הנה סיפור נאה: הניו-יורק טיימס מדווח ששתי נשים אמריקאיות הוסמכו לכמרים קתוליים. אבל רגע, הכנסייה הקתולית, בדומה מאוד לאורתודוקסים אצלנו, מכירה רק בזכותם של גברים להיות "כלי קודש", כלומר מתווכים אנושיים בין ההדיוטות לאלוהים. מה אפשר לעשות, על פי המסורות העתיקות הללו מה שבין הרגליים קובע אם שורה עלינו מספיק שכינה (או, בנצרות, רוח הקודש) כדי לחלוק עם אחרים.

כריסטין מאייר לומטסברגר והבישוף[ית] ד"ר גיזלה פורסטר מסמיכות נשים (2004). מתוך אתר התנועה."]למה, אם כן, בכלל לטרוח? למה לא להיות כמרים באחת מתוך כמה וכמה כנסיות פרוטסטנטיות שכן מתירות נשים בסגל הכמורה שלהן? אה… כי יש משקל לדבר האמיתי, כלומר, לדבר שמתיימר להיות אמיתי, וכמו שאצלנו האורתודוקסיה טוענת לבעלות על האמת היהודית, אצלם האפיפיור עדיין מקרין איזושהי הילה של אותנטיות קדמונית. במילים אחרות, באופן אירוני דווקא בתקופה בה אפשר לעשות כל מה שרוצים ולהאמין בכל סיפור, יש רצון להתרפק על המסורות ששורשיהן מגיעים הרחק אל אותם זמנים בהם על אמונה "שגויה" או מעשה "כפירה" היו סוקלים אותנו.

עכשיו, זאת לא הפעם הראשונה שנשים מעוניינות להפוך ל- Catholic priests, ובעבר היו נשים שארגנו טקס כזה, הפכו עצמם לכמרים בניגוד לעמדת הכנסייה, שמיהרה ארגן להם אקסקומוניקציה (המקבילה הקתולית לנידוי וחרם שלנו) ולבעוט אותן החוצה. הנשים מצידן הקימו (ב- 2002) ארגון הנקרא "Roman Catholic Womenpriests" ועד היום הוסמכו דרכו, גם בעזרת כמה גברים מתוך הכנסייה, כמאה נשים. הנה סרטון ישן בו הן עונות על שאלות ומקיימות את טקס ההסמכה.

אבל מה שמיוחד הפעם הוא שהנשים הזדקקו למקום לערוך בו את הטקס, ומשלא מצאו כזה פנו אל הקהילה היהודית רפורמית במקום (סנט-לואיס). הרב המקומי, סוזן טלב, הסכימה, לא בלי התנגדות מתוך הקהילה היהודית במקום, שלא רצתה להסתכסך עם הקתולים. והסכסוך אכן הגיע: הכנסייה הודיעה שהעניין "כואב" לה. הרב טלב מצידה מצרה על הכאב שנגרם לכנסייה, אבל עומדת על דעתה ואף הצהירה ש"כפי שאמר ישעיהו, ביתנו הוא בית תפילה לכל בני האדם". יפה, אם כי נראה לי שיותר יתאים לכאן אם נאמר, בפרפרזה על נביא-בעל-מודעות-חברתית אחר, פמיניסטי כל העולם התאחדו.

ועוד שתי שאלות נותרו, אחת תיאולוגית ואחת טרמינולוגית. הראשונה היא זו: על אף שהכמרים החדשות אינן כמובן שייכות לכנסייה הקתולית, לא ברור אם הטקסים שהן תערוכנה יהיו חסרי תוקף, שכן קיים ויכוח גם בין הקתולים (כך הבנתי מכאן) אם אכן כאשר הן תיתנה את לחם הקודש הוא יהפוך, או לא יהפוך, לבשרו של ישו בגרונות המאמינים (מה שנקרא, יעבור טרנסבסטנציאציה). השניה היא מה הטעם לכנות את עצמך כומר קתולי אם הכנסייה הקתולית לא מכירה בך. באותה מידה אני יכול להכריז שאני מלך מרוקו, אבל אני בספק אם יפרסו לפני שטיח אדום אם אבוא לכנסת.

2) לפני שבועיים הקדיש האקונומיסט גליון לדת וטען שמסתבר שעדיין יש לה תפקיד מכריע במאה העשרים ואחת.

3) זה קצת ישן, אבל מי שלא קרא את מאמר הביקורת של טרי איגלטון (פרופ' נודע לספרות אנגלית ומרקסיסט) על ספרו האנטי-דתי של ריצ'רד דוקינס, אז שיקרא. איגלטון קצת לא הוגן בכך שהוא מאשים את דוקינס שהוא מתייחס בביקורת שלו רק לדת העממית ולא לפיתוחים התיאולוגיים המעודנים של תיאולוגים בכל הדורות. זה לא הוגן מפני שרוב הדת בעולם היא עממית ופרימיטיבית ודוקינס צודק בבקרו אותה. אבל חוץ מזה הביקורת של איגלטון היא חווית קריאה כפי שיכול לתת רק פרופ' מבריק לספרות אנגלית.

4) לאתר החדש של האשרם של רמאנה מהארישי יש עמוד ובו מוצעים לא מעט ספרים על הגורו הנודע להורדה חינם.

5) הנה תרשים אנימציה המתאר את "ההיסטוריה של הדת":

התרשים הנע הזה חביב ומביא תמונה כללית, אבל הוא כמובן מאוד סכמטי, וברור שישנן הרבה יותר דתות מהחמש שהוא מציג, כפי שאפשר לראות ברשימת הדתות העצומה שערכו בויקיפדיה

6) מישהו אסף פרטים על שמונת הכתות שהוא מחשיב המטורפות ביותר.

7) ביוני הביא מגזין וניטי-פייר תמונות אמן של מורי יוגה מפורסמים: מב.ק.ס איינגר ועד סטינג.

