הספר החדש שלי, In God's Image: How Western Civilization was Shaped by a Revolutionary Idea, יצא היום לאור.

הספר הוא הרחבה של הגרסה העברית, ויוצא לאור בהוצאת NYU. הוא עוקב אחר ההיסטוריה האינטלקטואלית והתרבותית של התפתחות האינדיבידואליזם, החירות, המצפון, השוויון והחילוניות דרך הפריזמה של הרעיון המקראי של בריאת כל בני האדם בצלם אלוהים – שיחד עם עוד כמה יסודות אחראי, לטענתי, להתפתחות הרעיונות והמוסדות החברתיים הללו.

אני בוחן את התפתחות זכויות האדם, ביטול העבדות, הפרדת הדת והמדינה, חופש המצפון, האמנציפציה היהודית, האתאיזם והסדר הליברלי, ומנסה גם לבסס הבנה תרבותית של ההיסטוריה, תוך התמקדות ברעיונות, ולא תנאים מטריאליים, כסוכני שינוי.

אני גם מנסה לתת תשובה לשאלה המרתקת והשערורייתית: למה המערב?

הספר כבר זכה לביקורות חיוביות על ידי Publishers Weekly ו-Library Journal, ויש על העטיפה שלו מילים טובות מאת יובל נח הררי, דירדרה מקלוסקי והרב דיוויד וולפה. כמו כן, לפני מספר ימים דיברתי על הספר עם הפרשן השמרני ג’ונה גולדברג בפודקאסט שלו, The Remnant.

אני מקווה שתתעניינו:

NYU Press

Amazon

האם קרה משהו בארבע מאות השנים האחרונות? האם ההומניזם, הפמיניזם, הליברליזם, הדמוקרטיה, המהפכה המדעית, תהליך החילון – האם כל אלה הם מאורעות חד פעמיים המסמנים שינוי טקטוני בתולדות האנושות, או אוסף מקרי של התפתחויות היסטוריות, מאורעות מעניינים כשלעצמם אבל חסרי כל ייחוד מבחינה מהותית, אירועים שאינם משמעותיים יותר מאינספור אחרים שנמצאים על הרצף ההיסטורי שהוא תולדות ההומו-ספיאנס?

השאלה הזאת, שבמקום אחר כיניתי השאלה החשובה ביותר שאדם יכול לשאול, ממסגרת עבורנו שאלות חשובות אחרות כמו שאלת קיומו של אלוהים או משמעות החיים. זאת מכיוון היא מבארת את הפרדיגמה דרכה אנחנו עונים על השאלות הללו. שכן אם תהליך החילון או הפמיניזם, לשם דוגמא, אינם מאורעות משמעותיים מהותית אלא רק עוד תופעות היסטורית, עלינו לענות על שאלת משמעות החיים בדיוק כפי שהיינו עונים עליה לפני חמש מאות או אלף או אלפיים שנה.

לעומת זאת, אם אלה (או המהפכה המדעית, או הדמוקרטיה, וכו') מהווים שינוי מהותי בתולדות האנושות, התשובה לשאלת משמעות החיים חייבת להתנסח אל מול המציאות החדשה הזאת, כלומר על רקע התובנה שמשהו יסודי מאוד השתנה. במילים אחרות, על מנת לחקור את משמעות החיים בעידננו לא מספיק להעתיק ולהדביק תשובות מלפני אלפיים שנה. עלינו להישען על העבר, אבל לחשוב בעצמנו, מחדש.

בספרם בשבחי הספק עונים פיטר ברגר ואנטון זיידרפלד על השאלה לעיל בחיוב. ברגר, מגדולי הסוציולוגים במאה העשרים, משתף בספר פעולה עם זיידרפלד הפילוסוף כדי לעמוד על מאפייני המודרנה ולהבין דרכם שתי נטיות שנובעות מתוכה: הרלטיביזם והפונדמנטליזם. על פי השניים עלינו ללמוד לא להיסחף לנקודות הקיצון הללו, ולהחזיק בהשקפת עולם שהיא מחד יציבה ובטוחה בעצמה, ושמאידך לא מוותרת על קמצוץ של ספק. איך עושים זאת?

