דמיינו שהנשיא טראמפ ממנה לראש ה-FBI נוצרי אדוק, מאלה שמאמינים שארה"ב היא "אומה נוצרית" ושיש לבטל את ההפרדה בין דת ומדינה. דמיינו שבמצרים במקום להחרים את האחים המוסלמים הנשיא א-סיסי משנה מדיניות וממנה את אחד החברים הקיצוניים בתנועה לראש המוחבראת. בשני המקרים דוחות המודיעין שיוגשו לראש ממשלת ישראל יזעקו מסימונים אדומים ויאותתו סכנה.

השיח בישראל על מידת קיצוניותם הדתית של מנהיגים זרים הוא שגרתי. רק לאחרונה הסבירו לנו שהנהגת חמאס שהופצצה בדוחה היתה "קיצונית" ואילו עם המתונים יותר יהיה אפשר להגיע לעסקה. אנחנו גם מנתחים באופן תדיר את מידת אדיקותם הדתית וקיצוניותם של מנהיגי איראן, לבנון או סוריה. גם אם מובן מדוע לא נעים לדון באופן דומה במנהיגים ישראלים, הדיון הזה חשוב ואי אפשר עוד לחמוק ממנו. כהונת הממשלה הנוכחית הבהירה כמה נזק יכולה להביא קנאות דתית.

קשה לקבוע מהן דעותיו המדויקות של דוד זיני. הוא לא מתראיין ולא כתב ספרים או מאמרים. אולם אנחנו מכירים את סביבתו ואת בית המדרש שממנו הוא הגיע. לפי פרסומים של רביב דרוקר, אביו אמר שהיה רוצח את אחמד טיבי ואמו אמרה שה-7.10 הוא "חסד עליון" מאת הקב"ה. אנחנו יודעים שהמחותן שלו, הרב אליעזר קשתיאל, מודה בפה מלא ש"אנחנו גזענים" ושעל פי התורה ישראל מחויבת לכבוש "לפחות עד ביירות". אנחנו יודעים שהרב אלי סדן, שהמליץ עליו לתפקיד המזכיר הצבאי של נתניהו – לו לא נבחר בגלל קיצוניותו – סבור ש"הפשע" של הפמיניזם הוא "לחנך את האישה להיות עצמאית" ושהחילוניות היא "סכין בגב האומה".

זיני למד בישיבת שבי חברון, מהנחשבות שבישיבות הקו, אותן מנהיג הרב טאו, הומופוב קנאי שנציגו בכנסת, אבי מעוז, הכריז כי התמלא "בושה וכאב עד לעומק נשמתי" מנוכחותו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ובן זוגו בטקסים רשמיים, אותו אוחנה שאביו של זיני סבור שהוא "פחות מבהמה". אנחנו יודעים שיד ימינו של הרב סדן, הרב לווינשטיין, קבע שנשים המשרתות בצבא הן "בחורילות" ו"מפלצות" ואנחנו יודעים שהרב יוסף קלנר, עוד מורה בכיר בישיבתו של סדן, קבע שתרבות המערב היא "פרימיטיביות אמורית-כנענית" וכן ש"לא לשמור תורה ומצוות, זה חוסר מוסריות ובוגדנות לאומית" ומשום כך חילונים ראויים לסנקציות, למעשה ל"כל סנקציה… עד כדור בראש."

עד כמה זיני הוא תוצר של סביבתו? עד כמה אפשר להניח שלא? במעגלים החברתיים של זיני, בקצה הפונדמנטליסטי של הציונות הדתית, לתפיסות קנאיות כאלה יש תוקף של שאיפה ריאלית ושל ציווי. זיני לא שייך לזרם המרכזי שך הציונות הדתית, ומשום כך הטענות לפיהן "לא רוצים אותו בגלל הכיפה" משוללות כל יסוד. חשוב לעמוד על ההבדלים האלה, ולהזכיר שחובשי כיפה עמדו ועומדים בראש ארגונים ביטחוניים בלי שיהיה ספק על מידת ממלכתיותם או מחויבותם לחוק.

הפונדמנטליזם היהודי לא שונה ממקביליו בדתות אחרות: הוא מנסה לשמר זהות דתית מסוימת מול פני המודרנה, נשען על פרשנות מילולית לכתבי הקודש, מתכחש להתפתחות מוסרית לאורך ההיסטוריה תוך הישענות על סולם ערכים קדום, ושולל את הסדר הליברלי והחילוניות.

ביסודותיו של תהליך החילון, ובעקבותיו של המדינה המודרנית, נמצאת הפרדה בין התחום הדתי לתחום החילוני. אנשים מאמינים, ובכלל זה מרבית הציונים הדתיים, לומדים לעשות את ההפרדה בין מה שהם מאמינים בו בפרטיות ביתם או בבית הכנסת, ובין מה שנדרש מהם – ושהם דורשים מאחרים – כאשר הם מגיעים לעבודה.

