ניו אייג'

ראיון עם אמין

אמין

הן בתקופות שפיקפקתי באפשרות של התעוררות רוחנית והן באלו שלא, בשבילי כמה מהרגעים המעניינים ביותר היה אלה שבהם פגשתי אנשים שטוענים שהם אכן השיגו את אותו מצב מיוחל. קצת כמו הקריאה בספרים של אוליבר סאקס, פגישות כאלה תמיד מציבות אותך אל מול כל הפלא והמוזרות שבתודעה האנושית, שכן אתה נחשף פתאום לדרכים וצורות שונות לחלוטין של תפיסה והבעה. הפגישה עם אמין היתה בשבילי עונג שאף מעבר לכך: מצאתי לא רק אדם שהצורה שבה הוא מתייחס אל העולם מעניינת, אלא שהוא עצמו חף מכל פוזה, כן ונעים מאוד. לבד מזה, הרבה מרעיונותיו קרובים מאוד לאלו שאני מחזיק, וזה, בעוונותי, גם נעים מאוד.

אמין, בן 41, מלמד כבר שש שנים, בעיקר באירופה ובהודו, וחי רוב הזמן יחד עם זוגתו בביתה באיביזה. הוא הגיע לזמן קצר לארץ, ונפגשנו לשיחה בדירה בתל-אביב.

מהי הארה?
הכי פשוט שאני יכול לומר הוא שזה זיהוי טבעך האמיתי כמוחלט.

מהו המוחלט?
המוחלט הוא האינסוף, ההכרה, "זה"… כל אחד והתיאור שלו.

ואתה אומר שבעצם כל אחד מאיתנו הוא בעצם זה.
כן, יחד עם זהות יחסית, שהיא האישיות שלנו. אבל אותה אישיות היא כלי, היא כמו ז'קט שאנחנו לובשים, שיוצר את החיבור עם מציאות החומר.

אבל האם מציאות החומר והאישיות הם לא "זה", המוחלט?
הם גם המוחלט, בתדרים אחרים.

אז מה הבעיה בדרך כלל? למה אנחנו לא חופשיים ומאושרים?
אדם שאינו חופשי מזהה את עצמו כנפרד מהסביבה. הוא לא יודע שהוא גם "האחד" שמעבר לזה. הידיעה הזאת היא שמשחררת אותו. כפי שאמרתי, כל אחד מאיתנו הוא גם האישיות היחסית, אבל הוא גם המציאות המוחלטת. לחשוב שאנחנו רק האישיות זאת טעות, אבל לחשוב שאנחנו רק המוחלט זו גם טעות, זו איזושהי בריחה ממציאות החומר. האישיות היא בעלת חשיבות אדירה – אותה חשיבות כמו שיש למוחלט. זה מה שכל כך מפליא: ברגע שאתה מגלה את זהותך המוחלטת, האבסולוטית, אתה גם מבין עד כמה חשובה זהותך היחסית.

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "חשובה"? למה היא חשובה?
אני חושב שמוחלט ללא יציאה-לפועל בחומר הוא עקר. במובן הזה חשוב לחיות את החיים, ואני חושב שהעולם הזה הוא נפלא אם חיים אותו ממקום של חופש.

יש איזושהי תכלית לחיים? מטרה?
ברגע שאתה באמת באמת מביא את זהותך האמיתית ליומיום, השאלה לגבי התכלית לא קיימת, כי לכל דבר שאתה עושה יש יופי ואהבה עצומה. ללכת לסופר ולשבת על הספסל ברוטשילד.

כלומר התכלית היא לא אי שם בעתיד אלא בחיים עצמם.
בדיוק. החיים עצמם הם משמעותם. החיים מקבלים משמעות עצומה, והמשמעות היא בכל רגע ורגע. אבל צריך להבין שיש הבדל גדול בין לזהות את עצמך כמוחלט לבין לחיות את זה. זה הבדל עצום. יש לנו הרבה חוסר הבנה ואמונות תפלות בקשר להארה. להארה יש שלבים: לפני הנקודה של ההארה וגם אחריה. למעשה ההתפתחות לעולם לא מסתיימת. האגו אולי היה רוצה שתהיה נקודה שבה הוא הופך לאיזה בודהה מוזהב וזהו, אבל זה לא נכון. זה מאוד מוטעה. אז יש באמת שלב שבו אתה מזהה את עצמך כמוחלט. אתה מבין שאתה לא רק היחסי, אלא שיש משהו אינסופי שהוא גם אתה. אבל גם הוא לא רק, אלא גם. כי הזיהוי הזה בפני עצמו הוא לא מה שנותן לנו את החופש. מה שמשחרר אותנו הוא השלב הבא, כשאתה מגיע למקום שהזיהוי הזה הוא הרקע לחיים שלך, ואתה חי אותו. ככל שהמיינד שלך יותר ויותר מזוכך, אתה יותר ויותר יכול לחיות את המציאות המוחלטת, והיא יותר ויותר מציפה אותך.

ואז ההתנהלות שלך בעולם מושפעת מכך.
גם מושפעת, ויותר מכך: הזהות היחסית שלך הופכת לדקה מאוד: כמו חלון שקוף שכאילו מפריד ביניך ובין הסביבה. אדם שבפעם הראשונה מבין שהוא המוחלט, ומזהה את עצמו עם המוחלט, יכול להיות שעדיין ה'חלון' הזה שלו מלא בלכלוכים. הוא מבין שהוא לא רק החלון, שיש משהו אינסופי מאחוריו, אבל עדיין, ביום יום, הוא לא יוכל לחיות מהמקום הזה. וזה הבדל עצום, כמו חושך ואור. ורק כנות תראה לך את זה. רק כנות תאמר לי שאני עדיין לא באמת חופשי, אפילו שאני מזהה את עצמי עם המוחלט ואולי יש בך אהבה רבה וכולי. כי זה לא תמיד מתבטא ביומיום: אני יכול להתרגז על מישהו, או לא להיות נחמד לבת הזוג שלי.

האם אדם שחי לחלוטין את הזיהוי שלו עם המוחלט לא יתרגז אף פעם?
הוא יתרגז אבל זאת לא תהיה ריאקציה מהעבר. לא יהיו שם משקעים מהעבר. זו תהיה תגובה לרגע הנוכחי. ועצם הזיהוי עם המוחלט לא מוחק התניות שיש לנו מהעבר. בשביל זה דרושה עוד עבודה. בשבילי המבחן הוא בחיים. החיים מראים לי האם אני חופשי או לא.

אז ספר לנו אולי על החיים שלך. איך הגעת עד הלום.
אני התחלתי את המסע הרוחני שלי מבלי לדעת שזה מסע רוחני. לא הגדרתי את זה כמסע רוחני. מגיל צעיר היתה בי זיקה מאוד חזקה לחופש, ומשום מה יחד עם זה היה לי גם את הצורך העז להיות אותנטי, לא להיות מזוייף. ולא ידעתי כמה רחוק זה יכול להוביל אותי. מגיל מאוד צעיר ראיתי את השקרים ואת האגרסיביות וחוסר הרגישות בחברה. תמיד גם הרגשתי שלא יכול להיות שהחיים כל כך צרים, כל כך מוגבלים. אז חיפשתי: הסתובבתי בעולם, התלתי ספק בכל, עבדתי לנקות את עצמי כי ראיתי שיש בי כל מני דברים שמגבילים אותי, אבל לא היתה בי שום מחשבה על אלוהים או על כל הנושא הרוחני.

