על 'שכרון הגאולה' מאת מיכה רגב

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. העובדה העצובה הזאת אולי לא ממש מפתיעה – מפתיעה יותר ההתעקשות של חברי התנועות המשיחיות כולן שהפעם, דווקא הפעם, אכן תבוא הגאולה, שדווקא התנועה או הרעיון שלהם יצליחו היכן שנכשלו כה רבים בעבר.

ולא רק מודעוּת היסטורית חסרה למשיחיים, אלא גם למידה מטעויותיהם שלהם עצמם: כפי שמספר מיכה רגב בספרו, כבר לפני הפינוי מסיני והריסת חבל ימית הבטיחו רבני גוש אמונים ש"היה לא תהיה". השבר שבא בעקבות כשלון הנבואה הזו לא הצליח למנוע את הישנותה לפני פינוי גוש קטיף, אז שוב הבטיחו נביאים בעיני עצמם שלא תיתכן נסיגה, פשוט מפני שתהליך הגאולה לא יכול לשוב על עקביו – ושוב נכזבו תלמידיהם, ושוב חרב עולמם הפיזי והאמוני.

רגב מתאר בספרו את מסע ההתבגרות שלו בתוך תנועת גוש אמונים. זהו מסע המתחיל אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד רגב תלמיד בישיבה תיכונית, המקבל את שיעוריו הראשונים באהבת הארץ – ולא פחות חשוב, בגאולתה – מרבניו בישיבה ומחנן פורת ז"ל. רוח חדשה נושבת אז במחנה הציוני דתי, רוחה של תורת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המעוצבת לכדי אתוס משיחי-לאומני על ידי בנו, הרב צבי יהודה קוק.

רגב וחבריו היו החיילים הצעירים במהפכה הגאולית שהתחוללה בתנועה הדתית-לאומית, וממנה בארץ כולה. במצוות רבניהם הם יצאו למשימות התנחלות בשטחי יהודה ושומרון שלא מכבר נכבשו, תוך משחקי חתול ועכבר עם המשטרה ועם צה"ל, ועבירה סיטונאית על החוק. את הנערים לימדו שהפלסטינים החיים על האדמה הגיעו לא מזמן ואינם אלא "זונים" איתה, שהרי הזיווג הכשר של אדמת ארץ ישראל מתקיים רק כאשר עם ישראל מתיישב עליה.

ואכן, התשוקה המינית, על גווניה וצורות הסובלימציה שלה, שיחקה תפקיד חשוב באותם ימים תמימים של ראשית ההתנחלויות. נערים ונערות קיפצו על הגבעות ותקעו יתד ואוהל, תוך ששיעורי הרבנים, ובראשם פורת, הופכים את האדמה למושא תשוקה שרק התנחלות תביא אותה לכדי פורקן.

רגב מצייר תמונה על פיה בלהט הכיבוש וההתנחלות הופכים ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל למשולש רומנטי המפרקס במתח מיני שלא יודע שובע. הפטישיזציה של הארץ לכדי אובייקט מיני נדמית כהגשמה גרוטסקית של המודל המדרשי בו כנסת ישראל היא בת זוגו האהובה של הקב"ה, אלא שהפעם הגעגועים לארץ הופכים לסדרת דייטים מהירה עם השטחים הכבושים, שבסופם חדירה.

מתוך דבריו של רגב ניתן להבין איך כיום האהבה לארץ גוברת על האהבה למדינה, עד כדי כך שאיום הנסיגה מהראשונה מביא אף לאלימות כלפי חיילים, חבלה בציוד צהלי, ודיבורים על העדפת האדמה על המדינה אם וכאשר תהיה נסיגה.

ומהאהבה לשברון הלב. מסעו של רגב לוקח אותו מראשית ההתישבות בגוש עציון אל הצטרפות זמנית לחוליית טרור כהניסטית, וממנה אל הגולן, שם נלחמו רגב וחבריו ברעיון האימים של הנסיגה מהעיירה הסורית קוניטרה, בהסכם הפסקת האש. כישלון מניעת הנסיגה מקוניטרה לא רפה את ידיהם. להפך: כעת לא רק הערבים עוברים דמוניזציה, אלא גם השמאלנים – חלק מרבניו של רגב מלמדים אותו שנשמתם היא נשמה בהמית, בניגוד לנשמה האלוהית של עם ישראל הכשר.

עם המהפך השלטוני של 1977 סוף סוף נפתחים שערי ההתיישבות בשטחים לרווחה. רגב וחבריו מקבלים זאת כאות שהתוכנית האלוהית למלכות ישראל השלישית הולכת ומתגשמת. ההצלחה הגוברת של מפעל ההתנחלות מעלה את קרנו של הרב צבי יהודה, ומרב בינוני למדי הוא הופך למנהיג הבלתי-מעורער של הכיפות הסרוגות. תורת הרב קוק על פי פרשנותו הופכת לפרדיגמה השלטת.