מסימניו של הפונדמנטליזם הוא בדיוק ההתעקשות שלא לעשות את ההפרדה הזאת. לדוגמא, בראיון בו קבע בצלאל סמוטריץ' שעל ישראל לאמץ כלכלת "אם בחוקותי" הוא גם קבע ש"אי אפשר להיות בן אדם שמתפלל בבית כנסת, וכשהוא יוצא החוצה הוא מתנהג כמו חילוני ומערכת השיקולים שלו היא חילונית. לא! אם אנחנו אנשים מאמינים – אנחנו באמת מאמינים".

סמוטריץ' מבקש ליישם את ערכיו הפונדמנטליסטים גם במשרד האוצר ולבטל כל חלוקה בין הכנסת לבית הכנסת. מבחינתו יש ליישם את חוקי התורה בכל מקום ובכלל רבדי החיים, כולל במישור הפוליטי והכלכלי של מדינת ישראל. בכך שונה הפונדמנטליזם של סמוטריץ', כמו זה של ישיבות הקו, מהדתיות של הציונות הדתית הקלאסית ואף מהאדיקות החרדית.

גם היחס לפשרה שונה. הפונדמנטליסט שם במרכז הוויתו שאיפה לאותנטיות ולטוטליות. בעוד רוב שומרי המצוות מבינים שמורכבות החיים מאלצת אותם להתפשר ואף מקבלים את הפשרה כחלק בלתי נפרד מחיי הדת, עבור הפונדמנטליסט כל ויתור הוא חריגה שערורייתית מהתורה, וקיימת שאיפה תמידית להיות "באמת מאמינים" כדברי סמוטריץ', כלומר לחיות ללא כל פשרה.

היכן נמצא דוד זיני על הסקאלה הזאת? האם הוא פונדמנטליסט כרבותיו? האם הוא מסוגל להפריד בין אמונותיו לתפקידו בשב"כ, או שהוא סבור כמו סמוטריץ' שיש להביא את בית הכנסת איתו לכל מקום אליו יילך? האם זיני רואה את מדינת ישראל כדמוקרטיה או כמונרכיה? כמדינה ליברלית או כמדינת הלכה?

שאלות אלה אינן רק לגיטימיות אלא מחויבות. כמועמד לתפקיד בכיר ובעל עוצמה אדירה ראוי שזיני יבהיר, לכל הפחות בפני ועדת גרוניס, מה הוא חושב על חירויות וזכויות פרט, על חילונים, על דמוקרטיה ועל תרבות המערב והאם הוא מסוגל להפריד בין אמונותיו לבין תפקידו.

אם ימונה לראשות השב"כ יגיע הרגע שבו זיני ייאלץ להכריע בין מחויבותו לחוק לבין מחויבותו להלכה. אולי הוא יאלץ להחליט אם לפעול נגד טרוריסט יהודי. אולי יידרש לסייע בפינוי מאחז או לסגת מגבולות הארץ המובטחת. אולי אחד מרבותיו יפסוק שראש הממשלה הוא רודף או מוסר.

אם תפיסת עולמו של זיני זהה לזו של רבותיו, מינויו לראשות שב"כ אינו עוד מחלוקת פוליטית אלא סכנה ממשית. מי שאינו מכיר בהפרדה בין אמונה פרטית לבין סמכות ציבורית עלול להפוך את שירות הביטחון הכללי לכלי שרת ביד רבניו. פונדמנטליסט בראשות שב"כ יסכן לא רק את זכויותיהם של נשים, להט"ב או מיעוטים, אלא את דמותה של המדינה ואופיה כמדינה דמוקרטית וחופשית.

—

גרסה מקוצרת מעט של המאמר פורסמה במדור הדעות של הארץ

על רקע התמיכה שלי בחיסול תוכנית הגרעין של איראן ואף מיטוט המשטר האיראני רבים מחבריי שואלים אותי בזמן האחרון: תומר, התחרפנת?

ובכן הרשו לי להסביר.

האינסטינקט הבסיסי של השמאל ביחסו למלחמה ולהנהגה שמובילה למלחמה הוא חשד. סיפורי גבורה וחישול לאומי במערכת האש והעופרת אינם החומר שממנו עשויים החלומות שלנו. אנחנו יודעים, היסטורית, שמי שמרוויח ממלחמות זו אליטה קטנה של יצרני נשק ומצביאים עטורי תהילה ומי שמשלם את המחיר הם ההמונים. אנחנו יודעים שפעמים רבות מלחמה משמשת לא לשחרור אלא לביצור כוח באופן אנטי-דמוקרטי, ואנחנו מאמינים, אידיאולוגית, שחיי אדם הם חסרי תחליף ושתמיד עדיף הסכם על מערכה אלימה. בצדק.