היתה לי גם תמיד אהבה גדולה לבני אדם. הייתי מצלם אנשים, מתמקד בעיניים שלהם… ומצד שני באופן מוזר היתה לי שנאה לחברה האנושית, ולא הבנתי מאיפה היא מגיעה. בגיל 28 הגעתי למזרח, להודו, ושם התחילו לקרות לי דברים. קראתי שם לראשונה ספר של אושו, שלא חידש לי כלום אבל הראה לי שכל מה שחייתי לפיו ממילא נכנס לאיזו תיאוריה של "רוחניות". עד אז תמיד סלדתי מרוחניות, ואנשים רוחניים נראו לי תמיד יהירים ומתבדלים מהחיים. אבל הנה אני קורא ספר של אושו ואומר לעצמי שאותו חיפוש אחר חופש שליווה אותי הוא בעצם משהו גדול הרבה יותר, למרות שעדיין לא ממש חשבתי על 'הארה'. נסעתי לפונה כדי לטפל בכל מני מוגבלויות שהרגשתי שיש לי, והייתי חודשיים באשרם שם. אחרי זה התחלתי לטייל בהודו והתחילו לי חוויות של המוחלט.

מה זאת אומרת? אתה יכול לתאר את זה?
פשוט הייתי נעלם. העצמיות שלי היתה נעלמת. כאילו אני לגמרי חלול, ועדיין מדבר ופועל. אבל בפנים הכל חלול. החוויות האלה היו באות ואחרי כמה שניות נעלמות, והייתי חוזר לעצמי. וזה מאוד הפחיד אותי: הייתי בטוח שמשהו לא בסדר איתי. כך זה היה בא פתאום. למשל הייתי עומד ברחוב ומדבר עם מישהו, ופתאום זה היה קורה. זה היה פחד מוות, וחששתי גם שזה שאני מדבר איתו רואה את זה. אבל לא הייתי יכול לעשות כלום והמשכתי בחיים. לאט לאט התדירות של החוויות האלה גדלה, ואיתה הפחד שלי. אפילו התנגדתי לזה, אבל זה לא היה מונע את זה מלבוא. זה חזק ממך. כך זה היה במשך שנתיים, ואני זוכר שהלכתי לתרפיסטים בפונה לשאול אותם מה זה, אבל אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. אז לא היה לי הרבה מה לעשות, וכשחזרתי שנתיים אחרי זה להודו, ב- 1998, קרה לי הסוויץ'.

מה היה הסוויץ'?
ההיעלמות באה והפעם נשארה.

היתה איזושהי סיבה חיצונית לזה?
כלום. זה פשוט בא ונשאר.

והפחד?
הפחד כבר לא היה. כי הפחד להבנתי מגיע כשאתה עם רגל אחת כאן ורגל אחת שם. כשזה קרה כבר לא הייתי יכול לזכור את עצמי לפני זה. הייתי לגמרי שם.

אבל עכשיו אתה הרי יכול לזכור שהיה 'לפני זה'.
אני לא יכול לזכור איך הייתי לפני זה. אני אפילו לא יכול לדמיין איך זה מבחינה חוויתית להיות מזוהה עם המיינד.

אבל אתה הרי יודע שפעם היית מזוהה עם המיינד.
אני יודע את זה, אבל רק כתוצאה מרציונליזציה. אני מבין שזה היה חייב להיות ככה. אבל אני לא יכול לדמיין את זה. ובגלל זה אין כבר פחד, כי הטרנספורמציה היא שלמה. פחד יש רק כשיש השוואה.

ומה חשבת כשזה קרה?
אז לא ידעתי מה זה, אבל ראיתי שהחיבור שלי למציאות השתנה. והבנתי שקרה משהו חיובי כי ראיתי שההתנהלות שלי השתפרה בעקבות זה.

אתה יכול לתת דוגמאות לשיפור?
דבר ראשון ששמתי לב אליו הוא שהראייה שלי עצמה השתנתה: אני רואה יותר רחב.

כלומר חוש הראייה ממש משתנה.
כן. הקליטה שלי של אנשים גם התעדנה. הייתי יכול להבין אותם מאוד טוב. ואהבה: במשך כל השנה אחרי זה הייתי מתפעל מכל דבר. כל דבר היה מפליא אותי. הייתי מסתובב כמו ילד בתל-אביב וכל דבר היה נוגע בי. הייתי קונה בפיצוציה איזה מיץ, ורק האינטראקציה עם המוכר היתה בשבילי כל כך אינטימית שהיו זולגות לי דמעות. כל דבר נגע לי ללב. בני אדם בכלל ריגשו אותי מאוד. הייתי הולך לגלריות ומסתכל על האנשים שהסתכלו על התמונות. לעומת זאת הגוף שלי נראה לי זר לגמרי. הייתי מסתכל במראה ואם היית שם לי פרצוף של מישהו אחר לא הייתי מתפלא אפילו לשנייה. חוסר הזדהות מוחלט עם הגוף. הכאן ועכשיו היה כל כך חזק וחי: כל שנייה היתה בפני עצמה, כמו תמונות נפרדות. עד כדי כך שאם הייתי פותח את הדלת ויוצא החוצה ופתאום היתה שם בריכת שחייה, לא הייתי מתפלא בכלל. כי אין לי שום זיכרון על מה שהיה בחוץ.

מה זאת אומרת, הרי אם אתה צריך עכשיו להגיע לדיזנגוף, אתה הרי זוכר איך להגיע.
כן, אבל אם מצד שני יהיו פתאום רחובות אחרים אני לא אתפלא… קשה להסביר את זה…

ומה הלאה?
עכשיו שאני מסתכל על הסוויץ' הזה, זה כמו שתינוק נולד. אחריו היו איזה שמונה שנים של אינטגרציה והתפתחות. בעצם רק אחרי הסוויץ' התחילה העבודה הקשה. ההתעוררות היא תהליך מתמשך.

מה קשה?
להסתכל על המיינד עם כל ההתניות השליליות שלו, על הנקודות האפלות שיש במיינד. הייתי רואה סיטואציות ביומיום שבהן אני פתאום לא חי מתוך אותו מקום שגיליתי שהוא אני, שפתאום יש שם איזו תגובה של האגו. רק אז היתה לי היכולת לראות את המיינד שלי בברור, ולהבין איך הוא פועל. ואז מתחילה העבודה על שריפת ההתניות. אז מתחילה הגדילה. לקח לי הרבה שנים רק להבין את המקום הזה שהייתי בו. להבין בעצם את הדיאלוג בין הרוח לחומר.

כלומר ההתעוררות היא תהליך מתמשך.
אני חושב שהמחפש הרוחני היום שבוי בהמון מעשיות על הארה ומה זה להיות מואר. אני חושב שחשוב להבין שהתעוררות מתרחשת בשלבים. מאוד חשוב שכל אחד יזהה איפה הוא נמצא כרגע, ומשם מתחיל ללכת. הרבה אנשים יוצרים איזו דיכוטומיה בין חושך לאור, והמיינד כמובן מיד חושק באור המוחלט. אבל האור נגלה לאט לאט, על הדרך. ואי אפשר לשים לב לזה אם אנחנו כל הזמן מתרכזים בעתיד הלא מושג. משום מה הרבה מורים גם מספרים סיפורי מעשיות כדי לשים את עצמם על כיסא גבוה ולא להראות לאנשים בעצם מהי הארה, הם הופכים את ההארה למשהו לא אנושי. אם אנשים באמת יבינו שלא כך הם יעריכו יותר את המקום שהם נמצאים בו עכשיו. זה לא הכל או כלום, וגם אחרי ההתעוררות יש מה לעשות. אף אחד לא הופך לבודהה מוזהב. האמת היא לא זיקוקים. אבל כשמציגים את ההארה כמשהו לא אנושי המחפש מנסה לבטל את האנושיות שלו. זאת טעות חמורה, כי דווקא ככל שתהיה אנושי יותר, אתה גם תגלה את מה שמעבר לזה. אסור לבטל את מה שאנושי בנו. הדברים האלה הם מאוד חשובים ובתור מורה אתה חייב להיות מאוד מדוייק בדברים האלה, אחרת נוצר קרקס רוחני. וזה נורא, כי זה גם מחזק את הציניות של המיינד, ונותן לו עוד תירוץ למה לא לנסות להתפתח.

