באמצע ספטמבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו בישראל ונלקח, כמנהג המקום, לכותל. ברחבה שלפני שריד בית מקדשנו עמד רוביו, לימינו שגריר ארה"ב בישראל והפסטור הבפטיסטי מייק האקבי, לשמאלו ראש הממשלה נתניהו ומעבר אליו הרב מרדכי (סולי) אליאב, מנכ"ל הקרן למורשת הכותל, שהוביל תפילה משותפת. מסביב עמדו אנשי תקשורת שסיקרו את האירוע. אנשי תקשורת ולא נשות תקשורת, שכן על נשים נאסרה הגישה. הסיבה לכך, כפי שהוסבר לעיתונאיות, הייתה ש"נתניהו ורוביו מתכוונים להתפלל במקום". מסתבר שאין כל קושי להתפלל כתף אל כתף עם גברים נוצרים ואף מנהיגי כנסיות, אבל נשים שיסקרו את האירוע מבחוץ נחשבות לבעיה דתית. מי שרצה ראייה ליסוד הפטריארכלי העמוק שבהגבלות הדתיות על נשים, קיבל.

המחלוקת סביב הפרדה מגדרית במרחב הציבורי הגיעה בשנים האחרונות לנקודת רתיחה. לכולנו זכור פיצוץ התפילה בהפרדה שניסה לקיים הגרעין התורני 'ראש יהודי' בכיכר דיזינגוף ביום כיפור תשפ"ד, פחות משבועיים לפני טבח 7 באוקטובר. במקביל, ככל שבני המגזר החרדי משתלבים, מרצון או מכורח, במרחב הישראלי כך עולה ביתר תוקף הדרישה להפרדה ואף למרחבים נטולי נשים. ספרה הקצר והחיוני של פרופ' יופי תירוש מבקש לנתח את לב המחלוקת ולהבהיר מדוע כמעט כל מקרה של הפרדה מגדרית פוגע בנשים.

תירוש היא פרופ' למשפטים באוניברסיטת תל־אביב ופעילה ותיקה מאוד במאבק למען שוויון מגדרי. לזכותה הגדולה ייאמר שבנוגע להפרדה מגדרית היא חזתה במדויק את הרעה שתבוא בעקבות הכוונות הטובות. בעוד נציגים נאיבים יותר של הצד הליברלי (כמו כותב שורות אלה) תמכו בהפרדה באקדמיה בתואר ראשון, תירוש הזהירה שלמרות ההבטחות ההפרדה תתפשט גם לתואר השני ותהפוך גם להפרדה מרחבית בקמפוס, כולל שעות או ימים בהן אסור לסטודנטיות להיכנס לספריה. כל זה קרה.

תירוש מגיעה, אפוא, לא רק עשירה בידע אלא מאושרת על ידי המציאות. במוקד הניתוח שלה עומד העקרון הליברלי רב־תרבותי להתחשב ולכבד מנהגים של קבוצות מיעוט אי־ליברליות. היא לא פוסלת את השאיפה לאפשר לקבוצות שכאלה לשמר את אורחות חייהן, אבל מסבירה כיצד בישראל ההתייחסות באופן הזה לחברה החרדית שגויה מכמה בחינות.

ראשית, תירוש מראה כיצד הסיסמה "נפרד אבל שווה" ידועה לשמצה לא במקרה. גם אם לוגית אין מניעה שנפרד יהיה שווה, בפועל, כפי שהנתונים והמקרים שהספר מביא מוכיחים, נפרד כמעט לעולם אינו שווה. נשים תקבלנה קורסים פחות יוקרתיים, שעות פחות טובות בכיתות, ימים פחות אטרקטיבים בבריכה, מתחמים פחות ראויים לתפילה ומושבים פחות טובים במופע. כפי שהבין בית המשפט האמריקאי כבר ב-1954, הניסיון ליצור הפרדה תוך שמירה על שוויון מועד לכישלון ולכן בלתי חוקתי.

גם מבחינה עקרונית, ההפרדה תמיד תציג את הנשים כבעיה. "ההפרדה בין המינים מתרכזת בהרחקת הנשים מעיני הגברים. [לעומת זאת] הגוף הגברי הוא שקוף, לא מסומן כמחטיא ורשאי לשהות בכל מקום". שלא כמו במרחבים אינטימיים (שירותים, חדרי הלבשה), ההפרדה במרחב הציבורי מכוונת תמיד נגד הנוכחות הנשית, לא הגברית. נשים הן בעיה כשהן לבושות באופן חושפני, כשהן שרות, כשהן פזורות שיער, כשהן מרצות בפני גברים. גברים? שיעשו מה שהם רוצים.

שלישית, החברה החרדית כבר מזמן אינה חברת מיעוט שברירית שזקוקה להגנה. אדרבה, מדובר במגזר הגדל בקצב המהיר ביותר בישראל והמפגין שאיפות ברורות להשפיע על המרחב הציבורי. מאיסור חמץ בבתי חולים בפסח ועד עצירת פעולת (ואף תיקוני!) הרכבת בשבת, האורתודוקסיה מבקשת לעצב את הפרהסיה בדמותה. משום כך ה"התחשבות" של הרוב הופכת מהר מאוד למיסוד של נורמות לא־שוויוניות ומדירות במדינה. אין כאן שמירה עדינה על טהרת קהילה קטנה, אלא הפיכת המדינה כולה למקווה.

רביעית, תירוש מראה שעל אף הרצון הטוב, הפרדה לא מובילה לשילוב. הכפפתם של מרחבים ישראלים תחת הנורמות חרדיות וחרד"ליות לא מביאה את אלה להתאים עצמם בהמשך הדרך לנורמות הישראליות, אלא לבקש שגם המרחבים הבאים במסלול חייהם יוכפפו לנורמות שלהם. כך מה שמתחיל בתואר ראשון נמשך לשני ואף למקומות העבודה, ומה שמתחיל בבריכות השחיה נמשך למעיינות ולשמורות טבע.