בד בבד, השמאל גם חשדן לגבי מסגרות דתיות, ודאי מהסוג הפנאטי והפונדמנטליסטי. דוֹגמה דתית ועקרונות אמוניים אינם על פי רוב מעצבים את חיינו. התבונה היא סמכות גבוהה יותר מהמסורת והממסד הדתי מוכר לנו – גם אישית כישראלים – כדכאני, ודאי כלפי נשים, מיניות לא-הטרוסקסואלית ו"כופרים". אנחנו יודעים שדת קנאית מובילה לדיכוי הפרט והכלל, וכשהיא מנסה להגשים חזונות משיחיים גם לאסונות בקנה מידה לאומי. וגם כל זה – בצדק.

במלחמה מול איראן שני היסודות האידיאולוגיים האלה מתנגשים. מצד אחד, מלחמה יזומה על ידי ישראל, שבמקרה גם מונהגת על ידי ממשלה שכבר כשלה כמעט בכל תחום וקנה מידה אפשרי. מצד שני, המלחמה היא כנגד אויב דתי פונדמנטליסטי שגם מדבר, כבר עשורים, על השמדת מדינת ישראל.

המצב הזה, על פי מה שאני רואה סביבי, מוביל לקרע פנימי בחלקים שונים של השמאל, כאשר חלק תומכים במערכה מול איראן, גם אם בהיסוס, ואילו חלק אחר מתנגד לה ורואה בה עוד מלחמת שולל שמטרתה מתמצית בשימור שלטונו של נתניהו.

בעוד אין לי שום אמון במניעיו של נתניהו, אני לא יכול לראות במערכה מול איראן מלחמת שולל, וזאת מפני שלמרות שאני אדם דתי בעצמי, אני לוקח מאוד ברצינות את היסוד השני שמניתי לעיל: החשד כלפי מסגרות דתיות פונדמנטליסטיות. נדמה לי שמי שמבטל את חשיבותה של המערכה מול איראן בסופו של דבר פשוט לא לוקח את החשד הזה ברצינות.

ואולי הוא דווקא לוקח אותו ברצינות כשמדובר ביהודים אורתודוקסים פונדמנטליסטים או בנוצרים אוונגליסטים פונדמנטליסטים, אבל לא לוקח אותו ברצינות כשמדובר במוסלמים שיעים פומדמנטליסטים. בכך הוא מפגין יסוד נוסף של השמאל (כמובן בהכללה גסה), והוא הנטייה לביקורת עצמית חריפה, כלומר הנטייה למצוא אשמה קודם כל אצלנו, ורק אחרי זה בצד השני (מה שבא לידי ביטוי בשמאל הרדיקלי כיום בשנאה ממשית כלפי המערב המודרני (אצל הימין נמצאת כמובן המגמה ההפוכה: אנחנו טהורים, הם רשעים)).

כדי לנסות להסביר לאותם חברים למה איראן באמת מסוכנת לישראל, הבא נערוך ניסוי מחשבתי קטן. דמיינו את המציאות הבדיונית הבאה:

אומה עתיקה של תשעים מיליון איש, בעלת תרבות עשירה ומסורת דתית מסועפת, מונהגת על ידי הרב דוב ליאור. אתם יודעים, זה שתמך באלימות המחתרת היהודית בשנות השמונים, שהציע שיש לפסוק על רבין דין מוסר, שקבע שמותר לשנוא שמאלנים, שנשים לא אמורות להצביע בבחירות, שאלימות הנוער היא בגלל קריירת האמהות, שאין להעסיק או להשכיר דירות לערבים, שחטיפת שלושת הנערים היא בגלל חוקים אנטי-דתיים, שיש "לנקות" את הארץ מערבים, שסובלנות ללהט"בים היא אחת הסיבות לטרור ושתומך בכפייה דתית על חילונים בכל מקום שאפשר – הוא איש הדת השולט במדינה כמנהיג העליון.

לצידו, מפקד משמרות המהפכה, בצלאל סמוטריץ'. שר הביטחון: הרב יגאל לווינשטיין. שר החינוך: עמיחי אליהו. שר המשפטים: הרב אלי סדן. מפקד הבסיג': איתמר בן גביר. השרה לזהות שיעית: אורית סטרוק. השרה למעמד האישה: מאי גולן. שר התקשורת: שלמה קרעי. וכו'.

איך תיראה מדינה כזאת? כמו איראן: נחשלת, מפגרת, רודנית, ענייה, אלימה, מסוכסכת, אנטי-ליברלית, אנטי-להט"בית, מצמצמת זכויות נשים, כאשר רוב האזרחים סולדים אם לא ממש שונאים את השלטון, עם חינוך דתי, בלי תקשורת חופשית, בלי חשמל סדיר, בלי עתיד, בלי תקווה ועם הגירה שלילית של משכילים ובעלי אמצעים.

