התארחתי בפודקסט של TheMarker עם ענת ג'ורג'י וגיא רולניק לשיחה על ליברליזם ומשבר הליברליזם.

דיברנו על התפתחות הליברליזם, על הקשר בין ליברליזם לקפיטליזם, על צביעות הליברלים וכמובן גם על ליברליזם בישראל, כולל ויכוח לוהט: האם נפתלי בנט ליברל?

כמובן הכל לרגל צאת ספרי ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משברינ, שבימים אלה נכנס למהדורה שניה.

קיבלתי הרבה תגובות טובות על השיחה הזאת, ועל כן אני מפרסם אותה גם כאן, מעט באיחור, עם התנצלות.

אתר דה-מרקר

ספוטיפיי

אפל

 

אני שמח לבשר שיצא ספר חדש פרי עטי, ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו.

הספר הוא מבוא קצר, בהיר ונגיש לליברליזם. הכוונה היא לבאר מהם שורשי הליברליזם, מהם עקרונותיו, ומדוע הסדר הליברלי נקלע למשבר בעת הזאת.

התחלתי לכתוב את הספר הזה לפני ה"רפורמה" המשפטית, והמשכתי במהלכה. כשהתחילה המלחמה הוא היה כמעט גמור, אבל לפתע איבד מדחיפותו, ואילו כעת דומני שחזרנו בגדול לוויכוחים שליוו אותנו לפני ה-7.10.

אבל מהו ליברליזם?

אנחנו בתקופה משונה: מצד אחד, מאז שנות התשעים, הליברליזם הוא המשחק היחיד בעיר. אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי הסדר הליברלי נותר לבדו כהיגיון המסדר של מדינות הלאום במערב ושל השוק הגלובלי. מצד שני, הליברליזם נקלע למשבר עמוק בכל העולם.

מימין מאתגר אותו הפופוליזם, ומפלגות פופוליסטיות צוברות כוח מהודו, דרך הונגריה ועד ארה"ב, כולל ישראל כמובן. לפופוליסטים אין אידיאולוגיה חילופית, אבל הם מצליחים לזכות לאהדה בזכות הבטחות לחזרה לזהות אתנית או לאומית אבודה.

משמאל הזהותנות, או פוליטיקת הזהויות האנטי-ליברלית, גם היא מעוניינת להחליף את הסדר הליברלי, אם כי גם היא לא ממש יודעת במה.

במקביל צומחים גם כוחות דתיים-פונדמנטליסטים, שמציעים דת קנאית וכוחנית, לרוב גם משיחית, כאלטרנטיבה לסדר הליברלי. במדינות מסויימות, למשל ישראל, יש לכוחות אלה עוצמה פוליטית רבה.

אז מהו ליברליזם?

אנחנו לוקחים את הסדר הליברלי כמובן מאליו, אבל עולם שבו "כל בני האדם שווים" ו"ניחנו בזכויות" הוא הכל חוץ ממובן מאליו. למעשה הוא תוצאה של מסע תרבותי וחברתי ארוך, של מאבקים של מאות שנים, של מהפכות, של אנשים נועזים ושל רעיונות גדולים. אנחנו נהנים היום מעמלם והקרבתם של אינספור אנשים ונשים, מתולדותיהם של אינספור מאבקים. יש כל כך הרבה על מה לשמוח ועל מה להגן.

אז מהו ליברליזם?

את הספר הזה כתבתי כדי לענות על השאלה הזאת. הכוונה היתה ליצור טקסט מבואי קצר (פחות ממאה עמודים), זול (49 ₪ בלבד) וקולח. תקוותי היא שהספר יעזור למחנה הדמוקרטי-ליברלי בישראל להבין טוב יותר את מטרותיו ואת הדרכים להגשימן.

