הדגשת הדמיון בין דתות שונות היא תחביב אהוד ביותר על מעגלי הרוחניות החדשה, שכידוע מחזיקים שכל הדתות מכוונות אל אותה מטרה ובלבן פועמת אותה אמת. לצורך ההתאמה בין המסורות הדתיות השונות שבברור אינן דומות אחת לשניה (ובטח שלא זהות), נוהגים הרוחניקים להפשיט מהן את מה שנחשב למדיהן החיצוניים הגסים, וזאת על מנת להגיע אל מהותן הפנימית הדקה, שהיא היא הזהה בכל מקום ובכל זמן.

המהלך הזה הוא לאו דווקא שטחי או טפשי. הוא נובע (גם אם הולך צעד אחד רחוק יותר) מאופן החשיבה הרציונלי, המחפש את האוניברסאלי ולצורך כך מדגיש את הדומה על חשבון השונה בתופעות שונות. זוהי, אחרי הכל, האינדוקציה, ומשתמש בה גם המחקר המדעי. אין גם לזהות את החשיבה הפרניאליסטית הזו, כפי שנוהגים אכן לעשות בביקורת הפוסטמודרנית של חקר הדתות, עם הנצרות הפרוטסטנטית (למרות שהיא בהחלט מאפיינת אותה והפרוטסטנטיות בהחלט הולידה בעזרתה את הניו-אייג'), שכן ניתן למצוא דוגמאות לטענות בדבר הזהות הפנימית של הדתות כולן אצל מוסלמים כרומי או כביר, והינדואיסטים כראמאקרישנה או סרוופלי ראדהקרישנן. למעשה, כבר פילון האלכסנדרוני השווה בין הנבואה המקראית לאקסטאזה של הקוריבנטים.

שיווק האסטרטגיה היעילה הזאת אינה שונה באופן מהותי מזו שבה השתמשו המקובלים בבואם לייבא אל תוך היהדות את תמונת העולם הנאופלטונית: בשלב א' מכריזים שמה ש"בחוץ" הוא תפל למה ש"בפנים", ושמה ש"בפנים" הוא סוד שרק יודעי ח"ן יודעים. בשלב ב' מכריזים שאין מה לחשוש, מפני שאותם יודעי ח"ן מוכנים לגלות לנו, ההדיוטות, את הסוד, כך שגם אנחנו נחשף לאמת (ואז נבין, למשל, שהפסוקים הראשונים בספר בראשית "באמת" מדברים על בריאה של מדרגות אלוהיות בדרך של האצלה – או כל דבר אחר). כאמור, באופן דומה ניתן למצוא חלקים נרחבים מהנמנים עם התרבות הרוחנית הנוכחית שיעמדו על כך שכוונת כל הדתות כולן הוא X או Y, אלא שזה כמובן סוד שניתן לגלות רק אם הם מסבירים לך אל מול איזה אור יש להחזיק את כתבי הקודש, כך שתמונתם הפנימית תחשף לעין.

אולם נכון שהצעד הנוסף שצועד הניו-אייג' בכיוון הזה הופך את כל התהליך לפשוט למדי, פשוט מדי. למצוא דמיון בין תופעות אחרי שהשארת רק את "הכוונה האמתית" או "החוויה המיסטית" שלהן פירושו בדרך כלל לגזור אותן בהתאם לתבנית שהכנת מראש. בלילה כל החתולים שחורים, ובפנימיוּת כל הדתות מתקתקות.

—

אם לא דמיון "פנימי", מה, אם כן, בדבר דמיון חיצוני בין מסורות דתיות שונות? לפעמים קשה להבין עד כמה אנחנו מתעלמים דווקא ממימדיו של דמיון שכזה. האין אנשים כמעט בכל העולם מתפללים? האם לא הקריבו כמעט בכל העולם קורבנות על מזבחות? האם האלוהות לא נחשבה באופן גלובלי "למעלה", על הר, בשמים או מעבר להם? אפרופו הרים, האם אפשר להתעלם מהתפקיד שהם ממלאים כמעט בכל מסורת מיתית? ומה על מערות, המופיעות שוב ושוב? ומטאפורות של אור וחושך? ונחשים מכונפים (כיום אנחנו קוראים להם דרקונים)? לא לוקח זמן רב מדי לגלות דפוסים דומים של פעילות דתית, ואף של סמלים דתיים.