לבסוף, תירוש מראה כיצד התנגדות ועמידה נחושה כנגד תפיסות ההדרה החרדיות הובילה לנטישת אותן תפיסות על ידי החרדים. כך למשל, עד בג"ץ לאה שקדיאל ב־1989 נשים לא הורשו להיות חברות מועצות דתיות. הרבנות איימה להחרים מועצות דתיות אשר ישלבו נשים ואף פרסמה פסק הלכה האוסר זאת. בג"ץ קבע שאין כל מניעה לשילוב נשים במועצות דתיות, והרבנות… ישרה קו. כיום נשים משרתות במועצות דתיות ופסק ההלכה ההוא נשכח.

זו רק דוגמה אחת מני רבות, והיא מלמדת אותנו שיעור חשוב על טיבה של ההלכה: היא תמיד תתרחב בדיוק עד המקום שיאפשרו לה. ההלכה היא אורגניזם שגדל לכל חלל פנוי: ההיגיון הפנימי שלה מורה על התפרטות להוראות רבות ככל האפשר על תחומי חיים רבים ככל האפשר. מצד שני, אותו אורגניזם מגלה גמישות מרשימה: כאשר הוא נתקל בקיר הוא פשוט משנה כיוון. במקום להתחשב ולכופף את המרחב הליברלי לצרכי ההלכה, עמידה יציבה תאפשר להלכה להתכופף בפני צרכי המרחב הליברלי, מה שיעשה טוב לשני הצדדים.

אם בחלקיו הראשונים הספר דן במתח בין הפרדה מגדרית לזכות לשוויון ובאתגר הרב תרבותיות, בחלקו האחרון מקשרת תירוש בין היוזמות להפרדה מגדרית לבין ניסיון ההפיכה המשטרית. תירוש מבארת כיצד מיסוד המימדים ההיררכיים והסמכותניים של המסורת משתלב באופן בלתי נמנע עם פירוק הדמוקרטיה הישראלית. ההתקפה על בית המשפט העליון הרי הייתה מיועדת, על פי הודאת נציגי החרדים עצמם, לנטרל את כוחו כשיפסוק נגד אי־שוויון בגיוס, נגד הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים או נגד הדרת נשים.

אחת המהפכות הגדולות של העידן המודרני היא השוואת מעמדן של נשים לזה של גברים. קשה כיום לדמיין שעד לפני כ־100 שנה גם בדמוקרטיות המתקדמות ביותר לנשים כלל לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר — מצב שבהיווסדה של המדינה החרדים וחלק מהציונות הדתית רצו לשמר. התנועה הפמיניסטית היא אחת המצליחות בתולדות האנושות, אבל בדיוק בגלל זה היא מאיימת כל כך על כל תנועה מסורתית. את האיום הזה מתרגמים עבורנו לדרישות להפליית נשים: לכאורה כדי שדתיים יוכלו להשתלב, נשים צריכות להיות מודרות.

ספרה של תירוש מנסח במילים ברורות מדוע אסור להסכים להדרת נשים, מדוע זכויותיהן של נשים חייבות להיות חלק בלתי נפרד מכל חברה מתוקנת ומדוע מדובר בחלק מהותי מהמאבק על ישראל דמוקרטית. כי אין דמוקרטיה ללא שוויון. כפי שכותבת תירוש, "שוויון הוא השבת של הדמוקרטיה: ערך שמותר לפגוע בו רק כשמדובר בפיקוח נפש". עד שלא נבין את זה נמשיך לראות גברים יהודים ונוצרים מתפללים יחד בעוד נשים מורחקות מהמקום על ידי סדרנים.

—

פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות. ספרה פרופ' יופי תירוש, הופרדנו כך: מורה נבוכים להפרדה מגדרית, יצא בהוצאת קרן ברל כצנלסון.

אולי אין זה מקרה שהחיבור המרכזי שג'ון לוק מתפלמס איתו נקרא 'פטריארכה'. שתי המסכתות על הממשל שכתב, שגיבשו והנהירו את הבסיס למחשבה המדינית הליברלית, יוצאות להפריך את ההנחות שביסוד אותו חיבור, שכתב הוגה בריטי אחר, רוברט פילמר. פילמר תמך בשלטון מלוכני אבסולוטי: למלך הזכות המוחלטת לעשות ככל אשר יחפץ, ולנתיניו החובה המוחלטת לציית לו, אף עד מוות. אין כל אפשרות לערער על ציוויי המלך, מפני שהוא מקבל את סמכותו מהאל.

על פי פילמר, כל מלך הוא ביטוי מקומי לסמכותו של האדם הראשון, שמונה על ידי אלוהים (בפרק א' של ספר בראשית) לכבוש ולרדות בכל חיה הרומשת על פני הארץ. זכות זו עוברת בירושה ממלך לבנו, ובזעיר אנפין קיימת גם לכל גבר בביתו. אלוהים הוא שליט העולם, המלך שליט הארץ, והגבר שליט הבית. כך היה מאז ומעולם וכך יהיה לנצח.

לוק סבר אחרת. הוא לא חלק על העובדה, המובנת מאליה לדידו, שאלוהים ברא את האדם. אולם הוא סבר שמה שהאל העניק לו, לא הייתה סמכות לשלטון אבסולוטי, אלא את ההפך הגמור: שוויון וחירות. מבחינתו של לוק, בריאתו של האדם בצלם אלוהים מבססת את השוויון בינינו ומלמדת על התבונה שניתנה לנו להכריע על פעולותינו בעצמנו. ב'מסכת השנייה על הממשל' גם קובע לוק, כי "הואיל וכולנו שווים ובלתי־תלויים — אין האחד רשאי להרע לזולתו ולפגוע בחייו, בבריאותו, בחירותו או בנכסיו".