הספר יוצא בהוצאת כנרת זמורה דביר, והוא גם ראשון מתוך סדרה שיוצאת מטעם מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן. הסדרה נקראת 'אתגרי הדמוקרטיה' ומטרתה להציע לציבור הישראלי ספרים קצרים, במחיר סביר, ששופכים אור על האתגרים העומדים בפני הדמוקרטיה בעולם ובישראל. כל הספרים יהיו תמציתיים, בהירים, לא יקרים ועשירים בידע ומידע. אני יודע כי אני גם עורך הסדרה.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הספר. לרכישה:

הספר בצומת ספרים

הספר בסטימצקי

הספר ב’עברית’

בקיץ 1834 פרסמו המחזאי והמשורר גאורג בוכנר (Büchner) והתיאולוג הנוצרי פרידריך לודוויג ויידיש (Weidig) מנשר הקורא לתושביו העניים של דוכסות הסה (Hesse – מרכז גרמניה של היום) להתמרד באדוניהם האצילים ובעלי הקרקעות. השניים פנו לציבור המדוכא וקבעו כי

אתם משלמים להם ששה מיליון פלורינים כמס, ואילו הם מושלים בכם, כלומר מכריחים אתכם להאכיל אותם תוך שהם גוזלים מכם את זכויות האדם והאזרח שלכם… חפרתם באדמה כל חייכם הארוכים – כעת חפרו קבר לרודנים שלכם! בניתם ארמונות מבוצרים – כעת החריבו אותם ובנו בית של חירות!

היתה זו תקופה מרתקת בתולדות אירופה. אחרי המהפכה הצרפתית , אחרי ייסוד ארצות הברית כדמוקרטיה ליברלית, הגיעה תגובת הנגד הריאקציונרית מצד מלוכנים ואנשי כנסייה שביקשו לקומם מחדש את הסדר הישן. צרפת החזירה את המלוכה, באימפריה האוסטרו-הונגרית עמל הנסיך ושר החוץ המהולל מטרניך על ייצוב שליטת הקיסר, באיטליה ביקש האפיפיור לבצר את סמכותו (שהיתה אז גם פוליטית), ובנסיכויות השונות של גרמניה דאגו, כרגיל, לסֵדֶר. אחרי התקווה החדשה שהעלו המהפכות, האימפריה בהחלט הכתה שנית.

אבל את התקווה אי אפשר היה לדכא. ההמונים טעמו כבר את טעם הליברליזם, שיח הזכויות נישא ברוח, החילון הלך והתפשט, ו"הבעיה הסוציאלית", כפי שנקראה בעיית העניים והפרולטריון, הפכה לנושא שלא ירד מסדר היום.

זו התקופה בה נוצר טיפוס אנושי חדש: המהפכן במשרה מלאה. אלה היו האידיאליסטים הרדיקלים שהקדישו את חייהם למאבק למען הנדכאים והחלכאים, למען העניים והחלשים, למען חסרי ההשכלה, למען המיעוטים ולמען הנשים.

הם דרשו שוויון לפני החוק, מיסוי לכל (כלומר גם לאצולה), עיתונות חופשית, אחריות מיניסטריאלית (כלומר את האפשרות לפטר בעלי תפקידים). הם דרשו פרלמנט שייצג את הציבור, שקיפות במערכת המשפט, משפט עם חבר מושבעים (ולא שופטים שהם אצילים או כמרים המנותקים ממצבו של האדם הפשוט) וכן זכויות לאומיות: הגדרה עצמית לאומית בנפרד מהאימפריות או תוך איחוד שלל נסיכויות ודוכסיות.

הם דרשו את כבוד האדם, שוויון, חירות.

חישבו על הכוחות שעמדו מולם: לא היתה מדינה אחת באירופה שלא שלט בה מלך. אם היה פרלמנט, נציגיו נבחרו על ידי אחוז או שניים של האוכלוסייה, העשירים ביותר כמובן. לא היתה הפרדת דת ממדינה ולכנסייה היה כוח עצום: בתי ספר ובתי חולים נוהלו על ידה, היתה לה השפעה גדולה על הפוליטיקה ורוב האנשים כמובן היו דתיים. 'מוצא המינים' של דארווין יפורסם רק ב-1859, ואתאיזם, בשלב זה, נחשב מפלצתי ואף היה עילה למעצר. היתה צנזורה על העיתונות ועל ספרים, לא היה חופש התאגדות, לא חופש הפגנה, לא שוויון לפני החוק, לא שוויון לנשים, ואם הייתם במקרה יהודים הופלתם לרעה באופן זוועתי (בברלין, למשל, יהודים הורשו להיכנס לעיר רק דרך שער הבהמות).