השבר הגדול הראשון התרחש, כאמור, בנסיגה מסיני. דווקא ממשלת ימין היא שגרמה לראשונה לתהיות לגבי הכיוון החד סטרי של הגאולה, והרי על פי מה שלימדו רבניו של רגב לא תיתכן במכאניקה המשיחית נסיגה. רגב עצמו כבר נמצא בתהליך מתקדם של התפכחות מהחזון המשיחי, אולם חבריו בטוחים ש"היה לא תהיה" ויוצאים למסע הפגנות נרחב נגד הנסיגה. הסוף ידוע, כמו גם סופה של ההתישבות בעזה, אליה מגיע רגב בהמשך. בין לבין נרצח ראש ממשלה מפני שההסכמים עליהם חתם נתפסו כחריגה גסה מדי מהתוכנית האלוהית.

על כל התפתחות שלא תאמה את נבואותיהם הומצאה פרשנות, ו"ככל שהרבנים והאברכים ניסו לפרש את כוונות האל וייעדיו עלי אדמות, הלכו החזיונות והפכו קיצוניים ומנותקים מערכי התרבות המערבית ומההגיון האנושי הפשוט." (עמ' 89)

כל התנועות המשיחיות נכשלות, אבל כל כל אחת נכשלת בדרכה המיוחדת. ישעיהו ליבוביץ התנבא שכאשר הכישלון המשיחי של גוש אמונים יתברר, יתנצרו חבריו. זה לא קרה, וכנראה לא יקרה. את פירות כשלון החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק אנחנו רואים לפנינו היום בישיבות הפוסט-ציוניות שלא מפחדות להרים יד כנגד המדינה ומוסדותיה, בכהניזם ההולך ומתרבה, בפנייה לרוחניות החסידית של ברסלב, ובתופעת החרד"לים מחד והדתל"שים מאידך, שנעים מעלה-מטה על מנעד המחוייבות להלכה בעקבות השבר בתפיסת עולמם. כל מאוכזב-משיח ודרך ההתמודדות שלו.

ויש כמובן את מי שעדיין מקווה ומצפה. רגב פונה אליהם במיוחד, ומתריע מהשבר הצפוי. בסוף הספר הוא מתחנן לרבנים שיכינו את צאן מרעיתם לרגע שבו החלום יגוז, לרגע שבו יהיה עליהם להתעורר מאותו "פונדמנטליזם רומנטי ואלים, שחי בעבר דמיוני", כדבריו (עמ' 141).

ספרו של רגב, אלוף משנה במיל' שחי היום בגליל, מאפשר מבט פנימי על אחת מהתנועות המשיחיות החשובות ביותר של היהדות בעידן המודרני. הוא כתוב בתנופה אחת, ובשל כך פעמים הוא מרתק, אולם פעמים בזה חולשתו: הוא נקרא כמניפסט יותר מאשר כעדות. הספר מזכיר במידת מה את "חמורו של משיח" של ספי רכלבסקי, רק כנראטיב.

יש חד-צדדיות לא מעטה בספר, ונדמה שבשטף הכרונולוגי נעלמות נקודות עדינות של קהילתיות והקרבה שאפיינו את תנועת ההתנחלות. אחרי הכל, תנועות משיחיות ידועות גם בסולידריות שלהם ובנכונותן לשלם מחיר אישי עבור ערכיהן. דברים אלה מוזכרים, אולם הם נשטפים כאמור ברצף, מוקרבים עבור המסר המרכזי. מדי פעם זוכה הקורא גם לדרשה דידקטית מפיו של המחבר.

כמובן, כוונתו של רגב היתה ממילא להשמיע אזעקה, לא לעטוף אותנו בפרוזה, והסיפור שלו, על כל מאפייניו האישיים, בכל זאת טיפוסי מאוד לציבור ממנו הוא מגיע. אני לא חושב שמוגזם לומר שלא מעט מעתיד מדינת ישראל תלוי בבחינתו הביקורתית.

שכרון הגאולה, מיכה רגב, ידיעות ספרים, 303 עמ'

סתם

פורסם, בשינויים קלים, ביום ראשון האחרון, במוסף "ז'ורנל" של מעריב. עכשיו לפני שאתם קופצים, אני רוצה להקדים ולומר כמה דברים בקשר לכמה משפטים כאן. למשל, שנכון שכל התנועות המשיחיות נכשלות בכך שהן לא מביאות את המשיח או איזו גאולה שלמה וסופית, אבל שלא נכון שהן נכשלות בכך שהן לא מביאות לשינוי במציאות – והרי גוש אמונים הביא לשינוי עצום במציאות הישראלית (תכלס, כל התרבות המערבית היא הצלחה פנומנלית של הארוס המשיחי). כמו כן, למשל, שנכון, וזה אמור להיות מובן מאליו, שיש מגוון סיבות נוספות, מלבד שברון התקוות המשיחיות, לכך שהציונות הדתית עוברת פרגמנטציה לברסלב, חרד"ל, דתל"שים וכו'. בקיצור, כשכותבים רשימה קצרה לעיתון מוגבלים במספר המילים, ואי אפשר להסביר הכל. אבל אנחנו כבר מבינים אחד את השני, אני ואתם, לא?