8) המיתוסים הגדולים על איך שהכל התחיל, מבבל ועד סין, מהאמריקות ועד אלינו, והכל באנימציית פלאש. מיתוסים הם כמובן מקורות אדירים של חוכמה, והופכים להיכלות ריקים של טמטום אם לוקחים אותם מילולית, או אם ממציאים מהם חדשים:

התאבדות היא לכאורה המעשה הפרטי ביותר, בו אנו מחליטים בינינו לבין עצמנו, בשביל עצמנו, על עצמנו. והנה לאורך ההיסטוריה אנחנו עדים לא פעם לקבוצות שנטלו את חייהן בידיהן במשותף ואשר שמו קץ קולקטיבי לקיומן. ומשום מה, בעוד ההתאבדות של היחיד נתפסת כמעשה שלילי, אפילו מביש, התאבדות קבוצתית זוכה פעמים רבות להוקרה ולהלל, אפילו (כמו במקרה מצדה) להיזכר כמעשה מופתי של גבורה שיש ללמוד ממנו לקח נצחי. ההבדל לכאורה הוא שהיחיד מתאבד מתוך קושי פרטי בחייו, והקבוצה כתוצאה ממשבר אידיאולוגי-פוליטי כללי – ובשביל אידיאולוגיה מותר למות. אבל לא כל ההתאבדויות הקולקטיביות נזכרות לטובה. דווקא הגדולה שבהן נחשבת לטרגדיה, אם לא ממש פשע.

כת "מקדש העם" של ג'ים ג'ונס הצליחה לשבור כמה וכמה שיאים בתקופתה: הם היו חלוצים של סובלנות גזעית ומגדרית, הם כנראה היו הנוצרים הקומוניסטים היחידים בעולם, הם חיו חיי שיתוף מלאים בארה"ב של שנות השבעים, וכמו שחיו כך גם מתו, במה שייתכן והיא ההתאבדות הקולקטיבית הגדולה בהיסטוריה.

ג'ים ג'ונס נולד למשפחה ענייה ודיספונקציונלית ב- 1931, זמן השפל הגדול בארה"ב. הוא גדל באינדיאנה, ומילדות גילה עניין בדת. בגיל 23 הוזמן להיות מטיף בכנסייה הפנטקוסטלית, והתגלה כנואם מוכשר וכריזמטי. הוא משך חברים חדשים לכנסייה, אבל כאשר הממונים עליו גילו שבין אלה נמצאים שחורים הוא התבקש לשנות את המסר שלו, שכלל שוויון בין גזעי. ג'ונס בחר לא להתפשר ופרש מהכנסייה. ב- 1955 הקים את "מקדש העם", תנועה נוצרית ששמה בלבה את הדאגה לנדכאים ולעניים שבחברה, והטיפה לשוויון ואחווה בין כל בני האדם ללא הבדל גזע, מין או נטייה מינית. הוא ואשתו אימצו ילד שחור ושני ילדים אסייתים וגידלו אותם לצד בנם הביולוגי. בינתיים הוא גם הוסמך לכמורה.

באותה תקופה באינדיאנה פעילותו השיוויונית היתה לא פחות ממהפכה, והוא נתקל בהתנגדות רבה. כדי לבנות את קהילתם במקום יותר שקט וסובלני עברו ב- 1965 ג'ונס וכשמונים חברי כנסייתו לצפון קליפורניה. שם הם חיו חיי שיתוף ואחווה, ובכל קיץ היו יוצאים למסע אוטובוסים ברחבי ארה"ב, מפיצים את הבשורה שנשאו ומשכנעים אנשים להצטרף לכנסייה ולחיות עמם.

ב- 1971 כבר היו בקהילה אלפי חברים. הם נכנסו לשכונות מצוקה, הציעו שירותים נחוצים, כגון מעונות יום לתינוקות וגני ילדים, בחינם, והיוו גורם כה חיובי בסביבה, עד שפוליטיקאים החלו לחזר אחרי ג'ונס ולבקש את תמיכתו הפומבית. חברי הקהילה עצמם מצאו בה לא רק בית פיזי, אלא מעון אידיאולוגי וכר משותף לגידול תקוותיהם לעולם טוב יותר. רבים מהם הרגישו כי הם חיל החלוץ של חברה צודקת המבוססת על עקרונות מקודשים.

"מקדש העם" התנהל כמעין אגודה שיטופית או קיבוץ עירוני: החברים התבקשו לתת את כל רכושם לקופה המשותפת ובתמורה לקבל תנאי מחייה ושירותים הכרחיים למשך כל חייהם. בנוסף לעבודתם המקורית הם עבדו כמעט מסביב לשעון בניהול השוטף ובפרסום הקהילה – המוטיבציה היתה גבוהה ואנשים התחרו ביניהם מי מקדיש את חייו בצורה מוחלטת יותר למען המטרה.

ההטרוסקסואל היחיד בעולם

גם להומוסקסואלים היה מקום שמור בכנסייה של ג'ונס, והם התקבלו בברכה ובראייה שוויונית וחיו בזוגיות גלויה לכל, דבר שכמובן כלל אינו מובן מאליו, בוודאי לפני ארבעים שנה. אולם מגמה זאת התבססה לא רק על אידאולוגיית האחווה הכלל אנושית של הקהילה – מסתבר שלג'ונס היתה תיאוריה מקורית מאוד על מיניות: הוא קבע שכולם הומוסקסואלים. כן: כולם עליזים, להיות הומו זה הדבר הכי טבעי בעולם, ואם אתה חושב שאתה הטרוסקסואל אתה מסתיר את האמת. חמור מכך: אם אתה מקיים יחסי מין הטרוסקסואלים זה בגלל שאתה אנוכי ואתה מוציא אנרגיה על חשבון פעילותך בכנסייה. כי כולם הומואים. אה כן, חוץ ממנו: ג'ונס הכריז על עצמו כהטרוסקסואל היחיד בעולם. אבל באופן מוזר ההטרוסקסואליות שלו לא הפריעה לו לשגל גברים רבים בקהילה – באחת הישיבות הועלתה אף הצעה שכל חבר יבצע חוקן לפני ביקור של המנהיג האהוב.

מצד שני, הכומר הכריזמטי נהג גם לשכב עם נשות הקהילה, ובכלל זה נשים נשואות. הוא כנראה לא ראה בזוגיות דבר מקודש, וייתכן, כך מסבירים חוקרי הכת, שעל ידי עידוד חוסר נאמנות בין זוגות, עודד ג'ונס את הנאמנות אליו, ואליו בלבד.