ראשית מבינים את העידן המודרני. מאפיין ראשון שעומדים עליו המחברים הוא הגיוון. המודרנית, הם כותבים, "מרבגנת", כלומר מעודדת רבגוניות, ריבוי ושוני. הגיוון מגיע באופן בלתי נמנע עם תהליכים של תיעוש, עיור, אוריינות והתפתחות תקשורת המונים. בשונה מחיים בשבט או בכפר, החיים בעולם המודרני כוללים מגע בלתי נמנע עם בני אדם ורעיונות שזרים לנו. אם לא די בכך, מופעל עלינו לחץ תמידי להיות סובלניים ומכילים כלפיהן – שהרי בלתי אפשרי יהיה לקיים את החברה והכלכלה המודרניים אם שכנים, שכונות, ערים או מדינות יצאו להילחם זה בזה בגלל הבדלי השקפה, זהות או חילוקי דעות אמוניים.

בנוסף, העידן המודרני מאפשר לנו לראשונה גם אינספור אפשרויות בחירה. אם בעבר זהותנו הדתית, הלאומית או המקצועית היו קבועות מראש ובלתי משתנות למשך כל חיינו, אם בעבר לא היינו בוחרים אפילו עם מי נתחתן, כיום הפרט מעצב את חייו בעצמו. הוא או היא יכולים לבחור את מסלול חייהם, את תפיסת עולמם, את אמונותיהם ואף את מגדרם.
בשנות השבעים הקדיש ברגר ספר שלם למצב חדש זה, תחת הכותרת The Heretical Imperative ("הציווי הכופרני"). מקור המילה כפירה באנגלית, heresy, הוא במילה היוונית hairein, שפירושה לבחור. הכופר הוא זה שבוחר, ובימי קדם בחירה כמעט שלא היתה עולה על הדעת.

העידן המודרני שינה את מצבנו מיסודו. לא רק שאפשר כיום לבחור, אלא אנחנו נכפים לבחור, בין אם נרצה או לא. פשוט: לכל מי שחי בחברה המודרנית ברור שאם הוא רק רוצה – הוא יכול אחרת. אנחנו מכירים תפיסות עולם ודתות רבות ושונות ואנחנו חופשיים לאמץ אותן. וזה כשלעצמו אומר שגם אם נִדְבק בדת אבותינו, אנחנו בוחרים. אנחנו נאלצים לבחור, גם אם הבחירה היא להישאר בדת שאליה נולדנו. על פי ברגר בעוד לאדם הפרה-מודרני כפירה היתה אפשרות נדירה ומסוכנת, לאדם המודרני כפירה היא חובה. הכפירה – הבחירה – כפויה עלינו.

הגיוון הרב, והבחירות הרבות שאנחנו נכפים לערוך לגבי מסלול חיינו, מצטרפים למאפיין נוסף של העידן המודרני: האימסוד, שהוא ההפך ממיסוד. לכל חברה יש מוסדות שונים: מבנים חברתיים, נורמות, אידיאלים, מנהגים. המשפחה היא מוסד שכזה, כמו גם שיח הזכויות, וכן לחיצת יד בתחילת מפגש. בעוד שבעולם הפרה-מודרני מוסדות כאלה היו מובנים מאליהם ולא זוכים לבדל של פקפוק, בחברה המודרנית הם מושמים בסימן שאלה תמידי.

כפי שמציינים ברגר וזיידרפלד, בעידננו אנחנו סומכים על מקורות סובייקטיבים של סמכות: התבונה, המצפון, הרגש, החוויה. הסמכות הופרטה והופנמה, וכל אחד מאיתנו הוא אדון לעצמו. מוסדות חברתיים, שפעם נהנו מסמכות יציבה כמייצגי חכמת הדורות, מורשת הקהילה או דבר האלוהים, נידונים לערעור. המודרניות מאמסדת.