אז מה צריך לעשות כדי להבין את עצמנו?
להיות בשקט. כפי שאני רואה את זה החיבור אל המציאות המוחלטת היא רק על ידי הדממה. כל דבר אחר זה מיינד.

אבל הרי המחשבות עצמן הן לא מה שמפריע, נכון?
נכון. אני מתכוון שצריך להעמיק את ההספגות שלנו בקיום עצמו, בהוויה עצמה. וזה על ידי שקט. מבחינה אנרגטית עוזר להיות ליד מורה, עוזר לעשות מדיטציה, לאפשר לעצמנו להיות לבד מדי פעם, להיות בשלווה, להיות כנים מאוד עם עצמנו, ולאט לאט להעמיק יותר ויותר את אותה דממה שבתוכנו. ואז להבין איך אנחנו יוצרים השלכות, איך אנחנו בעצם יוצרים את האישיות שלנו כל פעם. זה בעצם מה שמביא אותנו להזדהות עם המיינד, ולכל אחד יש את הדרך המיוחדת שלו לעשות את זה.

מה עם להיות טובים? מה עם לעשות טוב לאחרים?
אני חושב שלהיות טוב ומוסרי זה פועל יוצא של המקום שאתה נמצא בו. הדברים האלה באים באופן ספונטאני ככל שאתה יותר מחובר לאמת. הדבר המדהים במקום הזה הוא שהוא מלא נתינה. אתה מגלה את עצמך עושה דברים שלא ידעת שהם יכולים לצאת ממך.

אתה יכול לתת דוגמא?
הנתינה. אני זוכר את עצמי לפני 15 שנה: לא היתה לי יכולת לתת, או להכיל אנשים כמו שהיום. כיום יש לי יכולת גדולה לתת מעצמי לאנשים, וככל שאני נותן יותר אני מתמלא יותר.

האם אתה אופטימי לגבי עתיד האנושות?
לא, אני לא אופטימי. כשאני מסתכל על ישראל, יש כאן המון אנשים שעוסקים ברוחניות, אבל לא קורה כאן שום שינוי חברתי, זה לא משפיע על היומיום. למרות הכל אנשים אטומים ואלימים. לדעתי מה שקורה זה שרוב הפעילות הרוחנית כאן היא כמו אופיום: היא עושה את החיים יותר קלים, אבל דווקא מונעת התמודות עם הדברים. צריך לעבור לסוג אחר של רוחניות, שבה אתה מנסה ממש להשתנות. החיפוש הרוחני דורש טוטליות וכנות אדירה.

האתר של אמין

אוטוביוגרפיה של יוגי בשפת הקודש

יוגאננדה על סרג'נט-פפר, דרומית-מערבית לדילן

כמו שרוָולים, צמחונות או חשיש, "אוטוביוגרפיה של יוגי" מאת יוגאננדה פרמהנסה הוא תחנת תרבות בחייו הרוחניים של כל ניו-אייג'יסט ראוי לשמו (הסניאסי). הספר, ששימש כאחד הגשרים העיקריים להפצת (ואף יצירת) ההגיון הרוחני של היוגה במערב, יצא בניו-יורק ב- 1946 והיה תוך שנים מעטות לרב-המכר עולמי היסטרי, סוחף אחריו המונים, הופך את מחברו למורה היוגה המפורסם בעולם, משפיע על מורים רוחניים (אדי דא) ועל אמנים (ג'ורג' הריסון התעקש שהמחבר ומוריו יופיעו על עטיפת "סרג'נט פפר") ונחשב עד היום לקלאסיקה רוחנית ראשונה במעלה. הוא תורגם לשמונה עשרה שפות, ועכשיו סוף סוף גם לשפת הקודש. התרגום, אני שמח לומר, טוב.

אבל איך בכלל הופך ספר עב כרס המספר את סיפור חניכתו ל"מדע היוגה" של גבר הודי צעיר, ספר עמוס להתפקע בסיפורי ניסים ונפלאות שאת המתונים שבהם אפשר בקלות להפוך לסרט דיסני מוצלח, איך הופך ספר כזה ללהיט עולמי ענק, ואף מצליח להיכנס לסיליבוסים של כמה וכמה קורסים אוניברסטיים? כפי שנראה, פעמים רבות מה שנראה כנס בלתי אפשרי מסתיר תחתיו הסבר פשוט והגיוני.

למעשה, אם תחילת המאה העשרים ואחת מתאפיינת בהתעניינות גוברת והולכת של עשירי אמריקה בתורת הקבלה, הרי שתחילת המאה העשרים סימנה את הפנייה מזרחה, בניסיון לדלות חוכמת חיים ועונג מהודו ואוצרותיה. רק בעשרות השנים האחרונות ניתן לחוש האטה בהתלהבות האדירה איתה קיבלה ארה"ב את מגוון זרמי ההינדואיזם, ובראשם היוגה. כעת מערכת הספירות וצירופי האותיות העבריות מחליפים את האסאנות, הפרניאמה (תרגילי הנשימה), וההבטחות לסידהי (כוחות על-טבעיים) שהיו הלהיט בקרב המחפשים הרוחניים של אמריקה משך כמעט מאה שנה. היוגה עצמה כבר מזמן נפרסה, נארזה מחדש ומשווקת כתרגול אקרובטי בעיקרו השומר על בריאות הגוף, והתנועות הניאו-הינדיות הגדולות, שהביאו את בשורתם לחופי קליפורניה השוקקים, מושכות הרבה פחות חברים חדשים, אם בכלל.

שגרירי היוגה

לא מזמן כתבתי על חלוץ הניו-אייג' ההינדי, סוואמי ויווקאננדה, שהגיע בסוף המאה התשע-עשרה לשיקגו ומשם שטף את אמריקה בגרסה הכוללת-כל, הסוציליסטית וניאו-אדוויטית שלו להינדואיזם. ויווקאננדה היה זה שעשה יותר מכל אחד אחר לפופולריזציה של היוגה, בהוציאו ספרים שפישטו את התורה וחילקו אותה, כדרך המערב לתתי-זרמים ומתודות ליניאריות, ובהרצאות ההמוניות שלו לאורכה ולרוחבה של ארה"ב. הוא גם היה מהראשונים שגייסו את התובנות הנון-דואליסטיות כדי לזלזל, אם לא ממש לבטל, חלקים גדולים מהמסורת ההינדית, כולל החלוקה לקאסטות או הדיאטה הצמחונית. מלא אנרגיה וטוב-לב, הוא הסביר לאמריקאים שכל הדתות, גם אם שונות בדרכי הביטוי שלהן, מדברות ממילא על אותה מטרה עליונה: איחוד מלא בין הנשמה לאלוהות האחת. ההינדואיזם פשוט מדבר על זה יותר בברור, הוא טען. אמריקאים רבים נטו להסכים. (אני רוצה לציין שאני לא רק מכבד אלא אוהב את ויווקאננדה. הוא היה אדם גדול, אבל אדם.)

יוגאננדה פרמהאנסה

צעד אחד מאחורי ויווקאננדה הגיע יוגאננדה, ולקח את העניין גם צעד אחד קדימה: בעוד שהראשון הציג דרך רוחנית שעמדה על האחדות השלמה של האדם עם האלוהות, ומצד שני הדגישה את ההכרח במעורבות חברתית עמוקה, הציג יוגאננדה דת תיאיסטית, בה האל (והאלה – הוא היה בנגאלי, דָבֶק של קאלי) קיים כישות נפרדת, ושתפקידנו, דרך תרגול היוגה, הוא להגיע לחוויה עמוקה של "תודעת אלוהים". צידה השני של דרכו של יוגאננדה היה דגש רב על כוחות מיוחדים (ריפוי מחלות, ריחוף במקום, אפילו תנועה במהירות האור) שהיוגי יכול לפתח בעקבות התרגול. במילים אחרות, בעוד ויוקאננדה פנה היישר אל שכלם של האמריקאים, יוגאננדה פיתה את דמיונם, ועורר את נטיות הלב הכמהות לקשר אישי עם האלוהות.

