ז'אן ז'אק רוסו

מהי חירות – לרגל תרגום חדש של המסה 'שני מושגים של חירות' מאת ישעיה ברלין

אתם שואפים להיות מקוריים, רוצים להיות אותנטיים ובהחלט לא תוותרו על מימוש הפוטנציאל החבוי והייחודי שלכם. פשוט: אתם אנשים מודרניים. כל אלה הם ערכים ואידיאלים שלפני חמש מאות שנה והלאה בני אדם לא אימצו ולא חפצו לבטא בחייהם. לעומת זאת, העובדה שאתם רוצים להיות חופשיים היא פשוט מפני שאתם בני אדם, שכן בעוד שיש ערכים שבאים והולכים, החירות היא ערך שמופיע כבר בחיבורים הקדומים ביותר הידועים לנו.

מאז ומעולם ביקשו בני אדם להיות חופשיים. משמעותה של חירות, עם זאת, עברה שינויים. רק לפני שבועיים חגגנו את יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות, וקראנו בהגדה שבני ישראל יצאו ממצרים והפכו ל"עבדי ה'". עבור חז"ל להיות עבד האל פירושו להיות חופשי, והמשנה אף קובעת ש"אֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה".

החופש, אפוא, הובן אחרת עבור אבותינו, שלא לדבר על חכמי המזרח. אם יהודים (פרושים) לפני אלפיים שנה סברו שחירות היתה ציות לחוקי האל (אותם, יש להדגיש, הם פירשו ופסקו בעצמם), עבור חכמי האופנישדות בהודו חירות היתה ההיחלצות ממעגל הלידה-מחדש על ידי טרנספורמציה תודעתית. בינתיים ברומא ההוגה והמדינאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו קבע שחירות אמיתית היא "גישה לכוח", כלומר ההשתתפות, כאזרח, בשלטון הרפובליקה.

אחת הדרכים לפענח מה השתנה תהיה לשאול האם לדעתנו בני אדם נולדים חופשיים. תשובה שלילית על שאלה זו כיום תהיה שערוריה, אולם בעבר היה ברור לכל שבני אדם אינם חופשיים מלידה ושבשביל חירות צריך לעבוד. כך שבעוד שעל פי התפיסה הליברלית, שהתפתחה בעת המודרנית, כולנו "נולדים חופשיים ושווים" (הצהרת האומות המאוחדות, 1948), הדוגמאות לעיל מהיהדות, ההינדואיזם וההגות הרומית מציגות תפיסה שונה: בני אדם צריכים לעשות משהו או לעבור תהליך, שרק אחריו יהיו חופשיים, בין אם יהיה זה להיכנס תחת עול מצוות, להתפכח מאשליית האגו או לקחת חלק בשלטון.

חירות כפי שאנחנו מבינים אותה, דהיינו החירות לממש את עצמנו בדרכנו, החירות להנות מאוטונומיה על שכלנו, גופנו ומסלול חיינו, התגבשה כרעיון משמעותי רק במאה ה-17, בעיקר באנגליה. תהליכים היסטוריים שונים העצימו את התפיסה שלנו כאינדיבידואלים, כלומר לא כחוליות הנעולות ברשת חברתית קבועה. כאינדיבידואלים היינו מסוגלים לדמיין את עצמנו – קיומית, מקצועית, דתית – בנפרד ממשפחתנו, ולהתעקש לנהל את חיינו כפרטים ולא כחלק מחמולה.

במקביל, חיינו הפנימיים – המצפון, התבונה, הרגש – הפכו למקורות של סמכות עליונה, והאפילו על מקורות סמכות אחרים, כמו המסורת, הממסד הדתי או כתבי הקודש. מתוך כך עלתה הדרישה לאפשר לפרט לבטא את מצפונו או תבונתו כראות עיניו ולהשתמש בהם לניווט חייו. הגדרת הזכות לחופש המצפון והזכות לחופש הביטוי, מהזכויות הראשונות שנאבקו על הגנתן, הן תגובות ישירות לכך.