עכשיו תארו לכם שהשלטון הזה שונא במיוחד עם אחר, סתם דוגמא: הפלסטינים. כבר עשורים שהמדינה הזאת מאיימת להחריב את המדינה הפלסטינית, לגרום לתושביה להגר או למות, הכל מתוך שנאה איומה ורצון לממש נבואות דתיות עתיקות שמדברות על הכחדתם וכו'.

דמיינתם? עכשיו מה אתם חושבים יהיה גורלם של אותם פלסטינים אם לשלטון הזה יהיה מספיק כוח לעשות להם מה שהוא רוצה? האם למישהו יש ספק שלו חשב המנהיג העליון דוב ליאור שיש לו הזדמנות לחסל את כל הפלסטינים הוא לא היה לוחץ על הכפתור? ומה יהיה גורלם של הפלסטינים הממשיים כאן אם סמוטריץ' הממשי יהיה ראש הממשלה? דומני שהתשובה ברורה.

עכשיו נחזור לאיראן הממשית, לח'אמנאי וכו'. מה אתם חושבים היה קורה אילו למשטר הפונדמנטליסטי השיעי באיראן היה נשק גרעיני? או מה היה קורה אם היתה לו יכולת להמטיר בבת אחת לא מאות אלא אלפי טילים בליסטים על ישראל? מי שסבור שסמוטריץ' מסוגל להורות על ג'נוסייד (ואני סבור כך), חייב להאמין שמקבילו השיעי מסוגל להורות על ג'נוסייד.

הפשע האקדמי הכי גדול הוא לומר על שתי תופעות תרבותיות שהן אותו דבר. אז כן, ברור שיש הבדלים. אלה מסורות שונות ולכל אחת יסודות חברתיים, היסטוריים ותיאולוגיים שונים ודרכי הבעה שונות. אבל זה אותו ז'אנר דתי, שפועל על פי אותו הגיון פנימי. זו אותה תופעה דתית מודרנית שמתנגדת למודרנה. זה אותו הטיפוס שדוגל בפרשנות צרה למסורת, באמונה דוגמטית וקיצונית, בראיה היסטורית מונוליתית, שחושב שכל האמת אצלו ושמוכן להפעיל אלימות כדי להגשים אותה.

כפי שאפשר להבין למה פונדמנטליסטים יהודים רוצים – באמת רוצים ופועלים לטובת – מדינת הלכה, הקמת בית מקדש ומחיית עמלק, כפי שאפשר להבין למה פונדמנטליסטים נוצרים באמת רוצים לאסור הפלות, מלחמת גוג ומגוג וביאתו השניה של ישו, כך לא אמור להיות קשה להבין שפונדמנטליסטים מוסלמים באמת וברצינות לגמרי רוצים מלחמת קודש ג'יהאדיסטית ו"מוות לישראל" – ופועלים לטובת הענין.

לכן, אגב, יש אפס התנגדויות באירופה למלחמה הזאת. אירופה, שלא ידועה בחיבוב יתר של המבצעים הצבאיים של ישראל, שרק לפני שבועיים הטילה סנקציות על סמוטריץ' ובן גביר, פחות או יותר הפריחה לנו נשיקה ואיחלה לנו בהצלחה. אם תבדקו את הודעת ה-7G מלפני שבוע תראו שיש שם הכל חוץ מאמוג'י לב. קנצלר גרמניה אפילו אמר את המילים המפורשות: ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו. כי כולם יודעים שאיראן גרעינית היא סכנה איומה לעולם כולו. כי כולם מתעבים פונדמנטליזם דתי.

אני לא יודע מה יהיה בסופה של המלחמה הזאת. אני לא יודע אם היא מנוהלת כפי שצריך. אני לא יודע אם כניסת ארה"ב למערכה תאריך או תקצר אותה. אני לא יודע אם נצליח להניע תהליך שבסופו מיטוט השלטון במדינה (מעריך שכן). אני לא יודע אם נתניהו יצליח להתעלות על עצמו ולא לגרור את המערכה הזאת מסיבות פוליטיות קטנות ולטובתו האישית. בנוסף אני חרד מאוד ממה שקורה עכשיו בעזה וביו"ש תחת ערפל המלחמה וממה שנראה כהמשך הפקרת החטופים, צמצום נוסף, פושע ומרושע, של השטחים ההומניטרים בעזה והרחבת הטיהור האתני של קהילות ברצועה ובגדה.

אני כן יודע שאף אחד לא המציא את האיום האיראני, שהשלטון האיראני הוא דתי פונדמנטליסטי קנאי והיה והינו מסוכן באמת לישראל ולעצם קיומה, ושהוא היה מנסה, לו רק חשב לשניה שיצליח, להשמיד אותנו על זקננו, הורינו, טפנו ועוללנו ולהפוך את כולנו בלחיצת כפתור לאפר נשורת גרעינית. בהצלחה לחיל האוויר, למיירטים, לכולנו.