ג'ונס צבר את כוחו וחסידיו תוך הסתמכות על התנ"ך, ובעיקר על הברית החדשה. כישו בן זמננו הוא יצא לרפא את החולים, לתמוך בחלשים ולייסד קהילה קדושה בה כולם שווים בפני האל. עם השנים, ובעיקר עם המעבר לג'ונסטאון בגוּיָנָה (ראו להלן), הוא שינה את טעמו: פתאום הוא גילה שהתנ"ך לא רק מלא בסתירות עצמיות, אלא גם תומך בעבדות ואף ברצח של מי שהאל אינו חפץ ביקרו. אז הוא אימץ את המניפסט הקומוניסטי ואת "פראבדה" כמקור לתורתו השוויונית, ואף היה בקשרים עם ברה"מ. יחד עם זאת, הוא לא הפסיק לטעון שהתנ"ך מאשר את מפעל "מקדש העם" ומראה בברור שהוא, ג'ונס, נביא אמת.

גם סגנון פעילותו של ג'ונס היה כשל מטיף נוצרי: כאשר נשא את נאומיו מול הקהילה היה מתלבש בגלימות ומנופף בתנ"ך. ג'ונס אף נהג לבצע ניסים של ריפוי בבני הקהילה: הוא היה מצווה על בעלי משקפיים לראות בלעדיהן, טוען שהוא מרפא אנשים ממכאובים ומחלות שונות, ובאופן כללי מביא את קהילתו לאקסטאזה של שאגות הללויה בעוד הוא מנצח על הפסטיבל הססגוני שכלל שירה, ריקודים, צחוק ובכי. רבים מחברי הקהילה האמינו שריפא אותם מסרטן, שהציל אותם מתאונות דרכים ובלעדיו אין להם סיכוי לאושר. הניסים שעשה, אגב, התגלו מאוחר יותר כתרמיות ואלו שריפא לעיני כולם היו משתפי פעולה ששתל בקהל.

אבל המניפולציות של ג'ונס לא נגמרו בכמה ניסים מפוברקים. ככל שעברו השנים דאג ג'ונס לשכנע את חברי הקהילה שרק הוא ייתן להם חיים טובים ושהעולם החיצוני אף פעם לא יהיה הוגן כלפיהם. הוא התבסס כשליט בלעדי החולש על כל תחומי חיי מאמיניו.

מפריחים את השממה

ב- 1974 קיבלה הקהילה בגוּיָנָה, מדינה קטנה בצפון דרום-אמריקה, חלקת אדמה גדולה להקים עליה ישוב ופרוייקט חקלאי. עד 1977 חיו במקום, שהיה נטוע בלב הג'ונגלים וניתן היה להגיע אליה רק באמצעות טיסה, כחמישים איש. באוגוסט 1977 התפרסמה ב"ניו מגזין" האמריקאי כתבה לא אוהדת על "מקדש העם". גו'נס הרגיש שהוא מאבד שליטה והחליט לסגת למעוזו בג'ונגלים, שקיבל אז את השם "ג'ונסטאון". תוך כמה חודשים נאספו כאלף איש בג'ונסטאון והחלו לחיות שם את חייהם החדשים, מקימים יחד "גן עדן עלי אדמות" ב"ארץ המובטחת".

אבל בארה"ב האמת כבר יצאה לאור: הצד החשוך והמכוער של ג'ונס התגלה, וחברים לשעבר של "מקדש העם", ובני משפחה של אלו שעברו לגוינה, הפגינו בדרישה לחקור את המתרחש שם ולאפשר למי שהיה מעוניין לחזור לארה"ב. כמובן שבקהילה לא שמעו על כך, שכן לא היה להם כל קשר עם העולם החיצוני.

בינתיים ג'ונס התחרפן והלך. הוא נהיה פרנואיד וצרך כמויות לא קטנות של סמי הרגעה. לפעמים היה מקליט את עצמו ומריץ את ההקלטה כל היום וכל הלילה במערכת הכריזה של המתחם. הקהילה עצמה הפכה, תחת הוראותיו, למערכת מרושתת של מלשנים שדיווחו לו על כל "חריגה" בדיבור או במעשה. החטא הגדול ביותר היה הרצון לעזוב (בשביל ג'ונס זו היתה "בגידה" ו"חילול השם"), והעונש, אחרי משפט פומבי והבעת חרטה מול הקהילה, היה בדרך כלל מכות.

Suicide is painless

הפיצוץ הבלתי נמנע הגיע עם ביקורו של חבר הקונגרס ליאו ראיין. ראיין החליט לבדוק מה בדיוק קורה בכפר המבודד וב- 17 לנובמבר 1978, מלווה בקבוצת עיתונאים, נחת על מסלול ההמראה הקטן של ג'ונסטאון. בביקורו הוא פגש אנשים רבים שהעידו בהתלהבות כי הם מאוד מרוצים מחייהם, ושג'ונסטאון הוא הדבר הטוב ביותר שקרה להם. יחד עם זאת הוא נפגש גם עם כאלה שעבורם ג'ונסטאון היתה סיוט: כמה מחברי הכת טמנו בידיו של ראיין פתקים בהם הם מבקשים את עזרתו (הסודית כמובן) לעזוב את המקום.

הבלגן התחיל בבוקר ה- 18 לחודש. אז נפגש ראיין בסתר עם קבוצת אנשים שרצו לעזוב במטוס יחד איתו. אחר הצהריים הם נעו לכיוון המטוס, ואז כל השדים פרצו החוצה: עוד ועוד אנשים ביקשו לעזוב יחד איתם וג'ונס החל להתחנן: "אתם לא יכולים לעזוב! אתם האנשים שלי!". למרות זאת עלו הקבוצה של ראיין ופורשי הכת על רכבים ונעו לכיוון מסלול ההמראה. כאשר הגיעו והחלו לעלות אל המטוס הגיע למקום טרקטור שנשא עגלה. מתוך העגלה קפצו חמושים שפתחו באש והרגו את ראיין, את הפורשים וכמה עיתונאים.