שימו לב, השנה היא 1689, ולוק מגבש רשימה ראשונית של זכויות: חיים, בריאות, חירות, קניין. הוא מניח את הבסיס לשיח זכויות אוניברסלי, שעל פיו לכל בני האדם, בכל מקום וזמן, מרחבים של עצמיות ואוטונומיה שאין לאיש — גם לא למלך — רשות להפקיע.
כדי לבסס את יסודות התפיסה הפוליטית הליברלית מוסיף לוק את רעיון האמנה החברתית. על פי לוק, החברה האנושית מיוסדת על הסכמה ראשונית של כל אחד מפרטיה לוותר על מעט מחירויותיו (למשל, החירות להסתובב עירום בפרהסיה), לכונן חוקים ושלטון מרכזי, ובתמורה לזכות בהגנה על זכויותיו הבסיסיות. בהתאם לכך, יטען לוק, כל שלטון שואב את הלגיטימציה שלו מהשמירה על זכויותיהם של נתיניו, ולהפך: שלטון שאינו שומר על זכויותיהם אינו שלטון לגיטימי.

בעוד הלגיטימציה לשלטון הפטריארכלי של פילמר מוענקת מלמעלה למטה — המלך מקבל רשות למשול מהאל — אצל לוק הלגיטימציה של השלטון נובעת מלמטה למעלה: השלטון מכונן מהסכמתו הראשונית של הציבור ובתנאי שזכויותיו נשמרות. אינדיבידואליזם, ליברליזם, דמוקרטיה, חילוניות — כל כך הרבה מקופל ברעיונות המהפכניים הללו.

***

בעשור האחרון מתחולל ויכוח אקדמי ער בנוגע למעמדו של ג'ון לוק בתולדות הליברליזם. האם אכן היה לוק "אבי הליברליזם" כפי שנהוג לומר, או שמא הייתה תרומתו קטנה הרבה יותר? לאחר שכבר הפך לפוסטר־בוי של הסדר הליברלי העלו "היסטוריונים חדשים" פקפוקים באשר להשפעתו.

ללא ספק, לוק לא חשב על עצמו כעל "ליברל". השימוש במילה זו לתיאור של השקפת עולם הגיע רק סביב 1812 בספרד, כשקבוצה של מדינאים כינתה עצמה "ליברלים" וניסחה חוקה (שבוטלה מאוחר יותר על ידי המלך). ניתן גם בהחלט להסכים שהרעיונות שלוק העלה בכתביו נאמרו לפניו ואחריו. אולם לוק הצליח לשזור יחד את עיקרי הסדר הליברלי באופן בהיר ויסודי, לתת להם ניסוח חד וקולע, וחיבוריו — בעיקר 'המסכת השנייה על הממשל' — הפכו לבסיס שעליו יבנו אחרים רפובליקות, למשל ארה"ב או צרפת המהפכנית.

לוק כותב כהוגה קלאסי של תנועת הנאורות, וככזה מחיל תפיסות רציונליות ומופשטות באופן אוניברסלי. 100 שנים אחריו עלתה תפיסה היסטוריציסטית, שמיקמה מבנים הגותיים וחברתיים כתולדות של זמן ומקום מסוימים. כך אדמונד ברק (1729־1797), שהיה בהחלט ליברל אולם אחז בהשקפה שמרנית, דחה את רעיון האמנה החברתית ואף את תפיסת זכויות האדם האוניברסליות, ועמד על זכויות "מורשתיות" בלבד: אין זכויות שנולדים איתן, אלא רק כאלה שעוגנו בחוקיה של חברה מסוימת.

תפיסות ליברליות שמרניות יותר אכן צמחו במקביל לתפיסותיו של לוק (בראש ובראשונה אצל ג'ון סלדן, 1584־1654), אולם הליברליזם של לוק היה זה שהשפיע באופן מובהק על המהפכות הגדולות של סוף המאה ה־18, הצרפתית והאמריקאית. קשה למעשה לדמיין את הכרזת העצמאות האמריקאית — "אנו מחזיקים שאמיתות אלה מובנות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים, ושהבורא העניק להם זכויות מסוימות" — ללא כתביו של לוק, ובראשם 'המסכת השנייה על הממשל'.

המסכת תורגמה לעברית בעבר, אולם התרגום האחרון של יוסף אור יצא לאור לפני קרוב ל־70 שנה. הצורך בתרגום חדש הוא ברור, ותרגומו של אהרן אמיר, שהשלימו לפני שנפטר, יפה וטוב. יש להודות לעורך הסדרה Yigal Liverant וכן ליקותיאל שהם, שערך את הטקסט והוסיף מבוא היסטורי מצוין.

***

לקראת סוף המסכת פונה לוק לכתוב על צורות בלתי־לגיטימיות של שלטון, כשהראשונה בהן היא כיבוש. על פי לוק, "הפולש שלא בצדק לרשותו של אחר, לעולם לא יוכל במלחמת עוול כגון זו לזכות בזכות על הנכבש". הדבר נכון בכל הנוגע למלחמה אימפריאליסטית, אולם לוק מתעקש שזה המצב גם במלחמת הגנה. גם אם הכיבוש נעשה כתוצאה מהדיפת האויב אל תוך שטחו, "שלטון זה אינו אלא שלטון עריצות".

לוק מבהיר, שאותו היגיון שעומד בבסיס החברה הליברלית ששירטט — הסכמת הנמשלים, שמירה על זכויותיהם — תקף לגבי בני עם אחר שנכבשו. דבר זה היה ברור ללוק לפני 350 שנה, ובוודאי שהוא מובן מאליו כיום, כאשר הסדר הליברלי שנבנה על מחשבתו אומץ במערב כולו ובחלקים נוספים של הגלובוס. המצפים שהעולם המודרני ישכח את האמת הזאת מצפים ממנו לבגוד במורשת שעומדת כאחד מיסודותיו.

האם ניסוג מחדש לפטריארכיה שדחה לוק ונסכים להיררכיה בין בני אדם ולחובת ציות לממונים בעיני עצמם על ידי האל? על כל התהפוכות שאנחנו חווים בזמן הזה, אפשר לקוות ולשער שלא.

[פורסם במוסף התרבות והספרות של ידיעות אחרונות. קישור למאמר באתר ynet]

האם קרה משהו בארבע מאות השנים האחרונות? האם ההומניזם, הפמיניזם, הליברליזם, הדמוקרטיה, המהפכה המדעית, תהליך החילון – האם כל אלה הם מאורעות חד פעמיים המסמנים שינוי טקטוני בתולדות האנושות, או אוסף מקרי של התפתחויות היסטוריות, מאורעות מעניינים כשלעצמם אבל חסרי כל ייחוד מבחינה מהותית, אירועים שאינם משמעותיים יותר מאינספור אחרים שנמצאים על הרצף ההיסטורי שהוא תולדות ההומו-ספיאנס?