וחוץ מזה, בבית התפוצות תיערך השנה סדרת הרצאות בנושא חסידות, ואני אדבר בסופה על ענייני נאו-חסידות ומדיטציה. הנה הפרטים – אפשר להירשם.

42 תגובות

    1. לא.

      (חוץ ממתח משיחי מסוים בחלק מאגפיה, מתח שכמותו עוד היו בתנועות רבות ביהדות, מה הופך את הציונות הדתית לשבתאית? עד כמה שידוע לי, אין בה מרכיבים כמו התאסלמות או פריצות מינית על רקע אידיאולוגיה קבלית לדוג'…)

      אהבתי

    2. עדו, בניגוד לזמן שבה פעלה תנועת השבתאות, לצערנו האלטרנטיבות לציונות הדתית כיום מבחינת קבוצות אוכלוסייה בתוך העם היהודי אינן כמו האלטרנטיבות שהיו אז. כלומר, אם פעם היה את הזרם המרכזי (בהכללה כמובן) שמזוהה עם היהדות ברמה המעשית והמחשבתית, מי יותר ומי פחות כמובן, היום האלטרנטיבות הן החרדים – שבעצמם יכולים להקרא כת – או הציבור החילוני שבהכללה רמת הקשר שלו ליהדות כלשהי (ואינני מדבר רק על אורתודוקסיה) היא רופפת.
      מה שכן, עשויים לקרות שני תהליכים במקביל שיתאימו למה שאתה אומר: מחד, הציונות הדתית תלך ותתפרד על רקע שאלת ארץ ישראל (זה כבר קורה); מאידך, הציבור החילוני עם חיבור אמיתי ליהדות אך לא בהכרח לאורתודוקסיה ילך ויתרחב (גם זה קורה, בעיקר מעל דפי הבלוג הזה ובמאמריו של יואב שורק לדוגמא ודו"ק) והם יקיימו את עמוד השדרה של היהדות שימשיך הלאה את ההיסטוריה. כת אנשי ארץ ישראל תתחרד במובן נטורי קרתאי ובסוף גורלה יהיה כגורל החרדים – או, אחרי דור-שניים, ישתלבו או שלא יהיו פה (זו לא משאלת לב. זו תחזית בגרוש).
      כל זה כמובן תלוי באם יהיה איזשהו מהלך של פשרה טריטוריאלית.

      אהבתי

  1. במיוחד עדו ונועם, וגם תומר,
    הגזמתם לגמרי. עם כל הכבוד ל'משיחיות' היא הייתה משמעותית אולי בשנים הראשונות של גוש אמונים וגם אז רק אצל חלק מהאנשים.
    מכאן ועד הציונות הדתית היא כת, וההסברים המוזרים ללמה היא לא?
    כל העניין של הגאולה הוא כבר מזמן לא כוח מניע משמעותי כל כך אצל חלק גדול מאוד מישיבות ההסדר, אם לא רובם. הקשר למדינה מזמן נובע בעיקר מציונות פשוטה ומסתם פטריוטיות רגילה, שמלווה בעניין הגאולה כמו הרבה עניינים אידיאולוגים שלא ממש חיים אותם.
    גם לגבי ההתיישבות, וגם לגבי חנן פורת: הדיבורים האלו כל כך מנותקים, כל כך זרים. יש שם הרבה ציונות, הרבה בורגנות, הרבה אהבת שקט, ובעיקר – זה כבר בית, בית הומגני.
    דברו איתם פעם, עם אנשי גוש עציון, אנשי אריאל, אנשי מעלה אדומים, קרני שומרון ועוד ועוד. ואז תדברו על משיחות ושבתאות ועוד כל מיני שטויות שכאלו. תגלו שהם אנשים ברובם בגילאי ארבעים עד שבעים, עובדים, משפחות גדולות, סתם אנשים רגילים שממש לא מונעים מדלק משיחי כל שהוא. רובם המוחלט ממש לא אברכים בהר המור. הם כבר מזמן לא חיים את המדינה כחלק מתהליך גאולה, והאכזבה מכך כביכול היא ממש לא חלק מעולמם הנפשי.

    אהבתי

  2. אני רואה שהצלחתי לעצבן אז אם כבר הולך לי אני אמשיך את התנופה. כותב תומר 'כל התנועות המשיחיות נכשלות'
    הנצרות היא כישלון?