בינתיים כינס ג'ונס את הקהילה כולה והחל לשאת נאום בו שהיה למעשה הספד ל"מקדש העם". הוא הודיע שחבר הקונגרס הומת, ושלמעשה זה סופה של הקהילה שלהם משום שבמהרה יגיעו סוכנים פדרלים שיצנחו ממטוסים, יטבחו בהם ויענו את ילדיהם. הוא הדגיש שהמוצא היחיד שנשאר להם הוא מוות. בנאום שנשא (שהוקלט – לתיעוד באמת מצמרר ראו חלק א' וחלק ב') ציין ג'ונס שהוא מדבר אליהם הפעם לא כראש הקהילה אלא כנביא. הוא דיבר על איך שהקריב את עצמו למענם, איך ש"מת כל יום בשביל השלווה שלהם", ודיבר על בגידה שכביכול הם נבגדו (בדברים אלו הוא הידהד באוזני מאמיניו, במודע או שלא במודע, את האמונה הנוצרית בדבר קרבנו של ישו למען האנושות ואת הבגידה בו על ידי יהודה איש קריות). הוא טען שלחיים של אנשי הקהילה ממילא אין משמעות בלעדיו (וזכה לתשועות) ושהוא הדבר הכי טוב קרה להם. כמה מחברי הקהילה התנגדו והעלו תמיהות למה כולם חייבים למות, אבל הם הושתקו במהרה – לא על ידי ג'ונס – אלא על ידי חברייהם שטענו שיש לשמוח על הזכות הזאת למות ביחד ולהודות ל"אבא" (ג'ונס) שהביאם עד הלום. בסוף דבריו הוא מגדיר את מה שהם עושים "התאבדות מהפכנית" ש"יוצאת כנגד תנאי העולם הבלתי אנושיים".

לאחר דברים אלו הועמדה בחוץ חבית פח מלאה במיץ מלאכותי שלתוכו הוכנסו מנות ציאניד ווָאליום. האנשים נעמדו בשורות, ואחרי שנתנו לילדיהם לשתות הם שתו בעצמם. המוות היה מהיר ותוך כמה דקות משפחות שלמות שכבו חבוקות על האדמה, ללא רוח חיים. ג'ונס עצמו מת מיריה בראשו. בסך הכל 909 איש התאבדו וחמישה ברחו לג'ונגל ושרדו. לסוכנים הפדרלים נותר רק לפנות את הגופות.

האם זו אכן היתה התאבדות המונית? הילדים בברור לא התאבדו, הם היו צעירים מדי והושקו רעל על ידי הוריהם. זקנים רבים קיבלו זריקות רעל בעודם ישנים. אבל כמה מאות מבוגרים אכן נטלו את חייהם ביודעין, ואני חושב שלא יהיה זה נכון, או הוגן, לומר שהם עשו זאת רק מתוך טירוף או שטיפת מוח. אי אפשר להאשים את ג'ים ג'ונס לבדו ברצח של 900 איש, ונראה שהטרגדיה הזו היא מעשה משותף של קהילת מאמינים מאוחדת. גם אם ג'ונס בברור היה חולה בנפשו, וגם אם לא היה שום איום אמיתי על חייהם מחוץ לקהילה, קל מדי יהיה לראות את אנשי "מקדש העם" כחברי כת הזויים. מי שיראה סרטונים שצילמו במקום יראה אנשים שמחים שחיים יחדיו באחווה. בשבילם ההתאבדות היתה הדרך היחידה להמשיך את פעילותם האידיולוגית. הם חשו מאויימים על ידי העולם ורצו למות יחד, כקהילה השומרת על עקרונותיה – במקומות וזמנים אחרים, להבדיל, האם לא כינו פעולה כזאת "קידוש השם"? יותר מאשר סיפור של שטיפת מוח, זהו לדעתי סיפור על כוחם של אידיאלים ושל אמונה עיוורת, כוחה של ההקרבה האנושית, שבמקרים רבים סוללת את הדרך לא לגן עדן אלא הישר בכיוון ההפוך.

הנה סרטון עם תמונות של ג'ונסטאון ופס קול משובח:

סרט מצויין שהופק לאחרונה על הפרשה ישודר ביום ד', 16/5, 21:50 בערוץ 8. הנה טריילר:

ועוד טריילר:

[לגרסת אנרג'י של המאמר; לסיכום טוב של הפרשה; אתר מצויין המוקדש לחקר הכת ומכיל מאמרים רבים; למאמר על התאבדותה של כת Heaven's Gate; מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]

כדי להיכנס לאווירה, ראשית צפו בוידאו הקצרצר הזה:

נכון: מי שחושב שהאדון הזה הוא סלסלת פירות, צודק. שמו מרשל אפלוויט, ושם תנועתו: "שער גן עדן".

פתחו את השער, פתחוהו רחב

תנועת Heaven's Gate התחילה בשנת 1972, כאשר אדון ושמו מרשל אפלוויט, בנו של כומר פרסבטיריאני ופרופסור למוזיקה, פגש גברת ששמה בּוֹני לוּ טְרוֹסְדֶייל נֶטֶלְס בבית חולים פסיכיאטרי בו היא היתה האחות. אפלוויט, כפי שיראה יותר ויותר הגיוני בהמשך, היה אחד המטופלים, למרות שהוא אישפז את עצמו לא כתוצאה של מחלת נפש אלא מפני שגילה שהוא נמשך לשני המינים וחשב שכך יצליח "להתרפא". הוא היה אז בן 41, והיא, בת 44, נשואה ואם לארבעה, ברחה איתו. הם נעצרו על ידי המשטרה שנתיים מאוחר יותר באשמת גניבת מכוניות והונאת כרטיסי אשראי. כשהשתחררו ב- 1975 הקימו כת:

[…] שותפי/תי ואני מ'הרמה האבולוציונית שמעל לאדם' (ממלכת השמיים) נכנסנו והשתלטנו על שני גופי אדם בשנות הארבעים לחייהם. אני נכנסתי לגופו של הגבר והשותפ/ה שלי […] לקח/ה את גוף האישה. אנחנו קוראים לגופים הללו 'רכבים', שכן הם משמשים אך ורק ככלים פיזיים שאנחנו לובשים כאשר אנחנו במשימה בקרב בני אדם. […] ממלכת האלוהים האמיתית – ממלכת השמיים האמיתית הפיזית – הרמה האבולוציונית מעל לאדם – כל אלו הם הינו הך. זו ממלכה ללא מין או מגדר. […] אותם בני אדם שיש להם תאים המכילים נשמות יכולים להיות מזוהים בזמן הזה בכך שיש להם פחות ופחות כבוד לעולם הזה ול'מערכת'. מבחינת הממסד הם נוהגים בצורה בלתי אחראית ואנטי סוציאלית, ועבור העולם יחשבו כפתיים, מטורפים, חברים בכת, סהרורים, מתבודדים, פרושים, מתבדלים וכו'.