השאלה הזאת, שבמקום אחר כיניתי השאלה החשובה ביותר שאדם יכול לשאול, ממסגרת עבורנו שאלות חשובות אחרות כמו שאלת קיומו של אלוהים או משמעות החיים. זאת מכיוון היא מבארת את הפרדיגמה דרכה אנחנו עונים על השאלות הללו. שכן אם תהליך החילון או הפמיניזם, לשם דוגמא, אינם מאורעות משמעותיים מהותית אלא רק עוד תופעות היסטורית, עלינו לענות על שאלת משמעות החיים בדיוק כפי שהיינו עונים עליה לפני חמש מאות או אלף או אלפיים שנה.

לעומת זאת, אם אלה (או המהפכה המדעית, או הדמוקרטיה, וכו') מהווים שינוי מהותי בתולדות האנושות, התשובה לשאלת משמעות החיים חייבת להתנסח אל מול המציאות החדשה הזאת, כלומר על רקע התובנה שמשהו יסודי מאוד השתנה. במילים אחרות, על מנת לחקור את משמעות החיים בעידננו לא מספיק להעתיק ולהדביק תשובות מלפני אלפיים שנה. עלינו להישען על העבר, אבל לחשוב בעצמנו, מחדש.

בספרם בשבחי הספק עונים פיטר ברגר ואנטון זיידרפלד על השאלה לעיל בחיוב. ברגר, מגדולי הסוציולוגים במאה העשרים, משתף בספר פעולה עם זיידרפלד הפילוסוף כדי לעמוד על מאפייני המודרנה ולהבין דרכם שתי נטיות שנובעות מתוכה: הרלטיביזם והפונדמנטליזם. על פי השניים עלינו ללמוד לא להיסחף לנקודות הקיצון הללו, ולהחזיק בהשקפת עולם שהיא מחד יציבה ובטוחה בעצמה, ושמאידך לא מוותרת על קמצוץ של ספק. איך עושים זאת?

ראשית מבינים את העידן המודרני. מאפיין ראשון שעומדים עליו המחברים הוא הגיוון. המודרנית, הם כותבים, "מרבגנת", כלומר מעודדת רבגוניות, ריבוי ושוני. הגיוון מגיע באופן בלתי נמנע עם תהליכים של תיעוש, עיור, אוריינות והתפתחות תקשורת המונים. בשונה מחיים בשבט או בכפר, החיים בעולם המודרני כוללים מגע בלתי נמנע עם בני אדם ורעיונות שזרים לנו. אם לא די בכך, מופעל עלינו לחץ תמידי להיות סובלניים ומכילים כלפיהן – שהרי בלתי אפשרי יהיה לקיים את החברה והכלכלה המודרניים אם שכנים, שכונות, ערים או מדינות יצאו להילחם זה בזה בגלל הבדלי השקפה, זהות או חילוקי דעות אמוניים.

בנוסף, העידן המודרני מאפשר לנו לראשונה גם אינספור אפשרויות בחירה. אם בעבר זהותנו הדתית, הלאומית או המקצועית היו קבועות מראש ובלתי משתנות למשך כל חיינו, אם בעבר לא היינו בוחרים אפילו עם מי נתחתן, כיום הפרט מעצב את חייו בעצמו. הוא או היא יכולים לבחור את מסלול חייהם, את תפיסת עולמם, את אמונותיהם ואף את מגדרם.
בשנות השבעים הקדיש ברגר ספר שלם למצב חדש זה, תחת הכותרת The Heretical Imperative ("הציווי הכופרני"). מקור המילה כפירה באנגלית, heresy, הוא במילה היוונית hairein, שפירושה לבחור. הכופר הוא זה שבוחר, ובימי קדם בחירה כמעט שלא היתה עולה על הדעת.

העידן המודרני שינה את מצבנו מיסודו. לא רק שאפשר כיום לבחור, אלא אנחנו נכפים לבחור, בין אם נרצה או לא. פשוט: לכל מי שחי בחברה המודרנית ברור שאם הוא רק רוצה – הוא יכול אחרת. אנחנו מכירים תפיסות עולם ודתות רבות ושונות ואנחנו חופשיים לאמץ אותן. וזה כשלעצמו אומר שגם אם נִדְבק בדת אבותינו, אנחנו בוחרים. אנחנו נאלצים לבחור, גם אם הבחירה היא להישאר בדת שאליה נולדנו. על פי ברגר בעוד לאדם הפרה-מודרני כפירה היתה אפשרות נדירה ומסוכנת, לאדם המודרני כפירה היא חובה. הכפירה – הבחירה – כפויה עלינו.

הגיוון הרב, והבחירות הרבות שאנחנו נכפים לערוך לגבי מסלול חיינו, מצטרפים למאפיין נוסף של העידן המודרני: האימסוד, שהוא ההפך ממיסוד. לכל חברה יש מוסדות שונים: מבנים חברתיים, נורמות, אידיאלים, מנהגים. המשפחה היא מוסד שכזה, כמו גם שיח הזכויות, וכן לחיצת יד בתחילת מפגש. בעוד שבעולם הפרה-מודרני מוסדות כאלה היו מובנים מאליהם ולא זוכים לבדל של פקפוק, בחברה המודרנית הם מושמים בסימן שאלה תמידי.

כפי שמציינים ברגר וזיידרפלד, בעידננו אנחנו סומכים על מקורות סובייקטיבים של סמכות: התבונה, המצפון, הרגש, החוויה. הסמכות הופרטה והופנמה, וכל אחד מאיתנו הוא אדון לעצמו. מוסדות חברתיים, שפעם נהנו מסמכות יציבה כמייצגי חכמת הדורות, מורשת הקהילה או דבר האלוהים, נידונים לערעור. המודרניות מאמסדת.