    אהבתי

    1. בהחלט. עד שלא יבוא ישוע בן-יוסף לשערי ירושלים וישפוט את ה-vivos et mortuos, עוד לא התקיימה הגאולה הנוצרית וישוע הוא בגדר משיח שקר שהכזיב. פאולוס, מייסד הנצרות הלכה למעשה (אולי אני חושף פה בורות, אבל לא נראה לי), עוד האמין כי משיח בא יבוא בימי חייו, ועברו איזה 1950 שנה מאז. אבל לא נורא, כי אלף שנים בעינייך כיום אתמול כי יעבור.

      אהבתי

  3. עדו – אני חושב שהחידוד הנחוץ כאן הוא ש"כל התנועות המשיחיות נכשלות לעומת חזונן הראשוני". הכשלון הראשון של הנצרות לעומת חזונה הראשוני היה בצליבתו של מנהיגה, ומדפי "מעשי השליחים" ניכרת בברור המבוכה והבהלה של אנשיו של ישו לאחר מותו. הכשלון השני היה חוסר ההצלחה בהפצת הדת בקרב הממוענים הראשונים שלה – יהודי א"י. הכשלון השלישי הוא היווצרותם של ממסדים כנסייתיים רחבים הפועלים בעליל כנגד המסרים המקוריים של מחוללי התנועה: עצם התפשטותה של הנצרות היה כרוף בנטישת עקרונות פולחניים ("לא באתי לבטל מן התורה אפילו קוצו של יו"ד") והן בנטישת עקרונות קהילתיים (למשל השיתופיות הקיצונית של הקהילה בראשיתה, האדרת חיי העוני וכו') שהיו עיקרים חשובים של הקבוצה המייסדת. מבחינה זו, לעומת השקפותיה הראשוניות, הנצרות היא כשלון מהדהד. למותא לציין שעל פי אמות מדה אחרות, הנצרות הצליחה מאד – אבל ניתן לטעון שהמחיר היה וויתור על המשיחיות הקונקרטית, האמורה להתגשם עוד היום, או לכל המאוחר מחד, לטובת משיחיות ארוכת טווח מאד. גם רוב אגפי היהדות עברו את התמורה הזו, ואינם משלמים עוד למשיחיות המיידית אלא מס שפתיים, לכל היותר.

    אהבתי

    1. אני חושב שאתה צודק מאד בניתוח שלך. הכשלון המשיחי הנוצרי הראשון היה מותו של הגואל, שכן מלכתחילה המשיח היה צריך להיות מלך היהודים. איך ניתן להיות מלך חי אך מת? לכן הנוצרים עברו תהליך של ספריטיאליזציה – הוא היה צריך למות, הוא מולך בשמים, הוא צריך לחזור, ואפולוגטיקה – הכנסיה החליפה את היהדות בבחירה האלוהית.
      אם בוחנים את הרטוריקה של גוש אמונים לנוכח פשרות טריטוריאליות מוצאים כמה מגמות. אחת היא כמו של רגב. השניה היא ספיריטואליזציה – הגאולה צריכה לפרוץ מהמחשכים והתהליך חובה שיהיה גם בירידה, וגם אופציה של "השתלטות" על המערכת החילונית, וכיבושה מפנים או מבחוץ, יתכן, ראה המקרה של מנהיגות יהודית או גינצבורג.
      כתבתי ספר על הנושא, וכרגע הוא נמצא בשיפוט. אשמח לעדכן כשיהיה לי משהו יותר קונקרטי.

      אהבתי

      1. מוטי שלום,
        האפולוגטיקה דרך ספיריטואליזציה באמת מעניינת דווקא בגוש אמונים, משום ההתעקשות שלהם על גאולה קונקרטית (ריבונות, אדמה וכו'). כתבתי פעם מאמר ל"הארץ" על הנקודה הראשונה (אם אני לא טועה) שבה זה הופיע בצורה מובהקת, אחרי הנסיגה מקוניטרה:
        http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=631262
        אם כי המאמר כבר לא קיים שם משום מה – נדמה לי מפני שהם שינו לאחרונה את האתר. אם אתה רוצה אשמח לשלוח אליך אותו כקובץ. ובוודאי עדכן כאשר ייצא הספר.

        אהבתי

  4. המאמר הזה נשמע כמו ייאוש ממשיחיות אחרת – משיחיות השמאל. כיום גרים כ650 אלף יהודים מעבר לקו הירוק ומובן שלפנות אותם זו משימה קשה עד כמעט בלתי אפשרית.

    האופן של הצגת הציבור הדתי לאומי כאן הוא שטחי להחריד (כמה מפתיע). כמו שנכתב כאן מעלי המשנה של הרב קוק, אם כל הכבוד לרב קוק ויש כזה, היא לא המשנה השגורה על פיו של הדתי לאומי הממוצע. הדתי הלאומי הממוצע לא נחשף לכתבים שלו.

