מעבר לאומללות, לעצב, לאבל על מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה, ניצב חוסר האונים: התחושה המחרידה שאנחנו נלקחים בעל כורחנו למקום שאנחנו לא רוצים להיות בו. כמו בחלום רע, אנחנו במושב הנוסע של אוטובוס ללא בלמים, וגבולות המדינה הם חלונותיו הסגורים.
"ההליך יצא לדרך והכול ייוודע לך בבוא הזמן", אומר אחד הזרים שמגיעים לעצור את ק' בספר "המשפט" של קפקא (מגרמנית: אילנה המרמן), ומצייר בדייקנות את חוסר האונים של האזרח אל מול מנגנוני המדינה. "נחטפנו", זועקים המפגינים בבגין ומול בית הנשיא, ומביעים את אותה המצוקה.
חוסר האונים שעומד כבסיס למצבנו הנוכחי מציב אותנו אל מול כוחה העצום של המדינה. אנחנו נתקלים בכוח הזה כשאנחנו מתגייסים או מתבשרים על ביקורת של מס הכנסה, אבל בזמן הזה הקווים מתחדדים והסכנה לאבד את כל מה שיקר לנו ברורה ומיידית. כאילו הפכנו מאזרחים לנתינים, אנחנו עומדים פעורי עיניים אל מול החלטות השלטון. כמאמינים בידיו של אל קנא, אנחנו חסרי יכולת להשפיע ואף חסרי ידע על מה שעוד צפוי.
במאמרו "הרהורים על הטרגדיה" משנת 1829, הצביע בנז'מן קונסטן על התמורה העמוקה שחלה בתודעה האנושית עם הכניסה לעידן המודרני. קונסטן מסביר שאין עוד היגיון בכתיבת טרגדיות המציבות את האדם אל מול כוחות הגורל או האלים — אלה כבר לא מעסיקים אותנו, ובכל אופן אינם הישויות שבאמת מאיימות עלינו. את מקומם תפסו כוחות אחרים, מוחשיים הרבה יותר ומחרידים לא פחות:
הסדר החברתי, פעולת החברה על הפרט בשלבים ובזמנים שונים, רשת המוסדות והקונבנציות שעוטפת אותנו מלידה ואינה מרפה עד מותנו — אלה הכוחות הטרגיים שעלינו לדעת להפעיל. הם המקבילה המדויקת של הגורל אצל הקדמונים. משקלם כולל את כל מה שהיה בלתי־מנוצח ודכאני בגורל… הציבור שלנו יופעל באופן עמוק יותר ממאבקו של הפרט אל מול הסדר החברתי ששודד או לוכד אותו מאשר על ידי אדיפוס שנרדף על ידי הגורל או אורסטס הנתון בידי אלות הנקם.
קונסטן (1767–1830), הוגה שווייצרי־צרפתי ומהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", הבין שמשהו יסודי השתנה בתודעת האדם. המעבר אל המודרנה ותהליך החילון הפרידו אותנו מתפיסת העולם שעל־פיה כל גרגיר חול וכל עלה עשב הם חלק מתוכנית אלוהית כוללת, שכולנו כמוהם שזורים בסדר הוליסטי ונענים לכוחות גדולים מאיתנו. עם זאת, עלייתה של מדינת הלאום הביורוקרטית הציבה מוסדות אחרים, גדולים ומאיימים לא פחות, שאנחנו נתונים למרותם.
מה שהפחיד את מחברי הטרגדיות היווניות היתה ידו של הגורל, של המוירות (Moirai), האלות שקבעו לכל אדם את מהלך חייו ואת רגע מותו. הרומאים חששו מפורטונה (Fortuna), אלת המזל והגורל, והעבריים הקדומים חששו כמובן מאלוהים. מה שמפחיד אותנו הוא מנגנוני האכיפה והביורוקרטיה של המדינה. בין גלגלי השיניים שלהם, לא של אלות הגורל, אנחנו עלולים להיטחן.
ואכן, יצירות דרמה גדולות בעת הזאת עומדות לא על זעם האלים אלא על המתח שבין הפרט לשלטון. למן "מיכאל קולהאס" של קלייסט דרך "המשפט" של קפקא ועד "מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט, אנו עדים לחיכוך הבלתי נמנע בין הפרט למערך הפוליטי־חברתי, ללא צורך בהתייחסות לכוחות עליונים. לא תיאולוגיה, אלא פוליטיקה. לא גורל, אלא ממשל. מה שמניע אותנו אינו הקשר עם האל, אלא הקשר עם המשטר, ואנחנו חוששים יותר ממעצר שרירותי מאשר משיפוטו של הקב"ה ביום כיפור.
אל מול כוחם של האלים הציעו לנו הדתות מנגנוני הגנה: נוסחי תפילה, אמצעי טהרה, טקסי כפרה. אחד החידושים הגדולים של המונותאיזם לעומת הדתות הפגאניות היה האפשרות לכרות ברית עם האל, שמכוננת הֶסְדר הפועל לא רק לטובת מלך מלכי המלכים אלא גם לטובת האדם. האל הבטיח סדר וביטחון, לא רק ניצול או הפגנות כוח שרירותיות.