אז האם קרה משהו בארבע מאות השנים האחרונות? קרה הרבה מאוד: כולנו נכנסנו למציאות מרבגנת, כופרנית ומאמסדת. מסלול חיינו והאמונות שלנו נתונים לבחירה באופן חסר תקדים, ובאמצעות מקורות סמכות פרטיים. תהליך החילון הוא תולדה של שינויים אלה, כמו גם השינויים התרבותיים והחברתיים התכופים שאנו חווים.

אל מול מצב זה בני אדם מפתחים מגוון תגובות. ברגר וזיידרפלד עומדים על שתיים מהן: הרלטיביזם, והפונדמנטליזם. הרלטיביזם אינו רק סובלנות ופלורליזם, אלא התפיסה שרעיון האמת עצמו הוא מזיק. אין אמת אחת, ולדרוש אותה היא איוולת מסוכנת, או לחילופין (בתפיסות פוסטמודרניסטיות שונות) פעולה כוחנית של כפייה. מנגד, פרטים שהעידן החדש של הסובלנות והבחירה מעורר בהם חרדה נסוגים אל פונדמנטליזם דתי: ההתעקשות שיש רק דת אמת אחת, ורק פרשנות אחת נכונה לאותה דת: הפרשנות שלהם.

הבעיה העיקרית ברלטיביזם היא שזו טעות. יש אמת ולרוב לא כל כך קשה להגיע אליה. גם הרלטיביסטים האדוקים ביותר ידרשו מהרופא לדעת באופן ודאי האם הגידול בריאתם השמאלית הוא שפיר או ממאיר. הבעיה בפונדמנטליזם חמורה יותר: מדובר בתופעה אלימה שמגלה חוסר סובלנות מהותי לתפיסות אחרות ורומסת את כבוד האדם.

הפונדמנטליסטים, שמגיבים למצב המודרני על ידי דוגמטיות אמונית, מגלים צרות אופקים וחוסר יכולת להתמודד עם הגיוון של המצב המודרני. הם בהכרח יתדרדרו לאלימות בניסיון לאשרר את אמונותיהם ולהגשים את שאיפותיהם, כפי שניתן לראות בקלות באיראן, בעזה תחת שלטון החמאס או במאחזים הבלתי חוקיים ביו"ש. חברות שעליהן ישלטו פונדמנטליסטים תהיינה נחשלות בהכרח, משום שחוסר היכולת שלהם להודות בריבוי השקפות ותפיסות ידון אותן לסטגנציה ולחוסר התפתחות.

בין הרלטיביזם לפונדמנטליזם מצביעים ברגר וזיידרפלד על יסוד מרכזי שעליו ניתן לבנות תפיסת עולם חיובית: האדם. ליתר דיוק, כבוד האדם וחירותו. האדם הוא מקור המוסר לא מכיוון שהוא בודה אותו מלבו, אלא מכיוון שהוא העוגן שסביבו המוסר חייב לסוב. "טבע האדם," כותבים המחברים, "אינו פיקציה אלא מונח המציין דבר ממשי ובעל אופי אוניברסלי. המתקפות הנתעבות ביותר על כבוד האדם התאפשרו רק הודות להתכחשות לעובדה זו".

בעוד שההכרה בערכו של היצור האנושי משותפת לתרבויות רבות,

המסורות המונותאיסטיות הגדולות… מתארות את האדם כמי שנברא בצלם אלוהים, וסללו בכך את הדרך להכרה בכבוד ובחירות האנושיים ולתפיסה שוויונית.

באופן מרענן בכנותו עומדים ברגר וזיידרפלד על כך כי "רק בתרבות המערבית מוסדה הבנה זו של האנושות בצורת המשטר והחוק."