    ועכשיו שאלה. על סמך מה אתה, תומר, מבסס את דבריך שלפי ההגות הקוקיסטית אין ירידות בגאולה? אפשר מקור לזה?

    נסה קצת להפחית באמוציות ואולי יצא לך גם אמירות פחות שטחיות ויותר ענייניות.
    ואנקדוטה לסיום. ראיתי פרסום לספר שכרון הגאולה במקור ראשון. מה זה אומר על המצב שלו בשוק? באמת בידיעות עד כדי כך נואשים עד כדי פרסום בעיתון ימני כמקור ראשון?

    אהבתי

    1. תרשה לי להתנבא או בניסוח יותר מדוייק להעריך שאת הפירות המרעילים של המשיחיות של השמאל השמאלנים לא יאכלו בעצמם. כשיהיה רע מידי(רקטות וטילים על תל-אביב) רוב השמאלנים יארזו את מטלטלהן ויהגרו לארץ אחרת וישאירו אותנו לאכול את פירות הביאושין של דרכם.

      אהבתי

      1. תרשה לי להתנבא שכרגיל אנחנו בשמאל נצטרך לנקות אחרי הבלאגן שמשאיר הימין אחריו כמו תמיד.
        עכשיו, אחרי שביבי נתניהו מדבר על 2 מדינות ל2 עמים, אחרי ששרון (!!) מפנה את גוש קטיף, אחרי שאולמרט מודה ש35 שנה הוא נלחם על הרעיון הלא נכון, אחרי שבינינו ובין השטחים מוקמת גדר גבול לכל דבר ועניין עדיין יש לכם את החוצפה לטעון שה'משיחיות' של השמאל היא זו שקרסה?
        כן אני מניח שיש לכם.
        אבל הסר דאגה מליבך , לא תיפטר מאיתנו כל כך מהר.

        אהבתי

  5. לא קראתי את החיבור , אבל על פניו , מדובר על פרספקטיבה צרה ומאוד מעוותת , שמעלה על נס סימפטומים מאוד שיטחיים , ומתעלמת מהעיקר ומהעיקרי.
    גוש אמונים הייתה תנועה מיישבת חלוצית , כמו חלוצי המערב הפרוע או כמו התנועה הציונית , או כמו התנועה הקיבוצית.
    גם לה וגם להן היה מכנה משותף מעשי ברור ופרגמטי מצד אחד , ומצד שני היו לה סממנים חיצוניים דתיים/ אידיאולוגיים , שבסופו של יום, היו ונותרו לא רלוונטיים.
    סופן של תנועות כאלו , בהרבה מקרים , הוא זרימה אל ביצת הזעיר בורגנות והמטריאליזם. זה מה שקרה לציונות ולקיבוצים וכבר הספיק להתרחש בחלקים דומיננטיים מאוד של גוש אמונים.
    בוודאי שהמינוח "שבר" , רחוק מאוד מלהיות רלוונטי כאן.
    עיקר חשובתן של התנועות האלו ,לאחר מעשה , היא המשמעות שמיחסות להן תנועות אידיאליסטיות שבאות אחריהן , ומסיימות בערך באותו המקום.

    אהבתי

  6. מעניין. "כל התנועות המשיחיות נכשלות", אבל משום מה מובאת כדוגמא רק תנועה משיחית ימנית, ולא תנועת הנגד המשיחית של אוסלו.

    "את פירות כשלון החזון המשיחי של הרב צבי יהודה קוק אנחנו רואים לפנינו… בפנייה לרוחניות החסידית של ברסלב". פנייה לרוחניות של ברסלב כל כך שלילית, שאפילו לא צריך להסביר למה. פנייה לרוחניות בגרוש של סאי באבא היא משהו שמצדיק שריצה בת שנים בהודו המטונפת.

    אהבתי

    1. באנלוגיה לאלסטיות המחשבתית שעליה מדבר תומר פ. בקשר למשיחיות הדתית גם השמאל עבר מטמורפוזה דומה: פעם השמאל היה בעד שטחים תמורת שלום, אחרי שהתברר שאין ממש פרטנר הם עברו לנסיגה בכל מחיר, ועכשיו חלקים גדלים והולכים בשמאל מוכנים לחיסול ישראל תמורת שלום.

      אהבתי

      1. תקרא את דברי הגורו הגדול של השמאל, ישעיהו ליבוביץ' . הוא טען בפירוש ששלום לא יהיה ושעדיין צריך לצאת מהשטחים.
        הוא צדק. בשני הדברים.

        אהבתי

  7. ואכן, התשוקה המינית, … נערים ונערות קיפצו על הגבעות ותקעו יתד…
    i dont know if wanted to say it but here is the reason for all this gush emunim activity. and chag sameach

    אהבתי

  8. אצל החבר'ה של תומר פ. בתקשורת(העין השביעית או לא העין השביעית) מנגנון ההכחשה העצמית הרבה יותר פשוט מזה של החבר'ה מגוש אמונים: לא שידרנו – זה לא קיים.

