כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. העובדה העצובה הזאת אולי לא ממש מפתיעה – מפתיעה יותר ההתעקשות של חברי התנועות המשיחיות כולן שהפעם, דווקא הפעם, אכן תבוא הגאולה, שדווקא התנועה או הרעיון שלהם יצליחו היכן שנכשלו כה רבים בעבר.

ולא רק מודעוּת היסטורית חסרה למשיחיים, אלא גם למידה מטעויותיהם שלהם עצמם: כפי שמספר מיכה רגב בספרו, כבר לפני הפינוי מסיני והריסת חבל ימית הבטיחו רבני גוש אמונים ש"היה לא תהיה". השבר שבא בעקבות כשלון הנבואה הזו לא הצליח למנוע את הישנותה לפני פינוי גוש קטיף, אז שוב הבטיחו נביאים בעיני עצמם שלא תיתכן נסיגה, פשוט מפני שתהליך הגאולה לא יכול לשוב על עקביו – ושוב נכזבו תלמידיהם, ושוב חרב עולמם הפיזי והאמוני.

רגב מתאר בספרו את מסע ההתבגרות שלו בתוך תנועת גוש אמונים. זהו מסע המתחיל אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד רגב תלמיד בישיבה תיכונית, המקבל את שיעוריו הראשונים באהבת הארץ – ולא פחות חשוב, בגאולתה – מרבניו בישיבה ומחנן פורת ז"ל. רוח חדשה נושבת אז במחנה הציוני דתי, רוחה של תורת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המעוצבת לכדי אתוס משיחי-לאומני על ידי בנו, הרב צבי יהודה קוק.

—

רגב וחבריו היו החיילים הצעירים במהפכה הגאולית שהתחוללה בתנועה הדתית-לאומית, וממנה בארץ כולה. במצוות רבניהם הם יצאו למשימות התנחלות בשטחי יהודה ושומרון שלא מכבר נכבשו, תוך משחקי חתול ועכבר עם המשטרה ועם צה"ל, ועבירה סיטונאית על החוק. את הנערים לימדו שהפלסטינים החיים על האדמה הגיעו לא מזמן ואינם אלא "זונים" איתה, שהרי הזיווג הכשר של אדמת ארץ ישראל מתקיים רק כאשר עם ישראל מתיישב עליה.

ואכן, התשוקה המינית, על גווניה וצורות הסובלימציה שלה, שיחקה תפקיד חשוב באותם ימים תמימים של ראשית ההתנחלויות. נערים ונערות קיפצו על הגבעות ותקעו יתד ואוהל, תוך ששיעורי הרבנים, ובראשם פורת, הופכים את האדמה למושא תשוקה שרק התנחלות תביא אותה לכדי פורקן.

רגב מצייר תמונה על פיה בלהט הכיבוש וההתנחלות הופכים ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל למשולש רומנטי המפרקס במתח מיני שלא יודע שובע. הפטישיזציה של הארץ לכדי אובייקט מיני נדמית כהגשמה גרוטסקית של המודל המדרשי בו כנסת ישראל היא בת זוגו האהובה של הקב"ה, אלא שהפעם הגעגועים לארץ הופכים לסדרת דייטים מהירה עם השטחים הכבושים, שבסופם חדירה.

מתוך דבריו של רגב ניתן להבין איך כיום האהבה לארץ גוברת על האהבה למדינה, עד כדי כך שאיום הנסיגה מהראשונה מביא אף לאלימות כלפי חיילים, חבלה בציוד צהלי, ודיבורים על העדפת האדמה על המדינה אם וכאשר תהיה נסיגה.

—

ומהאהבה לשברון הלב. מסעו של רגב לוקח אותו מראשית ההתישבות בגוש עציון אל הצטרפות זמנית לחוליית טרור כהניסטית, וממנה אל הגולן, שם נלחמו רגב וחבריו ברעיון האימים של הנסיגה מהעיירה הסורית קוניטרה, בהסכם הפסקת האש. כישלון מניעת הנסיגה מקוניטרה לא רפה את ידיהם. להפך: כעת לא רק הערבים עוברים דמוניזציה, אלא גם השמאלנים – חלק מרבניו של רגב מלמדים אותו שנשמתם היא נשמה בהמית, בניגוד לנשמה האלוהית של עם ישראל הכשר.

עם המהפך השלטוני של 1977 סוף סוף נפתחים שערי ההתיישבות בשטחים לרווחה. רגב וחבריו מקבלים זאת כאות שהתוכנית האלוהית למלכות ישראל השלישית הולכת ומתגשמת. ההצלחה הגוברת של מפעל ההתנחלות מעלה את קרנו של הרב צבי יהודה, ומרב בינוני למדי הוא הופך למנהיג הבלתי-מעורער של הכיפות הסרוגות. תורת הרב קוק על פי פרשנותו הופכת לפרדיגמה השלטת.