ובכל זאת, ליברלים דרשו זכויות והפיצו את רעיונותיהם, סוציאליסטים נאבקו למען הטבת תנאי הפועלים (המניפסט הקומוניסטי יפורסם ב-1848), אנרכיסטים לחמו נגד עצם רעיון המדינה ומהפכנים ארגנו קבוצות, לעיתים חמושות, בניסיון להביא לשינוי השלטון.

תולדות בניית הסדר הליברלי, הדמוקרטיה, מערכת המשפט המודרנית, השוויון לפני החוק, זכויות הנשים, זכויות המיעוטים – הם תולדות המאבקים המתמשכים הללו, תולדותיהם של רבבות הוגים ופעילים שלעיתים קרבות – רוב הפעמים למעשה – הוכו, נעצרו, נכלאו והוצאו להורג. ונכשלו. שוב ושוב נכשלו, עד שהצליחו. העולם שאנחנו חיים בו הוא העולם שהם עיצבו.

פעילותם של וויידיש ובוכנר נודעה לשלטונות מיד אחרי שהופיע הטקסט שלהם. בוכנר ברח לציריך, דרך צרפת, ומת שם מטיפוס ב-1837. הוא היה בן 23 במותו. את ויידיש תפסו. הוא נעצר ונכלא, ואחרי שנתיים של עינויים במחנה המעצר, התאבד. הוא היה בן 46.

דוכסות הסה, אחרי מהפכות אביב העמים של 1848, חוקקה חוק שאיפשר זכות הצבעה לכל הגברים לבית התחתון של הפרלמנט, והצבעה על פי חישובי הון לבית העליון. שבעים שנה אחרי כן, ב-1918, הודח דוכס הסה האחרון ידי "מועצת הפועלים והחיילים" של האזור. הדוכסות הפכה לרפובליקה ב-1919.

אני מתאר לעצמי שלא שמעתם על ויידיש ובוכנר. גם אני לא הייתי יודע עליהם אם לא הייתי חוקר את התחום. בחרתי אותם באקראי מתוך עשרות מהפכנים, פעילים, הוגות ורפורמטוריות. הם שני שמות ברשימה ארוכה של אנשים ונשים שנאבקו לכינונו של הסדר העולמי שאנחנו נהנים ממנו היום, וששילמו מחיר יקר על מאבקם.

אותו סדר עולמי עומד היום בסכנה. אבל הכוחות שקמים עליו אינם גדולים יותר מאלה שעמדו מול אותם רפורמטורים ומהפכנים במאה ה-19. אדרבה, אז גם היה צריך לשכנע את ההמונים שכל בני האדם שווים, שלכולנו זכויות אדם ואזרח, שלנשים, עניים ומיעוטים מגיע שוויון זכויות, שעבדות היא זוועה בלתי-לגיטימית ושדמוקרטיה עדיפה על מלוכה או רודנות צבאית. היום הרעיונות האלה הם קונצנזואלים בכל המערב למעט בקבוצות המחזיקות בפונדמנטליזם דתי.

אנחנו בתקופה שבה יש המבקשים לערער את הסדר הליברלי והדמוקרטי. אני משוכנע שהאמיתות האלה לא יישכחו ושהאנושות תיצור מסגרות שישמרו ואף יעמיקו אותן. אני מאמין באדם.