כוונתם היא כמובן לסדר הליברלי ולדמוקרטיה המערבית. צורות ממשל אלה עיגנו את ההכרה בכבוד האדם במוסדות חברתיים ופוליטיים, ובכך העניקו לו הגנה. מעבר לכך, הדמוקרטיה הליברלית נותנת מעצם טבעה מקום לספק, שכן החירות והאוטונומיה של האזרחים נשמרת רק בתנאים של אי-ודאות מסויימת, של אפשרות תזוזה, של אפשרות כפירה. הספק, כותבים המחברים, "מצוי בליבה של השיטה הדמוקרטית".

בשבחי הספק הוא קודם כל טקסט הומניסטי עמוק, שיושב היטב במסורת שהתחילה עם הספר ממנו נטל את כותרתו: בשבחי הסכלות של ארסמוס (1509). תרגומו של יניב פרקש קולח ובהיר, ויש להודות להוצאת לוין הצעירה ולאסף שגיב, העורך, שהביאו לנו אותו. הספר עושה רבות לביאור המצב המיוחד שבו אנחנו, האנשים המודרניים, מוצאים את עצמנו, ולמרות שנכתב ב-2009 מיטיב לנחש את המשבר הפוליטי הגלובלי שפוקד אותנו כיום. עמידתו על כבוד האדם וסגולות הדמוקרטיה הליברלית הופכים אותו גם לחלק חיוני בספרייה הנבנית כעת, ספריית המדריכים הקצרים למאבק על הדמוקרטיה. והמאבק רק בתחילתו.

—

פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות

פרסיקו משרטט בשפה קולחת ובהירה ובעזרת שטף של מקורות מבוארים ומונגשים את האופן שבו רעיון "בצלם אלוהים" נהפך לתשתית של הרעיונות המודרניים שמהם צמחו מושגי החירות, השוויון והמצפון.

ספרו של פרסיקו מתבלט בנוף דווקא בגלל התנועה שהוא עושה הלוך ושוב בין מחשבה והגות "כלליות" לסיפור היהודי הפרטיקולרי. דווקא העולם היהודי, שאין בו הפרדה ברורה בין דת ללאום, משמש נקודת התייחסות מרתקת וחשובה לשאלות כמו מיהו האדם המודרני.

ביקורת יפה מאוד על ספרי ב’הארץ’ מאת ירין רבן, שאני מודה לו. לרבן יש הסתייגות אחת גדולה מהספר, והיא כי

המרחב שהספר פועל בתוכו מוגבל למדי. הוא נשען לחלוטין על היסטוריה אינטלקטואלית, על השפעתם של רעיונות ושל טקסטים. משום כך, ואולי במודע, לא מוקדשת בספר תשומת לב לתהליכים מטריאליים — כלכליים, פוליטיים, אקלימיים או חברתיים. פרסיקו חולש על כמעט 3,000 שנות היסטוריה בלי להתייחס למה שמניע את ההיסטוריה האנושית מלבד הרעיונות היפים של האליטות האינטלקטואליות. חיסול העבדות אצלו אינו תוצר של מלחמה או תהליכים כלכליים, אלא נובע ממיאוסה של הנצרות מההגדרה העתיקה של האדם כ"כלי חי", כלשונו של אריסטו.

ובזה רבן צודק. הגבלתי את עצמי להיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית, וזאת משני טעמים: ראשית ובנאלית, זה תחום המומחיות שלי. אבל שנית, אני בהחלט מבקש לטעון טיעון כללי, והוא שרעיונות (וערכים ואידיאלים), משנים את העולם לא פחות ולעיתים אף יותר מתנאים מטריאלים. רעיונות משנים את המציאות לא על ידי כך שהם מוסיפים לעולם טכנולוגיה מסויימת אלא על ידי כך שהם משנים את צורת החשיבה שלנו, את הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת זולתנו, את עצמנו ואת העולם. רעיונות משנים את המציאות לא מפני שהם מאפשרים לייצר או לייצא או לייבא יותר מזון או נשק, אלא מפני שהם משנים את ההתייחסות שלנו למזון או לנשק.