הציטוט הזה (שלקוח מכאן. זה למי שיש כוח לשעתיים וידאו של הסברי תיאולוגיה חוצנית מפי אפלוויט) משקף ז'רגון כיתתי טיפוסי: בכמה פסקאות מצליחים המטורפים הללו להסביר את טירופם, לעגן אותו בטרמינולוגיה רוחנית-דתית ("ממלכת השמיים") ומיד גם לתרץ כל האשמה בטירוף כלפיהם בכך שזה רק בגלל שהם מיוחדים כל כך. הם אומרים לפתיים שיקנו את סחורתם הסרוחה: תמיד הרגשתם שאתם מיוחדים אבל אף אחד לא שם לב לכך? אה: זה בגלל שאתם הנבחרים! הצטרפו אלינו וביחד נברח מכאן, ונגיע עד ממלכת השמיים המובטחת! ואם יאמרו שאתם סהרורים או חברים בכת, דעו שזה רק מפני שחסרי הנשמות המסכנים האלו פשוט לא מסוגלים להבין אתכם!

בכל אופן, ב- 1975 הגיעו אפפלוויט ונטלס (שקראו לעצמם "דוֹ" ו"טִי" בהתאמה) לסאן פרנסיסקו והתחילו לחרוש את האזור בסדרת הרצאות – והאדמה שם, כידוע, פורה במיוחד לעניינים שכאלו. חיש מהר אספו סביבם כמה עשרות חברים, שמכרו את כל רכושם ועברו לגור באחוזה של הכת, שנשכרה כמובן במיטב כספם. עיקרי תורתם היו הפניית הגב על כל מה שאנושי והתכוננות לעליה במרכבת חייזרים השמימה. הגאולה על פי השניים היא מעבר לעולם הפגום הזה, ויש לברוח ממנו. אותם חייזרים, ששני המנהיגים הם שגריריהם על פני האדמה, יגיעו בספינת חלל כדי לקחת איתם את הנבחרים. אבל כדי להכין את הנשמות (למי שיש לו נשמה כמובן, היינו רק לחברי הכת) לנסיעה בחללית יש לעזוב את המשפחה, החברים, הרכוש, התשוקות, המחשבות וכמובן את הגוף. מין כמובן לא בא בחשבון, ואפלווייט למעשה גרס שהכי כדאי לעבור סירוס ולגמור עם כל העסק המלוכלך הזה של הזיקפה. הוא ושבעה נוספים אכן סירסו עצמם.

ב- 1989 נטלס מתה, מה שהשאיר את אפלווייט לבדו בראש. לקראת סוף שנות התשעים גם מספר החברים הלך והתמעט, והמצב הבריאותי של אפלווייט עצמו הדרדר. בצירוף מקרים מדהים ניבא אז אפלוויט את סופו הקרוב של העולם. למעשה זה היה כמובן סופה של הכת: ב- 26 למרץ 1997 נמצאו גופותיהם של שלושים ותשע חברי הכת, כולל מנהיגם, לבושים במדים טקסיים (שדומים לאלו של הוולקנים מ"מסע בין כוכבים") ונעולי "נייקי". הם מתו מרעל ששתו, בטוחים שחבריהם, שנמצאים בחללית שחבויה מאחורי כוכב שביט שעבר אז ליד כדור הארץ, באו לקחתם. לפני שמתו, וכעוד עדות לתחכום אורוויליני, השאירו מסר כי הם מתנגדים להתאבדות.

אגב, לא כל הגנוסטים נגד מין. הנה למשל הקרפוקרטים, שאף על פי שהם מתעבים את העולם ואת החיים על פני האדמה, הגיעו למסקנה שכדי להיחלץ ממנו ומהם על האדם לחוות את כל החוויות האפשריות – רק כך נשמתו לא תדרוש גלגול נוסף. לכן הם עסקו, ובמרץ רב, במין על שלל גווניו.

התאבדות קבוצתית היא כמובן נשק יום הדין של כל כת, כי זהו הרגע שבה הכת מחזירה לעולם במטבע שהוא הגיש לה (אתה לא מבין כמה אנחנו חשובים??? אז גם אתה בעצמך לא חשוב לנו!!!). אבל צריך להבין גם את המניעים העמוקים יותר של פסטיבל המוות הזה: הקבוצה הזאת, מבחינת הלך הרוח הדתי שלה, היא שוללת-עולם, בעלת אופי גנוסטי. התיאולוגיה הפרימיטיבית שלהם מחלקת את המציאות בחדות לטובים מול רעים, אדמה מול שמיים, חומר מול רוח, גוף מול נשמה, ובכל חלוקה וחלוקה כזאת יש כמובן צד שהוא כולו טוב וצד שהוא כולו רע. המטרה היא להתנתק מהרע ולהתחבר לטוב, וקל להבין איך מימוש המטרה הזאת נתפס כמתקיים רק במקום מוחלט כמו המוות. יוצא מכך שבאופן אירוני מי שמשתוקק אך ורק לחיים ולאור ולרוח, מוצא עצמו מהר מאוד כגוש שחור של חומר מת.

ומי לא בא?

ב- 1954 הקימו בני הזוג רות וארנסט נורמן את ארגון אונריאוס (Unarius) ראשי תיבות של "הבנה אוניברסלית אינטר-מימדית ורהוטה של המדע" (שמתם לב שכולם רוצים להיות מדעיים?). השנים, שהם למעשה המלאכים אוריאל ורפאל, שמו להם למטרה "להתגבר על האינרציה של הפרטים והמין האנושי בכללו על ידי הצגת הידע של הפדרציה הבין-כוכבית שבה חברים שלושים ושלושה עולמות בהרמוניה ואחווה". הם מאמינים שכדור הארץ אוכלס פעם על ידי ציביליזציה חייזרית, ושהחיזרים גם יחזרו אלינו כדי ללמד ולחנך אותנו בדרכיהם הטובות.