אז גם מגיע העיגון הפוליטי של הזכויות. הוגים שונים, ג'ון לוק החשוב שבהם, קבעו שתפקידו של השלטון הוא להגן על זכויות אלה. פירושו של דבר שתפקידו של השלטון אינו, כפי שנהוג היה לחשוב, לדאוג שכל תושבי הממלכה ישתייכו לכנסייה הנכונה או יגיעו לגן עדן. במקום שהשלטון יכפה בכוח אמונה אחת, הדת מופרדת מהמדינה ורשימה של זכויות יסוד הפכה לבסיס שכל שלטון אמור להיות מחויב לו.

מתוך תהליכים אלה התגבשה והתעצמה התפיסה שהאוטונומיה שלנו היא חירות, ושחירות היא היכולת לממש את האוטונומיה שלנו במלואה. הופ – שמתם לב מה קרה כאן? כבר הסתבכנו. כי אם חירות היא פשוט אוטונומיה, מספיק שאיש לא יפריע לנו כדי שנהיה חופשיים. אבל אם חירות היא היכולת לממש את האוטונומיה שלנו, הרי שגם אם השלטון או הזולת לא יפריעו לנו עדיין ייתכן שלא נצליח – כלומר לא נהיה חופשיים! זה יקרה אם, למשל, אנחנו מכורים לסמים, או עניים מדי, או אוחזים בתפיסה אשלייתית של המציאות.

אנחנו ניצבים, אפוא, בפני שתי תפיסות שונות של חירות: שתיהן מודרניות, אולם כל אחת מגדירה חירות קצת אחרת. מי שעמד על כך והעניק לנו את הניסוח הבהיר ביותר למצב הזה היה ישעיה ברלין (1909-1997), ההוגה היהודי-אנגלי שהיה אחד הקולות הליברלים החשובים של המאה ה-20. ברלין מבדיל בין מה שהוא מכנה "חירות שלילית", שהיא החופש האוטונומי מהתערבות, ו"חירות חיובית", שהיא החופש לממש את עצמנו (או לחילופין, חופש שבא לידי ביטוי רק כמימוש עצמי מלא).

במאמרו המפורסם "שני מושגים של חירות" (1958), שיצא עכשיו בתרגום חדש בהוצאת המרכז האקדמי שלם, מבדיל ברלין בין שתי תפיסות אלה של חירות. ברלין מזהה את החירות השלילית, של היעדר כפייה, כתפיסה הקשורה למסורת הליברלית המודרנית, המבקשת להציב גבולות לכוח המדינה ולהגן על תחום אוטונומי של היחיד. לעומת זאת, החירות החיובית, שעניינה היכולת של האדם להיות אדון לעצמו, לעצב את זהותו, דומה יותר לחירות העתיקה. היא אמנם אינדיבידואלית לחלוטין, אולם כדי להשיג אותה צריך לעבור תהליך: להכניע את היצר הרע שלנו, או התשוקות שלנו, או ההתמכרויות שלנו, או להתפכח באשר לטבעה האמיתי של המציאות, או להיות נאמנים לתבונה, או למצפון, או "לטבע הנעלה" שלנו, או "לעצמי העליון".

למרות שאולי נסתייג מחלק הביטויים הללו, אין ספק שאנחנו מכירים באמת הפשוטה הבאה: לפעמים אין עלינו כל מגבלה אולם אנחנו בהחלט לא חופשיים. האם ניתן להגדיר אלכוהוליסט כחופשי? האם מי שגוללת כל היום באובססיביות בסלולרי היא חופשיה? האם המהמרת הכפייתית חופשיה? האם המאוהב?

מה שמקנה סבירות לאותה "חירות חיובית", כותב ברלין, הוא "שאנחנו מכירים בכך שאפשר, ולפעמים מוצדק, להפעיל כפייה על בני אדם בשמה של מטרה כלשהי אשר הם עצמם היו מבקשים להשיגה אילו היו נאורים יותר". כך למשל, כשאני מונע מחבר שיכור לנהוג הביתה אני עושה לא רק את מה שטוב לו, אלא את מה שאני בטוח שהוא עצמו היה רוצה לו היה במצב חופשי באמת (משיכרון). אני אמנם כופה, אבל בפועל דואג לחירותו – ולבריאותו – של החבר.