אני מתחיל את הספר עם הצגת האדם, הפרט, ביוון ובמסופותמיה העתיקות, כדי שנבין עד כמה העולם הקדום היה שונה לא מפני שלא היתה בו הטכנולוגיה שקיימת כיום, אלא משום שחשבו בו אחרת. בני אדם הבינו את עצמם, את החברה בה הם חיו, את הקשר שלהם עם הטבע ואת הקשר שלהם עם האלים בצורה שונה לגמרי. ואני מנסה להראות לקורא שרעיון מסויים – על כך שכל בני האדם ללא יוצא מהכלל נבראו בצלם אלוהים – הצליח לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם, ובכך להשפיע על החברה שלנו הרבה יותר מאשר הרעב הגדול באירלנד או המצאת הטלפון.

חזרה לרבן:

ספרו של פרסיקו מתבלט בנוף דווקא בגלל התנועה שהוא עושה הלוך ושוב בין מחשבה והגות "כלליות" לסיפור היהודי הפרטיקולרי. דווקא העולם היהודי, שאין בו הפרדה ברורה בין דת ללאום, משמש נקודת התייחסות מרתקת וחשובה לשאלות כמו מיהו האדם המודרני.

אכן. היה חשוב לי להראות גם כיצד המסורת היהודית השפיעה על העולם, וגם כיצד היא הושפעה, כלומר השתנתה, בהיזון חוזר, על ידי עצם השינויים שהיא עמדה בבסיסם.

פרסיקו עושה זאת מתוך הבנה עמוקה של תהליכים תיאולוגיים, פרשניים והיסטוריים. לכן, ספרו אולי לא יימכר במיליוני עותקים, אבל הוא מעמיק, רציני וחשוב הרבה יותר מספרי היסטוריה ומדע פופולרי אחרים, המשרטטים תהליכים היסטוריים ארוכים בקווים גסים.

אני לא יודע אם יש כאן עקיצה כלפי ספריו המצליחים של יובל נח הררי, אבל הייתי מאוד רוצה שהספר דווקא כן יימכר במיליוני עותקים. אם אתם מיליונים אנא שקלו לרכוש את הספר. הנה קישור (בהנחה!)

לא רק את המסע הרוחני, אלא במידה רבה גם את המסע האינטלקטואלי שלי התחלתי בהודו. למדתי פילוסופיה הודית במובן העתיק של המילה: פילוסופיה כדרך רוחנית, אמנציפטורית. דרך של שחרור, של יציאה לחירות.

והדרך לחירות, ברבים מהזרמים שם, כוללת שחרור מהעצמי שלנו. חירות היא איון עצמי. לא במובן של מוות פשוט כמובן, אלא במובן שבו הפרט "מבין" שהוא מעולם לא היה פרט, שמעולם לא היה לו מרכז או מהות, שהוא – תומר, למשל – אינו קיים.

אם נדבר הערב על עצמיות וחירות, הרי שהקשר בין אלה שם הוא קשר הופכי: ככל שיש פחות עצמיות, יש יותר חירות.

החירות ההינדואיסטית או הבודהיסטית העתיקה מובנת אפוא באופן שונה מאוד מכפי שהיא מובנת לרובנו כיום. זו אינה חירות שלילית של אוטונומיה והחופש לבחור ולעשות, אלא חירות כדעיכת הרצון לבחירה, או כמיזוג עם ההוויה באופן שמייתר בחירה.

אנחנו חושבים היום הפוך: ככל שיש יותר עצמיות, יש יותר חירות. ככל שהעצמי שלנו חזק יותר, גדול יותר, יכול יותר, ככה הוא חופשי יותר. אם אני יכול "לעשות מה שבא לי", אני חופשי.