במאמר מוסגר אני רוצה להבהיר משהו חשוב: שי טובלי לא היה מעולם הוגה מקורי במיוחד, והשינוי החריף שחל בו לאחרונה בהחלט מקבע אותו כעוד שיבוט ניו אייג'י מבדר. את זה אפשר לראות על פי קודמיו בתפקיד שמצויינים במאמר זה. יחד עם זאת, אני בהחלט לא חושב שגורלה של הכת הקטנה שלו יהיה דומה לגורלה של כת "שער גן עדן". צריך להבחין היטב בהבדלים הגדולים באופיין של התנועות הללו: שי טובלי אוהב את עצמו. הוא אוהב את העולם ורוצה לשפרו. כוונותיו לחיות בעולם הזה ולהנות ממנו. הוא טיפוס חברותי וכך גם חסידיו. הוא צופה מציאות חדשה ונפלאה אחרי שנת 2012. מרשל אפלוויט שונה מטובלי בכל אחד מהקריטריונים האלה: הוא שנא את עצמו, שנא את העולם, רצה לברוח מכאן, התבודד באחוזה וחשב שהעולם כולו הולך להיות מושמד. האופי הגנוסטי של אמונותיו הוא שהביא אותו (ואת מאמיניו) לשים קץ לחייהם ולמפעלם. טובלי וקבוצתו שונים לגמרי מכל זה. הם אנשים חברותיים, פתוחים, אינטליגנטים, ויש להם קשרים ענפים עם העולם שמחוץ לכת שלהם. הם אוהבים את העולם ונהנים ממנו (אגב צריך באמת לזכור שכוונותיהם טובות. הם באמת (נראה לי) רוצים לעשות טוב, ובשום אופן לא מדובר כאן על איזו קבוצה שלילית). הם מצפים לגאולה כאן על האדמה ופועלים להשגתה. אני בהחלט לא צופה שהם ישימו קץ קולקטיבי לחייהם. מה שכן, הם צפויים להתאכזב כאשר בשנת 2012 דבר לא יקרה. עוד קודם לכן הם צפויים להתאכזב כאשר טובלי ישנה שוב את פניו ואמונותיו. על אכזבות אלו, אגב, הם צפויים להתגבר, ולשקם במהירות את תמונת העולם שלהם – כלומר הם לרגע לא יפקפקו בצדקת דרכם ופשוט יצדיקו את הטעויות שלהם בתירוצים שונים ויצטרפו לכל קבוצה חדשה של טובלי, בכל גלגול שהוא לא יתממש לתוכו.

למעשה, ליקום יש שבעה מימדים נוספים על אלו המוכרים לנו, אשר מהם ניתן לשאוב מידע מועיל על החיים: ונוס אחראי על הרפואה, ארוס על המדע, אוריון על החינוך, הרמס על הפילוסופיה, מוזה על האמנות, אליסיום על הדבקות ואונריוס על ההנהגה. שני המנהיגים שלנו, אם כן, מצליחים להתחבר אל המימדים הללו ולינוק מהם מידע. המטרה: לחיות חיים מאושרים כנשמה אלמותית וחופשייה.

אפרופו נשמות, מסתבר שנשמתה של רות היתה בגלגולים קודמים קונפוציוס, הבודהה, סוקרטס, המלך ארתור, הקיסר שארלמיין, מונה ליזה, יוהנס קפלר, הנרי השמיני, בנג'מין פרנקלין, והמלך פוסייד מיבשת אטלנטיס; נשמתו של ארנסט היתה האל המצרי אוזיריס, ישו והשטן (לא הגיוני? התקבלתם!). רות, אגב, התגלגלה הלאה ב- 1993. ארנסט הקדים אותה ושוגר לחלל ב- 1972.

הכת המשיכה להתקיים ומתקשור של אחד החברים באונריאוס עלה שבשנת 2001, מאה שנה בדיוק להולדת רות נורמן, יקרה בשעה טובה המאורע שכולנו ציפינו לו משחר האנושות, וחללית האם סוף כל סוף תגיע ותבוא להושיע. איפה? בדרום קליפורניה. מי? המואונים (Muons) מכוכב מייטון (Myton) – מי לעזאזל חשבתם??? החללית, אגב, תביא על סיפונה יותר משלושים אלף מדענים מואונים לכדור הארץ, שיפתרו את כל בעיותינו ויפתחו בעידן חדש של שלום ושגשוג. אבל אלא אם כן פיספסתי משהו רציני, זה לא ממש קרה, והקבוצה, שעדיין קיימת, באופן טבעי במשבר אמונה.

בשונה מקבוצת "שער גן עדן", האונריאוסים אינם שוללי עולם. הם לא רוצים לברוח לחלל, אלא לשפר את הארץ. הלך הרוח מחייב-העולם שלהם מסביר מדוע הם לא התאבדו, ולדעתי כל כת שחבריה לא מתאבדים כבר ראויה להוקרה – בכל זאת, הם חסכו מאיתנו אחוזה ענקית מלאה בגופות מגונדרות. מאידך, הציפייה הכנה שלהם לגאולה מהשמיים נידונה להפוך לאכזבה.

אצל האונריאוסים ניתן לראות עוד דבר מה האופייני לכתות חייזרים הזויות: הניכוס חסר הבושה של כל ההיסטוריה האנושית תחת כנפיהם דלילות הפלומה של שני המנהיגים הגלקטיים. אין כל בעיה לערבב רוחניות עם חייזרות, וגלגולי נשמות המנהיגים מבהירים היטב שלא היה לבני האדם מקור אחר לידע מאשר שניהם, ולכן שכדאי מאוד להמשיך ולהקשיב להם. רק להם.

תשעה מי יודע?

ברברה מרסיניאק טוענת שהיא מתקשרת קבוצה של ישויות ממערכת הכוכבים פליאדס. הקבוצה מונה תשעה חברים, והם כבר תקשרו עצמם דרך מורי-עולם שונים כישו, בודהה, סוקרטס, נוסטארדמוס וליאונרדו דה וינצ'י. "התשעה" (כך הם נקראים: "The Nine") מזהירים אותנו בני האדם שאם לא נתפקח מהר אנחנו עלולים למצוא עצמנו בגיהנום של רודנות בו בני אדם יהפכו ליצורים אומללים שחציים מכונות. אבל יש תקווה, כי עד 2012 יש זמן לתקן עולם, וזו גם עת רצון, שכן באופן משמח "אנחנו מופצצים בתקופה זו בחלקיקי אנרגיה עד לרמה התת-אטומית" (הכל מדעי כן?). על כן תהליכים שבעבר נמשכו שנים ימשכו ימים, ולא רחוק הזמן בו כולנו נהיה מודעים לכך ש"אנחנו יוצרים את המציאות שלנו". על פי "התשעה" עלינו לשוב לחיים קרובים לטבע ולהפנות גב לטכנולוגיה שמשעבדת אותנו.