אלא שהתרגום של האינטואיציה הזאת למישור הפוליטי הוא מסוכן ביותר, ואחראי לכמה מהדיקטטורות האכזריות בעידן המודרני. כשאני מנסה לבנות חברה מושלמת בה כולם יהיו חופשיים "באמת" אני תמיד מחזיק בעיקרון שעליו היא תבוסס, בין אם הוא התבונה האוניברסלית, השוויון הגמור, רוח העם, השריעה או ההלכה. אין לי ספק שאם כולם יצייתו לעיקרון המקודש הזה נכונן יחד גן עדן עלי אדמות, אולם מה עושים עם מי שלדאבון הלב לא מבין זאת?

אין ברירה אלא לכפות את העיקרון המקודש על הסרבנים, לעצב אותם על פי התוכנית הגדולה שרקחתי. "אבל האם מכך לא נובע," שואל ברלין, "שרק אני לבד חופשי, בשעה שהם עבדים?", כלל וכלל לא, עונה ברלין, לפחות על פי תפיסתו של הרודן, שהרי תוכניתו מבוססת על עיקרון-העל המקודש שדווקא יאפשר "התפתחות מלאה של הטבע ה'אמיתי' שלהם". אנחנו בפועל מוציאים אותם מעבדות לחירות. במילותיו המפורסמות של ז'אן ז'אק רוסו (שהעיקרון המקודש שלו נקרא "הרצון הכללי"), כשאנחנו מכריחים את הסרבן לשתף פעולה אנחנו "כופים אותו להיות חופשי"!

מן הטרור של המהפכה הצרפתית, דרך הדיקטטורה המרקסיסטית של הפרולטריון, דרך התמזגותו של הפרט באורגניזם הלאומי הפשיסטי ועד לאיראן התיאוקרטית של ימינו – ברבות מן הרודנויות המודרניות ניתן למצוא את אותה הבטחה לשחרר את ההמונים דווקא על ידי הכפפתם לסמכות עליונה. זה תמיד לטובתם ותמיד נגמר באסון. השאיפה היא גן עדן והתוצאה גיהינום.

יש להדגיש: הסכנה אינה בעצם הרעיון של שליטה עצמית, אלא בהפיכתו לאמת אחת, על פי נוסחה אחת, המחייבת את כולם. ברלין הקדיש הרבה מעבודתו לאזהרה מפני הפיתוי שבמימוש הפוליטי של החירות החיובית. בחלקו השני, הארוך יותר, של הספר הוא מביא "שישה אויבים של חירות" – הלווטיוס, רוסו, פיכטה, הגל, סן-סימון ודה-מסטר – ומנתח את הגותם. מתוך השישה רק דה-מסטר, ובמידה מצומצמת יותר סן-סימון, התנגדו באופן מפורש לחירות, ואילו כל האחרים ביקשו להוציא את ההמונים לחירות – אלא שזו היתה כמובן חירות "אמיתית", על פי עיקרון קדוש כזה או אחר.

לא אמנה כאן את כל הדרכים שהעמידו הוגים אלה להגעה אל החירות, גם לא את ה"פתרונות" שהציעו לבעיה המרכזית שנתקלו בה: הגיוון האנושי. מספיק לומר שהמימוש הפוליטי של החירות החיובית לא יכול אלא לתפוס את ההמונים כמרקם הומוגני אחיד. כאשר המציאות מסרבת להתיישר – שהרי אנשים הם, מה לעשות, בעלי דעות, אמונות, תרבויות וקבוצות אתניות שונות – נחוץ כוח פיזי כדי להפוך את ההמונים המגוונים… למרקם הומוגני אחיד. התוצאה היא אלימות, דיכוי, ולבסוף חורבן.

ואכן, אם יש מסר שברלין מבקש להעביר הן במאמר על שני סוגי החירות והן בחיבורו על אויבי החירות הוא שגיוון הוא מהותי ליצור האנושי, ואף יותר מזה: למחשבה האנושית. ברלין מתעקש שהאידיאלים שאנחנו מחזיקים בהם הם לא רק רבים ושונים, אלא לפעמים סותרים זה את זה. המתח הידוע בין שוויון לחירות הוא רק דוגמא אחת לכך שאין כל אפשרות בפועל לבסס את כל הגותנו – קל וחומר את כל המבנה הפוליטי שלנו – על עיקרון יחיד.

לעומת העולם השמיימי של הוגים גדולים או אנשי דת נעלים, "העולם שאנו פוגשים בו בהתנסות היומיומית שלנו," כותב ברלין, "הוא עולם שבו עומדות בפנינו בחירות בין מטרות נעלות במידה שווה, ותביעות מוחלטות במידה שווה, אשר הגשמתן של כמה מהן כרוכה, באורח בלתי נמנע, בהקרבתן של אחרות." מילות המפתח כאן הן "באורח בלתי נמנע".

