בשנה שעברה התבשרו אזרחי ישראל שהם כבר לא חיים בדמוקרטיה ליברלית. מכון המחקר V-Dem, מהמובילים בתחום, הוריד את דירוג תוקף הדמוקרטיה של ישראל בעקבות ניסיון "הרפורמה המשפטית" של הממשלה. כעת ישראל היא "דמוקרטיה אלקטורלית" בלבד, דרגה אחת מעל אוטוקרטיה אלקטורלית (כמו טורקיה) ושתי דרגות מעל אוטוקרטיה סגורה (סין, לוב, קטאר וכו')

דמוקרטיה אלקטורלית, על פי V-Dem, כוללת בחירות חופשיות, זכות הצבעה לכל, תקשורת פחות או יותר חופשית וזכות התארגנות במפלגות. דמוקרטיה ליברלית היא כל זה בתוספת הגבלות על הרשות המבצעת, הממשלה, על ידי הרשות המחוקקת והרשות השופטת, ושמירה על פי חוק על זכויות היסוד של האזרחים.

והנה לנו לוז הפולמוס שהתחולל ועדיין מתחולל בישראל: מחד, החלשת הפיקוח של הרשות שופטת (מערכת המשפט) על הרשות המבצעת (הממשלה) הוא שהביא לדרדור מעמדה של ישראל כדמוקרטיה. מאידך, תומכי הרפורמה מחזיקים שאותה החלשה ממש דווקא העצימה את תוקף הדמוקרטיה הישראלית, שהרי היא איפשרה לממשלה – הגוף העולה מתוך קואליציה של רוב חברי הכנסת, כלומר מייצג את רוב הציבור – לבצע את החלטותיה מבלי להיתקל במחסומים שהציבה הרשות השופטת.

אפשר אפוא לנסח את נקודת המחלוקת כוויכוח על אופן ייצוג רצון האזרחים. התומכים בקיצוץ כנפיה של הרשות השופטת סבורים שכך יתאפשר לרצון הרוב להתממש טוב יותר. המתנגדים לכך סבורים שלא רק רצון הרוב, אלא רצונם של כלל האזרחים הוא חשוב, ושהרשות השופטת מגינה על קולו של המיעוט ושל הפרט.

***

המאבק על מהותה של הדמוקרטיה מתנקז כאן לויכוח על משמעותו של ייצוג, וייצוג אכן נמצא בלבו של כל משטר מודרני. בימי המלוכה השלטון לא נדרש לייצג את העם, אלא לדאוג לו. איש לו סבר שהמלך מייצג את רצון העם כפי שאיש לו סובר שאב מייצג את רצון צאצאיו. אב מטפל בילדיו מפני שהוא אוהב אותם ומבין מהם צרכיהם. המלך היה נחשב לאב גדול הדואג לעמו כילדיו.

התמורות שחלו בתפיסה העצמית של בני אירופה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, תמורות שכללו העצמה של האינדיבידואליזם והדגשת מקומה של התבונה, הובילו לתפיסות פוליטיות חדשות. מבנים מסורתיים התערערו, הפרט רכש ביטחון גדול יותר באוטונומיה שלו, וממילא ביקש שלטון שיהיה לו לא אבא גדול, אלא מנהל מוצלח – מנהל של חברה שיש לו בה מניה.

רעיון האמנה החברתית שניסחו הובס ולוק במאה ה-17 הציג תפיסה פוליטית על פיה השלטון מכונן על ידי הציבור: האזרחים הם ששמים עליהם מלך, בתנאים שלהם. זאת בניגוד לתפיסה שהמלך הוא מינוי אלוהי ושולט כפי רצונו. זו היתה מהפכה קופרניקאית באופן שבו נתפסה סמכות השלטון: מלמטה למעלה, ולא מלמעלה למטה. השלטון הפך למותנה ברצון העם.

אבל איך מודדים את אותו רצון? התשובה שברורה עבורנו – על ידי בחירות – לא היתה מובנת מאליה אף בתחילת המאה העשרים. אנחנו רגילים לתפוס את השיטות הטוטליטריות שצמחו אז, הקומוניזם והפשיזם, כדיקטטורות דכאניות, והן כמובן היו, אולם בתפיסתם העצמית מנהיגי אותן תנועות סברו שהם מבטאים את רצונו האמיתי של הציבור.

