בין כתות לתנועות דתיות חדשות – הקמת מרכז מיד"ע

במאי 2011 הוגש למשרד הרווחה והשירותים החברתיים דו"ח "לבחינת תופעת הכתות בישראל". צוות הדו"ח, שהוזמן על ידי שר הרווחה של ממשלת אולמרט, יצחק (בוז'י) הרצוג, הורכב בעיקרו מעובדים סוציאליים, שפעלו מתוך גישה הרואה את מצוקתם של חברי קבוצות דתיות שונות, ולא פחות מכך, בני משפחותיהם, כסוגייה העיקרית אליה יש להתייחס. בהתאם לכך, לצד הצעות טובות שהעלה הדו"ח, כגון הקמת מאגר מידע על התופעה ואף פיצוי נפגעי קבוצות שכאלה על ידי הביטוח הלאומי, הובאו גם הצעות מרחיקות לכת, שכללו הקמה של "צוותי התערבות" שאמורים לפעול לפירוק קבוצות דתיות, חקיקת חוק "נגד פעילות כתות", ואפילו נתינת אפשרות למנות אפוטרופוס לאדם שנמצא בקבוצה שכזו, כאילו הוא קטין שאינו יכול להחליט עבור עצמו.

בתגובה לדו"ח ולליקויים שראתה בו, שלחה קבוצה של אקדמאים החוקרים את הנושא בתחומי הסוציולוגיה וחקר הדת מכתב לשר הרווחה (אז כבר משה כחלון). במכתב טענה הקבוצה (שאני אחד מחבריה) שהדו"ח מסתמך על מקורות והגדרות שמוכרים באקדמיה כמוטים. בעיקר מחה המכתב על השימוש במילה "כת" וברעיון של 'שליטה הכרתית' (mind control), שניהם מושגים בעייתיים מאוד מבחינת שימושם במחקר ומבחינת התוקף המדעי שלהם (כאן המכתב, כאן רשימה שכתבתי אז בבלוג בנושא).

פרסום הדו"ח, והעובדה שאחד ממקורות המידע של צוות הדו"ח היה המרכז הישראלי לנפגעי כתות – גוף פרטי שאינו פועל על פי סטנדרטיים אקדמיים – הובילו כמה משולחי המכתב ליזום את הקמתו של גוף אקדמי שיאסוף מידע על תנועות דתיות חדשות בישראל – מיד"ע: מרכז מידע ישראלי לדתות עכשווית. בסוף 2013 יצא קול-קורא להגשת הצעות מחקר עבור המרכז, ובימים אלה המרכז קורם עור וגידים. לקראת הצגתו של המרכז בכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית (תוכניה) ביקשתי מהעומדים בראשו – פרופ' בועז הוס (אונ' בן גוריון), ד"ר אדם קלין-אורון (המכללה האקדמית צפת ומכון ון ליר) וד"ר רחל ורצברגר (אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת תל אביב) – להסביר קצת על מה ולמה.

המהארישי מהש יוגי וחברי להקת הביטלס

למה צריך את המרכז? למה שיהיה מרכז שיאסוף אינפורמציה על תנועות דתיות חדשות? האם יש למרכז כזה מקבילות בעולם?
פעילות של קבוצות דתיות ורוחניות עכשוויות בישראל, שחלקן נתפסות ככתות מסוכנות, מעוררת עניין רב בצבור ופעמים רבות עולה לכותרות. אסוף אינפורמציה על תנועות דתיות חדשות חשוב בגלל העניין הרב בקבוצות אלו, ובגלל שהתופעה היא חשובה, בולטת, ובעלת השפעה הן על החיים הציבוריים בישראל והן על חייהם הפרטיים של אזרחים רבים. מאחר והדיון הצבורי בתנועות דתיות חדשות ובכתות מתנהל פעמים רבות על בסיס מידע חלקי או אף שגוי, וניזון משמועות, דעות קדומות ותיאוריות פסבדו-מדעיות, יש צורך ממשי ודחוף בקיומו של מרכז שיאסוף ויציג מידע אמין ואובייקטיבי לציבור הרחב ולרשויות המדינה.