ערכים אנושיים הם רבים ולעיתים בלתי ניתנים ליישוב, ולכן יש חשיבות מכרעת לשמירה על תחום של חירות שלילית כבסיס לחברה חופשית. הסדר הליברלי, המבוסס על כך, אינו מבטיח הרמוניה או צדק מוחלטים, אולם הוא ההסדר הטוב ביותר שמצאנו בעולם של אינדיבידואלים אוטונומיים וגיוון מתעצם. הוא אינו פותר את המתח בין ערכים, אולם הוא מאפשר לנו לחיות בתוכו מבלי להשמיד או לדכא זה את זה.

הכתיבה של ברלין קולחת וחיננית והתרגום של אביעד שטיר מעולה כרגיל. הקריאה בספר נעימה, ואין לחשוש מהגות כבדה וחידתית. שני חלקי הספר משלימים זה את זה באופן ראוי לציון, וההחלטה להוציאם יחד מתגמלת ומעניקה לקורא חומר חיוני למחשבה על חירות, הדרכים להגשימה, והתוצאות הקשות של חלק מדרכים אלה בעבר. ברלין בהחלט לא מבטיח לנו גן עדן ליברלי; הוא מבקש להזהיר אותנו מפני גיהינום. בעידן הולך ומחריש, הספר הזה הוא קול שחשוב להקשיב לו.

[פורסם במוסף תרבות וספרות של ידיעות אחרונות]

רצון העם: יעקב טלמון והדמוקרטיה הטוטליטרית

בשנה שעברה התבשרו אזרחי ישראל שהם כבר לא חיים בדמוקרטיה ליברלית. מכון המחקר V-Dem, מהמובילים בתחום, הוריד את דירוג תוקף הדמוקרטיה של ישראל בעקבות ניסיון "הרפורמה המשפטית" של הממשלה. כעת ישראל היא "דמוקרטיה אלקטורלית" בלבד, דרגה אחת מעל אוטוקרטיה אלקטורלית (כמו טורקיה) ושתי דרגות מעל אוטוקרטיה סגורה (סין, לוב, קטאר וכו')

דמוקרטיה אלקטורלית, על פי V-Dem, כוללת בחירות חופשיות, זכות הצבעה לכל, תקשורת פחות או יותר חופשית וזכות התארגנות במפלגות. דמוקרטיה ליברלית היא כל זה בתוספת הגבלות על הרשות המבצעת, הממשלה, על ידי הרשות המחוקקת והרשות השופטת, ושמירה על פי חוק על זכויות היסוד של האזרחים.

והנה לנו לוז הפולמוס שהתחולל ועדיין מתחולל בישראל: מחד, החלשת הפיקוח של הרשות שופטת (מערכת המשפט) על הרשות המבצעת (הממשלה) הוא שהביא לדרדור מעמדה של ישראל כדמוקרטיה. מאידך, תומכי הרפורמה מחזיקים שאותה החלשה ממש דווקא העצימה את תוקף הדמוקרטיה הישראלית, שהרי היא איפשרה לממשלה – הגוף העולה מתוך קואליציה של רוב חברי הכנסת, כלומר מייצג את רוב הציבור – לבצע את החלטותיה מבלי להיתקל במחסומים שהציבה הרשות השופטת.

אפשר אפוא לנסח את נקודת המחלוקת כוויכוח על אופן ייצוג רצון האזרחים. התומכים בקיצוץ כנפיה של הרשות השופטת סבורים שכך יתאפשר לרצון הרוב להתממש טוב יותר. המתנגדים לכך סבורים שלא רק רצון הרוב, אלא רצונם של כלל האזרחים הוא חשוב, ושהרשות השופטת מגינה על קולו של המיעוט ושל הפרט.

***

המאבק על מהותה של הדמוקרטיה מתנקז כאן לויכוח על משמעותו של ייצוג, וייצוג אכן נמצא בלבו של כל משטר מודרני. בימי המלוכה השלטון לא נדרש לייצג את העם, אלא לדאוג לו. איש לו סבר שהמלך מייצג את רצון העם כפי שאיש לו סובר שאב מייצג את רצון צאצאיו. אב מטפל בילדיו מפני שהוא אוהב אותם ומבין מהם צרכיהם. המלך היה נחשב לאב גדול הדואג לעמו כילדיו.