***

השנה אנחנו מציינים 45 שנה למותו של יעקב טלמון, שמחקריו עסקו בדיוק באותה יומרה לייצג באופן רודני את רצון העם. טלמון, מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, הפך לשם עולמי מיד אחרי פרסום מחקרו 'ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית' ב-1952, מחקר שזיכה אותו בפרס ישראל והזניק אותו לקריירה בינלאומית. במחקרו מנסה טלמון להתחקות, על פי שרשרת היסטורית של רעיונות, אחרי מקורותיה של הטוטליטריות המתיימרת לדבר בשם העם, שטלמון מוצא אותה הן בקומוניזם והן בפשיזם.

זו "הדמוקרטיה הטוטליטרית", דמוקרטיה שאינה באה לידי ביטוי, כמובן, בקיום בחירות ובהפרדת רשויות. כאן דמוקרטיה מובנת באופן העקרוני של מערכת הפועלת מתוקף העם ולמען העם. הן הקומוניזם בברית המועצות והן הפשיזם באיטליה ובגרמניה התיימרו לדבר בשם "העם", הגם שהגדירו את העם באופנים שונים (כאן מעמד הפועלים, שם אומה אורגנית או גזע).

הן הקומוניזם והן הפשיזם היו תנועות מהפכניות (נכון: פשיזם אינו תנועה שמרנית), ושתיהן מתנגדות לא רק לדמוקרטיה הליברלית אלא גם למלוכה ולשלטון הכנסייה. הדמוקרטיזציה ששיטות אלה עורכות כרוכה בביטול המעמדות החברתיים הקשוחים שהיו נהוגים בחברות עד אז (זכרו את היחס הראשוני השלילי של הקצונה הגרמנית, שהגיעה מהאצולה הפרוסית, להיטלר הבלתי-מיוחס), בדחיית סמכות הדת וביומרה לייצג את רצון העם על כל שדרותיו, ובעיקר את ההמון חסר המעמד (העניים, האספסוף ה"אותנטי", הפועלים וכו' – מכאן גם הקשר של תנועות פשיסטיות לסוציאליזם).

במובן זה שתי התפיסות מבקשות לבצע מודרניזציה בחברות שלהן, שכוללת את הרס המסגרות החברתיות המסורתיות ואת ההקמה של מנגנון פוליטי חדש, שלכאורה מייצג את ההמון שהיה עד כה בלתי מיוצג, ומבטא, בין אם על ידי מפלגת פועלים ובין אם על ידי מנהיג עליון, את רצון העם.

***

אבל איך? איך מפלגה או מנהיג מייצגים את רצון העם אם לא התקיימו בחירות? זו השאלה שבמרכז מחקרו של טלמון, ואת התשובה לה הוא מוצא במושג "הרצון הכללי" (volonté générale) שפותח על ידי ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778). עבור רוסו הרצון הכללי אינו סך כל רצונותיהם הפרטיים של אזרחי המדינה, אלא ביטוי לתבונה קולקטיבית השואפת לטוב המשותף.

רוסו הבחין כי בני אדם עלולים להיות אנוכיים ונבזיים, ולכן סבר כי אין לסמוך על כוח השיפוט של הפרט. הוא קבע שקיים בכל ציבור רצון כללי המבטא את שאיפותיהם העליונות, האידיאליות והאותנטיות של הציבור, ואל אותו רצון כללי יש לציית. הרצון הכללי נמצא אפוא מעל ומעבר לעובדות, וממילא משמש כאידאה שהעובדות צריכות להתיישר על פיה.

על פי רוסו כאשר אזרח משתתף במימוש הרצון הכללי, גם אם על פני השטח הוא אינו מבין או מרוצה מכיוונו, הוא חופשי, שכן הוא מציית לחוק שהוא עצמו, בפנימיותו האותנטית, שותף לכינונו. הבעיות מתחילות כאשר אזרח מסויים מסרב לציית לרצון הכללי. במקרה כזה ברור שאותו אזרח פועל ממניעים פגומים וחותר תחת חירותו שלו עצמו, ועל כן לא נותרה ברירה אלא "לכפות עליו להיות חופשי", כדבריו המפורסמים של רוסו.