האם קרה משהו בארבע מאות השנים האחרונות? האם ההומניזם, הפמיניזם, הליברליזם, הדמוקרטיה, המהפכה המדעית, תהליך החילון – האם כל אלה הם מאורעות חד פעמיים המסמנים שינוי טקטוני בתולדות האנושות, או אוסף מקרי של התפתחויות היסטוריות, מאורעות מעניינים כשלעצמם אבל חסרי כל ייחוד מבחינה מהותית, אירועים שאינם משמעותיים יותר מאינספור אחרים שנמצאים על הרצף ההיסטורי שהוא תולדות ההומו-ספיאנס?

השאלה הזאת, שבמקום אחר כיניתי השאלה החשובה ביותר שאדם יכול לשאול, ממסגרת עבורנו שאלות חשובות אחרות כמו שאלת קיומו של אלוהים או משמעות החיים. זאת מכיוון היא מבארת את הפרדיגמה דרכה אנחנו עונים על השאלות הללו. שכן אם תהליך החילון או הפמיניזם, לשם דוגמא, אינם מאורעות משמעותיים מהותית אלא רק עוד תופעות היסטורית, עלינו לענות על שאלת משמעות החיים בדיוק כפי שהיינו עונים עליה לפני חמש מאות או אלף או אלפיים שנה.

לעומת זאת, אם אלה (או המהפכה המדעית, או הדמוקרטיה, וכו') מהווים שינוי מהותי בתולדות האנושות, התשובה לשאלת משמעות החיים חייבת להתנסח אל מול המציאות החדשה הזאת, כלומר על רקע התובנה שמשהו יסודי מאוד השתנה. במילים אחרות, על מנת לחקור את משמעות החיים בעידננו לא מספיק להעתיק ולהדביק תשובות מלפני אלפיים שנה. עלינו להישען על העבר, אבל לחשוב בעצמנו, מחדש.

בספרם בשבחי הספק עונים פיטר ברגר ואנטון זיידרפלד על השאלה לעיל בחיוב. ברגר, מגדולי הסוציולוגים במאה העשרים, משתף בספר פעולה עם זיידרפלד הפילוסוף כדי לעמוד על מאפייני המודרנה ולהבין דרכם שתי נטיות שנובעות מתוכה: הרלטיביזם והפונדמנטליזם. על פי השניים עלינו ללמוד לא להיסחף לנקודות הקיצון הללו, ולהחזיק בהשקפת עולם שהיא מחד יציבה ובטוחה בעצמה, ושמאידך לא מוותרת על קמצוץ של ספק. איך עושים זאת?

ראשית מבינים את העידן המודרני. מאפיין ראשון שעומדים עליו המחברים הוא הגיוון. המודרנית, הם כותבים, "מרבגנת", כלומר מעודדת רבגוניות, ריבוי ושוני. הגיוון מגיע באופן בלתי נמנע עם תהליכים של תיעוש, עיור, אוריינות והתפתחות תקשורת המונים. בשונה מחיים בשבט או בכפר, החיים בעולם המודרני כוללים מגע בלתי נמנע עם בני אדם ורעיונות שזרים לנו. אם לא די בכך, מופעל עלינו לחץ תמידי להיות סובלניים ומכילים כלפיהן – שהרי בלתי אפשרי יהיה לקיים את החברה והכלכלה המודרניים אם שכנים, שכונות, ערים או מדינות יצאו להילחם זה בזה בגלל הבדלי השקפה, זהות או חילוקי דעות אמוניים.

בנוסף, העידן המודרני מאפשר לנו לראשונה גם אינספור אפשרויות בחירה. אם בעבר זהותנו הדתית, הלאומית או המקצועית היו קבועות מראש ובלתי משתנות למשך כל חיינו, אם בעבר לא היינו בוחרים אפילו עם מי נתחתן, כיום הפרט מעצב את חייו בעצמו. הוא או היא יכולים לבחור את מסלול חייהם, את תפיסת עולמם, את אמונותיהם ואף את מגדרם.
בשנות השבעים הקדיש ברגר ספר שלם למצב חדש זה, תחת הכותרת The Heretical Imperative ("הציווי הכופרני"). מקור המילה כפירה באנגלית, heresy, הוא במילה היוונית hairein, שפירושה לבחור. הכופר הוא זה שבוחר, ובימי קדם בחירה כמעט שלא היתה עולה על הדעת.

