילואים יעקב עמידרור כוננה בניסיון יומרני לגשר על הפערים. יריבים היסטוריים ישבו סביב שולחן אחד. אלא שהגשר שנבנה התפורר לרסיסים. רבני הימין המובהק לחצו על אורי אריאל לפרוש ולהקים מחדש את האיחוד הלאומי. אריאל פרש.

למפלגה החדשה-ישנה חברו נציגי ארבע סיעות ימין. אריה אלדד מ"התקווה", אריאל מ"תקומה", בני אלון מ"מולדת", ומיכאל בן ארי מ"ארץ ישראל שלנו" שייסדו הרב דב שלום וולפא וברוך מרזל [מפלגה גזענית-כהניסטית – ת.פ.]. בראש הרשימה הוצב שליחו של הרב זלמן מלמד מהבולטים ברבני הימין – יעקב כץ (כצל'ה), מייסד ערוץ 7 [… שאומר:] "האיחוד הלאומי יקבל עשרה מנדטים. הרב דוד אבוחצירא החזיק לי את היד ואמר שתהיה סיעתא דשמיא גדולה, ואני מאמין למה שהרב אבוחצירא אמר".

אמר אז אמר, לא?

חורבן הבית היהודי

עוד עדות למתח הרב, על גבול התיעוב ההדדי, של היריבות סטייל sibling rivalry הזאת ניתן למצוא בגיליון נקודה האחרון (ינואר). ב"עמוד הפותח", כותב מוטי קרפל, עורך כתב העת (שהוא חוזר בתשובה, תלמיד של הרב גינזבורג, בעל חזון משיחי נטורליסטי, ומחזיק שהציונות סיימה את תפקידה ושיש לזנוח את המוסר המערבי ולהקים מדינת הלכה שבמרכזה בית מקדש) על הפיצול שאוחז בימים אלה את ציבור הכיפות הסרוגות. קרפל מתענג על כך שבעוד שמפלגת "הבית היהודי" ניסתה להדיר מעצמה את "הקיצונים" ולהתמקד בפנים היפות של היהדות (חינוך, יידישקייט), הרי שהם, הקיצונים, ייסדו לעצמם בתגובה מפלגה משלהם ("האיחוד הלאומי"), והנה, בחסדו של האל, הם אף עולים על מפלגת החנונים ההיא במספר המנדטים, ואילו הראשונה מגרדת את אחוז החסימה מלמטה. קרפל אינו יכול שלא למצוא בכך צדק פואטי:

זוכרים את העץ שהכין המן למרדכי? טוב, אז הוא חוזר לבמה. בשנות התשעים, לקראת הכנסת ה- 13, תנועת התחיה הייתה בין היוזמות את העלאת אחוז החסימה לאחוז וחצי, כדי למנוע מהמרזלים למיניהם לבזבז את הקולות הקדושים ששייכים לה. בבחירות 92' היא נפלה בבור שכרתה למתחריה. אבל אף אחד לא למד את הלקח. לקראת הכנסת ה- 17 הועלה אחוז החסימה לשני אחוזים, כך שאפילו שני מנדטים לא יספיקו. נחשו מי הייתה בין היוזמות העיקריות למעשה זה? נכון, המפד"ל. טוב שיש מי שדואג שכל מני תנועות איזוטריות לא תבזבזנה לנו קולות.

אז איך מחולק בינו לבין עצמו ציבור הכיפות הסרוגות? זאת לדעתי ניתן יהיה לדעת באופן חד יותר מתמיד עם פרסום תוצאות האמת, ועל כן הבחירות הללו, באגף הזה שלהן, מעניינות מאוד. 

עד כמה השפיע הפינוי מעזה

אבל כבר לפני כן ניתן היה להעריך: באוגוסט 2007 יצא מחקר של יאיר שלג (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה), תחת הכותרת "המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן", בו סוקר המחבר את השפעת פינוי הישובים מרצועת עזה וצפון השומרון על בני הציונות הדתית לסוגיהם השונים (הנה עמוד המוקדש לו, ובו ניתן להורידו כ- pdf). בזמנו קראתי בשקיקה את המחקר, ואף הפניתי אליו כאחד מאותם אייטמים בצד הימיני של הבלוג. ואני מביא כאן דברים שכתבתי אז, לגבי ניתוחו של שלג את חברת הכיפות הסרוגות, בתוספות מסויימות:

שלג ראשית מחלק את הציונות הדתית לשני חלקים עיקריים: הרוב הגדול והדומם, ה"מודרני", שכולל בתוכו משפחות הגרות בערים הגדולות של ישראל, אנשים מבוססים (שלג אף מכנה אותם "בורגנים") שהשתלבו כמובן מאליו בכל שדרות המערך החברתי והכלכלי ושאין לו חזיונות גאולתיים יוצאי דופן (וודאי שלא אקטיביים) או דקדוקי הלכות מחמירים במיוחד. בקיצור, שומרי מצוות הפתוחים אל העולם הגדול. החלק השני הוא מיעוט המכונה חרד"לי, כלומר חרדי-לאומי, המתאפיין ביתר סגירות, ואף ניתוק מהעולם (למשל, בהתנחלויות מבודדות או מסוגרות) ושעולם התורה ממלא פחות או יותר את כל אופקיו.