    הסיפור הזה חוזר על עצמו כבר הרבה זמן, בתקופת הסכמי אוסלו ערפאת נתן שני נאומים סגורים בפני שגרירים ערביים, אחד בשטוקהולם ואחד בדרום-אפריקה בהם הוא חשף שכל ההסכמים הם כאלאם פאדי ומטרתו היא להעיף את כל היהודים מהשטח שבין הים לנהר. זה כמובן לא פורסם כידיעה חדשותית באף כלי תקשורת מרכזי. ההיפך היו ניסיונות להסתיר את זה.
    אבל העיקר שהשמאל משווק את עצמו כמחנה של המתונים, השקולים, הרציונלים ואלה שמביטים למציאות בלבן של העיניים.

    אהבתי

  9. אה תומר, שכחת להזכיר את מאוכזבי המשיח שמפנים את הלהט שלהם לכתיבת ספרי התפכחות דידקטיים.
    אפשר לעשות קריירה לא רעה כמטיף אנטי-משיחי נלהב. לזה תמיד יש יותר קהל.

    אהבתי

    1. נכון מאוד. אני בטוח שאם נעשה ספירה מהירה נגלה שאכן יש הרבה יותר אנשים שעשו קריירה מהתפכחות מהמשיחיות מאשר מאלו שעשו קריירה מהתפתכחות מאנטי-משיחיות. בכלל, מטיפים אנטי-משיחיים חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה וממלאים איצטדיונים, או לפחות מרכזים קהילתיים, בעצרות התעוררות וחזרה בשאלה למיניהן. וכמובן שעל שוק הספרים אין בכלל מה לדבר.

      אהבתי

      1. נראה שבתקשורת ישנו ביקוש לתעמולה נמוכת מצח הגורסת שהציונות הדתית הנה איזושהי תנועה משיחית , כיוון שזה חומר מתאים לעיכולה של הזעיר בורגנות הנבערת , שמחפשת הילת שווא של נאורות , תוך בהייה בקשקושי ערוץ 2.

        אהבתי

        1. אין ספק. רק ההיצע של התעמולה נמוכת המצח נגד הציונות הדתית נמוך משהו ביחס לזאת שיוצאת ממנה. ולא מהסיבות הנכונות.

          אהבתי

          1. לא יודע ולא דיברתי על זה.
            אני לא שייך לציונות הדתית , אבל אני מכיר אותה מקרוב. אנשים שם הולכים לעבודה בבנק או במפעל . הם חוסכים לשיפוץ או לנסיעה לחו"ל , הם שולחים את הילדים שלהם ללמוד מקצוע .
            הם לא יושבים בכוך בבני ברק ומולידים שמונה בנות , באותו זמן שהם יודעים , שאף בת שלהם לא תתחתן בלי שתהיה לה דירה.
            הציונות הדתית היא "תורה ועבודה" ואין לך דבר יותר רחוק ממשיחיות ממנה.

            אהבתי

  10. תשמע בשביל לשפר את הרמה של הכתיבה אתה חייב לציין מקורות (איפה הרבנים אמרו X, Y Z)

    אהבתי

  11. מזל טוב, תומר. הופעה פתאומית של טוקבקיסטים בורים שממהרים להעמיד אנשי קש ולרסס אותם בקלישאות עתיקות מעידה על הגדלה בתפוצת הבלוג. עלה והצלח.

    אהבתי

  12. קראתי את הספר לפני כמה חודשים ובאמת התפלאתי שהוא עוד לא זכה להתייחסות. אז ישר כח תומר.
    בכל מקרה, הרושם שלי מהקריאה הוא שמיכה רגב מעולם לא עבר מסע התבגרות בתוך גוש אמונים, ובעצם גם לא אחריו. הוא כותב את הספר מנקודת מבט של שישיסט בתחילת שנות ה-70, ואז עובר לנקודת מבט של שישיסט בן חמישים ומשהו ב-2011. יש לי הרושם שהוא לא הצליח אף פעם להתקדם מעבר לזה ולקלוט משהו רציני מהאידיאולוגיה שעל ברכיה ניסו לגדל אותו, ולכן גם ההתקפות שלו נראות בהתאם. האנשים שאני מכיר היום, הנמנים על האגף המשיחי-גוש-אמונימי-מרכזניקי "כבד", הם בעלי משנה עמוקה בהרבה מאשר רסיסי הפעולות בבני עקיבא שמוזכרות בספר.
    מה שכן, הספר הוא צוהר יפה מאוד לעולמם של בני נוער, עד גיל 18, בציונות הדתית של ראשית שנות ה-70.