(אגב, אחרי יוגאננדה הגיעה לארה"ב תנועת היוגה-העממית השלישית מהודו. הלא היא תנועת "החיים האלוהיים" של שיווננדה – צריך פעם לתת את הדעת לאדיקות הכמעט פנאטית בה היוגים מצרפים את הסיומת "אננדה", כלומר עונג, לשמותיהם הנזיריים. האם עונג הוא הדגל הגבוה ביותר על התורן הרוחני ההינדי?)

האיש, מפעיליו ופועלו

יוגאננדה נולד ב- 1893, למשפחה הינדית אדוקה בצפון הודו. בגיל 17 כבר מצא את הגורו שלו, שרי יוקטשוור, נצר לשושלת קצרה אך מיוחסת של מורים רוחניים, המתחילה לא פחות מאשר עם באבאג'י האגדי, האווטר הצעיר-לנצח שעל פי חסידיו מיטיב עם האנושות מזה כמה אלפי שנים, ושההוראה לצאת ולהפיץ את התורה במערב באה, על פי עדותו של היוגי שלנו, הישר מפיו בן-האלמוות.

כמה מילים על אותה תורה: פטנג'לי הגדול משתמש במונח "קריה יוגה" בסוטרות המפורסמות שלו, אבל בזמננו הטכניקה ידועה רק מזמן חייו של להירי מהאסיה, הגורו של שרי יוקטשוור, שהוא כאמור הגורו של יוגאננדה (מהאסיה, אגב, היה בעל משפחה ועבד למחייתו). המדובר בטכניקה המשתמשת בנשימה ובריכוז כדי ליצור מודעות מוגברת לתחושת הקיום עצמו (יחד עם כל מני משחקי פראנה בצ'אקרות), ובהתאמה לנתק את המודעות מקלטי החושים. הטכניקה מתמחה, אם כן, בכניסה לטראנסים מענגים למיניהם, אם כי יוגאננדה מדגיש שהמטרה העליונה היא להיות דבק במוחלט תוך כדי קיומם של חיים פעילים. הדרכים אל המטרה הזאת רבות, אבל הקרייה יוגה היא על פי טענתו "דרך הסילון" אל האלוהים.

ב- 1920, אחרי עשור של אימונים תחת הגורו שלו, נחת יוגאננדה בארה"ב והחל להרצות, ללמד ולכתוב. הוא הקים את ה- Self Realization Fellowship (להלן: SRF) וניבא שהכנסייה שלו, המוקדשת כמובן לכל הדתות והמדגישה את זהות המסר של ישו וקרשינה, תכניס במהרה תחת כנפיה את אמריקה כולה. זה לא קרה, אבל יותר מחמש מאות מרכזים וקרוב למאה אלף תלמידים זה לא רע בכלל בשביל יוגי צעיר.

באבאג'י האגדי. ציור של יוגאננדה. באבאג'י הוא הגורו של להירי מהאסיה.

להירי מהאסיה. כאמור, בעל בית שהביא את שיטת הקריה יוגה לידיעת העולם, לכאורה על פי הוראותיו של באבאג'י. היו לו תלמידים רבים, ביניהם שרי יוקטשוור.

שרי יוקטשוור, הגורו של יוגאננדה.

מפגשים מהסוג ההודי

אבל סיפורו של יוגנדה הוא למעשה, וביותר מדרך אחת, סיפור האוטוביוגרפיה שלו, שכן אין ספק שחלק מהפופולריות העצומה לה זכה באה בעקבות הפיכת ספרו, "אוטוביוגרפיה של יוגי", לרב מכר עצום. הספר מלקט בתוכו, בנוסף לסיפור חייו של היוגי הצעיר, גם מעשיות שונות ומשונות על מני קדושים הודים ועושי נפלאות אותם פגש המחבר בדרכו לתודעה קוסמית. הקורא המערבי שפותח את הספר צולל דרכו הישר למים העמוקים של האוקיאנוס ההודי, ובעל כורחו בולע כמויות נכבדות מהפאר הפנטסטי והפנטזיות הפרועות של הודו האגדית.

יש בו הכל: קדושים המופיעים בשני מקומות באותו זמן, מסעות במימד האסטרלי, עושי ניסים הקמים ומקימים לתחייה, ושיחות פנים אל פנים עם האלה קאלי. המהדורה הראשונה הופיעה כאמור ב- 1946, וארה"ב של סוף מלחמת העולם ותחילת המלחמה הקרה היתה כנראה זקוקה מאוד למסר ששילב קריאה לאחדות עולמית תחת האל, עם גישה שהתיימרה לפרגמטיות מדעית אבל שהדגישה דווקא את הנסיקה למחוזות אחרים מופלאים.

אבל הספר גם כתוב היטב, וקשה שלא למצוא בו עניין. יוגאננדה מתגלה בו כאידיאליסט אמיתי, כן, נעים ובעל חוש הומור. כך או כך, הספר הפך ללהיט, ואיתו תנועתו של היוגי. שורותיה תפחו מאוד ואף התהדרו, כמקובל, בסלבס הכמהים לרוח (גרטה גארבו, אחר כך אלביס). תוך זמן קצר הגיע הספר גם לאירופה ותורגם לשפות רבות. רק עתה הוא תורגם גם לעברית.

יוגאננדה, שעה אחת בלבד לפני שחטף התקף לב. לא יודע מה איתכם, אבל התמונה הזאת לא עושה לי טוב. באתרים המוקדשים לו מתמוגגים על עיניו הנשואות לנצח ועל חיוכו מלא החמלה, אבל אני רואה כאן אדם עייף, ואפילו חולה, ולא רק מבחינה פיזית. משהו לא בסדר כאן, לא? ובכל זאת, אני לא חושב שיוגננדה הגיע לארה"ב כשרלטן. אני נוטה לחשוב שהוא היה אדם הגון, לפחות בתחילת דרכו.

התרגום הוא מהמהדורה הראשונה, וזה חשוב, שכן הספר יצא ביותר מתריסר מהדורות שונות. הסיפור הוא כזה: יוגאננדה עצמו, מאוּשָר (ויש לצייין, לא מעט מדושן) מהצלחתו בנכר, לא הספיק להינות זמן רב מתהילתו: ב- 1952, בהיותו בן 59 בלבד, הוא נכנס למהאסמאדהי (כלומר, על פי הדוח הרפואי, חטף התקף לב אחרי שסיים הרצאה, ומת). גופתו, אגב, מתוך נאמנות מובנת לאתוס היוגי, שימרה עצמה ולא הראתה סימני ריקבון עד הקבורה, שלושה שבועות אחרי המוות.

ייתכן שיוגאננדה היה באמת בנאדם מיוחד, אבל אחרי מותו התנועה שהקים (מתוך נאמנות מובנת לאתוס של כל דת ממוסדת) הסתאבה והפכה מושחתת. במהדורות הבאות של הספר הכניסו מנהיגי ה- SRF שינויים מעטים, שהלכו והתרבו עם כל מהדורה. ולא מדובר בתיקוני הגהה: ציטוטים מפי אנשים שונו, הערות הומוריסטיות של יוגאננדה הושמטו, ואפילו אחד מאחד-עשרה העקרונות הבסיס שלו ("הקמת קבוצות חברתיות בעלות אופי רוחני") בוטל במפתיע. לא רק זה: בעוד שבמהדורה הראשונה כותב יוגאננדה שאת החניכה לקריה יוגה יש ללמוד מקריה יוגי מומחה, במהדורות הבאות "הוא" כבר קובע שרק יוגי המוסמך על ידי תנועת SRF מלמד קריה כדת וכדין. במקום אחר המילים המציינות שהיוגה אמורה "להינתן בחופשיות" (או בחינם: freely) נמחקו כליל. קל להבין מהו המניע העומד מאחורי השינויים.