אז האם קרה משהו בארבע מאות השנים האחרונות? קרה הרבה מאוד: כולנו נכנסנו למציאות מרבגנת, כופרנית ומאמסדת. מסלול חיינו והאמונות שלנו נתונים לבחירה באופן חסר תקדים, ובאמצעות מקורות סמכות פרטיים. תהליך החילון הוא תולדה של שינויים אלה, כמו גם השינויים התרבותיים והחברתיים התכופים שאנו חווים.

אל מול מצב זה בני אדם מפתחים מגוון תגובות. ברגר וזיידרפלד עומדים על שתיים מהן: הרלטיביזם, והפונדמנטליזם. הרלטיביזם אינו רק סובלנות ופלורליזם, אלא התפיסה שרעיון האמת עצמו הוא מזיק. אין אמת אחת, ולדרוש אותה היא איוולת מסוכנת, או לחילופין (בתפיסות פוסטמודרניסטיות שונות) פעולה כוחנית של כפייה. מנגד, פרטים שהעידן החדש של הסובלנות והבחירה מעורר בהם חרדה נסוגים אל פונדמנטליזם דתי: ההתעקשות שיש רק דת אמת אחת, ורק פרשנות אחת נכונה לאותה דת: הפרשנות שלהם.

הבעיה העיקרית ברלטיביזם היא שזו טעות. יש אמת ולרוב לא כל כך קשה להגיע אליה. גם הרלטיביסטים האדוקים ביותר ידרשו מהרופא לדעת באופן ודאי האם הגידול בריאתם השמאלית הוא שפיר או ממאיר. הבעיה בפונדמנטליזם חמורה יותר: מדובר בתופעה אלימה שמגלה חוסר סובלנות מהותי לתפיסות אחרות ורומסת את כבוד האדם.

הפונדמנטליסטים, שמגיבים למצב המודרני על ידי דוגמטיות אמונית, מגלים צרות אופקים וחוסר יכולת להתמודד עם הגיוון של המצב המודרני. הם בהכרח יתדרדרו לאלימות בניסיון לאשרר את אמונותיהם ולהגשים את שאיפותיהם, כפי שניתן לראות בקלות באיראן, בעזה תחת שלטון החמאס או במאחזים הבלתי חוקיים ביו"ש. חברות שעליהן ישלטו פונדמנטליסטים תהיינה נחשלות בהכרח, משום שחוסר היכולת שלהם להודות בריבוי השקפות ותפיסות ידון אותן לסטגנציה ולחוסר התפתחות.

בין הרלטיביזם לפונדמנטליזם מצביעים ברגר וזיידרפלד על יסוד מרכזי שעליו ניתן לבנות תפיסת עולם חיובית: האדם. ליתר דיוק, כבוד האדם וחירותו. האדם הוא מקור המוסר לא מכיוון שהוא בודה אותו מלבו, אלא מכיוון שהוא העוגן שסביבו המוסר חייב לסוב. "טבע האדם," כותבים המחברים, "אינו פיקציה אלא מונח המציין דבר ממשי ובעל אופי אוניברסלי. המתקפות הנתעבות ביותר על כבוד האדם התאפשרו רק הודות להתכחשות לעובדה זו".

בעוד שההכרה בערכו של היצור האנושי משותפת לתרבויות רבות,

המסורות המונותאיסטיות הגדולות… מתארות את האדם כמי שנברא בצלם אלוהים, וסללו בכך את הדרך להכרה בכבוד ובחירות האנושיים ולתפיסה שוויונית.

באופן מרענן בכנותו עומדים ברגר וזיידרפלד על כך כי "רק בתרבות המערבית מוסדה הבנה זו של האנושות בצורת המשטר והחוק."

כוונתם היא כמובן לסדר הליברלי ולדמוקרטיה המערבית. צורות ממשל אלה עיגנו את ההכרה בכבוד האדם במוסדות חברתיים ופוליטיים, ובכך העניקו לו הגנה. מעבר לכך, הדמוקרטיה הליברלית נותנת מעצם טבעה מקום לספק, שכן החירות והאוטונומיה של האזרחים נשמרת רק בתנאים של אי-ודאות מסויימת, של אפשרות תזוזה, של אפשרות כפירה. הספק, כותבים המחברים, "מצוי בליבה של השיטה הדמוקרטית".

בשבחי הספק הוא קודם כל טקסט הומניסטי עמוק, שיושב היטב במסורת שהתחילה עם הספר ממנו נטל את כותרתו: בשבחי הסכלות של ארסמוס (1509). תרגומו של יניב פרקש קולח ובהיר, ויש להודות להוצאת לוין הצעירה ולאסף שגיב, העורך, שהביאו לנו אותו. הספר עושה רבות לביאור המצב המיוחד שבו אנחנו, האנשים המודרניים, מוצאים את עצמנו, ולמרות שנכתב ב-2009 מיטיב לנחש את המשבר הפוליטי הגלובלי שפוקד אותנו כיום. עמידתו על כבוד האדם וסגולות הדמוקרטיה הליברלית הופכים אותו גם לחלק חיוני בספרייה הנבנית כעת, ספריית המדריכים הקצרים למאבק על הדמוקרטיה. והמאבק רק בתחילתו.

—

פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות

עבורנו, שנמצאים בתוככי המשבר השני של הסדר הליברלי, מענין לחזור למחשבות של אלה שעברו את המשבר הראשון, זה שלפני מאה שנה הקים על הדמוקרטיה הליברלית את הפשיזם מימין ואת הקומוניזם משמאל. 'המיתוס של המדינה' מציג את מחשבותיו של אחד האינטלקטואלים הגדולים של התקופה, ארנסט קסירר, יהודי-גרמני שעסק כל חייו בניתוח המחשבה האנושית, בעיקר במתח בין התבונה למיתוס.

קסירר נאלץ להתפטר ממשרתו באוניברסיטת המבורג עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, עבר לשוויץ, ואחר כך לארצות הברית, שם הרצה באוניברסיטת קולומביה עד מותו באפריל 1945. את הספר כתב בשנותיו האחרונות, וביקש לסרטט בו היסטוריה אינטלקטואלית של הפשיזם: אילו רעיונות היו צריכים להבשיל על מנת שאומות כגרמניה או איטליה תוכלנה לעקוד את עצמן בכתונת משוגעים טוטליטרית ולהביא חורבן כה מוחלט על עצמן וסביבתן.