בעולם הרחב הוכר הצורך במרכזים כאלה כבר בשנות השמונים של המאה העשרים וקיימים כמה מרכזים כאלה בארצות הברית ובאירופה. שניים מן המרכזים החשובים ביותר המהווים השראה לפעילות שלנו ושאתם אנו עומדים בקשרים מקצועיים, הם INFORM באנגליה וCESNUR- שבאיטליה. מרכזים אלה אוספים מידע על קבוצות דתיות חדשות, מארגנים סמינרים וכנסים אקדמיים בנושאים הנוגעים לקבוצות דתיות חדשות, ונותנים יעוץ הן לאנשים פרטייים והן לרשויות המדינה המחפשים מידע מהימן על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות, על האמונות והדעות שלהן ועל הסכנות – הממשיות או המדומיינות – שהן מציבות.

מי מממן את עבודת המרכז?
בינתיים, אף אחד לא ממן את עבודת המרכז והיא נעשית בהתנדבות ובמסגרת קבוצות מחקר אקדמיות, שפועלות באוניברסיטאות שונות בארץ ובמכון ון-ליר בירושלים.

איזה סוג מידע אתם מציעים, ואיך אתם אוספים אותו?
אנו משתדלים לאסוף מידע מהימן על המבנה, הפעילות והאמונות של הקבוצות השונות – אנו אוספים מידע על מספר החברים בקבוצה מסויימת, על המבנה וההנהגה שלה, על האמונות, הדעות והמנהגים שבהם מחזיקים חברי הקבוצה ועל ההיסטוריה שלה. אנחנו מציגים גם את הביקורת שעולה כנגד הקבוצה ופעילות משפטית וממסדית כנגדה – במידה והיא קיימת. המידע נאסף על ידי חוקרים ותלמידי מחקר באוניברסיטאות (בשנה הזו, על ידי חברים בקבוצת מחקר על תנועות דתיות חדשות הפועלת במכון ון ליר). המידע נאסף מהספרות של התנועות עצמן, ממחקרים אקדמיים שנעשו עליהן, מכתבות בעיתונות, מסמכים משפטיים, ראיונות ומחקר שטח.

האם אתם מבדילים בין קבוצות יהודיות לבין קבוצות שאינן? האם תרכזו גם מידע על קבוצות חרדיות שעונות לקריטריונים של המרכז?
איננו עושים הבחנה כזו ונאסוף מידע על תנועות חרדיות חדשות המעוררות עניין בצבור. הקריטריון העיקרי שלנו הוא לבחון קבוצות חדשות שמעוררות דיון ציבורי ושנתפסות בצבור ככתות.

אתם לא משתמשים במילה "כת". האם זה מתוך רגישות פוליטיקלי-קורקטית, או שיש כאן משהו מעבר לזה?
רגישות ותקינות פוליטית הם לא תמיד דבר רע. אנחנו לא משתמשים במילה כת משום שמילה זו כרוכה מראש בתיוג שלילי של קבוצה דתית ועמדה שיפוטית כלפיה. קבוצות דתיות רבות, שכיום הן קבוצות ממוסדות ומכובדות, כונו בראשית דרכן על ידי מתנגדיהן בשם 'כת' (כמו למשל, הנצרות בראשיתה, או 'כת החסידות'). המטרה שלנו היא לספק מידע על קבוצות דתיות חדשות מבלי לשפוט אותן מראש, ולכן איננו מכנים אותם בשם כתות.

אושו מגיע לקהילתו

האם המרכז מוכן? האם כבר אפשר לגלוש ולדלות אינפורמציה על קבוצות שונות? אם לא, מה עלי לעשות אם אני רוצה מידע רלוונטי עכשיו?
המרכז עדיין איננו מוכן: אנחנו נמצאים כעת בגל הראשון של איסוף נתונים, ומקווים להכין דו"חות מחקריים ראשוניים על כמה קבוצות במהלך החודשים האחרונים של 2014. על קבוצות בינלאומיות שיש להן סניפים בארץ ניתן לקרוא באתר ה-World Religions & Spirituality Program, בניהולם של שניים מהחוקרים המובילים בתחום, David G. Bromley ו-J. Gordon Melton. בינתיים, ניתן גם לפנות אלינו בשאלות ספציפיות ל-center.meida@gmail.com ונשתדל לסייע.