Self-Realization Fellowship Church  v.  Ananda Church of Self-Realization

אך לא אלמן תלמיד היוגה, ואולי הנס הגדול ביותר שקשור ביוגאננדה הוא שבשל טעות טכנית טיפשית של האגודה (ומאבק משפטי בינה לבין אחת מבנותיה הסוררות – ראו תת-כותרת שמזכירה לי סצנה מעולה מ"בראיין כוכב עליון") אין כיום זכויות יוצרים על המהדורה הראשונה של הספר, וכך מילותיו המקוריות של יוגאננדה אכן חופשיות – כן, אפשר גם לקרוא את כל הספר ברשת. בכל מקרה, מי שלא כולל בתרגולת הרוחנית שלו קריאת עשרות אלפי מילים ממסך המחשב, לא יתאכזב מהמהדורה העברית. אין כאן את הזלזול המוכר כל כך של הוצאות הספרים בחוש האסתטי, או באינטליגנציה, של המחפש הרוחני הממוצע, והתרגום, העריכה וההפקה מכבדים הן את הספר והן את הקורא.

אוטוביוגרפיה של יוגי, מאת פרמהנסה יוגאננדה, תרגום שחר לב (דיויה), עריכה יסמין הלוי, הוצאת אבן חושן.

הנה סרטון בו יוגאננדה מחתן זוג ונושא דרשה רוחְנית קצרה:

והנה סרטון בו יוגאננדה מסביר על יוגה ושינה, ובסופו לכאורה עומד להיכנס לסמאדהי. האמת שכאן הוא נראה מגוחך ביותר ושרלטן לחלוטין:

[המאמר עלה באנרג'י בגרסה מעט מקוצרת. הנה פרק 14, "חווית תודעה קוסמית", מתוך הספר בעברית]

איך אומרים ניו אייג' בסנסקריט?

למכור מדיטציה להודים לא קשה כמו למכור קרח לאסקימוסים, כי רובם מכירים רק את המילה ולא יותר. הסצנה הרוחְנית בהודו, בדומה מאוד לזו שלנו, מלאה בכוכבי קולנוע שגילו את האור ותפסו להם גורו ובהכרזות מלאות פאתוס על איך שהמדע המודרני מגלה – רק היום! – את מה שבוֶדות היה כתוב כבר מזמן. הניו אייג' ההודי, אם כן, הוא בִּיצה לא פחות רחבה, ופעמים רבות לא פחות רדודה, מזה המערבי, אולי עם ערך מוסף אחד: שכאן תרגול מדיטציה או יוגה נתפס כאיזו "חזרה לשורשים" ואפילו, שימו לב, התנגדות לאמריקניזציה!

כמובן שזה רחוק מהאמת: כמו הפיצה, שאולי הומצאה באיטליה אבל קיבלה את הוויתה כמזון מהיר באמריקה וכך חזרה להשתלט על ארץ-המגף, המדיטציה והיוגה אולי פותחו בתת היבשת ההודית אבל כל אחת מהן היתה צריכה לעבור אמריקניזציה ברוטלית לפני שתחזור לכאן ותקרוץ למעמד הבינוני ההודי, הרעב לרוחניות זמינה. כעת הן נמכרות כאן כאילו הן באמת מעשה ידי הלאום להתפאר.

אושו, ניטשה, וויוקאננדה

בהגוון שרי רג'ניש. אבל אתם יכולים לקרוא לו אושו

קחו למשל את אושו. מכל מני כיוונים הודיים עולה דמותו של הגורו הנודע, אולי הארכיטיפוס, אם לא הקלישאה, של כל גורואי הניו אייג' כולם. הוא נתפס כפילוסוף, ומפני שמוצאו הודי הוא מאומץ על ידי השכבה המשכילה בגאווה. דרכו הם מגלים את המורשת הרוחנית המפוארת שלהם עצמם, או לכל הפחות הצגה ראשונית שלה (וגם, לא פחות מרגש, רעיונות משוחררים ביותר על מין, שחלקם גם שייכים למורשת שלהם). אושו מצוטט בספרים שדנים על דת ורוחניות, שמו נישא לצד שמות כניטשה וויוקאננדה (מיד נגיע אל האחרון), ויש לו, פוסט מורטם, טור עצות קבוע בעיתונים שונים.

צריך להבין, כמובן, שמרבית ההודים לא יודעים על האופנישדות יותר משמרבית הישראלים יודעים על התלמוד. כלומר הם לא יודעים עליהן כלום. הם אמנם לא חילוניים כמונו, אבל המסורות שהם שומרים, לרוב באדיקות רבה מאוד, הן מסורות מקומיות ומצומצמות היקף. כלומר לבד מרמת האדיקות והאמונה (וזה לא מעט כמובן) אפשר להשוות את זה להדלקת נרות חנוכה אצלנו: זה שאנחנו שרים "מעוז צור" לא אומר שאנחנו מבינים את המילים.

סוואמי ויוקאננדה

יוצא שמערביים רבים, בעיקר אלה שבאים לכאן, יודעים יותר על ההגות ההינדית מרוב ההודים, ושהינדים רבים נחשפים לרמות היותר עמוקות של התרבות הדתית שלהם על ידי אושו. מכל מני כיוונים, כאמור, שמעתי וקראתי איך אושו העשיר את התרבות הרוחנית של ההודים, כלומר של המשכילים ובעלי האמצעים, ושמו מוזכר לרוב לשבח וברצינות רבה.

אבל אם נרצה להתחקות אחר שורשיו של הניו אייג' ההודי נאלץ להרחיק לסוף המאה התשע-עשרה, עם עלייתו לתהילת עולם של סוואמי ויוקאננדה. שמו המקורי היה נרנדרנאת' דוטא, וכבן למעמד הבינוני העולה בהודו הוא בכלל רצה להיות עורך דין, אבל כשפגש ב- 1881 את ראמאקרישנה פרמהנסה, אחד הקדושים הגדולים של הודו בכל הזמנים, חייו התהפכו והוא עטה גלימת נזורה. כמחפש רוחני הוא נסע בכל הודו ונחשף לעוני ולמסכנות, וכשלא היה עסוק בזה נהג להתחנן בפני הגורו שלו שיעניק לו חוויה של אחדות עם האל. לבסוף הסכים רמאקרישנה, ויוקאננדה ראה (זמנית) את האור, אבל מיד אחרי כן הגיע הרגע הבאמת המכריע של חייו: הוא נשלח ליצג את ההינדואיזם ב"פרלמנט העולמי של הדתות" שהתקיים בשיקגו ב- 1893.

אבל איך אפשר בכלל ליצג את ההינדואיזם? הרי יותר מאשר דת זו אסופה אמורפית של אמונות, כתות, מנהגים, חוקים ונורמות של התנהגות, אסכולות פילוסופיות שונות ואף סותרות וכמה מיליוני אלים ואלילים! וכאן נכנס הניו אייג': ויוקאננדה הציג את ההינדואיזם כאילו הוא כולו אדוויטה ודאנטה, כלומר כולו מכוון אל האחדות בין הנשמה הלכאורה פרטית של האדם והאלוהות האחת הכללית. אפילו יותר מזה: ויוקאננדה טען שזו בעצם מטרתן של כל הדתות כולן. הוא קבע שרק ההינדואיזם רואה את כל הדתות כשוות ומבין את המטרה המשותפת שלהן. הדתות כולן מובילות אל מה שהאדוויטה אומרת בפירוש: איחוד שלם ומוחלט בין הנשמה לאלוהות האחת. ואם האדוויטה כוללת את כולן, היא גם מעל כולן.