כאיש תנועת הנאורות תולה קסירר את האשמה ב"חשיבה מיתית", כלומר בנסיגה מחשיבה תבונית אל נפתוליו המפתים של המיתוס. "חווינו שינוי קיצוני בתבניות המחשבה הפוליטיות" הוא כותב בפסקת הפתיחה של הספר. את השינוי הזה הוא רוצה לבאר.

לקסירר היה כבוד רב למיתוס. עבורו הוא מהווה דרך מחשבה משלימה לתבונה, אשר תופסת את המציאות כשלמות הוליסטית במקום כרשימת מלאי של חפצים וחוקים. עוד בשנות העשרים הוא כתב ספר שלם על "מחשבה מיתית", ובו קבע באופן נבואי כי "המיתולוגיה של עם מסויים לא מוכתבת על ידי ההיסטוריה שלו; ההיסטוריה היא שמוכתבת על ידי המיתולוגיה." אבל מהי אותה מיתולוגיה שהכתיבה את הנאציזם?

קסירר מתחיל באפלטון, עובר בנצרות ומגיע אל הרנסאנס ואל מקיאוולי, מראשוני ההוגים המדיניים המודרניים. חידושו הגדול של מקיאוולי לא היה הרישיון שנתן לרמייה ונכלוליות – אף מלך לא היה זקוק לו – אלא הפרדתה של הפוליטיקה מהדת ומהמוסר, והשתתתה על תבונה ותועלתנות. למעשה, עבור מקיאוולי הדת עצמה הופכת לכלי בידי החזקים, על מנת לדכא את החלשים. בכך מקיאוולי מציע שימוש תבוני ומניפולטיבי במיתוס.

משם עובר קסירר לעליית הסדר הליברלי ומוצא בפילוסופיה הסטואית את הבסיס לחירות האינהרנטית שהעניקו הוגים כהובס, בודן או גרוטיוס לאינדיבידואל. מרגע שהגדרנו את האדם כחופשי מטבעו, כותב קסירר, הדרך סלולה לייסוד מדינה על בסיס זכויות טבעיות ושוויון מהותי, ומתוך מסגרת תבונית. עלייתה של המדינה המודרנית, אפוא, מקבילה לעלייתה של תנועת הנאורות.

אבל לנאורות קמה התנגדות. קסירר מוצא שלוש תפיסות שחברו יחד ויצרו – רעיונית – את המפלצת הנאצית. הראשונה היא תפיסת הגיבור הרומנטית, שבאה לידי ביטוי מושלם בחשיבתו של ההוגה הסקוטי תומס קרלייל. על פי קרלייל ההיסטוריה מעוצבת על ידי "גיבורים", יחידי סגולה שניחנים לא רק באומץ, אותנטיות ויוזמה, אלא שמבטאים את האמת באופן שמהדהד את רצונותיהם הכמוסים של בני תקופתם ובכוח רצון שיתגבר על כל מכשול. קרלייל היה נערץ בגרמניה של ראשית המאה העשרים, ורעיונותיו הזינו את תפיסת הפיהרר כמי שרצונו מבטא ואף מגלם את רצון העם, ועל כן ביכולתו לעצב מחדש את גרמניה, ואף את העולם.

התפיסה השניה שממקם קסירר בשורשי הנאציזם היא תפיסת המדינה של הוגה הגרמני הענק, ג.ו.פ. הגל. עבור הגל המדינה היא לבם של החיים ההיסטוריים והביטוי העליון של התגשמות האלוהות בחברה האנושית. "המדינה היא הילוכו של אלוהים בעולם", כתב הגל, וממילא ברור שהיא אינה התאגדות וולונטרית של בני אנוש, מסגרת שקיימת מתוקף "אמנת חברתית" כלשהי. לא: המדינה היא ישות חיה, יצירה אידיאלית שמבטאת אמת עליונה. עבור קסירר ברור כי "שום שיטה פילוסופית לא תרמה במידה רבה כל כך לעלייתם של הפאשיזם והאימפריאליזם" כתפיסה הזו.

הרגל השלישית עליה עומד הנאציזם על פי קסירר היא תורת הגזע של ארתיר דה גבינו. בניגוד לקרלייל ולהגל, גבינו אינו מוכר כיום, אולם הוא האיש שהציג לראשונה תורת גזע המחלקת את האנושות לגזעים שונים, נחותים ועליונים, ומתיימרת לתוקף מדעי. בספרו "המאמר על אי-השווין הגזעי בין בני האדם" (1853-1855) הסביר גבינו כי מבין שלושת הגזעים העיקריים – הלבנים, השחורים והאסיאתים – רק הלבנים מסוגלים לפתח תרבות. כל יצירה תרבותית שנמצא אצל אחרים היא בהשפעתם. גבינו היה חרד מערבוב גזעי, וסבר ש"דילול" הגזע הלבן יביא לנפילתו.

"האויב העוצמתי ביותר של גובינו", כותב קסירר, "היה כמובן התפיסה הדתית של המקור והייעוד של האדם". אם כל בני האדם הם צאצאיו של זוג אחד, אם כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, איך אפשר לדבר ברצינות על גזעים עליונים ותחתונים או על שיעבודו של הפרט לגורלו של גזע? גובינו היה מאמין קתולי, ולא הצליח כל חייו ליישב את המתח. הנאצים פשוט התעלמו מהנצרות.

יש לשים לב למשותף בין שלושת היסודות הרעיוניים שמביא קסירר: כולם יוצאים נגד ערכים הומניסטים וליברלים כשוויון מהותי בין בני אדם, וסגוליותו וחירותו של הפרט. אצל הגל וגובינו הפרט אסור לכוחות שגדולים ממנו – המדינה והגזע; אצל הגל וקרלייל נמצאים גיבורים המבטאים את "רוח העולם" שאין לעמוד בדרכה; אצל גובינו וקרלייל עולה היררכיה מודרנית, שמחליפה את ההיררכיות הדתיות או המעמדיות של ה-ancien regime ומציגה גיבור שעליון על ההמונים – או אריסטוקרטיה של גזע. בסופו של חשבון בכלך מקרה ניצב הניסיון לחזור ולהצדיק היררכיה נצחית.