תארו לעצמכם מצב שבו שר האוצר מבין שמהלכיו תורמים לקריסת הכלכלה, והוא מרוצה מזה. או מצב שבו השר לביטחון לאומי אינו מעוניין באכיפת החוק ובמניעת פשיעה. תארו לכם מצב שבו שרים אלה מתפקדים באופן כזה לא רק מתוך בורות, חוסר הבנה או רשלנות אלא בכוונת מכוון, מפני שהורדת דירוג האשראי של ישראל, דלדול משאבים, העדר שלטון חוק ופשיעה משתוללת משרתים את תפישת העולם שלהם, שמובילה בסופה לתיאוקרטיה יהודית.

כדי לתאר מצב כזה יש להחזיק במחשבה שלמרות ההבדלים ביניהם, קנאי הדת שלנו דומים מאוד לקנאי הדת של הפלסטינים. טעינו לחשוב שחמאס יעדיף רווחה כלכלית על מלחמה נצחית וחורבן, אבל גילינו שההעדפה שלו הפוכה; וזה תקף גם לפונדמנטליסטים שלנו, שלעיתים מעדיפים מלחמה על שלום, כאוס על חוק, ודלות על שגשוג. הרי גם הם, כמו אנשי חמאס, דוחים את ערכי המערב, מבקשים לפרק את הסדר הליברלי ושואפים לשלטון המציית רק לחוק האל. האם ייתכן שלא רק המטרה אלא גם האסטרטגיה דומה?

תארו לכם שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מבינים שאם ישראל תהיה מדינה נחשלת, ענייה ומוכת פשיעה, היא לא תצליח להשאיר כאן את המשכילים והעשירים, והם יבחרו להגר ולמצוא מקומות בריאים יותר לגדל בהם את ילדיהם — אבל תרחיש כזה רק מעביר בגבם צמרמורת של עונג. תארו לכם שבריחת מוחות זה בדיוק מה שהם מעוניינים בו — מפני שאותם מוחות מסוכנים בעיניהם. תארו לכם שמדינה ענייה, כושלת, ללא מעמד בינוני־גבוה ליברלי, עדיפה בעיניהם ממדינה מפותחת ומשגשגת שכוללת מעמד בינוני־גבוה ליברלי — כי לנוכח ההתנגדות של עמוד השדרה האזרחי והכלכלי של ישראל להפיכה המשטרית הם הגיעו למסקנה, שעדיף שלא יהיה לישראל עמוד שדרה אזרחי וכלכלי. הרי מי צריך את כל החילונים וההומואים האלה, שרק מכעיסים את הקב"ה ומביאים עלינו אסונות?

ליברלים נוהגים לדמיין אנשים אחרים כליברלים. לכאורה אל מול "האמנה החברתית", או "מאחורי מסך הבערות", כולנו מבקשים להיטיב עם עצמנו, לחלק משאבים באופן שוויוני ולדאוג לשמירת זכויות אדם ואזרח, כך שלא משנה מי אנחנו, נוכל ליהנות מחירות, שוויון ורווחה מינימלית. לא? ברור שלא. פונדמנטליסטים לא יסכימו לדמיין את עצמם כפרטים תבוניים ואוניוברסליים. הרי הם קודם כל חלק מעם מסוים והם קודם כל חלק מדת מסוימת. דת האמת כמובן. הם יהודים לפני שהם בני אדם, והעולם ממילא אמור להתנהל על פי חוקי הקב"ה, לא על פי התבונה.

אחת הטעויות שישראל עשתה בהתנהלותה מול חמאס היתה ההסתמכות על ההנחה שפונדמנטליסטים, בבסיסם, אינם שונים מכל אדם מודרני אחר, שהם פועלים בתוך ומתוך הנחות מוצא ריאליות ורציונליות, שמהן הם גוזרים את מטרותיהם. על פי תפישה כזאת, שלטון ינסה להימנע מפעולה שתביא חורבן, עוני ופליטות על האוכלוסייה שתחתיו. הנהגת חמאס, כפי שניתן לראות, חושבת באופן אחר לגמרי.