    אהבתי

  13. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה צדיק וגדול בתורה. כמו בכל זרם ביהדות, יש הבדל בין תלמידי הרב אשר יגעו בתלמודם ולמדו להבין את עומק המחשבות וכוונת המעשים, לבין ההמון שמבין את הדברים בצורה שטחית למדי. כדאי לקרוא את המאמר "ימות המשיח – לדרכה של הציונות הדתית", בספר "פניך אבקש" מאת הרב שג"ר.

    אהבתי

  14. תומר, קבל תיקון..

    תנועה משיחית אחת כן הצליחה.

    אם תקפיץ לפה במכונת זמן יהודי שחי לפני 400 שנה ותספר לו שזו מדינת ישראל הוא יהיה בטוח שזאת הגאולה.

    בקיצור: ציונות חביבי, זו תנועה משיחית שהצליחה בפרמטרים של עצמה ושל הנבואה.
    (וזה לא אומר שאין מה לשפר כמובן)

    אהבתי

  15. למרות כל הכישלונות האלו אני לא מסוגל לוותר על רעיון המשיחיות כי לוותר עליו הוא לוותר על הרעיון שלעולם יש תקנה,זה וויתור על משהו מאוד מאוד בסיסי בתפיסת עולם, האנושות משתכללת או לא. אני מתייחס למשיח כאל אותו זרז חברתי שמעביר את האנושות ממצב חומרני למצב רוחני. אני חושב שמה שקורה היום בעולם מתחיל להוכיח את הרעיון הזה של מעבר למצב של רוח היינו אחדות. ואם אני יוצא מנקודת הנחה שהתהליך הזה קורה בכל מקרה אז לא קשה להאמין שאת המעבר הזה יכול ללוות קטליזטור.

    אהבתי

  16. דומני שמשה שמיר גם פירסם את סיפורו בטורו ב"מעריב" אבך אני שמעתי את זה מפיו: – הוא סיפר איך בעליה גדולה לסבסטיה הוא החליט עם חברים להסתובב בלילה בין הקבוצות ולהתרשם. מוןדע למה שהיה מתרחש מסביב למדורות הפלמ"ח הוא הוכה בתדהמה ממה שראה: נערים ונ ערות לומדים יחד מספרי קודש ולא שום התנהגות אחרת.

    אהבתי

  17. אם אני מגיב באמצע 2013, מישהו רואה את זה? לפני שאני טורח לנסח מחשבות..

    אהבתי

      1. טוב, סליחה על האיחור- אני משרת כרגע בצבא.

        קראתי את הספר רק לאחרונה- לכן התגובה המאוחרת.

        הרבה יש לי לומר על המתחולל בספר, אולם נקודה אחת הפריעה לי במיוחד, וכיוון שהיא נראתה לי כל כך בולטת וצורמת, היה לי מוזר לקרוא ברשומה הנ"ל משפטים כמו: "הוא נקרא כמניפסט יותר מאשר כעדות". ואסביר:

        הבעיה של הספר, על פי הבנתי הדלה, פשוטה מאוד- הוא לא רציני. הסיבות למסקנה הזו רבות: הנסיונות הדמגוגיים להכניס כל מושג שאינו שייך לעולם החילוני למרכאות, ובכך להגחיך אותו כהנחת יסוד, ולגרום לקורא לתהות על עצמו אם הוא לא בסדר בכך שעד היום נתן למושג משמעות, ולו הקלה ביותר. על אותו הקו, אין שום נסיון לבאר הנחות יסוד של התפיסה ה"גאולית", פריבילגיה שכן נתנה לתפיסות ה"מפוכחות" של המחבר (מה שדי הגיוני בהתחשב בעובדה שכיום אלו הן דעותיו)- מה שעוד פחות הוגן בהתחשב בעובדה שהרבה יותר קל לאמץ תפיסות שאינן בונות על נוכחות אלוקית בעולם, כך שלקורא החילוני אין שום אפשרות לשקול ואולי אף להשתכנע, אלא רק להכיר השלכה נוספת של הפונדמנטליזם היהודי. גם הנסיון לריקוד על שתי החתונות (הציונות החילונית וערכי היהדות) אינו עולה יפה- אם ברצונך לאמץ ערכים מסוימים מן היהדות- לבריאות, אולם אלו הם ערכיך בלבד, ואין לך את הזכות לפנות לציבור מאמין בתורה מן השמיים ולטעון שהוא מתנהג שלא בהתאם להם- אין הרבה חולקים על כך שהיהדות רואה ביישוב ארץ ישראל מצווה בעלת ערך עצמי בלתי תלוי, לדוג'. תוכיח בזה העובדה שעם תום הספר עדיין איני יודע אם המחבר מאמין במציאות של אלוקים כלשהוא. כנ"ל הבאת הדוגמה השלילית של הכת האיסיית בתחילת הספר, תוך כדי, כמובן, שירת הלל לאלטרנטיבה- הפרושים, בלי שימת לב לכך שרבי עקיבא, המוצג בהמשך הספר כאבי המשיחיות הציונית והחולמנית בשל תמיכתו בבר כוכבא, הינו, כנראה, החוליה המקשרת המשמעותית ביותר בין הפרושים לבין האורתודוכסיה העכשווית.