הוא זכה לתשואות. האמריקאים מתו עליו. הוא יצא מיד למסע הרצאות ברחבי ארה"ב. הוא הפיץ את גרסתו ליוגה ולפילוסופיה הודית. הבעיה, לא נעים לי לומר, היא שגרסתו, להערכתי, שטחית. זה לא נעים כי ויוקאננדה הוא אחד הגיבורים הגדולים ביותר של הודו המתחדשת: דרכו גילו דורות של הודים את מורשתם העמוקה. וחשוב הרבה יותר: דרכו הם היו יכולים להיות שוב גאים בה. במקום ההתבטלות בפני המערב שאפיינה את המשכילים ההודים לפני ויוקאננדה, במקום קבלת הדין הנוצרי-בריטי שהדת שלהם פרימיטיבית ואלילית ואימוץ הרציונליזם המטריאליסטי שהביא איתו המערב של המאה התשע-עשרה, יכלו הינדים רבים לזקוף ראשם בגאון ולהרגיש שלהם, דווקא להם, יש את הדת – והפילוסופיה – העמוקה מכולן. האדוויטה הפכה לספינת הדגל של הרוחניות ההינדית במסעה ללגיטימציה מחודשת בהודו ומחוצה לה, וויוקאננדה היה הקפטן על הסיפון. הבעיה היא שבשביל המסלול המהיר שבחר הקברניט נאלץ הצוות להיפטר מרוב המטען. וכך נולד הניו אייג' בהודו.

מה בין ניו אייג' ללאומנות

ויוקאננדה גם קשור למה שמתרחש כאן היום: החל משנות התשעים עובר על הודו גל מכוער של לאומנות ושנאת זרים. ויוקאננדה הוא אחד הקדושים של מפלגת ה- BJP, המפלגה הלאומית ההודית, שמעלה על נס את הדת ההינדית ומבקשת לחזור למסורת ולסלק כל השפעה זרה – ויחד עם זאת לפתח במרץ נשק אטומי. ושוב, איך אפשר בכלל "לחזור למסורת" ההינדית? כלומר, לאיזו מסורת? והאם החלוקה הנוקשה לקאסטות גם אמורה לעשות קאמבק? מסתבר שרק תפיסה ניו אייג'ית של ההינדואיזם יכולה להפוך את אוסף הדתות הזה למשהו אחיד, ודאי ודאי למשהו לאומי.

ה- BJP היא מפלגתם של רבים ממעמד הביניים העולה במהירות בהודו של ימינו, הודו שהולכת והופכת למעצמה כלכלית. ואותם בורגנים חדשים, שמונים כיום כעשרים אחוז מההודים (כלומר מעל מאתיים מליון איש) מחפשים, שוב, רוחנית ופילוסופיה בדת שלהם. והנה חזרנו אל אושו, שמצטרף אל ויוקאננדה (ועוד כמה כמובן) כאחד מנביאי הניו אייג' בהודו. ונביאים לא חסר, או יותר נכון, טוענים לנבואה. אחד כזה פגשתי לפני כמה ימים.

משחק הפירמידה


בעודי הולך ברחוב, בערב, תקע לידי מישהו פלייר ועליו הזמנה: "סמינר מדיטציה חינם" צעקה הכותרת, ותחתיה הובטחה גם "שיחה רוחנית" שייתן "מייסד Pyramid Spiritual Societies", מר בְּרָהָמָרְשִי פָּטְרִיגִ'י. "באמת הגיע זמן שאלמד קצת מדיטציה" חשבתי לעצמי, ותפסתי ריקשה לכיוון.

הגעתי בזמן, אבל אנשי ההפקה רק התחילו לפזר כיסאות ולתלות שלטי פרומושן. אז כל העניין התחיל קצת באיחור, אבל היי, זה הודו. בסופו של דבר היינו אני ועד איזה הונגרי באולם גדול עם כמאה הודים. הגורו עצמו נכנס בסערה ומיד התיישב ליד ההונגרי, ואני אולצתי להצטרף אליהם. מצלמות הבזיקו והיה ברור שתמונת הגורו עם חבר'ה מערביים זה דבר חיובי. פטריג'י אם כן ישב בינינו, והתחיל להסביר בבטחון רב ובסחבקיות כמעט ישראלית שבעצם קל מאוד להפוך לבודהה. צריך לתרגל מקסימום חודשיים, זה הכל. כן: הוא בודהה, ואיתו בחדר, הוא הצביע עליהם, היו עוד איזה עשרה מוארים ומוארות, כולם תלמדיו. מה שצריך לעשות, הוא הסביר, זה לעקוב אחרי הנשימה, כחצי שעה ביום. וזהו: הארה מובטחת.

פטריג'י, הגורו מבשר מהפכת ההארה, במרכז הפאנל המכובד, בסגול.

אחרי שהוא עזב ועלה לבמה התיישבה לידי איזו דודה בסארי והסבירה לי איך עם השיטה של פטריג'י היא חופשייה לחלוטין מסבל, כי היא "יודעת שאני הנשמה הנצחית" וש"גם אם כל המשפחה שלי תהרג, אני לא אהיה עצובה". כי היא בודהה. טוב, אתם כבר מבינים מה היתה הרמה שם: מעל דוכן הנואמים ירה פטריג'י סיסמאות בנות ארבע מילים מקסימום ("צמחונות היא הדת שלנו", חברות היא הטבע שלנו", "מדיטציה היא ההנאה שלנו" וכו'), הבטיח הבטחות ("מדיטציה בתוך פירמידה מרכזת את האנרגיה"), הפריח חזונות ("עד 2012 כל העולם יעשה מדיטציה כזאת!") ומכר אשליות ("בעזרת המדיטציה אפשר לרפא כל מחלה!").

פטריג'י מעניק שי צנוע לראש המועצה האזורית טירוונאמאלאי: פירמידת עץ לאיסוף והכוונת האנרגיה בבית. כדאי גם לכם אחת כזאת.

האם זה ניו אייג' הודי? ודאי. אבל מה שהופך אותו לכזה הוא לא עצם החריגה מהדת הממוסדת, משום שבהודו תמיד היו מורים רוחניים שפיתחו שיטות עצמאיות – ההינדואיזם תמיד היה, כאמור, גמיש ורבגוני מבחינת ההיצע שסיפק ואפשרויות הבחירה. אבל מה שיש כאן מתאפיין באותו רוח חפיפניקית של שטחיות והגזמה ניו-אייג'ית שאנחנו מכירים ממחוזותינו. אין כאן דרישה לשום מחוייבות אמיתית מצד הקהל (צמחונים הם כבר ממילא, להזכירכם), יש כאן סינקרטיזם, כלומר ערבוב ושילוב מכל הבא ליד (מדיטציה בודהיסטית, צמחונות הינדית, והפירמידות כמובן ממצריים), והתרגול עצמו הוא מדולל ביותר. מהבחינה הזאת אפשר לומר שפטריג'י עושה לתורת הבודהה מה שאמנון יצחק עושה ליהדות.

האמת, אני חייב לומר, היא שהאדם עצמו דווקא נחמד, ואני די בטוח שכוונותיו בסך הכל טובות. זאת אמנם הפרנסה שלו, אבל עקרון 14 מתוך 18 העקרונות המנחים של הפירמידאיים הוא שאין לסגוד לשום אדם, וזה כבר מגדיל את הסיכוי שהוא ימשיך, כמו עכשיו, להיות נשוי ואב לשתיים. הוא בברור קצת מכופף את האמת, אבל אנחנו הרי שמענו דברים מופרכים מאלו, וללמד אנשים להיות מודעים יותר זה כמובן דבר חיובי. הקהל בטירו', בכל אופן, אהב אותו. בקרוב הקורס בתשלום. לא נרשמתי. אני מקווה שלא אבדו סיכויי להארה מלאה.

[המאמר עלה היום באנרג'י. כמה מאמרים שלי על תופעת הניו אייג' באופן כללי אפשר למצוא כאן. מיה, אשמח אם תוסיפי או תתקני על הדברים במאמר הזה]

על העידן החדש בישראל

רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל, עורך: עידו תבורי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, 183 עמודים

תנועת "העידן החדש" נחקרת במערב מאז שנות השבעים, אולם בישראל רק לאחרונה הפנתה האקדמיה את מבטה הבוחן והחלה לבדוק על מה בדיוק כל המהומה. ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא, שכן כיום, כאשר עשרות אלפים מבקרים כל שנה בפסטיבלי שאנטי, הרפואה האלטרנטיבית מתפשטת במהירות של מחלה ויראלית ואפילו תורת הקבלה משנה את דרכיה הקדומות כדי להתאים את עצמה לקהל העכשווי, לא ניתן יותר להצדיק התעלמות ממה שמזמן אינו מוגבל לשוליים של הקונצנזוס.