העידן המודרני שינה את מצבנו מיסודו. לא רק שאפשר כיום לבחור, אלא אנחנו נכפים לבחור, בין אם נרצה או לא. פשוט: לכל מי שחי בחברה המודרנית ברור שאם הוא רק רוצה – הוא יכול אחרת. אנחנו מכירים תפיסות עולם ודתות רבות ושונות ואנחנו חופשיים לאמץ אותן. וזה כשלעצמו אומר שגם אם נִדְבק בדת אבותינו, אנחנו בוחרים. אנחנו נאלצים לבחור, גם אם הבחירה היא להישאר בדת שאליה נולדנו. על פי ברגר בעוד לאדם הפרה-מודרני כפירה היתה אפשרות נדירה ומסוכנת, לאדם המודרני כפירה היא חובה. הכפירה – הבחירה – כפויה עלינו.

הגיוון הרב, והבחירות הרבות שאנחנו נכפים לערוך לגבי מסלול חיינו, מצטרפים למאפיין נוסף של העידן המודרני: האימסוד, שהוא ההפך ממיסוד. לכל חברה יש מוסדות שונים: מבנים חברתיים, נורמות, אידיאלים, מנהגים. המשפחה היא מוסד שכזה, כמו גם שיח הזכויות, וכן לחיצת יד בתחילת מפגש. בעוד שבעולם הפרה-מודרני מוסדות כאלה היו מובנים מאליהם ולא זוכים לבדל של פקפוק, בחברה המודרנית הם מושמים בסימן שאלה תמידי.

כפי שמציינים ברגר וזיידרפלד, בעידננו אנחנו סומכים על מקורות סובייקטיבים של סמכות: התבונה, המצפון, הרגש, החוויה. הסמכות הופרטה והופנמה, וכל אחד מאיתנו הוא אדון לעצמו. מוסדות חברתיים, שפעם נהנו מסמכות יציבה כמייצגי חכמת הדורות, מורשת הקהילה או דבר האלוהים, נידונים לערעור. המודרניות מאמסדת.

אז האם קרה משהו בארבע מאות השנים האחרונות? קרה הרבה מאוד: כולנו נכנסנו למציאות מרבגנת, כופרנית ומאמסדת. מסלול חיינו והאמונות שלנו נתונים לבחירה באופן חסר תקדים, ובאמצעות מקורות סמכות פרטיים. תהליך החילון הוא תולדה של שינויים אלה, כמו גם השינויים התרבותיים והחברתיים התכופים שאנו חווים.

אל מול מצב זה בני אדם מפתחים מגוון תגובות. ברגר וזיידרפלד עומדים על שתיים מהן: הרלטיביזם, והפונדמנטליזם. הרלטיביזם אינו רק סובלנות ופלורליזם, אלא התפיסה שרעיון האמת עצמו הוא מזיק. אין אמת אחת, ולדרוש אותה היא איוולת מסוכנת, או לחילופין (בתפיסות פוסטמודרניסטיות שונות) פעולה כוחנית של כפייה. מנגד, פרטים שהעידן החדש של הסובלנות והבחירה מעורר בהם חרדה נסוגים אל פונדמנטליזם דתי: ההתעקשות שיש רק דת אמת אחת, ורק פרשנות אחת נכונה לאותה דת: הפרשנות שלהם.

הבעיה העיקרית ברלטיביזם היא שזו טעות. יש אמת ולרוב לא כל כך קשה להגיע אליה. גם הרלטיביסטים האדוקים ביותר ידרשו מהרופא לדעת באופן ודאי האם הגידול בריאתם השמאלית הוא שפיר או ממאיר. הבעיה בפונדמנטליזם חמורה יותר: מדובר בתופעה אלימה שמגלה חוסר סובלנות מהותי לתפיסות אחרות ורומסת את כבוד האדם.

הפונדמנטליסטים, שמגיבים למצב המודרני על ידי דוגמטיות אמונית, מגלים צרות אופקים וחוסר יכולת להתמודד עם הגיוון של המצב המודרני. הם בהכרח יתדרדרו לאלימות בניסיון לאשרר את אמונותיהם ולהגשים את שאיפותיהם, כפי שניתן לראות בקלות באיראן, בעזה תחת שלטון החמאס או במאחזים הבלתי חוקיים ביו"ש. חברות שעליהן ישלטו פונדמנטליסטים תהיינה נחשלות בהכרח, משום שחוסר היכולת שלהם להודות בריבוי השקפות ותפיסות ידון אותן לסטגנציה ולחוסר התפתחות.

בין הרלטיביזם לפונדמנטליזם מצביעים ברגר וזיידרפלד על יסוד מרכזי שעליו ניתן לבנות תפיסת עולם חיובית: האדם. ליתר דיוק, כבוד האדם וחירותו. האדם הוא מקור המוסר לא מכיוון שהוא בודה אותו מלבו, אלא מכיוון שהוא העוגן שסביבו המוסר חייב לסוב. "טבע האדם," כותבים המחברים, "אינו פיקציה אלא מונח המציין דבר ממשי ובעל אופי אוניברסלי. המתקפות הנתעבות ביותר על כבוד האדם התאפשרו רק הודות להתכחשות לעובדה זו".