התמורות שחלו בתפיסה העצמית של בני אירופה במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, תמורות שכללו העצמה של האינדיבידואליזם והדגשת מקומה של התבונה, הובילו לתפיסות פוליטיות חדשות. מבנים מסורתיים התערערו, הפרט רכש ביטחון גדול יותר באוטונומיה שלו, וממילא ביקש שלטון שיהיה לו לא אבא גדול, אלא מנהל מוצלח – מנהל של חברה שיש לו בה מניה.

רעיון האמנה החברתית שניסחו הובס ולוק במאה ה-17 הציג תפיסה פוליטית על פיה השלטון מכונן על ידי הציבור: האזרחים הם ששמים עליהם מלך, בתנאים שלהם. זאת בניגוד לתפיסה שהמלך הוא מינוי אלוהי ושולט כפי רצונו. זו היתה מהפכה קופרניקאית באופן שבו נתפסה סמכות השלטון: מלמטה למעלה, ולא מלמעלה למטה. השלטון הפך למותנה ברצון העם.

אבל איך מודדים את אותו רצון? התשובה שברורה עבורנו – על ידי בחירות – לא היתה מובנת מאליה אף בתחילת המאה העשרים. אנחנו רגילים לתפוס את השיטות הטוטליטריות שצמחו אז, הקומוניזם והפשיזם, כדיקטטורות דכאניות, והן כמובן היו, אולם בתפיסתם העצמית מנהיגי אותן תנועות סברו שהם מבטאים את רצונו האמיתי של הציבור.

***

השנה אנחנו מציינים 45 שנה למותו של יעקב טלמון, שמחקריו עסקו בדיוק באותה יומרה לייצג באופן רודני את רצון העם. טלמון, מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, הפך לשם עולמי מיד אחרי פרסום מחקרו 'ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית' ב-1952, מחקר שזיכה אותו בפרס ישראל והזניק אותו לקריירה בינלאומית. במחקרו מנסה טלמון להתחקות, על פי שרשרת היסטורית של רעיונות, אחרי מקורותיה של הטוטליטריות המתיימרת לדבר בשם העם, שטלמון מוצא אותה הן בקומוניזם והן בפשיזם.

זו "הדמוקרטיה הטוטליטרית", דמוקרטיה שאינה באה לידי ביטוי, כמובן, בקיום בחירות ובהפרדת רשויות. כאן דמוקרטיה מובנת באופן העקרוני של מערכת הפועלת מתוקף העם ולמען העם. הן הקומוניזם בברית המועצות והן הפשיזם באיטליה ובגרמניה התיימרו לדבר בשם "העם", הגם שהגדירו את העם באופנים שונים (כאן מעמד הפועלים, שם אומה אורגנית או גזע).

הן הקומוניזם והן הפשיזם היו תנועות מהפכניות (נכון: פשיזם אינו תנועה שמרנית), ושתיהן מתנגדות לא רק לדמוקרטיה הליברלית אלא גם למלוכה ולשלטון הכנסייה. הדמוקרטיזציה ששיטות אלה עורכות כרוכה בביטול המעמדות החברתיים הקשוחים שהיו נהוגים בחברות עד אז (זכרו את היחס הראשוני השלילי של הקצונה הגרמנית, שהגיעה מהאצולה הפרוסית, להיטלר הבלתי-מיוחס), בדחיית סמכות הדת וביומרה לייצג את רצון העם על כל שדרותיו, ובעיקר את ההמון חסר המעמד (העניים, האספסוף ה"אותנטי", הפועלים וכו' – מכאן גם הקשר של תנועות פשיסטיות לסוציאליזם).

במובן זה שתי התפיסות מבקשות לבצע מודרניזציה בחברות שלהן, שכוללת את הרס המסגרות החברתיות המסורתיות ואת ההקמה של מנגנון פוליטי חדש, שלכאורה מייצג את ההמון שהיה עד כה בלתי מיוצג, ומבטא, בין אם על ידי מפלגת פועלים ובין אם על ידי מנהיג עליון, את רצון העם.

