250 שנה אחרי, קשה לתפוס היום עד כמה היווסדותה של ארצות הברית כרפובליקה זעזעה את המובן מאליו החברתי והפוליטי. מאז חורבן הרפובליקה הרומית, בסוף המאה הראשונה לפנה"ס, ולמעט מספר מצומצם של ערי מדינה קטנות, בעיקר באיטליה, לא היו מסגרות פוליטיות שלא היו ממלכות, אימפריות או בעלות ממשל תורשתי כלשהו. עצם המחשבה שאפשר *לבחור* בראש המדינה ושהוא גם *מתחלף* כל כמה שנים היתה דמיונית.

לא בכדי, כאשר סיפרו לו שג'ורג' וושינגטון מתכוון, אחרי הניצחון במלחמה וביסוס עצמאותה של ארה"ב, לפרוש לביתו (כלומר לא להישאר כשליט צבאי או להכתיר את עצמו למלך), אמר יריבו הגדול, ג'ורג' השלישי מלך בריטניה, שאם הוא אכן יעשה זאת, "הוא יהיה האדם הגדול בעולם". ויתור מרצון על שלטון נשמע כמו מעשה של טירוף אידיאליסטי.

מימי הביניים ועד המאה ה-18 נחשבה בריטניה לבעלת צורת הממשל הליברלית ביותר. אולם על אף הפרדת הרשויות שנהגה ואשר מונטסקייה שיבח, מדובר היה בחברה מעמדית והיררכית מאוד, שבראשה כמובן עמד מלך – שהוריש את מעמדו לצאצאיו. הרפובליקה האמריקאית, על מסר החירות והשוויון שבהכרזת העצמאות שלה, על חברתה נטולת האריסטוקרטיה והאצולה, ועל ממשלה הנבחר, על מגילת זכויותיה, פתחה בבת אחת אופק חדש של אפשרויות לעולם כולו.

הקמתה של ארצות הברית חילצה את הרעיון הרפובליקני לא רק מדפי היסטוריה אלא מהדיונים התיאורטיים של ההוגים והמדינאים. היא הבהירה שמלוכה, אריסטוקרטיה, היררכיה ודיכוי אינם בלתי נמנעים. לבני אדם רגילים היה כוח לפרק אותם ולבנות חברה שונה, שוויונית יותר. האומה היתה יכולה לקחת את גורלה בידיה, להכחיד מוסדות ישנים ולכונן חדשים בעצמה, באמצעות ממשל נבחר.

הרעיון של קידמה, של היסטוריה שמונהגת בידי אדם ושיכולה להציע שיפור מתמיד, הרעיון שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, הרעיון ששינוי פוליטי רדיקלי יכול להיות חיובי, קיבלו כולם ממשות ב-1776. המהפכה הצרפתית חבה הרבה למהפכה האמריקאית, שלא רק נתנה לה שפה ועקרונות, אלא תקדים חי והוכחה שהדבר אפשרי. גם דרום אמריקה התמלאה ברפובליקות שלקחו השראה משכנתם הצפונית: כאשר בוליבר וסן-מרטין שחררו את היבשת מהאימפריה הספרדית המדינות שנוצרו לא העמידו מלך אלא הפכו לרפובליקות (ברזיל היתה יוצאת הדופן).

האליטות האירופיות היו מרותקות לאומה החדשה שפרצה את גבולות ההיסטוריה והמובן מאליו הפוליטי והנהיגה לראשונה דמוקרטיה ליברלית. הנה כי כן: ממשל הנוסד על ידי העם, באמצעות העם, למען העם. "אמריקנופיליה" הפכה לתשוקה אופנתית, ודיבורים על "לידתו מחדש של הרפובליקניזם" התפשטו. המונח "אמריקאי" הפך לזהות פוליטית על-לאומית שמשמעותה לא רק מישהו מארצות הברית אלא אדם המחויב להחליף את המלוכה ברפובליקה ואת שלטון האצולה בדמוקרטיה.

ההשפעה היתה קודם כל פסיכולוגית: היא גרמה לאנשים להרגיש שהם חיים בעידן חדש(Novus Ordo Seclorum, כמובן). אמריקה הראתה שעקרונות הנאורות – זכויות האדם, האמנה החברתית, חירות, שוויון, ריבונות העם, הפרדת דת ממדינה, חופש הביטוי, הפרדת רשויות וחוקה המגינה על כל אלה – לא היו רק תיאוריות דמיוניות או הפשטות פילוסופיות, אלא עקרונות ממשיים שיכולים להתגלם במוסדות ציבוריים ולנהל חברה של מיליוני בני אדם.

היום, כאמור, כל זה נשכח או נראה מובן מאליו. כמבקרים חברתיים מלומדים אנחנו גם נהנים למצוא ולהתרכז דווקא בכישלונות, בסתירות הפנימיות ובפגמים של הרפובליקה הצעירה, בראש ובראשונה שיעבודם של מיליוני בני אדם. אבל מבט כזה מפספס עד כמה המהפכה האמריקאית היתה מהפכנית במובנים גדולים הרבה יותר מהחלפת השלטון. עבדות היתה בכל מקום, כמו גם גזענות, מיזוגניה, אימפריאליזם, אכזריות ודיכוי. ארצות הברית הביאה לעולם סדר פוליטי חדש: דמוקרטי וליברלי, המוקדש לשלטון העם ולהגנה על זכויותיו. לא היה כדבר הזה, ובמשך עשרות רבות של שנים אף ארץ אחרת גם לא הצליחה להקים מסגרת מקבילה.

לפני 250 שנה קרה אירוע היסטורי עצום, שכל דמוקרטיה ליברלית בהווה לא רק חבה לו חוב גדול אלא ממשיכה את המורשת שהוא הוליד.