אולי כדי להבין מעט טוב יותר את ההבדלים במשמעות החירות בין שתי התפיסות נצייר את החירויות השונות הללו על פי העמדה הקיומית שהן מבקשות מהפרט.

נדמה לי שהחירות ההינדואיסטית והבודהיסטית (בפשטנות, ולא של כל הזרמים כמובן), היא חירות של מנוחה, ושל אינטימיות. האדם נמצא בבית, מקושר להוויה. הוא בהתבוננות, ברגישות שיא לקיים, בהווה. הוא מאוחד, אפשר לומר שהוא יודע את ההוויה – יודע במובן התנ"כי של המילה, כלומר נמצא-בקשר-אינטימי-עם.

החירות המערבית המודרנית היא חירות של עשייה, ואף של בריאה. של סוכנות. האדם יוצר את המציאות שלפניו. הוא מחקה בזעיר אנפין את פעולתו הראשונה של האל המקראי: הוא יוצר מציאות בתנאי חוסר מציאות, כלומר ללא הגבלות. אז הוא חופשי.

לכן כשאנחנו רוצים להבחין – ואולי לבחור? – בין שתי החירויות השונות האלה, אנחנו בעצם צריכים לבחור בין עמדה קיומית של מנוחה ואינטימיות לבין עמדה קיומית של עשייה ושל סוכנות. מה טוב יותר, להיות אינטימי או להיות יוצר? להיות ברגישות שיא או בעשיית שיא? להיות באחדות או דווקא בפירוד, שהרי יצירה היא בהגדרה עשיית עוד משהו.

בנוסף לשתי התפיסות האלה קיימת עוד אחת, זו שהיתה נפוצה במזרח התיכון הקדום, ואולי בעיקר ביוון וברומא. התפיסה על פיה ההשתתפות בגוף המחוקק והמנהל של החברה שלנו היא חירות. חירות היא חקיקה קולקטיבית. זו אינה חירות אישית. לא היו על הפרט הגנות מפני השלטון, הגם שהשתתף בו. הקהילה היתה יכולה להעניש את הפרט באופן חריף, כולל הכאתו, הגליתו או הריגתו – מקרה האזרח האתונאי הידוע סוקרטס יעיד. לא היו אז "זכויות", כלומר מימדים של עומק פרטי שלמדינה או לחברה אסור לפלוש אל תוכם. זו היתה חירות אחרת, חירות של השתתפות בקהילה, כבן אליטה, כחכם, כרב, כמחוקק. כשהחוק שחוקקנו חרות על הלוחות, אומרים לנו חכמים, "אל תקרא חרות אלא חירות".

מהי העמדה הקיומית שחירות כזאת מציירת? זו עמדה קיומית של של הצבת גבולות, של חקיקה, של שליטה. הפרט מחוקק ולכן הוא חופשי. בזה שבכוחו הוא מצווה ומגביל בני אדם – קהילה שלמה, כולל את עצמו – הוא חופשי. חופש בשבילו הוא לא לעשות מה שהוא רוצה, אלא לחיות בהתאם לחוקים שהוא עצמו השתתף בחקיקתם. יש כאן חופש שעל פיו הפרט פועל באופן מפורש בתוך מסגרת ולא יכול לחרוג ממנה, אבל שהוא השתתף בבניית המסגרת הזאת.

אינטימיות. סוכנות. חקיקה. שלוש חירויות שונות. שלוש תפיסות שונות של חירות, ושלושתן קשורות לתפיסות שונות של עצמיות: העצמי כמכשול לחירות, העצמי כמקור בלעדי לחירות, העצמי כחתיכה מתוך שלם, כחלק מקהילה ומהסכם שהם המקום, האתר, להתממשותה של חירות.