אנשים שאוחזים בחזון משיחי, שדוחים את ערכי תנועת הנאורות ותופשים קידמה לא כברכה אלא כאיום, ישמחו כאשר החברה שהם משתייכים אליה תיהפך לענייה יותר, משכילה פחות, וחילונים יעזבו אותה. הם ימשיכו להזרים תקציבים חסרי פרופורציה לחברה החרדית גם בזמן מלחמה, לא רק כדי לתחזק חברה של לומדי תורה, אלא מפני שקריסה כלכלית איננה סכנה, אלא שאיפה. אותם אנשים גם יפרקו את המשטרה לא רק כדי לשסות אותה באופוזיציה פוליטית, אלא משום שהעדר שלטון חוק ואי־סדר כלליים משרתים אותם ואת חזונם.

באופן דומה, בשעה שרובנו נזעקים על המצב העגום שנקלעה אליו ישראל במישור הבינלאומי וסבורים שיש לעשות הכל כדי ליישר את ההדורים עם ידידותינו ולשתף פעולה עמן, יש מי שבעבורם "עם לבדד ישכון" הוא משאת נפש ותקווה. בעבורם הבידוד הבינלאומי של מדינת ישראל פירושו בפועל הגשמה של ברכה מקראית, ולכן הוא ביטוי חיובי של זהות יהודית. הם אינם מצטערים על המצב שישראל נקלעה אליו, אלא חוגגים אותו, ויעשו הכל כדי שיימשך ואף יוחמר.

ב–1812 פלש נפוליאון לרוסיה. ה"גרנד ארמה" צעד תחת דגל המהפכה והתיימר להביא את ערכי החירות והשוויון לארצות שכבש. כשהרב שניאור זלמן מלאדי, מגדולי ההוגים היהודים ומייסד חסידות חב"ד, שמע על הפלישה, הוא ייחל לתבוסת נפוליאון ולניצחון הצאר. כל זאת משום שידע, שאם נפוליאון ינצח — ירווח ליהודים, אבל גם יהיה להם קל יותר להיהפך לחילונים. מנגד קבע, שאם הצאר ינצח, "יורבה העוני בישראל ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתעקדו לבן של ישראל לאביהן שבשמים".

נפוליאון אכן הובס, ויהודי רוסיה נשארו ברובם עניים, מדוכאים ויראי שמיים. מבחינת הרב שניאור זלמן זה היה מעולה. לו זה היה תלוי בו, הקידמה לעולם לא היתה מגיעה אל סביבתו. סמוטריץ', בן גביר, אורית סטרוק, לימור סון הר־מלך ושאר נציגי החרד"לים בממשלה אינם יכולים למנוע מהקידמה להגיע, היא כבר כאן, אבל הם יכולים לעשות הכל כדי שהיא תלך.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

הדרישה התקיפה ביותר להתקדמות אל פתרון שתי המדינות תגיע בקרוב, דווקא כשאזרחי ישראל יימצאו בהתנגדות הכי גדולה שלהם כלפיה.

היא תגיע עם דעיכת הלחימה, תוך כדי קימה שפופה וניסיון לחזור לשגרה, כשחטופים עדיין נמצאים במחילות עזה וישובי הדרום עדיין בחורבנם. היא תגיע מפני שהמערב מבין ש"ניהול הסכסוך" כבר אינו אופציה ושבעיית הפלסטינים מאיימת לסחוף את העולם כולו למערבולת חוסר יציבותה.

אינטרסים גאופוליטיים עצומים ישחקו תפקיד מרכזי: ארצות הברית צריכה את האמירויות וסעודיה לצידה אל מול ציר סין-רוסיה-איראן. אבל יהיו גם צרכים זוטרים יותר: ביידן יהיה חייב להחזיר אליו מצביעים צעירים ומוסלמים שהוא איבד בתמיכתו הבלתי מסוייגת בישראל. אירופה תצטרף ללחץ בשמחה. סין ורוסיה ודאי לא יתנגדו.