בעוד שההכרה בערכו של היצור האנושי משותפת לתרבויות רבות,

המסורות המונותאיסטיות הגדולות… מתארות את האדם כמי שנברא בצלם אלוהים, וסללו בכך את הדרך להכרה בכבוד ובחירות האנושיים ולתפיסה שוויונית.

באופן מרענן בכנותו עומדים ברגר וזיידרפלד על כך כי "רק בתרבות המערבית מוסדה הבנה זו של האנושות בצורת המשטר והחוק."

כוונתם היא כמובן לסדר הליברלי ולדמוקרטיה המערבית. צורות ממשל אלה עיגנו את ההכרה בכבוד האדם במוסדות חברתיים ופוליטיים, ובכך העניקו לו הגנה. מעבר לכך, הדמוקרטיה הליברלית נותנת מעצם טבעה מקום לספק, שכן החירות והאוטונומיה של האזרחים נשמרת רק בתנאים של אי-ודאות מסויימת, של אפשרות תזוזה, של אפשרות כפירה. הספק, כותבים המחברים, "מצוי בליבה של השיטה הדמוקרטית".

בשבחי הספק הוא קודם כל טקסט הומניסטי עמוק, שיושב היטב במסורת שהתחילה עם הספר ממנו נטל את כותרתו: בשבחי הסכלות של ארסמוס (1509). תרגומו של יניב פרקש קולח ובהיר, ויש להודות להוצאת לוין הצעירה ולאסף שגיב, העורך, שהביאו לנו אותו. הספר עושה רבות לביאור המצב המיוחד שבו אנחנו, האנשים המודרניים, מוצאים את עצמנו, ולמרות שנכתב ב-2009 מיטיב לנחש את המשבר הפוליטי הגלובלי שפוקד אותנו כיום. עמידתו על כבוד האדם וסגולות הדמוקרטיה הליברלית הופכים אותו גם לחלק חיוני בספרייה הנבנית כעת, ספריית המדריכים הקצרים למאבק על הדמוקרטיה. והמאבק רק בתחילתו.

—

פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות

התארחתי בפודקסט של TheMarker עם ענת ג'ורג'י וגיא רולניק לשיחה על ליברליזם ומשבר הליברליזם.

דיברנו על התפתחות הליברליזם, על הקשר בין ליברליזם לקפיטליזם, על צביעות הליברלים וכמובן גם על ליברליזם בישראל, כולל ויכוח לוהט: האם נפתלי בנט ליברל?

כמובן הכל לרגל צאת ספרי ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משברינ, שבימים אלה נכנס למהדורה שניה.

קיבלתי הרבה תגובות טובות על השיחה הזאת, ועל כן אני מפרסם אותה גם כאן, מעט באיחור, עם התנצלות.

אתר דה-מרקר

ספוטיפיי

אפל

 

תארו לעצמכם מצב שבו שר האוצר מבין שמהלכיו תורמים לקריסת הכלכלה, והוא מרוצה מזה. או מצב שבו השר לביטחון לאומי אינו מעוניין באכיפת החוק ובמניעת פשיעה. תארו לכם מצב שבו שרים אלה מתפקדים באופן כזה לא רק מתוך בורות, חוסר הבנה או רשלנות אלא בכוונת מכוון, מפני שהורדת דירוג האשראי של ישראל, דלדול משאבים, העדר שלטון חוק ופשיעה משתוללת משרתים את תפישת העולם שלהם, שמובילה בסופה לתיאוקרטיה יהודית.

כדי לתאר מצב כזה יש להחזיק במחשבה שלמרות ההבדלים ביניהם, קנאי הדת שלנו דומים מאוד לקנאי הדת של הפלסטינים. טעינו לחשוב שחמאס יעדיף רווחה כלכלית על מלחמה נצחית וחורבן, אבל גילינו שההעדפה שלו הפוכה; וזה תקף גם לפונדמנטליסטים שלנו, שלעיתים מעדיפים מלחמה על שלום, כאוס על חוק, ודלות על שגשוג. הרי גם הם, כמו אנשי חמאס, דוחים את ערכי המערב, מבקשים לפרק את הסדר הליברלי ושואפים לשלטון המציית רק לחוק האל. האם ייתכן שלא רק המטרה אלא גם האסטרטגיה דומה?