ברברה מודה שמה שהביא אותה לתקשור היה הספר "סת מדבר". היא התרשמה ממנו מאוד ובטיול במקדש בדלפי אשר ביוון התחילה לתקשר בעצמה את הקבוצה. הם סיפרו לה שלפני 500,000 שנה הציביליזציה האנושית פרחה וכדור הארץ היה מרכז הגלקסיה. הבעיה נוצרה רק לפני 300,000 שנה, אז חייזרים עוצמתיים הגיעו הנה ושדדו אותנו מכל הידע הזה. הם גם ניוונו אותנו מבחינה ביולוגית, ושינו את ה- DNA שלנו כך שנשרוד, אבל לא הרבה מעבר לכך. רק את האורגזמה הם השאירו לנו, כשריד אחרון וזיכרון להוויתנו המגניבה מימי קדם. כעת באים "התשעה" ומנסים ללמד אותנו מחדש איך לחיות, כי מכיוון שכדור הארץ תקוע מבחינה אבולוציונית, הוא תוקע איתו את כל הגלקסיה. אסיים אם כן בקריאה נואשת: אנשים יקרים, עשו טובה והגיעו כבר לשלב האבולוציוני הבא – אתם תוקעים את כל הגלקסיה!

לסיום, הרי שיר יפה על אפלוויט וכתו:

[הנה גרסת אנרג'י של המאמר. לקבלת תמונה כללית על כל תופעת החייזרים, מהבחינה ההיסטורית והפסיכולוגית, אני ממליץ על הספר Alians: Why They are Here של Bryan Appleyard, שגם נעזרתי בו לצורך כתיבת רשימה זו]

כשהוגש נגד השר לשעבר והאלוף במיל. איציק מרדכי כתב אישום בחשד למעשים מגונים, מיהרה אשתו דאז, כוכי, להגיש לו גט. גילה קצב, כך שמעתי בחדשות, לא תעזוב את בעלה משה, אף שהעברות המיוחסות לו חמורות עוד יותר. והשאלה הנשאלת (על ידי חטטנים פתטיים עם יותר מדי זמן פנוי) היא למה. למה היא כן והיא לא. ומה ההבדל ביניהן.

ברור שיש הבדלים רבים בין שתי הגברות הללו, אבל הייתי רוצה לעמוד על עניין מסוים שיכול להסביר את התגובה השונה במקרה זה. זהו ההבדל ביכולת ההתמודדות של אנשים שונים עם משברים אמוניים שמתרסקים על פרצופם (ואני מבקש סליחה מהגברות הללו על השימוש שלי בחייהן האישיים למטרות הגותיות).

לאון והדיסוננס

מכת המדינה, זאת יודעים כולם, הן סטודנטיות לפסיכולוגיה. משום מה לימודי הפסיכולוגיה נראים מתוקים מדבש לבנות המין היפה, והן תמיד מנסות "להתקבל" לכאן או לשם בכדי ללמדם. אבל אין לזה קשר ממשי לנושא שלנו, לבד מהעובדה שאחת התיאוריות המעניינות בפסיכולוגיה היא תיאורית "הדיסוננס הקוגניטיבי" של לאון פסטינגר. פסטינגר היה הראשון שחקר לעומק את אותו דפוס מוזר, בו המחזיקים באמונה מסויימת, אשר מבחינה עובדתית ברור שהתבדתה, אינם מרפים ממנה. הדבר נפוץ בעיקר בדתות וכתות אסכטולוגיות, אשר כוהניהן או נביאיהן חוזים התרחשות מסויימת (סוף העולם, ביאת המשיח וכיוצא באלו) וזו מבוששת לבוא (אף אם נקבע לה תאריך מדוייק). מה יעשה המאמין האדוק, אשר היה בטוח בכל לבו כי ממש עוד רגע ההיסטוריה תשתנה וסופו של העולם כפי שאנו מכירים אותו יבוא, והנה העובדות היבשות להחריד תופחות על פניו. האם "יתפקח" מתוך "עולם האשליות" ששקע לתוכו? האם "יתעורר" מן "הסרט הרע" שנתפס לו? האם אמונתו תגווע והוא יחזור לחיות חיים "נורמליים"? התשובה, גברותי ורבותי, היא לא.

כלומר למרות מה שיצפה האדם מן השורה, הרי שחסידיו של אותו נביא שכשל אינם זונחים אותו. אדרבא, פעמים רבות פירותיו הבאושים של הכישלון דווקא מנפיקים זרעים של להט כפול ומכופל ומחויבות למטרה שכמוה טרם נראתה (מישהו אמר מתנחלים?). נשאלת השאלה: מדוע זה קורה? משיב פסטינגר: "או! זה משום המנגנון של הדיסוננס הקוגניטיבי. אבל זאת המצאה שלי ואני לא אגלה לכם מה זה אומר."

אבל אני כן: דיסוננס קוגניטיבי, בקצרה, מתרחש בכל פעם שידיעה או אמונה או פעולה שלנו סותרת ידיעה או אמונה או פעולה אחרת. למשל, אם אנחנו יודעים שדיבור בטלפון סלולרי צולה לנו את המוח בקרינה, ויש לנו אמונה שאנחנו לא אמורים לצלות לעצמנו את המוח, ואנחנו בכל זאת מדברים, הרי שאנחנו במצב של דיסוננס קוגניטיבי. עכשיו, יותר מאשר לא נעימה לנו הקרינה, לא נעים לנו הדיסוננס (כנראה שיש לנו איזשהו רצון כמוס להיות שלמים), ולכן, אומר פסטינגר, נחתור להתגבר עליו כמה שיותר מהר, בדרך כלל על ידי המצאת תירוצים שונים, מדוע בכל זאת "זה בסדר". כמובן, במקרה של הדיבור בסלולרי, זה לא ממש קשה (הרי "אני בכלל לא מדבר/ת הרבה!!!") , ומאידך אפשר גם להפסיק לדבר (תיאורטית כמובן. סוף העולם יבוא לפני שזה יקרה).