אפשר להוסיף כאן עוד תפיסה, של חירות כהתפתחות, חירות שהיא תוצאה של מסע שעובר הפרט ובמסגרתו הוא או היא עוברים גדילה, צמיחה, אולי אף טרנספורמציה שמאפשרת להם לצאת משיעבוד לחירות (דוגמא קלה לתפיסה כזו של חירות היא חירות מהתמכרות. אדם שהיה אלכוהוליסט נאבק עם התמכרותו – כלומר עם עצמו – ומצליח להשתחרר מההתמכרות להפוך לחופשי (או חופשי יותר)).

ניסיתי להראות בספר שכיום אנחנו מנויים על – אפילו הייתי אומר מכורים ל – תפיסת החירות שרואה בפרט את מקור החירות הבלעדי, ואת החירות כחוסר בכל הגבלה על הפרט. אני חושב שקל לראות את זה מולנו בתקופה הנוכחית, כשרבים כל כך, גם אנשים טובים וחכמים, נזעקים להגן על "זכותם" להיכנס לבית קולנוע כשהם לא מחוסנים. התפיסה כאן היא שכל הגבלה על הפרט היא שערוריה. מדובר ב"פאשיזם" או "דיקטטורה" כפי שאנחנו שומעים פה ושם. בלי קשר לעמדתם על הוירוס והמאבק בו, אנחנו עדים כאן לדוגמא ברורה של תפיסה יחידה, בלעדית, וקיצונית מאוד, של חירות כמצב של חוסר בהגבלות.

במקרה היא גם ניצבת מול התפיסה החקיקתית של החירות. הרי כולנו, באופן עקיף אמנם, מחוקקים את המסגרת שמגבילה אותנו, באמצעות נציגינו הנבחרים בבחירות שאנחנו משתתפים בהן. הם אלה שמגבילים אותנו על ידי החוק שכולנו שותפים, שוב, לחקיקתו. אבל כפי שאנחנו רואים, התפיסה החקיקתית נדחקת לחלוטין אל מול התפיסה של החירות כסוכנות.

יש לשאול עד כמה אפשר לדמיין עתיד של חיים משותפים, של קהילה ושל מדינה, אם תפיסת החירות היחידה היא זו של הפרט כסוכן חופשי.

יש גם לשאול עד כמה אנחנו מוגבלים כאשר אנחנו אוחזים רק בתפיסה אחת של חירות. עד כמה ההתמכרות לתפיסה יחידה של חירות וההתעלמות מכל תפיסה אחרת לא מצמצמת אותנו. לא מגבילה, בסופו של דבר, את החירות שלנו.

—

את הדברים האלה אמרתי בתחילת ההשקה הירושלמית לספרי 'אדם בצלם אלוהים', שהתקיימה אתמול בקפה ‘תמול שלשום’.

יחד עם פרופ' משה הלברטל ופרופ' אלכס יעקובסון (פרופ' פניה עוז-זלצברגר לא היתה יכולה להגיע לצערי הרב) דיברנו על מקומו של הרעיון הגדול הזה בתולדות המערב. דיברנו על משמעות של צלם אלוהים לתפיסות העצמיות והחירות שלנו, על העולם הפגאני שלפניו ("כנציג של הפגאנים, יש לי נטיה כשאני קורא טקסטים כאלה לנסות לצאת להגנתם" – יעקובסון), על עבדות וההתנגדות לעבדות (אצל הסטואיקנים, אצל הנוצרים, אצל המוסלמים), על אינדיבידואליזם ("האינדיבידואליזם הוא הישג אדיר. פגשתי אולי תריסר אינדיבידואלים בימי חיי" – הלברטל), על פאולוס, על בדיו וז'יז'ק, על הודו, על שאלת ההשפעה ההיסטורית ו/או בלתי-נמנעותה של ההיסטוריה, על האנושות ("ברבריזם היא חברה שאין בה את מושג האדם" – הלברטל).