        אפשר להרחיב ולהביא דוגמאות נוספות לסעיפים הנ"ל, אולם נראה לי שהם כולם סימפטומים לבעיה העיקרית בספר- חוסר האפשרות לדעת אם זוהי אכן דרכה של הציונות הדתית (ולכן התקשיתי בהגדרת הספר כמניפסט ולא כעדות). בהתחשב בהאשמות החמורות המופיעות בספר כלפי הציונות הדתית, הכוללות (אמנם עם הגבלות) גם את האחריות לרצח יצחק רבין- הייתי מצפה לספר מעט יותר מאורגן ומבוסס. הציטוט הראשון מפי אחד מרבני הציונות הדתית (הרב יעקב פילבר) מופיע בעמוד 91, ובהתחשב בכמות הזלזול במוסריות וברציונאליות של התנועה הגאולית המופיעות עד אותו ציטוט, הרי זה מגוחך. בהמשך הספר מופיעים עוד שלושה- שלושה!- ציטוטים בלבד, אחד נוסף של הרב פילבר, ושניים ממכתבם של מספר רבנים בנושא יצחק רבין. אף אם הציטוטים אכן חריפים וחדים (הציטוטים מהרב פילבר מאוד מקומיים, ואינם מצביעים על תמונה ושיטה כוללת)- האם לזה יקרא "בחינה ביקורתית"? ספר שמתיימר להזהיר מפני תנועה, וכל כולו מבוסס על חוויותיו של נער וארבעה ציטוטים? אף אם נאמר שאין הרעיון חשוב, אלא השלכותיו על הזרוע המבצעת שלו (הנוער המתלהם)- הרי במקרה הגרוע ביותר זו טעות פדגוגית, ואין סיבה לתקוף את התפיסה, היכולה להיות נכונה בעיקרה- חילוק שאין לו זכר בספר. הגרועים מכולם הם הציטוטים הפיקטיביים, המכניסים למרכאות דברי רבנים שהמחבר זכר באופן פלא לאחר שנים כל כך רבות. מספיק, לדוג', לקרוא פעם אחת את ספרו של הרב חנן פורת "את ענת אנכי מבקש" מתחילתו ועד סופו (בעיקר בפרקים החדשים), כדי להבין עד כמה רחוקות תפיסותיו כלפי ערביי הארץ ממה שנקלט בנפשו של המחבר. האם, לדעתך, אפשר להבין מהספר מהי שיטתה של הציונות הדתית, ובמה היא דוגלת? ושוב- הכל, כמובן, על רקע ההאשמות והאזהרות החמורות מאוד שבספר. האם כך מנהלים דיון?

        אני אבין אם לא תוכל להתייחס במלוא כובד הראש לנכתב- בסוף אני זה שמגיב אחרי כמעט שנתיים, אולם אשמח לשמוע מה דעתך. מצטער על אריכות הדברים (הייתי רוצה להוסיף עוד), אולם לא ידוע לי על מקום אחר לדיון.

        תודה רבה!

        אהבתי

        1. אנונימי שלום,
          תראה, אני באמת לא אגיב לכל מה שכתבת, אבל אומר שמדובר בספר שהוא דיווח סובייקטיבי ואישי על התקופה שאותו אדם עבר. אין כאן כל יומרה להיות משהו אחר (סיכום של "הציונות הדתית" או תיאור "גוש אמונים"), כך שהתלונות שלך אינן במקום. האם הספר אובייקטיבי? ודאי שלא, ואין כל טענה אחרת. האם הוא מביא התרחשויות שקרו באמת? כן, בהחלט. אותן, ואת המסקנות שגזר מהן המחבר.
          היה בטוב ושמור על עצמך.

          אהבתי

          1. שלום וברכה.

            התלונות שלי מתחלקות לשתיים:

            1. הספר עצמו, ורמתו הירודה, לפי דעתי- אפילו כעדות אישית (מה שהמחבר טוען שהוא לא).

            2. הרשומה עליה אני מגיב.

            הסיבה הראשונה, כמובן, אינה מצדיקה שפיכת דעות בבלוג שאיני יודע אם בעליו מעוניין בשמיעת דעותי על הספר- את זה אשמור לשיחות עם חברים ברכבת ובערב שבת. הפריעה לי ההגדרה של הספר על ידך כ"מניפסט" (ויקיפדיה: גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרותיו של אדם, תנועה או ארגון) וכ"בחינה ביקורתית" (מה שהספר בלי ספק מתיימר להיות), למרות כל מגרעותיו הנ"ל.

            אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s