אבל מה אם האדם משוכנע ובטוח כל כולו באמונה שלו או במעשיו, מה אם כל חייו סובבים סביב חזון מסויים, והנה מתחוור לו מעל לכל ספק כי חזון זה לא יקום ולא יהיה? דבר כזה, אומר פסטינגר, למעשה כמעט אף פעם לא יקרה, שכן אותו אדם, אף אם כל העובדות מצביעות על כך, לעולם לא יכיר בכך שהחזון על פיו הוא חי אינו אמת. כל תירוץ ורציונליזציה בעולם ישלפו, ואף המציאות עצמה תוכחש, ובלבד שלא יפול עמוד התווך האמוני שמחזיק את רצפת הפלקל האידיאולוגית של אותו אדם.

שני התנאים להכחשת מציאות מוצלחת

הצלחת תהליך הכחשת המציאות תלויה, מוסיף פסטינגר, בעיקר בשני דברים: המידה בה האדם "מושקע" באמונתו או פועלו, והתמיכה שהמאמין מקבל מאחרים. ההשקעה באמונה המסויימת יכולה להתבטא בזמן, כסף או בפעולה (בניגוד למה שניתן לצפות, הידיעה כי הגאולה או הקץ יגיעו במהרה אינה חייבת להתפרש על ידי המחזיקים בה כהזמנה להמתנה פאסיבית, אלא פעמים רבות בדיוק להיפך: כקריאה לפעילות נמרצת ואף כרישיון לפריצת מסגרות והתרת רסן). ככל שהמאמין מחוייב יותר לעניין, כך עולה הסיכוי שהוא לעולם לא ישוכנע שטעה.

התמיכה שאותו אדם מקבל מאחרים, כלומר מחברים-מאמינים היכולים לעודד ולהרגיע את המאמין במצוקה, היא הציר השני העוזר לשמור על האמונה למרות התבדותה. מעניין מאוד עד כמה תפיסת המציאות שלנו תלויה במה שאחרים אומרים, כאילו כדי להיות בטוחים במה שאנחנו מאמינים, או אף רואים, אנחנו צריכים עדות נוספת. על כן, למשל, כל כך חשוב המעגל החברתי הסגור של הכת, בו כל המאמינים שותפים למבוכה האמונית, ודואגים לחזק זה את ידיו של זה. ובשביל זה כמובן יש חברים.

על פי פסטינגר, קבוצות חברתיות המחזיקות באמונה הנמצאת בסכנה, יוצאות על פי רוב מהמשבר האמוני לא רק מחוזקות מאוד באמונתן, אלא פעמים רבות פותחות דווקא אז במסעות מיסיונריים כדי לשכנע אחרים בצדקת דרכן. הדוגמא הקלאסית לכך היא כמובן הנצרות, שככת בוסרית ספגה מפלה אחרי מפלה, הן כאשר משיחה הכריזמטי הומת, והן כאשר לא התמלאה הבטחתו המפורשת להביא את "מלכות האלוהים" עוד לפני מותם של שליחיו (לוקס 9:27). האם התגברו הנוצרים הראשונים על המבוכה? האם הם גם התחילו בפעילות מיסיונרית נמרצת? האם האפיפיור קתולי?

פסטינגר עצמו (בספרו "When Prophecies Fail") עקב אחרי כת קטנה שניבאה בסוף שנות החמישים את חורבן העולם על ידי שיטפון, בגלל חטאיו. חברי הכת עצמם היו כמובן אמורים להינצל ברגע האחרון בעזרת ידידיהם החייזרים (אלא מה?) שיבואו לאסוף אותם בצלחות מעופפות. הם קבעו תאריך מדויק למאורעות, שכמובן לא התרחשו. אלא שבמקום לעמוד על טעותם, כאשר תחזיותיהם לא התגשמו נעשו חברי הכת אקטיבים עוד הרבה יותר מאשר לפנים וביקשו לצרף עוד ועוד אנשים לשורותיהם. את עובדת הישרדותו הפלאית של העולם הם הסבירו בכך שתפילותיהם המאומצות ריככו את לבו של האל. הכישלון, אם כן, לא רק שלא שבר את רוחם, אלא נתן להם משנה מרץ.

אז מה ההבדל בין כוכי לגילה?

חזרה אל מציאות חיינו הבנאלית הרבה יותר: כוכי היא אשה צעירה, אמביציוזית ולדעת רבים יפה. עתידה עוד לפניה. היא אמנם התחתנה עם מרדכי, אבל גירושין היום הם לא עניין שעושים ממנו עניין. במילים אחרות, ההשקעה (החומרית והפסיכולוגית) שלה בזוגיות עם מרדכי לא היתה יותר מדי גדולה, ובעיקר: לא היתה בלתי הפיכה.
גילה לעומתה, מושקעת כבד. היא כבר לא צעירה, כל חייה היא היתה עם משה (עברה איתו לקריית מלאכי וכו') ואם תתגרש ממנו עכשיו, לא תוכל להחזיר לעצמה אף מיעוט מההשקעה העצומה ששמה על הכף. אין לה למעשה עתיד בלעדיו.

לכן היא גם לא מאמינה, באמת ובתמים לדעתי, שבעלה עשה לכאורה את מה שעשה לכאורה. זה פשוט לא נתפס בשבילה. כי אילו זה היה אפשרי, אילו דבר מטורף כזה אכן התרחש, כל עולמה יקרוס עליה. אם משה שלה, אהוב נעוריה, בעלה ונשיאה, הוא אנס, אז תמונת המציאות שלה סופגת מכה שמרסקת אותה לחלוטין, שלא משאירה אבן על אבן, סינפסה על סינפסה. והמנגנון הפסיכולוגי שלה (ושלנו כמובן, בכל הנוגע לאמונותינו העמוקות ביותר – אל תחשבו שאנחנו שונים ממנה) פשוט לא ייתן לדבר כזה לקרות.
המציאות (לכאורה), אם כן, מוכחשת. האמונה רק מתחזקת. וגילה עם משה נשארת.