והיום? לעומת השיטות ההגותיות האלה, היריב העיקרי של הסדר הליברלי בזמננו נראה עלוב למדי. הפופוליזם מציע אלטרנטיבה דלה וחלקית לליברליזם, ובוודאי שאינו פורס מבנים מטאפיזיים של גזע או "רוח" או אישיות עליונה. הפופוליזם אף יוצא במוצהר נגד כל סוג של עליונות, של אליטות חברתיות ואף של מומחיוּת. באופן ערמומי, תוך כדי כך הוא מקדם אריסטוקרטיה חדשה, של נאמנות למנהיג, של כוח וכסף חסרי גבולות.

קסירר מת חודש לפני כניעתה של גרמניה הנאצית, אולם הוא ידע שהובסה, ואיתה המיתוס הנאצי. עם זאת בסוף ספרו הוא מזהיר את הקורא כי אין בכוחה של התבונה "להשמיד את המיתוסים הפוליטיים", מפני שהמיתוס "חסין כנגד טיעונים רציונליים". עלינו מוטל להבין את המיתוס, מפני שיש לו כוח ממשי, כוח משנה מציאות והיסטוריה.

בספרו האחרון מנסה קסירר לבאר לנו את המיתוסים שהעלו את הפאשיזם. התרגום של חילי אטיה קולח ובהיר, ויש להודות להוצאת כרמל על תרומתה המתמשכת של תרגומי ספרי עיון משמעותיים לעברית. את המיתוסים שמניעים את יריבי הליברליזם כיום מוטל עלינו להמשיך ולבאר.

—

פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, 7.2.25

מעבר לאומללות, לעצב, לאבל על מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה, ניצב חוסר האונים: התחושה המחרידה שאנחנו נלקחים בעל כורחנו למקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. כמו בחלום רע, אנחנו במושב הנוסע של אוטובוס ללא בלמים, וגבולות המדינה הם חלונותיו הסגורים.

"ההליך יצא לדרך והכול ייוודע לך בבוא הזמן", אומר אחד הזרים שמגיעים לעצור את ק' בספר "המשפט" של קפקא (מגרמנית: אילנה המרמן), ומצייר בדייקנות את חוסר האונים של האזרח אל מול מנגנוני המדינה. "נחטפנו", זועקים המפגינים בבגין ומול בית הנשיא, ומביעים את אותה המצוקה.

חוסר האונים שעומד כבסיס למצבנו הנוכחי מציב אותנו אל מול כוחה העצום של המדינה. אנחנו נתקלים בכוח הזה כשאנחנו מתגייסים או מתבשרים על ביקורת של מס הכנסה, אבל בזמן הזה הקווים מתחדדים והסכנה לאבד את כל מה שיקר לנו ברורה ומיידית. כאילו הפכנו מאזרחים לנתינים, אנחנו עומדים פעורי עיניים אל מול החלטות השלטון. כמאמינים בידיו של אל קנא, אנחנו חסרי יכולת להשפיע ואף חסרי ידע על מה שעוד צפוי.

במאמרו "הרהורים על הטרגדיה" משנת 1829, הצביע בנז'מן קונסטן על התמורה העמוקה שחלה בתודעה האנושית עם הכניסה לעידן המודרני. קונסטן מסביר שאין עוד היגיון בכתיבת טרגדיות המציבות את האדם אל מול כוחות הגורל או האלים — אלה כבר לא מעסיקים אותנו, ובכל אופן אינם הישויות שבאמת מאיימות עלינו. את מקומם תפסו כוחות אחרים, מוחשיים הרבה יותר ומחרידים לא פחות:

הסדר החברתי, פעולת החברה על הפרט בשלבים ובזמנים שונים, רשת המוסדות והקונבנציות שעוטפת אותנו מלידה ואינה מרפה עד מותנו — אלה הכוחות הטרגיים שעלינו לדעת להפעיל. הם המקבילה המדויקת של הגורל אצל הקדמונים. משקלם כולל את כל מה שהיה בלתי־מנוצח ודכאני בגורל… הציבור שלנו יופעל באופן עמוק יותר ממאבקו של הפרט אל מול הסדר החברתי ששודד או לוכד אותו מאשר על ידי אדיפוס שנרדף על ידי הגורל או אורסטס הנתון בידי אלות הנקם.

קונסטן (1767–1830), הוגה שווייצרי־צרפתי ומהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", הבין שמשהו יסודי השתנה בתודעת האדם. המעבר אל המודרנה ותהליך החילון הפרידו אותנו מתפיסת העולם שעל־פיה כל גרגיר חול וכל עלה עשב הם חלק מתוכנית אלוהית כוללת, שכולנו כמוהם שזורים בסדר הוליסטי ונענים לכוחות גדולים מאיתנו. עם זאת, עלייתה של מדינת הלאום הביורוקרטית הציבה מוסדות אחרים, גדולים ומאיימים לא פחות, שאנחנו נתונים למרותם.

מה שהפחיד את מחברי הטרגדיות היווניות היתה ידו של הגורל, של המוירות (Moirai), האלות שקבעו לכל אדם את מהלך חייו ואת רגע מותו. הרומאים חששו מפורטונה (Fortuna), אלת המזל והגורל, והעבריים הקדומים חששו כמובן מאלוהים. מה שמפחיד אותנו הוא מנגנוני האכיפה והביורוקרטיה של המדינה. בין גלגלי השיניים שלהם, לא של אלות הגורל, אנחנו עלולים להיטחן.