באופן דומה, אל מול הכוח העצום של המדינה קמו תפיסות פוליטיות שונות שביקשו להגן על האזרח. החשיבה הליברלית (שקונסטן היה מהוגיה המרכזיים) דרשה גם היא לכרות הסכם מול השלטון — אמנה חברתית — שיגביל את כוחו. משטר ליברלי לא יכול לפלוש לכמה ממדים חשובים בחיינו — קניין, ביטוי, תנועה, מצפון וכו'. במדינה ליברלית זכויות אדם ואזרח נשמרות, ואנו מוגנים, לפחות בנוגע אליהן, מידו החזקה וזרועו הנטויה של השלטון.
הרעיון הדמוקרטי ביקש אף ללכת מעבר לכך ולהפוך את סדר הדברים: להעניק לאזרחים כוח על הממשלה; ברצותם יוכלו להפילה ולהחליפה. כעת המשטר הוא שצריך לחשוש משיפוטם של האזרחים, באופן שקלייסט וקפקא בקושי היו יכולים לדמיין — שלא לדבר על אברהם אבינו. אמנם לא נרצה להיפגש עם מס הכנסה, אולם החיים בדמוקרטיה ליברלית כמוהם כחיים תחת אל רחום וחנון: אנו מוגנים כל עוד אנו עושים את המינימום הנדרש.
מה שעברנו בשנתיים האחרונות היה ריסוק הדרגתי של כל הנחות המוצא והמנגנונים הללו. תחילה ביקשה הממשלה לפגוע במרחב הליברלי, ולסרס את ההגנה היחידה שיש לאזרחי ישראל מפני ממשלתם: בית המשפט העליון. לאחר פרוץ המלחמה — כתוצאה ממחדל קולוסאלי של אותה ממשלה — התמקד המשטר בעיקר בשמירה על עצמו. בהמשך טיפח המשטר את הבייס על חשבון כלל האזרחים, ושלח את בנינו ובנותינו לחזית תוך סירוב מתמשך להציג אסטרטגיה ברורה או להבהיר לאן פנינו מועדות. כעת אנחנו נתונים לירי רקטות וטילים, ומונהגים על ידי ממשלה שבה פרחח כאיתמר בן גביר מוגדר כשר לביטחון לאומי.
במקביל, סקרים מתחילת המלחמה מראים שאותה ממשלה נשענת על מיעוט מאזרחי המדינה ושראשיה סובלים מחוסר אמון בסיסי. ממשלה שהתמיכה בה חלקית וקטנה מעצימה את תחושת החטיפה של האזרחים. הוסיפו לזה את ההתכחשות לאחריות, את הזלזול במקצוענות ובמומחיות, את חוסר הנכונות לתיקון דרכיה, ותקבלו אוכלוסייה המרגישה שהיא שבויה בידי אל זועם, קפריזי ומסוכן.
הישראלים שבורחים כעת לחו"ל עושים זאת מתוך תחושה זו של חוסר אונים. במערכת פוליטית תקינה ניתן לסבול ממשל שמנוגד לתפיסת עולמנו מתוך אמון שהוא משרת את כלל האזרחים, ושבכל מקרה ניתן להחליפו. במדינה ממוצעת גם אין אויבים צמאי דם מעבר לגבול שינצלו שלטון מושחת וחסר־כישורים כדי להרוג באזרחיו. הפוליטיקה השבורה של ישראל מציגה את ההפך הגמור: אנו נתונים לממשלה שמקדמת פוליטיקה מגזרית מובהקת, שמטפלת במשבר הגדול ביותר בתולדותינו ללא אסטרטגיה, ושמסכנת את חיינו בכך שהיא נכשלת, כבר מעל שנה, בהחזרת הביטחון לערינו.
נקלענו לטרגדיה מודרנית, אם כי לא בלתי נפוצה. אזרחי רוסיה, ונצואלה וגם סוריה שכנתנו מכירים את הסיפור מקרוב. כעת אנחנו הניצבים של אותו מחזה, שבו משטר אגוצנטרי לוקח אוכלוסייה לעבר חורבן. "אל בן תמותה", קרא תומס הובס למדינה. אצלנו אותו אל מפר את הברית הבסיסית בינו ובין האזרחים, ובעיוורונו סבור לא רק שהם אמורים לשתוק ולהמשיך לתת בו אמון, אלא גם להמשיך להעלות לו עולות. ממונותאיזם עברנו לפגאניות, ואין לדעת מה יחליט המולך מחר. למרד באל־מדינה מתעלל שכזה קוראים מהפכה. לתהליך של חילון קוראים הגירה.
נתיניו של אדיפוס לקו במגפה מפני שחיו תחת מלך חוטא. רק עזיבתו הצילה אותם, ולמזלם הוא ידע לקחת אחריות וללכת כשהבין מה עולל. אזרחי ישראל סובלים מממשלה חסרת אחריות, שיודעת היטב מה עוללה אולם רק מגבירה את אחיזתה בשלטון. אם זה נראה כמו מאבק מול ענק זועם זה לא במקרה. כך נראית עלילת פורענות הגורל בעידננו.
—
פורסם במוסף הארץ
לולאת האל 