מרוסו עבר הרעיון הזה, תוך עיבודו והרכבתו על הגותו של הגל מכאן ועל הלאומיות הרומנטית מכאן, אל הקומוניזם ואל הפשיזם. על פי טלמון

רוסו מוצא את הריבון ברצון הכללי החיצוני, המייצג במהותו את אותו הדבר כמו הסדר ההרמוני הטבעי. כששילב את המושג הזה עם עקרון הריבונות העממית והביטוי העצמי העממי, הוליד רוסו את הדמוקרטיה הטוטליטרית. עצם הכנסתו של יסוד אחרון זה, יחד עם להבת סגנון כתיבתו של רוסו, הרימו תפיסה זו החל מן המאה ה-18 ממישור הספקולציה האינטלקטואלית אל מישור החוויה הקולקטיבית. מהלך זה סימן את לידתה של הדת החילונית המודרנית, לא רק כמערכת של רעיונות, אלא כאמונה נלהבת.

תפיסת הרצון הכללי, בתוספת כלי הניתוח ה"מדעיים" של המטריאליזם הדיאלקטי המרקסיסטי, איפשרה למפלגה הבולשביקית להתיימר לייצג את מעמד הפועלים, שבתורו מייצג את הרצון האמיתי של כל בני האדם. תפיסת הרצון הכללי, בתוספת רעיונות רומנטיים לגבי הגיבור הנבחר, האומה האורגנית ו"רוח העם", איפשרה גם לדוצ'ה או לפיהרר להתיימר לייצג את ההמונים, בשני המקרים בלי שנערכו בחירות. את אותו רצון כפו תנועות אלה על האוכלוסייה – מבחינתן, לטובתה. כך הגענו לדמוקרטיה טוטליטרית.

אנחנו נמצאים כיום במשבר השני של הסדר הליברלי. אם לפני מאה שנה הקומוניזם והפשיזם קמו באופן מוצהר כנגד הסדר הליברלי למוטטו, כיום הפופוליזם מאתגר אותו, אם כי באופן מתון הרבה יותר. מפלגות פופוליסטיות אינן מציגות חזון טוטליטרי, ולמעשה מתיימרות להציל את הדמוקרטיה ולפעול למען חיזוקה. אולם טלמון היה מזהה בתפיסה הפופוליסטית שרידים של אותו "רצון כללי" שהפעיל את הקומוניזם והפשיזם.

אם באופן רגיל פוליטיקה היא המרחב בו קבוצות שונות מגוף האזרחים מתעמתות באופן לגיטימי על חלוקת כוח ומשאבים, הרי שעבור הפופוליסט פוליטיקה היא המרחב בו העם מתעמת עם קבוצות זרות שמבקשות באופן בלתי-לגיטימי לקחת ממנו כוח ומשאבים. קבוצות אלה, בדרך כלל "אליטות" לסוגיהן, שולטות במדינה למרות שהן מיעוט ("דיפ סטייט"), ואילו הפופוליסט הוא זה שמייצג לאשורו את רצון העם.

מכיוון שאותן אליטות הן פעמים רבות חלק פורמלי מהעם או מגוף האזרחים של המדינה, הרי שהפופוליסטים חייבים להאשים אותן בניכור או בגידה בעם "האמיתי" – שהפופוליסטים כמובן מתיימרים לייצג. האליטה הזדונית – בין אם היא האקדמיה, העשירים, מערכת המשפט, הקוסמופוליטים, היהודים – זרה, לכאורה, למהות ה"אותנטית" של העם.

מצטיירת כאן אפוא תפיסה פוליטית המזכירה את אותו "רצון כללי": יש עם "אמיתי", המפלגה הפופוליסטית יודעת מה רצונו (שהוא, כמובן, תואם לרצונה), וכל מי שמתנגד לרצון זה – ולמפלגה הפופוליסטית – ניצב במנוגד או מחוץ לעם.