השבר הגדול הראשון התרחש, כאמור, בנסיגה מסיני. דווקא ממשלת ימין היא שגרמה לראשונה לתהיות לגבי הכיוון החד סטרי של הגאולה, והרי על פי מה שלימדו רבניו של רגב לא תיתכן במכאניקה המשיחית נסיגה. רגב עצמו כבר נמצא בתהליך מתקדם של התפכחות מהחזון המשיחי, אולם חבריו בטוחים ש"היה לא תהיה" ויוצאים למסע הפגנות נרחב נגד הנסיגה. הסוף ידוע, כמו גם סופה של ההתישבות בעזה, אליה מגיע רגב בהמשך. בין לבין נרצח ראש ממשלה מפני שההסכמים עליהם חתם נתפסו כחריגה גסה מדי מהתוכנית האלוהית.

על כל התפתחות שלא תאמה את נבואותיהם הומצאה פרשנות, ו"ככל שהרבנים והאברכים ניסו לפרש את כוונות האל וייעדיו עלי אדמות, הלכו החזיונות והפכו קיצוניים ומנותקים מערכי התרבות המערבית ומההגיון האנושי הפשוט." (עמ' 89)

—

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. ישעיהו ליבוביץ התנבא שכאשר הכישלון המשיחי של גוש אמונים יתברר, יתנצרו חבריו. זה לא קרה, וכנראה לא יקרה. את פירות כשלון החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק אנחנו רואים לפנינו היום בישיבות הפוסט-ציוניות שלא מפחדות להרים יד כנגד המדינה ומוסדותיה, בכהניזם ההולך ומתרבה, בפנייה לרוחניות החסידית של ברסלב, ובתופעת החרד"לים מחד והדתל"שים מאידך, שנעים מעלה-מטה על מנעד המחוייבות להלכה בעקבות השבר בתפיסת עולמם. כל מאוכזב-משיח ודרך ההתמודדות שלו.

ויש כמובן את מי שעדיין מקווה ומצפה. רגב פונה אליהם במיוחד, ומתריע מהשבר הצפוי. בסוף הספר הוא מתחנן לרבנים שיכינו את צאן מרעיתם לרגע שבו החלום יגוז, לרגע שבו יהיה עליהם להתעורר מאותו "פונדמנטליזם רומנטי ואלים, שחי בעבר דמיוני", כדבריו (עמ' 141).

ספרו של רגב, אלוף משנה במיל' שחי היום בגליל, מאפשר מבט פנימי על אחת מהתנועות המשיחיות החשובות ביותר של היהדות בעידן המודרני. הוא כתוב בתנופה אחת, ובשל כך פעמים הוא מרתק, אולם פעמים בזה חולשתו: הוא נקרא כמניפסט יותר מאשר כעדות. הספר מזכיר במידת מה את "חמורו של משיח" של ספי רכלבסקי, רק כנראטיב.

יש חד-צדדיות לא מעטה בספר, ונדמה שבשטף הכרונולוגי נעלמות נקודות עדינות של קהילתיות והקרבה שאפיינו את תנועת ההתנחלות. אחרי הכל, תנועות משיחיות ידועות גם בסולידריות שלהם ובנכונותן לשלם מחיר אישי עבור ערכיהן. דברים אלה מוזכרים, אולם הם נשטפים כאמור ברצף, מוקרבים עבור המסר המרכזי. מדי פעם זוכה הקורא גם לדרשה דידקטית מפיו של המחבר.

כמובן, כוונתו של רגב היתה ממילא להשמיע אזעקה, לא לעטוף אותנו בפרוזה, והסיפור שלו, על כל מאפייניו האישיים, בכל זאת טיפוסי מאוד לציבור ממנו הוא מגיע. אני לא חושב שמוגזם לומר שלא מעט מעתיד מדינת ישראל תלוי בבחינתו הביקורתית.

שכרון הגאולה, מיכה רגב, ידיעות ספרים, 303 עמ'

סתם

—

פורסם, בשינויים קלים, ביום ראשון האחרון, במוסף "ז'ורנל" של מעריב. עכשיו לפני שאתם קופצים, אני רוצה להקדים ולומר כמה דברים בקשר לכמה משפטים כאן. למשל, שנכון שכל התנועות המשיחיות נכשלות בכך שהן לא מביאות את המשיח או איזו גאולה שלמה וסופית, אבל שלא נכון שהן נכשלות בכך שהן לא מביאות לשינוי במציאות – והרי גוש אמונים הביא לשינוי עצום במציאות הישראלית (תכלס, כל התרבות המערבית היא הצלחה פנומנלית של הארוס המשיחי). כמו כן, למשל, שנכון, וזה אמור להיות מובן מאליו, שיש מגוון סיבות נוספות, מלבד שברון התקוות המשיחיות, לכך שהציונות הדתית עוברת פרגמנטציה לברסלב, חרד"ל, דתל"שים וכו'. בקיצור, כשכותבים רשימה קצרה לעיתון מוגבלים במספר המילים, ואי אפשר להסביר הכל. אבל אנחנו כבר מבינים אחד את השני, אני ואתם, לא?

וחוץ מזה, בבית התפוצות תיערך השנה סדרת הרצאות בנושא חסידות, ואני אדבר בסופה על ענייני נאו-חסידות ומדיטציה. הנה הפרטים – אפשר להירשם.