את החרד"לים מחלק שלג שוב לשניים: "האגף הגאולתי", בהנהגת זרם "הר המור" והרב צבי טאו (ושכולל למשל גם את הרב אבינר) מדגיש את קדושתה של המדינה על מוסדותיה, ואת היותה היא ראשית צמיחת גאולתנו, שאמורה כמובן לפרוח במהרה בימינו. לצידו עומד "האגף ההלכתי", שבראשו (עד לא מזמן) הרב אברהם שפירא, שמחזיק בהשקפה קרובה יותר להשקפה החרדית, מהבחינה שהוא נזהר יותר לתת מעמד של קדושה למדינה (למרות שהיא מאוד חשובה לו כמובן) ורואה את העולם דרך פריזמה הלכתית יותר מאשר משיחית, ועל כן מקפיד הקפדה יתרה על המצוות. לשתי קבוצות אלה ניתן להוסיף את השוליים הפרועים של נוער הגבעות ואנשים דוגמת דניאלה וייס וברוך מרזל.

שלג טוען שדווקא החלק החרד"לי של הציונות הדתית, על שני אגפיו, סובל פחות משבר אידיולוגי בעקבות ההתנתקות – הוא פשוט הגיע אליה מצוייד מראש בנראטיב חלופי לזה הציוני (מי בדיאלקטיקה הגאולתית של הרבנים קוק ומי בהקפדה הסמי-חרדית על ההלכה והנטייה לבדלנות). החלק המודרני של הציונות הדתית, כלומר רובה, הוא שסובל ממשבר ערכי, שכן באבדן האתוס הציוני אין לו ממש לאן לסגת או להמשיך. השבר שחווה הציבור הזה בולט פחות לעין, אבל הוא ממשי, והוא כולל על פי שלג בעיקר התנתקות רגשית הולכת וגוברת מעוצמת המחוייבות שלו למדינה.

דווקא "הבורגנים", אם כן, חוו משבר אמוני גדול עם הפינוי מחבלי הארץ, שנערך בידי ממשלת ישראל, ומי יודע לכמה מהם משבר זה גרם לנטישת המחנה שלהם ואימוץ העקרונות של החלק החרד"לי. גם את זה ניתן יהיה אולי לבדוק על פי התפלגות ההצבעות בישובים והתנחלויות שונות בין שתי המפלגות המתחרות על קולותיהם: האם בשטחים הכבושים ינתנו קולות רבים יחסית לבית היהודי (=התפכחות וויתור על חלום א"י השלמה)? האם ברעננה יזכה האיחוד הלאומי ליצוג נאה (=הקצנה ואימוץ השקפה מיתית)? אחרי הבחירות ניתן יהיה לבדוק לא רק את חלוקת הכוחות בציבור הכיפות הסרוגות, אלא גם מגמות של הקצנה או התברגנות.

וכמובן, יש עוד אפשרות: אם שתי הפלגות לא תעבורנה את אחוז החסימה, לא יהיה יצוג אמיתי לציבור הגדול (והיקר והטוב ברובו הגדול לדעתי) הזה. אם זה יקרה "זה יהיה יום כיפור של הציונות הדתית, והראש שייערף הוא של אורי אריאל [מי שהפר את התחייבותו לאחדות ופרש מהבית היהודי לאיחוד הלאומי – ת.פ.]", אומר מקור אנונימי של רועי שרון. בכל מקרה יהיה מעניין.

 

לאדם שקורא לספר שלו "האמת שלי" אין אידיאולוגיה במובן הישן והרע של המילה

2. וליברמן. ליברמן לדעתי הוא בדיחה גרועה. הוא בדיחה, כי כפי הנראה הוא לא מתכוון למה שהוא אומר, וגם אם כן, הוא יודע שלעולם לא יממש, ואף לא ינסה לממש, את מה שהוא מבטיח. הבדיחה היא גרועה, כמובן, כי בכל זאת אסור להכניס לשיח הציבורי רעיונות עיוועים שכאלה, וזה שהם זוכים לכזו פופולריות זה מדכא. אבל הוא לא יותר מבדיחה גרועה. כי לליברמן אין אידיאולוגיה. עם כל הגזענות הפאשיסטית שלו, הוא מחוויר מול קודמיו מהמאה העשרים. למוסוליני ולהיטלר היתה אידיאולוגיה (לגבי היטלר ניתן להתווכח על זה). ללנין בטח שהיתה אידיאולוגיה. לליברמן, כמו לפוטין, אין. לכן אין לו את אותו הלהט, את אותו זעם קדוש, את אותו הצדקה שבאה בילט-אין להרוג כל מי שעומד בדרכך. טירוף שכזה שמור בימינו לדתות בלבד.

לכן ליברמן מפחיד אותי הרבה פחות מאנשים כמו אורי אריאל או ברוך מרזל. כי מה שמניע אותו שונה לגמרי ממה שמניע אותם: הוא מונע על ידי תאוות כוח; הם מונעים על ידי אידיאולוגיה (במקרה שלהם: תיאולוגיה). אריאל יעשה בדיוק מה שהרבנים שלו יאמרו לו, והם לא מתחשבים בפוליטיקה מקומית או בינלאומית, ואפילו לא ביחסי הכוחות בין צה"ל לצבאות שסביבו, מעזה ועד איראן. הם סומכים על הקב"ה. ליברמן לא סומך על קב"ה, ולכן מתחשב בעובדות. ליברמן בסופו של דבר פרגמטי (כן כן, אמרו את זה גם על היטלר, לפני, זה לא משנה). לעומת אריאל, מרזל פשוט עושה רושם של אדם בעל אישיות גבולית ("על סף טירוף" כיוון אליו אתמול יהואר גל). ליברמן בהחלט שפוי, ולכן גם לא יעשה שום דבר שמרזל ישוש לעשות. אני מאוד מקווה שאני לא טועה, אבל כפי שכתב איפשהו בני ציפר, נראה שמפלגת הטרנד הנוכחית, עד כמה שהתמיכה המאסיבית בה מדאיגה ומצערת, אינה יותר מבלון נפוח. ומי יודע, אולי בזכותה נקבל סוף סוף נישואים אזרחיים.

 

3. אני אצביע מרצ.