מתוך תפיסה זו נפתח הפתח להחליש ואף לבטל לגמרי מוסדות דמוקרטים בסיסיים כהפרדת רשויות, מערכת משפט עצמאית והבחנה בין התחום הפוליטי לתחום המקצועי, שכן אם אלו מפריעים למפלגה הפופוליסטית לממש את רצון העם – שהיא הרי יודעת מהו בוודאות – אין אלא לדחותם.

יש להדגיש: מפלגות פופוליסטיות אינן טוטליטריות, וקיים מרחק רב בין הסכנה שהן מהוות לדמוקרטיה (כמו גם בין התחכום והמקצוענות שלהן) לבין זו שעלתה מאיום המפלגה הבולשביקית או התנועות הפשיסטיות באיטליה וגרמניה. אולם באופן מתון יותר גם כאן משתמשת מפלגה ביומרה לייצג את העם "האמיתי" ואת רצונו על מנת לחתור תחת מוסדות ליברלים ודמוקרטים.

הבעיה היא שככל שגולשים במורד היומרה לייצוג מוחלט מתרחקים מייצוג ממשי. ללא הפרדת רשויות ברורה, מערכת משפט עצמאית והגנות על זכויות יסוד קשה לדעת מה הציבור באמת רוצה. כל מפלגה יכולה כמובן להתיימר לייצג את "הרצון הכללי", אולם רק בחירות הוגנות וחופשיות, תוך הגנה על חופש הביטוי, ההתארגנות והתנועה, תוך עמידה על השוויון המהותי בין כל האזרחים ותוך שמירה על יכולתו של המיעוט להשמיע קול, יכולות להבהיר לנו (ואף זה בקירוב) מהו רצונו הקונקרטי של הציבור.

ממילא הרי אין "רצון העם" אחד אלא מגוון רצונות, צרכים ואינטרסים. כל דיבור על "הרצון" או אף "העם" כמקשה אחת כבר עוסק בפשטנות שהיא או שרלטנית או זדונית. משום כך דמוקרטיה אלקטורלית מגשימה את רצון הציבור (כלומר רצונותיו השונים של חלקיו השונים) פחות מדמוקרטיה ליברלית, בה יש גבולות ברורים לכוחה של הממשלה וזכויות הפרט והמיעוט נשמרות.

"ההיסטוריה של אידיאולוגיות לאומיות", הזהיר טלמון ביוני 1968, "ולמעשה גם של דתות ותנועות חברתיות, מלאה בדוגמאות המראות כיצד יכולה אמונה משיחית הדוגלת בשליחות ושירות להשתנות ולהיות לתביעה יהירה לשליטה". אותה שליטה, יאמר טלמון, מגיעה בעידן המודרני תוך הסברים על הגשמת רצונו "האותנטי" של העם "האמיתי". אולם ללא שמירה קפדנית על מוסדות הדמוקרטיה הליברלית כל יומרה לייצג את "רצון העם" אינה אלא הסוואה לדיכוי. ארבעים וחמש שנה אחרי מותו, יש הרבה מה ללמוד מיעקב טלמון.

—

פורסם במוסף התרבות של ידיעות אחרונות

עבורנו, שנמצאים בתוככי המשבר השני של הסדר הליברלי, מענין לחזור למחשבות של אלה שעברו את המשבר הראשון, זה שלפני מאה שנה הקים על הדמוקרטיה הליברלית את הפשיזם מימין ואת הקומוניזם משמאל. 'המיתוס של המדינה' מציג את מחשבותיו של אחד האינטלקטואלים הגדולים של התקופה, ארנסט קסירר, יהודי-גרמני שעסק כל חייו בניתוח המחשבה האנושית, בעיקר במתח בין התבונה למיתוס.