הספר "רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל" מהווה מקבץ קטן וראשוני של מאמרים על התנועה הססגונית הזו. במבוא שכתב מסביר עידו תבורי, עורך הספר, מדוע רק עכשיו יוצא כרך המוקדש למחקר אקדמי של התנועה: אחרי שהוא עומד על הגידול העצום במימדי התופעה מאז תחילת שנות התשעים, הוא כותב שכיום "העידן החדש אינו נתפס עוד כתת-תרבות שיש להסביר במונחים של סטייה, אלא כמערכת של משמעויות שיש לבחון אותה בפני עצמה" (עמ' 12).

תבורי מסביר שגם אם התנועה נראית זרה מבחינת הטקסים והאמונות, היא מוכרת מאוד מבחינת האוכלוסייה המשויכת אליה: מתברר שאנשי העידן החדש בארץ מגיעים ברובם מהמעמד הבינוני ומעלה, חלק גדול מהם משכילים, במרשם האוכלוסין הם יוגדרו כחילונים וכמעט מאה אחוזים מהם יהודים. מכיוון שכך ברור שאי אפשר לפתור את כל העניין כבעיית התבגרות של קבוצת תימהונים, ויש לנסות להבין איך ועל איזו במה מתקיים הריקוד המשותף של הערכים והמנהגים הזרים עם המרכז האידיאולוגי המובן מאליו.

בספר הנ"ל זוכה, אם כן, העידן החדש, אותה אסופה אמורפית והטרוגנית של תפיסות עולם ואמונות, אורחות חיים ומוצרים, משחקי כוח וכיווני רוח, לטיפול של חמשה חוקרים, שלושה דוקטורנטים ושני בעלי תואר דוקטור, שכותבים על אספקטים שונים של התופעה, מנסים לתת תשובות ראשוניות על אופייה ולהעלות שאלות למחקר עתידי.

מתוך חמשת המאמרים שבספר אנסה להציג כאן שניים שכמו מתכתבים זה עם זה: המאמרים של עידו תבורי ודלית שמחאי. תבורי כותב על מפגשי קהילת ה"ריינבו" (Rainbow) בישראל, כינוסים המוניים בהן הקהילה, שמורכבת ברובה מאנשים שהעידן החדש הוא בשבילם השקפת עולם כוללת ומחייבת, מתכנסת יחד לחיים משותפים בטבע. הוא מנסה להבין כיצד מגדירה עצמה הקהילה מול העולם המודרני ועד כמה היא אכן יכולה, כפי שהיא מייחלת, להשתחרר מדפוסי הפעולה שמאפיינים את החברה המודרנית.

שמחאי כותבת על הקצה השני של קשת כינוסי העידן החדש: הפסטיבלים ההמוניים שמתקיימים זה כשבע שנים בחגים, המציעים שלל סדנאות לימוד וטיפולים אלטרנטיבים והמושכים אליהם קהל רב, שלאו דווקא מחזיק בשאיפות רוחניות כלשהן. היא מנסה לאבחן את אופי היחסים בין המארגנים של הפסטיבלים, אנשים שרואים חשיבות רבה בתורות שהם מלמדים, לבין ההמונים, ואת הדרכים בהם מתוּוכות אותן תורות לקהל הרחב.

שני המאמרים, אם כן, בודקים מקרוב את קו הגבול שבין הקהילה הפנימית, "בעלת הסוד", לבין העולם החיצוני, אליו הסוד עוד תרם התגלה, או, חלילה, שמתכחש לו. תבורי ראשית מראה את דפוסי הבידול של קהילת הרינבו: את הטקסים המיוחדים שמעודדים את הלכידות הפנימית, ואת הדרכים בהן מודגש ההבדל בין הקבוצה לבין העולם החיצוני. חברי הרינבואו מגדירים את עצמם במובהק כאנטיתזה לאותו עולם, הזוכה אצלם לשם הפיורטיבי "בּבִּילון". הם לא כל מה שהוא כן: כשם שהוא רודף בצע כסף, מתפלש בחומריות ושטחיות, מלא בשקרים וחיכוכים, הרי הם מבינים את ההבל שבצבירת הון, מסתפקים במועט, חוקרים עצמם לעומק וחיים חיי אהבה ואחווה.

הגבולות בין העולמות, אם כן, אמורים להיות חדים וברורים, ותבורי מראה שזה, באופן בלתי נמנע כמובן, אינו המצב. הוא עומד בעיקר על האופי שובר-ההיררכיות של ההתנהלות בקהילת הרינבו, דפוס התנהגות שהוא מקשר לתרבות הצרכנית המודרנית. היחיד בקהילה חופשי לבחור לעצמו את אמונתו ואף את מקומו היחסי בתוך הקהילה, והשוויון הערכי בין הזרמים הרוחניים השונים נשמר בקפידה: כאשר כמה חברי קהילה שנמצאים בתהליכי חזרה בתשובה רוצים לקיים טקסים יהודיים במדורה המרכזית מתעוררים ויכוחים קשים וטענות כנגד ה"השתלטות" של דת אחת על כל האחרות.

תבורי טוען שבעוד שהעידן החדש על פי רוב חושף אנשים רבים ליהדות (שלפנים היתה בעיניהם בחזקת מוקצה מחמת המיאוס), הרי שהתפיסה שמתגבשת אצלם של הדת, אלא אם כן הם חוזרים בתשובה, היא אך ורק של דרך נוספת אל אותה האמת אליה מובילות הדתות כולן. לשם דוגמא הוא מביא ציטוט של אחד ממרואייניו שטוען שהוא "מכבד את האנרגיה הזאתי [של היהדות] שקיימת כאן [בארץ], את ה' ואת השכינה" (עמ' 109) – היהדות, אם כן, היא "אנרגיה" שקיימת במקום ספציפי: יש לכבד אותה, אבל לא מדובר בחברת החשמל: אין לה מונופול, ובהחלט קיימים מקורות אנרגיה חילופיים.

בעקבות זת ניגש תבורי לאפיין את מה שניתן לכנות התיאולוגיה של העידן החדש, והוא עומד על ההיגיון האקלקטי שלה מצד אחד, והסינקרטי מהצד השני: ישנה יצירה של שוויון בין הזרמים הרוחניים, פירוק מוחלט של היררכיה (לבד מכזו הבאה מתוך טעם אישי), וכמו כן ראיית אותם זרמים כנובעים מתוך, ולקראת, אחדות עמוקה, "אמת אחת שפנים רבות לה" (עמ' 115). הוא מקשר דפוסים אלו להגיון הצרכני שבא לידי ביטוי בקניון או בסופרמרקט, בהם הצרכן "מרפרף בין מדף למדף מבלי להתחייב לשום חלק מהשפע המוצג לפניו" (עמ' 114), ואף תופס פעילות זאת כצו מוסרי, כ"זכות" שיש לו כאינדבידואל אוטונומי – הפרט ו"רצונו החופשי" הוא אולי הדבר היחיד שבאמת קדוש לאיש העידן החדש. השקפות אלו, זה ברור, נלקחות הישר מתפיסת העולם של העולם המודרני והפוסט-מודרני, ונראה ש"בבילון" חדרה ללבו של הרינבו וחותרת תחת שאיפותיו ותקוותיו.