אבל האם זה משמעותי? כלומר, האם זה אומר משהו? למשל, עצם העובדה שרוב בני האדם נהגו להקריב קורבנות – האם זה אומר שאנחנו מבטאים את הרגש הדתי שלנו בצורה דומה? ואם כן, האם זה מצביע על מקור היסטורי משותף, או (אפשרות הגיונית הרבה יותר לדעתי) על כך שמשפחת השפות הדתיות משתמשת, כמו משפחות אחרות של שפות, בכללי דקדוק דומים? במילים אחרות, האם ייתכן שמעשי הפולחן שלנו הם סמלים במערכת סמיוטית אחת מני רבות המשמשת להבעה של דתיות, ושחולקת עם אחיותיה כללי הסמלה משותפים? לגישה הזאת קוראים כמובן סטרוקטורליזם, והיא ספגה התקפה קשה מאז שנות השישים, אולם מעולם לא נכחדה, ולדעתי צפויה לקאמבק היסטורי בעקבות מחקרי המוח המקיפים של ימינו.

אחד השמות המזוהים ביותר עם הסטרוקטורליזם הוא קלוד לוי-שטרוס, והנה תמצית תורתו:

אמת היא – ולשם הדיון הבה נאניש את הטבע – שלטבע יש מספר מוגבל של פרוצדורות באמתחתו, ושסוג הפרוצדורה שהטבע משתמש בה ברמה מסויימת של המציאות צפויות לשוב ולהגיח ברמות שונות. (Myth and Meaning, p. 10)

כפי שלוי-שטרוס ממהר להבהיר, התרבות מורכבת הרבה יותר מהטבע כמובן ועל כן מספר ה"פרוצדורות" שלה מרובה הרבה יותר. אבל מאחורי הפרוצדורות הללו מונחים לדעתו כמה כללים בסיסיים משותפים.

אמהר ואבהיר: כמובן שלדעתי יש הבדלים דרמטיים, מהותיים ועקרוניים בין דתות שונות. אני לא טוען שאין הבדלים כאלה או שההבדלים האלה הם זניחים או טפלים לעיקר. אבל אני כן מציע שיחד עם ההבדלים האלה יש גם קווי דמיון, ושקווי הדמיון האלה יכולים ללמד אותנו משהו על האדם (או, למי שמאמין, אפשר לומר שאולי הם מלמדים גם משהו על אלוהים. למשל שהוא אהב ששרפו בשבילו בעלי-חיים, והיום הוא כבר לא אוהב את זה).

—

נראה לי שקצת נהנתי יותר מדי בכתיבת ההקדמה. בסך הכל רציתי להציג כמה זוגות של דוגמאות שאספתי לקווי דמיון בין-דתיים. רובם בכלל מסוג שלישי של דמיון, והוא השפעה בין תרבותית פשוטה, ובכל מקרה הם כמובן מעמיקים הרבה פחות מאשר הדמיון בציור האלוהות למעלה או בהצמדתה ל(מטאפורה של )אור. אין כאן גם בשום פנים ואופן "הוכחה" לשום דבר שהוא. ערכם, על כן, הוא בידורי בעיקרו. אולם יחד עם זאת, ייתכן שיש כאן רמזים ל"סטרוקטורות" בחוויה האנושית. עלו על התמונות עם הסמן לפירוט על הדמויות שבתמונה. (אם השתמשתי שלא כדין בזכויות יוצרים של מישהו, אנא ידע אותי ואורידה מיד).

—

• תודה לשי כהן על התמונה של מקדשו של יוסף בן יעקב רפאלי.
• קוראים יקרים, כדאי להיזהר לפני שמגיבים, מפני שייתכן שוורדפרס שינתה את כללי התגובה ותשלח אוטומטית את כל התגובות על הרשימה הזאת שתווספנה אחריכם.
• בעוד שבועיים יתקיים כנס מעניין מאוד על "מזרח ומערב בראי תורת הנסתר", זאת לרגל צאת ספרו של ד"ר אייזיק לובלסקי. הפרטים כאן.