קסירר נאלץ להתפטר ממשרתו באוניברסיטת המבורג עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, עבר לשוויץ, ואחר כך לארצות הברית, שם הרצה באוניברסיטת קולומביה עד מותו באפריל 1945. את הספר כתב בשנותיו האחרונות, וביקש לסרטט בו היסטוריה אינטלקטואלית של הפשיזם: אילו רעיונות היו צריכים להבשיל על מנת שאומות כגרמניה או איטליה תוכלנה לעקוד את עצמן בכתונת משוגעים טוטליטרית ולהביא חורבן כה מוחלט על עצמן וסביבתן.

כאיש תנועת הנאורות תולה קסירר את האשמה ב"חשיבה מיתית", כלומר בנסיגה מחשיבה תבונית אל נפתוליו המפתים של המיתוס. "חווינו שינוי קיצוני בתבניות המחשבה הפוליטיות" הוא כותב בפסקת הפתיחה של הספר. את השינוי הזה הוא רוצה לבאר.

לקסירר היה כבוד רב למיתוס. עבורו הוא מהווה דרך מחשבה משלימה לתבונה, אשר תופסת את המציאות כשלמות הוליסטית במקום כרשימת מלאי של חפצים וחוקים. עוד בשנות העשרים הוא כתב ספר שלם על "מחשבה מיתית", ובו קבע באופן נבואי כי "המיתולוגיה של עם מסויים לא מוכתבת על ידי ההיסטוריה שלו; ההיסטוריה היא שמוכתבת על ידי המיתולוגיה." אבל מהי אותה מיתולוגיה שהכתיבה את הנאציזם?

קסירר מתחיל באפלטון, עובר בנצרות ומגיע אל הרנסאנס ואל מקיאוולי, מראשוני ההוגים המדיניים המודרניים. חידושו הגדול של מקיאוולי לא היה הרישיון שנתן לרמייה ונכלוליות – אף מלך לא היה זקוק לו – אלא הפרדתה של הפוליטיקה מהדת ומהמוסר, והשתתתה על תבונה ותועלתנות. למעשה, עבור מקיאוולי הדת עצמה הופכת לכלי בידי החזקים, על מנת לדכא את החלשים. בכך מקיאוולי מציע שימוש תבוני ומניפולטיבי במיתוס.

משם עובר קסירר לעליית הסדר הליברלי ומוצא בפילוסופיה הסטואית את הבסיס לחירות האינהרנטית שהעניקו הוגים כהובס, בודן או גרוטיוס לאינדיבידואל. מרגע שהגדרנו את האדם כחופשי מטבעו, כותב קסירר, הדרך סלולה לייסוד מדינה על בסיס זכויות טבעיות ושוויון מהותי, ומתוך מסגרת תבונית. עלייתה של המדינה המודרנית, אפוא, מקבילה לעלייתה של תנועת הנאורות.

אבל לנאורות קמה התנגדות. קסירר מוצא שלוש תפיסות שחברו יחד ויצרו – רעיונית – את המפלצת הנאצית. הראשונה היא תפיסת הגיבור הרומנטית, שבאה לידי ביטוי מושלם בחשיבתו של ההוגה הסקוטי תומס קרלייל. על פי קרלייל ההיסטוריה מעוצבת על ידי "גיבורים", יחידי סגולה שניחנים לא רק באומץ, אותנטיות ויוזמה, אלא שמבטאים את האמת באופן שמהדהד את רצונותיהם הכמוסים של בני תקופתם ובכוח רצון שיתגבר על כל מכשול. קרלייל היה נערץ בגרמניה של ראשית המאה העשרים, ורעיונותיו הזינו את תפיסת הפיהרר כמי שרצונו מבטא ואף מגלם את רצון העם, ועל כן ביכולתו לעצב מחדש את גרמניה, ואף את העולם.

התפיסה השניה שממקם קסירר בשורשי הנאציזם היא תפיסת המדינה של הוגה הגרמני הענק, ג.ו.פ. הגל. עבור הגל המדינה היא לבם של החיים ההיסטוריים והביטוי העליון של התגשמות האלוהות בחברה האנושית. "המדינה היא הילוכו של אלוהים בעולם", כתב הגל, וממילא ברור שהיא אינה התאגדות וולונטרית של בני אנוש, מסגרת שקיימת מתוקף "אמנת חברתית" כלשהי. לא: המדינה היא ישות חיה, יצירה אידיאלית שמבטאת אמת עליונה. עבור קסירר ברור כי "שום שיטה פילוסופית לא תרמה במידה רבה כל כך לעלייתם של הפאשיזם והאימפריאליזם" כתפיסה הזו.