***

אבל איך? איך מפלגה או מנהיג מייצגים את רצון העם אם לא התקיימו בחירות? זו השאלה שבמרכז מחקרו של טלמון, ואת התשובה לה הוא מוצא במושג "הרצון הכללי" (volonté générale) שפותח על ידי ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778). עבור רוסו הרצון הכללי אינו סך כל רצונותיהם הפרטיים של אזרחי המדינה, אלא ביטוי לתבונה קולקטיבית השואפת לטוב המשותף.

רוסו הבחין כי בני אדם עלולים להיות אנוכיים ונבזיים, ולכן סבר כי אין לסמוך על כוח השיפוט של הפרט. הוא קבע שקיים בכל ציבור רצון כללי המבטא את שאיפותיהם העליונות, האידיאליות והאותנטיות של הציבור, ואל אותו רצון כללי יש לציית. הרצון הכללי נמצא אפוא מעל ומעבר לעובדות, וממילא משמש כאידאה שהעובדות צריכות להתיישר על פיה.

על פי רוסו כאשר אזרח משתתף במימוש הרצון הכללי, גם אם על פני השטח הוא אינו מבין או מרוצה מכיוונו, הוא חופשי, שכן הוא מציית לחוק שהוא עצמו, בפנימיותו האותנטית, שותף לכינונו. הבעיות מתחילות כאשר אזרח מסויים מסרב לציית לרצון הכללי. במקרה כזה ברור שאותו אזרח פועל ממניעים פגומים וחותר תחת חירותו שלו עצמו, ועל כן לא נותרה ברירה אלא "לכפות עליו להיות חופשי", כדבריו המפורסמים של רוסו.

מרוסו עבר הרעיון הזה, תוך עיבודו והרכבתו על הגותו של הגל מכאן ועל הלאומיות הרומנטית מכאן, אל הקומוניזם ואל הפשיזם. על פי טלמון

רוסו מוצא את הריבון ברצון הכללי החיצוני, המייצג במהותו את אותו הדבר כמו הסדר ההרמוני הטבעי. כששילב את המושג הזה עם עקרון הריבונות העממית והביטוי העצמי העממי, הוליד רוסו את הדמוקרטיה הטוטליטרית. עצם הכנסתו של יסוד אחרון זה, יחד עם להבת סגנון כתיבתו של רוסו, הרימו תפיסה זו החל מן המאה ה-18 ממישור הספקולציה האינטלקטואלית אל מישור החוויה הקולקטיבית. מהלך זה סימן את לידתה של הדת החילונית המודרנית, לא רק כמערכת של רעיונות, אלא כאמונה נלהבת.

תפיסת הרצון הכללי, בתוספת כלי הניתוח ה"מדעיים" של המטריאליזם הדיאלקטי המרקסיסטי, איפשרה למפלגה הבולשביקית להתיימר לייצג את מעמד הפועלים, שבתורו מייצג את הרצון האמיתי של כל בני האדם. תפיסת הרצון הכללי, בתוספת רעיונות רומנטיים לגבי הגיבור הנבחר, האומה האורגנית ו"רוח העם", איפשרה גם לדוצ'ה או לפיהרר להתיימר לייצג את ההמונים, בשני המקרים בלי שנערכו בחירות. את אותו רצון כפו תנועות אלה על האוכלוסייה – מבחינתן, לטובתה. כך הגענו לדמוקרטיה טוטליטרית.


אנחנו נמצאים כיום במשבר השני של הסדר הליברלי. אם לפני מאה שנה הקומוניזם והפשיזם קמו באופן מוצהר כנגד הסדר הליברלי למוטטו, כיום הפופוליזם מאתגר אותו, אם כי באופן מתון הרבה יותר. מפלגות פופוליסטיות אינן מציגות חזון טוטליטרי, ולמעשה מתיימרות להציל את הדמוקרטיה ולפעול למען חיזוקה. אולם טלמון היה מזהה בתפיסה הפופוליסטית שרידים של אותו "רצון כללי" שהפעיל את הקומוניזם והפשיזם.

אם באופן רגיל פוליטיקה היא המרחב בו קבוצות שונות מגוף האזרחים מתעמתות באופן לגיטימי על חלוקת כוח ומשאבים, הרי שעבור הפופוליסט פוליטיקה היא המרחב בו העם מתעמת עם קבוצות זרות שמבקשות באופן בלתי-לגיטימי לקחת ממנו כוח ומשאבים. קבוצות אלה, בדרך כלל "אליטות" לסוגיהן, שולטות במדינה למרות שהן מיעוט ("דיפ סטייט"), ואילו הפופוליסט הוא זה שמייצג לאשורו את רצון העם.