התמונה מתוך המאמר ב"הארץ". תצלומי ארכיון: ניר כפרי, לימור אדרי ואריאל שליט

כתמונת תשליל למאמרו של תבורי, מאמרה של דלית שמחאי מבקש לבדוק מה מתרחש כאשר הרינבו מנסה בכל כוחו לחדור ללבה של בבילון. היא ערכה תצפיות בכמה מהפסטיבלים ההמוניים שמושכים אליהם קהל רב ומגוון, ומנסה לאפיין את דרכי הפעולה של מארגניהם, אשר מטרתם המוצהרת היא החדרת תפיסותיהם הרוחניות לתוך הקונצנזוס הישראלי. במאמרה בחרה שמחאי לאחד את ממצאיה ממגוון אירועים תחת קורת גג של פסטיבל אחד, פיקטיבי, אותו היא בחרה לכנות "פסטיבל אהבה" – ונדמה שהשם הזה מצליח לתפוס הן את המסר המרכזי והמיידי של ההפקות הללו, והן את הצורה הקלישאית שלתוכה הוא על פי רוב מתגלם.

וזו בדיוק הבעיה, טוענת שמחאי, שעומדת בפני צוות הפסטיבל: הבחירה בין מסר הקרוב לשיח ההגמוני ובכך אינו מעורר מחלוקת ופופולרי, אך גם רדוד ונדוש, לבין ההזדמנות להציג שיח אלטרנטיבי שקרוב הרבה יותר להשקפת עולמם של המארגנים, אבל שייתכן ולא יתקבל בברכה, או בכלל. היא מדגישה שהמניע העיקרי של המארגנים אינו כלכלי, אלא יצירת שינוי בחברה הישראלית, כלומר החדרה של ערכים והשקפות העולם שלהם אל תוך הקונצנזוס. כך, טוענת שמחאי, מארגני הפסטיבלים "זוקפים לזכותם את השינוי במפת המוסיקה בישראל, השפעה בהחדרת ערכים ופרקטיקות אקולוגיות, ועוד כהנה וכהנה" (עמ' 160).

מכאן ברור שבניגוד להתכנסות הרינבו, הפסטיבלים הרוחניים מכוונים החוצה ופונים לקהל הרחב, ואף מבקשים ליצור אירוע גדול כמה שיותר. אולם כאן שוב עולה אותה דילמה בדבר מידת דילולו של המסר, אותה הכרעה בין ההצמדות האדוקה להשקפת עולמם, לבין הרצון לפנות ולהשפיע על כמה שיותר אנשים שאותה השקפה זרה להם לחלוטין.

שמחאי עוקבת אחרי דרכי קבלת ההחלטות בין מארגני "פסטיבל אהבה", ומתארת את הקושי שלהם לבצע את מה שהם רואים כמסחור הערכים המקודשים שלהם. אחת ההשלכות של מגמת המסחור היא תחושת ניכור שחשים המארגנים כלפי הפסטיבל שלהם עצמו. "המפגש הבין-תרבותי שהם יוצרים מניע אותם לא רק לוותר על מרכיבים שונים בתרבותם כדי להראותה באור רך יותר ומזמין יותר, אלא גם לחשוף את ייחודם התרבותי ברבים, לשווקו באופן מפתה, ולהפוך אותו למוצג לנוכח 'המבט התיירותי' של אורחי הפסטיבל" (עמ' 177).

ההתערטלות הפומבית הזאת נתפסת כמובן כהשפלה, אך יש בה גם מימד עמוק יותר: שמחאי מצביעה על כך שמארגני הפסטיבל בעצם מוכרחים להשתנות כדי לקדם את מטרתם: הם לומדים "לשחק את המשחק" הקפיטליסטי-פופוליסטי, ולמעשה מאמצים את ערכי התרבות ההגמונית. "נראה שהרצון ליצור שינוי חברתי, שלמענו מזמינים אנשי "אהבה" אנשים כה רבים להתארח במחיצתם, מוביל לכך שדווקא הם אלה שמשתנים, ומאבדים את דרכם וקולם הייחודי" (עמ' 178).

גם אם בקנה מידה עולמי המאמרים שבספר אינם מביאים עמם חידושים בשדה המחקר של העידן החדש, הרי שעצם ההתייחסות שלהם לתנועה במופעים הישראלים שלה היא חידוש חשוב. באופן כללי נראה שהמאמרים נכתבו על ידי אנשים שבלבם סימפאתיה לתנועת העידן החדש – אין זה בהכרח רע: חוקרי יהדות רבים הם שומרי מצוות ואיש אינו מערער על מחקריהם. יחד עם זאת, לעניות דעתי האהדה לזרמים שונים בתוך העידן החדש מורגשת לפעמים יתר על המידה. ככלל, לא כל המאמרים בספר הם באותה רמה, ואולי חבל שלא הוקפד יותר על האיכות האקדמית והמחקרית של הכתיבה, אך כסנונית ראשונה של מחקר על העידן החדש בישראל יש כאן הבטחה לבאות, ובנושא זה טבעי לשמור על אופטימיות קוסמית.

[המאמר התפרסם היום במוסף "ספרים". לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]

מאמרים על תופעת הניו-אייג'

 

הדת החדשה

מאיפה נחת עלינו הניו אייג' (החל מהרפורמציה אי שם במאה ה-16) ואיך הוא הפך לדת הגדלה הכי מהר של העת החדשה. חלק ראשון
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/437/520.html

סדר חדש של עידנים

אין אלוהים מלבדי הניו אייג' וכל אחד מאיתנו הוא נביאו. על נסיקתה למרומים של רוחניות הניו אייג' במאה העשרים – כולל שבעת עיקרי האמונה הניו אייג'ית. חלק שני
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/443/740.html

כמה קארמה לארוז לך?

בתקופה בה הדת היא בסך הכל עוד מוצר צריכה, האחריות לגלות רצינות ואהבה אמיתית בחיפוש הרוחני שלנו היא אולי המצווה היחידה שהניו אייג' דורש. חלק שלישי: סיכום את תולדות הניו אייג' בעידן הפוסטמודרני 
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/448/012.html

הטאו של הכסף

האל ככספומט והדרך הרוחנית ככרטיס אשראי. מה שאנחנו מחפשים הוא לא רק להיות עשירים, אלא גם לגיטימציה רוחנית לכך.
http://www.notes.co.il/tomer/24291.asp

ביקורת על הספר "Selling Spirituality"

ביקורת שלי על הספר שהתפרסמה ב"איל הקורא". למי שכבר קרא את המאמרים השונים שלי על הקשר בין הניו אייג' לקפיטליזם המאוחר יראו חלק מהרעיונות, ואף מהפסקאות, מוכרים מאוד (יטה האל הטוב מחסדו לממציא הקופי-פייסט),אבל יש גם חידושים…
http://www.haayal.co.il/story_2690

רוקדים בשדה קוצים: העידן החדש בישראל

ביקורת שלי על הספר, שמכיל כמה מאמרים אקדמיים על התופעה בארץ, שהתפרסמה ב"ספרים" של "הארץ". http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/866851.html

השוק חופשי, את/ה משועבד

רוחניות הניו-אייג', בשונה מאוד מתנועות התעוררות רוחנית רבות כל כך בעבר, לא מציגה כיום שום ערך המאתגר את הסדר הקיים. שום דבר בה לא באמת "אלטרנטיבי".

http://www.notes.co.il/tomer/39211.asp

המהפכה הרוחנית

מחקר גדול בארה"ב חושף מגמות ברורות: הרוחניות האינדיבידואלית מחליפה את הדת הממוסדת. למה? כי המערב מגלה שיש לו חיי נפש. על כך ועל ספר מעניין בנושא.

http://www.notes.co.il/tomer/43650.asp

הניו אייג' בארץ: מפנחס שדה עד שרי אריסון

מעט על התפתחות הניו-אייג' בארץ הקודש (כולל קצת על התפתחותו בארה"ב והקשר שבינו לבין הכלכלה ההיפר-קפיטליסטית)

http://www.notes.co.il/tomer/48503.asp

נקודת העיבור של הניו-אייג'

מרטין לותר נולד מחדש, ואיתו המערב

http://www.notes.co.il/tomer/62161.asp

מדינה שלמה בשאנטי

על הספר "לזרום נגד הזרם" של דלית שמחאי

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1144967.html