הרגל השלישית עליה עומד הנאציזם על פי קסירר היא תורת הגזע של ארתיר דה גבינו. בניגוד לקרלייל ולהגל, גבינו אינו מוכר כיום, אולם הוא האיש שהציג לראשונה תורת גזע המחלקת את האנושות לגזעים שונים, נחותים ועליונים, ומתיימרת לתוקף מדעי. בספרו "המאמר על אי-השווין הגזעי בין בני האדם" (1853-1855) הסביר גבינו כי מבין שלושת הגזעים העיקריים – הלבנים, השחורים והאסיאתים – רק הלבנים מסוגלים לפתח תרבות. כל יצירה תרבותית שנמצא אצל אחרים היא בהשפעתם. גבינו היה חרד מערבוב גזעי, וסבר ש"דילול" הגזע הלבן יביא לנפילתו.

"האויב העוצמתי ביותר של גובינו", כותב קסירר, "היה כמובן התפיסה הדתית של המקור והייעוד של האדם". אם כל בני האדם הם צאצאיו של זוג אחד, אם כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, איך אפשר לדבר ברצינות על גזעים עליונים ותחתונים או על שיעבודו של הפרט לגורלו של גזע? גובינו היה מאמין קתולי, ולא הצליח כל חייו ליישב את המתח. הנאצים פשוט התעלמו מהנצרות.

יש לשים לב למשותף בין שלושת היסודות הרעיוניים שמביא קסירר: כולם יוצאים נגד ערכים הומניסטים וליברלים כשוויון מהותי בין בני אדם, וסגוליותו וחירותו של הפרט. אצל הגל וגובינו הפרט אסור לכוחות שגדולים ממנו – המדינה והגזע; אצל הגל וקרלייל נמצאים גיבורים המבטאים את "רוח העולם" שאין לעמוד בדרכה; אצל גובינו וקרלייל עולה היררכיה מודרנית, שמחליפה את ההיררכיות הדתיות או המעמדיות של ה-ancien regime ומציגה גיבור שעליון על ההמונים – או אריסטוקרטיה של גזע. בסופו של חשבון בכלך מקרה ניצב הניסיון לחזור ולהצדיק היררכיה נצחית.

והיום? לעומת השיטות ההגותיות האלה, היריב העיקרי של הסדר הליברלי בזמננו נראה עלוב למדי. הפופוליזם מציע אלטרנטיבה דלה וחלקית לליברליזם, ובוודאי שאינו פורס מבנים מטאפיזיים של גזע או "רוח" או אישיות עליונה. הפופוליזם אף יוצא במוצהר נגד כל סוג של עליונות, של אליטות חברתיות ואף של מומחיוּת. באופן ערמומי, תוך כדי כך הוא מקדם אריסטוקרטיה חדשה, של נאמנות למנהיג, של כוח וכסף חסרי גבולות.

קסירר מת חודש לפני כניעתה של גרמניה הנאצית, אולם הוא ידע שהובסה, ואיתה המיתוס הנאצי. עם זאת בסוף ספרו הוא מזהיר את הקורא כי אין בכוחה של התבונה "להשמיד את המיתוסים הפוליטיים", מפני שהמיתוס "חסין כנגד טיעונים רציונליים". עלינו מוטל להבין את המיתוס, מפני שיש לו כוח ממשי, כוח משנה מציאות והיסטוריה.

בספרו האחרון מנסה קסירר לבאר לנו את המיתוסים שהעלו את הפאשיזם. התרגום של חילי אטיה קולח ובהיר, ויש להודות להוצאת כרמל על תרומתה המתמשכת של תרגומי ספרי עיון משמעותיים לעברית. את המיתוסים שמניעים את יריבי הליברליזם כיום מוטל עלינו להמשיך ולבאר.

—

פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, 7.2.25