ואכן, יצירות דרמה גדולות בעת הזאת עומדות לא על זעם האלים אלא על המתח שבין הפרט לשלטון. למן "מיכאל קולהאס" של קלייסט דרך "המשפט" של קפקא ועד "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט, אנו עדים לחיכוך הבלתי נמנע בין הפרט למערך הפוליטי־חברתי, ללא צורך בהתייחסות לכוחות עליונים. לא תיאולוגיה, אלא פוליטיקה. לא גורל, אלא ממשל. מה שמניע אותנו אינו הקשר עם האל, אלא הקשר עם המשטר, ואנחנו חוששים יותר ממעצר שרירותי מאשר משיפוטו של הקב"ה ביום כיפור.

אל מול כוחם של האלים הציעו לנו הדתות מנגנוני הגנה: נוסחי תפילה, אמצעי טהרה, טקסי כפרה. אחד החידושים הגדולים של המונותאיזם לעומת הדתות הפגאניות היה האפשרות לכרות ברית עם האל, שמכוננת הֶסְדר הפועל לא רק לטובת מלך מלכי המלכים אלא גם לטובת האדם. האל הבטיח סדר וביטחון, לא רק ניצול או הפגנות כוח שרירותיות.

באופן דומה, אל מול הכוח העצום של המדינה קמו תפיסות פוליטיות שונות שביקשו להגן על האזרח. החשיבה הליברלית (שקונסטן היה מהוגיה המרכזיים) דרשה גם היא לכרות הסכם מול השלטון — אמנה חברתית — שיגביל את כוחו. משטר ליברלי לא יכול לפלוש לכמה ממדים חשובים בחיינו — קניין, ביטוי, תנועה, מצפון וכו'. במדינה ליברלית זכויות אדם ואזרח נשמרות, ואנו מוגנים, לפחות בנוגע אליהן, מידו החזקה וזרועו הנטויה של השלטון.

הרעיון הדמוקרטי ביקש אף ללכת מעבר לכך ולהפוך את סדר הדברים: להעניק לאזרחים כוח על הממשלה; ברצותם יוכלו להפילה ולהחליפה. כעת המשטר הוא שצריך לחשוש משיפוטם של האזרחים, באופן שקלייסט וקפקא בקושי היו יכולים לדמיין — שלא לדבר על אברהם אבינו. אמנם לא נרצה להיפגש עם מס הכנסה, אולם החיים בדמוקרטיה ליברלית כמוהם כחיים תחת אל רחום וחנון: אנו מוגנים כל עוד אנו עושים את המינימום הנדרש.

מה שעברנו בשנתיים האחרונות היה ריסוק הדרגתי של כל הנחות המוצא והמנגנונים הללו. תחילה ביקשה הממשלה לפגוע במרחב הליברלי, ולסרס את ההגנה היחידה שיש לאזרחי ישראל מפני ממשלתם: בית המשפט העליון. לאחר פרוץ המלחמה — כתוצאה ממחדל קולוסאלי של אותה ממשלה — התמקד המשטר בעיקר בשמירה על עצמו. בהמשך טיפח המשטר את הבייס על חשבון כלל האזרחים, ושלח את בנינו ובנותינו לחזית תוך סירוב מתמשך להציג אסטרטגיה ברורה או להבהיר לאן פנינו מועדות. כעת אנחנו נתונים לירי רקטות וטילים, ומונהגים על ידי ממשלה שבה פרחח כאיתמר בן גביר מוגדר כשר לביטחון לאומי.

במקביל, סקרים מתחילת המלחמה מראים שאותה ממשלה נשענת על מיעוט מאזרחי המדינה ושראשיה סובלים מחוסר אמון בסיסי. ממשלה שהתמיכה בה חלקית וקטנה מעצימה את תחושת החטיפה של האזרחים. הוסיפו לזה את ההתכחשות לאחריות, את הזלזול במקצוענות ובמומחיות, את חוסר הנכונות לתיקון דרכיה, ותקבלו אוכלוסייה המרגישה שהיא שבויה בידי אל זועם, קפריזי ומסוכן.

הישראלים שבורחים כעת לחו"ל עושים זאת מתוך תחושה זו של חוסר אונים. במערכת פוליטית תקינה ניתן לסבול ממשל שמנוגד לתפיסת עולמנו מתוך אמון שהוא משרת את כלל האזרחים, ושבכל מקרה ניתן להחליפו. במדינה ממוצעת גם אין אויבים צמאי דם מעבר לגבול שינצלו שלטון מושחת וחסר־כישורים כדי להרוג באזרחיו. הפוליטיקה השבורה של ישראל מציגה את ההפך הגמור: אנו נתונים לממשלה שמקדמת פוליטיקה מגזרית מובהקת, שמטפלת במשבר הגדול ביותר בתולדותינו ללא אסטרטגיה, ושמסכנת את חיינו בכך שהיא נכשלת, כבר מעל שנה, בהחזרת הביטחון לערינו.

נקלענו לטרגדיה מודרנית, אם כי לא בלתי נפוצה. אזרחי רוסיה, ונצואלה וגם סוריה שכנתנו מכירים את הסיפור מקרוב. כעת אנחנו הניצבים של אותו מחזה, שבו משטר אגוצנטרי לוקח אוכלוסייה לעבר חורבן. "אל בן תמותה", קרא תומס הובס למדינה. אצלנו אותו אל מפר את הברית הבסיסית בינו ובין האזרחים, ובעיוורונו סבור לא רק שהם אמורים לשתוק ולהמשיך לתת בו אמון, אלא גם להמשיך להעלות לו עולות. ממונותאיזם עברנו לפגאניות, ואין לדעת מה יחליט המולך מחר. למרד באל־מדינה מתעלל שכזה קוראים מהפכה. לתהליך של חילון קוראים הגירה.

נתיניו של אדיפוס לקו במגפה מפני שחיו תחת מלך חוטא. רק עזיבתו הצילה אותם, ולמזלם הוא ידע לקחת אחריות וללכת כשהבין מה עולל. אזרחי ישראל סובלים מממשלה חסרת אחריות, שיודעת היטב מה עוללה אולם רק מגבירה את אחיזתה בשלטון. אם זה נראה כמו מאבק מול ענק זועם זה לא במקרה. כך נראית עלילת פורענות הגורל בעידננו.

—

פורסם במוסף הארץ