הדרישה הזאת תגיע גם מקרב יהדות ארה"ב. שותפות הגורל העמוקה שמורגשת עכשיו בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות ביותר, זו שבישראל וזו שבארצות הברית, היא אמיתית ומשמעותית, אבל היא לא תכסה על חילוקי הדעות הערכיים והפוליטיים. יותר מכך: יהודי ארצות הברית מבינים כעת שדמותה של ישראל משפיעה באופן ישיר על תדמיתם, על ביטחונם, ואף על יהדותם.

בעוד שהם תומכים בניסיונה של ישראל לחסל את החמאס, הם לא שוכחים שהכיבוש קיים, ושהכיבוש הוא מגונה. כעת יהיה להם לא רק מניע מוסרי אלא אינטרס אישי בקידום פתרון שתי המדינות, שיסיר מעליהם את אות הקין של שותפות בפשעי המדינה היהודית.

הרוב המכריע של יהודי ארה"ב אינם כמובן אנטי-ציונים כקצוות הרדיקליים יותר של יהדות ארה"ב, אולם אם לפני המלחמה התגובה להסתאבותה של ישראל היתה ניתוק, כעת ברור שהניתוק הוא בלתי אפשרי. שמה שישראל עושה משפיע על חייהם. שדמותה של ישראל מעצבת את פניה של היהדות כולה. האחדות והסולידריות הנוכחית תתורגם למעורבות ולדחיפה קדימה אל חלוקת הארץ.

ישראל לא תהיה חייבת להגיע מיידית להסכם עם הפלסטינים – ספק אם זה כלל אפשרי אף המצד הפלסטיני – אולם היא תהיה חייבת לאותת שהיא מוכנה לכך. ראש הממשלה הבא של ישראל יהיה חייב לומר שהוא "תומך בפתרון שתי המדינות", ולבצע צעדים לחיזוק הרשות. נתניהו, שודאי יגנה אותו מהיציע, השאיר בנושא זה אדמה חרוכה. אפילו במרכז ובמרכז-שמאל לא מדברים על שתי מדינות, והזעם בימין כלפי חזרה למתווה הזה יהיה עצום.

ייתכן שמורא הימין על הממשלה הבאה יהיה כזה, שמכונת הרעל הביביסטית והקצה הפונדמנטליסטי של הציונות הדתית ילחצו כל כך חזק, שהיא תימנע אפילו מזיוף עניין בפתרון שתי המדינות. אם זה יקרה, אם ישראל תחזור ל"ניהול הסכסוך", המלחמה הזו תהיה האחרונה בה ישראל תזכה לתמיכה חד-משמעית ממנהיגי המערב. בפעם הבאה שנסבול מהתקוממות פלסטינית, ברברית ככל שתהיה, גם ידידינו הטובים יסרבו לעמוד לצידנו. 'תאכלו את הדייסה שבישלתם' יהיה המסר שתסמן הכתף הקרה שנקבל.

ישראל אינה "פרויקט קולוניאליסטי" ואפשר למצוא הבדלים בין הכיבוש ביו"ש לאפרטהייד, אולם כשהכוח החזק בסכסוך מסרב אף להצהיר שהוא מעוניין בסיום שליטתו על מיליוני נתינים נטולי זכויות לא תישאר לליברלים המערביים ברירה, והם יצטרפו לפוסט-קולוניאליסטים הרדיקלים. ללא נושאות המטוסים ואספקת התחמושת המתמדת מארה"ב, ללא הוטו המובטח במועצת הביטחון של האו"ם, ישראל תמצא עצמה במשבר גדול פי כמה. אולי כזה שהיא לא תוכל להתגבר עליו.

המלחמה הזאת תהיה קו פרשת מים לא רק בפוליטיקה הישראלית ולא רק מול האנטישמיות בעולם. היא תתחיל מהלך מדיני אזורי. תגובתה של ישראל תקבע אם היא תייצב את עצמה במסלול של שיקום, או חלילה תמשיך בסחרור מטה, באותו מסלול בו שנות שלטון נתניהו כלאו אותה. סופה של התדרדרות כזו יהיה בידוד, קריסה חברתית וכלכלית, ולבסוף חורבן.

פורסם במדור הדעות של הארץ