ודיברנו גם על הספר:
אלכס יעקובסון: "ספר מרתק ומלהיב, יומרני במובן הטוב של המילה."
משה הלברטל: "צירוף של יכולת אבחנה דקה ומיומנות גדולה. ספר אנושי מאוד, עמוק מאוד."

להלן הוידאו שמתעד את האירוע.
קישור לרכישת הספר, למעוניינים.

תודה מקרב לב למשתתפים, כבוד גדול היה לי. ותודה ל’תמול שלשום’ וללילי הלפרין על ההנחיה.

את הספר הזה כתבתי בארבע השנים האחרונות, אבל הוא מחזיק עיסוק של למעלה מעשרים שנה בשאלות שמועלות בתוכו.

השאלה הבסיסית שהספר מנסה לענות עליה היא: האם קרה משהו בעל משמעות במאות השנים האחרונות? כלומר, האם המהפכה המדעית, תהליך החילון, ההומניזם, הליברליזם, הדמוקרטיה, הפמיניזם – האם כל אלה הם התפתחויות חסרות תקדים בהיסטוריה האנושית, או שמא מדובר באירועים נוספים בסדרה מתמשכת, עיקולים מזדמנים ברצף ההיסטורי, נאים או מזיקים, אבל חסרי ייחוד כשלעצמם?

התשובה לשאלה הזאת, נדמה לי, מעצבת את יחסינו אל העולם, אל האנושות ואל עצמנו, ואחת ממטרות הספר היא להבהיר עד כמה העידן שבו אנו חיים נבדל מכל עידן שלפניו. אני מנסה לעשות את זה על ידי בחינת האינדיבידואליזם המודרני, שאת מקורותיו ניתן למצוא בעקרון 'צלם אלוהים'.

הספר בוחן את גלגוליו של הרעיון על פיו כל אדם ניחן בדמיון מהותי לאל דרך חמישה שערים – עצמיות, חירות, שוויון, מצפון ומשמעות – ומבקש לחשוף את ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של האינדיבידואליזם המודרני, ומתוך כך של התפיסות שאימצנו בדבר אוטונומיה, מוסר, אמת, כבוד, סמכות, חירות ואותנטיות.

הספר עובר ממקורותיו של 'צלם אלוהים' בתרבות העברית של המקרא, דרך השפעתו על הנצרות, השינוי שהביא למעמד האישה, חלקו במחאות הראשונות נגד מוסד העבדות, תפקידו היסודי בהתפתחות שיח זכויות האדם, חשיבותו כבסיס לחופש המצפון ועקרון הפרדת הדת מהמדינה, מרכזיותו בגיבוש תפיסת החירות המודרנית, ולבסוף, באופן אירוני, מקומו בקידום תהליך החילון.

לבד מזה הספר מקדיש מקום מיוחד לתמורות שעברה היהדות. היהדות המודרנית שונה באופן מהותי ממה שהיתה לפני המאה ה-19: היא הפכה מקבוצת מיעוט אתנית, לדת מצד אחד, וללאומיות מאידך. האינדיבידואליזם המודרני, המסגרת הדמוקרטית ועקרון הפרדת הדת מהמדינה מציבים בפניה אתגרים כבדים, עליהם ניסו לענות היהדות האורתודוקסית, היהדות הרפורמית, החרדיות והתנועה הציונית – כל אחת על פי דרכה, והניסיון שלי הוא לבאר כיצד היהדות, שהעניקה את עקרון 'צלם אלוהים' למערב, השתנתה בעקבות התהליכים שאימוצו הביא.

לבסוף אנחנו חוזרים לשאלת משמעותה של ההיסטוריה, שהיא לדעתי השאלה החשובה ביותר שיהודי יכול לשאול כיום.

—
המלצות על הספר:

—

הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים, ואפשר לרכוש אותו ברכישה מוקדמת ב-40% הנחה עם ‘קוד קופון’ 9441.