תארו לכם שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מבינים שאם ישראל תהיה מדינה נחשלת, ענייה ומוכת פשיעה, היא לא תצליח להשאיר כאן את המשכילים והעשירים, והם יבחרו להגר ולמצוא מקומות בריאים יותר לגדל בהם את ילדיהם — אבל תרחיש כזה רק מעביר בגבם צמרמורת של עונג. תארו לכם שבריחת מוחות זה בדיוק מה שהם מעוניינים בו — מפני שאותם מוחות מסוכנים בעיניהם. תארו לכם שמדינה ענייה, כושלת, ללא מעמד בינוני־גבוה ליברלי, עדיפה בעיניהם ממדינה מפותחת ומשגשגת שכוללת מעמד בינוני־גבוה ליברלי — כי לנוכח ההתנגדות של עמוד השדרה האזרחי והכלכלי של ישראל להפיכה המשטרית הם הגיעו למסקנה, שעדיף שלא יהיה לישראל עמוד שדרה אזרחי וכלכלי. הרי מי צריך את כל החילונים וההומואים האלה, שרק מכעיסים את הקב"ה ומביאים עלינו אסונות?

ליברלים נוהגים לדמיין אנשים אחרים כליברלים. לכאורה אל מול "האמנה החברתית", או "מאחורי מסך הבערות", כולנו מבקשים להיטיב עם עצמנו, לחלק משאבים באופן שוויוני ולדאוג לשמירת זכויות אדם ואזרח, כך שלא משנה מי אנחנו, נוכל ליהנות מחירות, שוויון ורווחה מינימלית. לא? ברור שלא. פונדמנטליסטים לא יסכימו לדמיין את עצמם כפרטים תבוניים ואוניוברסליים. הרי הם קודם כל חלק מעם מסוים והם קודם כל חלק מדת מסוימת. דת האמת כמובן. הם יהודים לפני שהם בני אדם, והעולם ממילא אמור להתנהל על פי חוקי הקב"ה, לא על פי התבונה.

אחת הטעויות שישראל עשתה בהתנהלותה מול חמאס היתה ההסתמכות על ההנחה שפונדמנטליסטים, בבסיסם, אינם שונים מכל אדם מודרני אחר, שהם פועלים בתוך ומתוך הנחות מוצא ריאליות ורציונליות, שמהן הם גוזרים את מטרותיהם. על פי תפישה כזאת, שלטון ינסה להימנע מפעולה שתביא חורבן, עוני ופליטות על האוכלוסייה שתחתיו. הנהגת חמאס, כפי שניתן לראות, חושבת באופן אחר לגמרי.

אנשים שאוחזים בחזון משיחי, שדוחים את ערכי תנועת הנאורות ותופשים קידמה לא כברכה אלא כאיום, ישמחו כאשר החברה שהם משתייכים אליה תיהפך לענייה יותר, משכילה פחות, וחילונים יעזבו אותה. הם ימשיכו להזרים תקציבים חסרי פרופורציה לחברה החרדית גם בזמן מלחמה, לא רק כדי לתחזק חברה של לומדי תורה, אלא מפני שקריסה כלכלית איננה סכנה, אלא שאיפה. אותם אנשים גם יפרקו את המשטרה לא רק כדי לשסות אותה באופוזיציה פוליטית, אלא משום שהעדר שלטון חוק ואי־סדר כלליים משרתים אותם ואת חזונם.

באופן דומה, בשעה שרובנו נזעקים על המצב העגום שנקלעה אליו ישראל במישור הבינלאומי וסבורים שיש לעשות הכל כדי ליישר את ההדורים עם ידידותינו ולשתף פעולה עמן, יש מי שבעבורם "עם לבדד ישכון" הוא משאת נפש ותקווה. בעבורם הבידוד הבינלאומי של מדינת ישראל פירושו בפועל הגשמה של ברכה מקראית, ולכן הוא ביטוי חיובי של זהות יהודית. הם אינם מצטערים על המצב שישראל נקלעה אליו, אלא חוגגים אותו, ויעשו הכל כדי שיימשך ואף יוחמר.

ב–1812 פלש נפוליאון לרוסיה. ה"גרנד ארמה" צעד תחת דגל המהפכה והתיימר להביא את ערכי החירות והשוויון לארצות שכבש. כשהרב שניאור זלמן מלאדי, מגדולי ההוגים היהודים ומייסד חסידות חב"ד, שמע על הפלישה, הוא ייחל לתבוסת נפוליאון ולניצחון הצאר. כל זאת משום שידע, שאם נפוליאון ינצח — ירווח ליהודים, אבל גם יהיה להם קל יותר להיהפך לחילונים. מנגד קבע, שאם הצאר ינצח, "יורבה העוני בישראל ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתעקדו לבן של ישראל לאביהן שבשמים".

נפוליאון אכן הובס, ויהודי רוסיה נשארו ברובם עניים, מדוכאים ויראי שמיים. מבחינת הרב שניאור זלמן זה היה מעולה. לו זה היה תלוי בו, הקידמה לעולם לא היתה מגיעה אל סביבתו. סמוטריץ', בן גביר, אורית סטרוק, לימור סון הר־מלך ושאר נציגי החרד"לים בממשלה אינם יכולים למנוע מהקידמה להגיע, היא כבר כאן, אבל הם יכולים לעשות הכל כדי שהיא תלך.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