מכיוון שאותן אליטות הן פעמים רבות חלק פורמלי מהעם או מגוף האזרחים של המדינה, הרי שהפופוליסטים חייבים להאשים אותן בניכור או בגידה בעם "האמיתי" – שהפופוליסטים כמובן מתיימרים לייצג. האליטה הזדונית – בין אם היא האקדמיה, העשירים, מערכת המשפט, הקוסמופוליטים, היהודים – זרה, לכאורה, למהות ה"אותנטית" של העם.

מצטיירת כאן אפוא תפיסה פוליטית המזכירה את אותו "רצון כללי": יש עם "אמיתי", המפלגה הפופוליסטית יודעת מה רצונו (שהוא, כמובן, תואם לרצונה), וכל מי שמתנגד לרצון זה – ולמפלגה הפופוליסטית – ניצב במנוגד או מחוץ לעם.

מתוך תפיסה זו נפתח הפתח להחליש ואף לבטל לגמרי מוסדות דמוקרטים בסיסיים כהפרדת רשויות, מערכת משפט עצמאית והבחנה בין התחום הפוליטי לתחום המקצועי, שכן אם אלו מפריעים למפלגה הפופוליסטית לממש את רצון העם – שהיא הרי יודעת מהו בוודאות – אין אלא לדחותם.

יש להדגיש: מפלגות פופוליסטיות אינן טוטליטריות, וקיים מרחק רב בין הסכנה שהן מהוות לדמוקרטיה (כמו גם בין התחכום והמקצוענות שלהן) לבין זו שעלתה מאיום המפלגה הבולשביקית או התנועות הפשיסטיות באיטליה וגרמניה. אולם באופן מתון יותר גם כאן משתמשת מפלגה ביומרה לייצג את העם "האמיתי" ואת רצונו על מנת לחתור תחת מוסדות ליברלים ודמוקרטים.

הבעיה היא שככל שגולשים במורד היומרה לייצוג מוחלט מתרחקים מייצוג ממשי. ללא הפרדת רשויות ברורה, מערכת משפט עצמאית והגנות על זכויות יסוד קשה לדעת מה הציבור באמת רוצה. כל מפלגה יכולה כמובן להתיימר לייצג את "הרצון הכללי", אולם רק בחירות הוגנות וחופשיות, תוך הגנה על חופש הביטוי, ההתארגנות והתנועה, תוך עמידה על השוויון המהותי בין כל האזרחים ותוך שמירה על יכולתו של המיעוט להשמיע קול, יכולות להבהיר לנו (ואף זה בקירוב) מהו רצונו הקונקרטי של הציבור.

ממילא הרי אין "רצון העם" אחד אלא מגוון רצונות, צרכים ואינטרסים. כל דיבור על "הרצון" או אף "העם" כמקשה אחת כבר עוסק בפשטנות שהיא או שרלטנית או זדונית. משום כך דמוקרטיה אלקטורלית מגשימה את רצון הציבור (כלומר רצונותיו השונים של חלקיו השונים) פחות מדמוקרטיה ליברלית, בה יש גבולות ברורים לכוחה של הממשלה וזכויות הפרט והמיעוט נשמרות.

"ההיסטוריה של אידיאולוגיות לאומיות", הזהיר טלמון ביוני 1968, "ולמעשה גם של דתות ותנועות חברתיות, מלאה בדוגמאות המראות כיצד יכולה אמונה משיחית הדוגלת בשליחות ושירות להשתנות ולהיות לתביעה יהירה לשליטה". אותה שליטה, יאמר טלמון, מגיעה בעידן המודרני תוך הסברים על הגשמת רצונו "האותנטי" של העם "האמיתי". אולם ללא שמירה קפדנית על מוסדות הדמוקרטיה הליברלית כל יומרה לייצג את "רצון העם" אינה אלא הסוואה לדיכוי. ארבעים וחמש שנה אחרי מותו, יש הרבה מה ללמוד מיעקב טלמון.

פורסם במוסף התרבות של ידיעות אחרונות