כמה אנשים חברים כיום בתנועות דתיות חדשות בישראל? האם לדעתכם השדה נמצא במגמת התרחבות, או להפך?
זו שאלה מצוינת, שלצערנו, אין עליה תשובה ברורה. אחד המניעים שלנו להקמת מיד"ע היה הצורך באיסוף מדויק ומדוקדק של נתונים שכרגע פשוט לא קיימים. בהתחשב במגבלות התקציב וכוח האדם, אנחנו אוספים כעת מידע נקודתי, על קבוצות ספציפיות – אבל אין ספק שנדרש גם מחקר כמותני רחב יותר, שיספק לנו מספרים מקובלים ואמינים. עד אז, לא היינו רוצים להפריח מספרים באוויר. לדוגמה, בדו"ח משרד הרווחה והשירותים החברתיים בנושא מ-2011 נאמר שבישראל חברים 100,000 איש בכ-90 "כתות", למרות שלמספר הזה, כפי שמשרד הרווחה והשירותים החברתיים עצמו הודה, אין שום ביסוס – אבל מאז המספר ממשיך להדהד.

לעיתים מדברים על חברי כתות כעוברים "שטיפת מוח" או תהליך היפנוטי מסויים. איך אתם תופסים את הסוגייה הזאת?
טענות אודות שטיפת מוח החלו להתפשט לאחר שחיילים אמריקאים חזרו מהשבי במלחמת קוריאה. כבר אז, המחקר בתחום (למשל זה של Robert Jay Lifton) מצא שקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לשנות את האישיות של אדם – וזאת אפילו בתנאים של עינויים קשים. אבל מיתוס "שטיפת מוח" שובה את הדמיון הציבורי וממשיך להיות נפוץ. המחקר המדעי, שנערך בעיקר על-ידי פסיכולוגים וסוציולוגים, די נחרץ בנושא: שטיפת מוח ממש כמעט ואיננה קיימת.

באמירה זו אין כוונתנו שלא ניתן להשפיע על אנשים לחשוב או להרגיש בצורה מסוימת. בהחלט ניתן לשכנע אנשים לשנות את עמדותיהם, ולחץ חברתי משפיע מאוד על ההתנהגות של כולנו. אבל אין טכניקה שיכולה לשנות את האמונות וההתנהגות של אנשים בצורה בלתי נמנעת וקבועה – או, לפחות, עד היום המדע לא מצא שום עדויות לקיומה של טכניקה כזו.

בהקשר זה, חשוב לשים לב לתופעת "הדלת המסתובבת" בתנועות דתיות חדשות: אלו קבוצות דתיות שכמעט תמיד מתקשות מאוד לשמור על המצטרפים אליהן. מחקרים רבים מצאו שרוב מי שמצטרף לתנועה דתית חדשה, עוזב אחרי זמן מה, וזה המצב אפילו עם ילדים שנולדו אל תוך הקבוצה. אם קבוצות אלו מסוגלות לשטוף את מוחותיהן של החברים בהן, כיצד יש בהן אחוז גדול כל-כך של נשירה?

כיצד נכון להיום מתייחסת מדינת ישראל לתנועות דתיות חדשות, ואיך אנחנו דומים ושונים מהמצב כיום בעולם המערבי?
המצב בעולם המערבי מגוון מאוד: הסמן הקיצון הוא צרפת, שבה יש חקיקה נגד תנועות דתיות חדשות וכמה גופים ממשלתיים שמצרים את צעדיהן של תנועות אלו. בארצות הברית, לעומת זאת, לתנועות דתיות חדשות יש חופש רב, למרות שהן מצאו את עצמן בבתי המשפט לא פעם, ולעתים גם נמצאו אשמות. ברבות ממדינות העולם (למשל שוויץ, גרמניה, יפן, קנדה ועוד) הסוגיה של תנועות דתיות חדשות עוררה בהלה בראשית שנות ה-80, מה שהוביל לשורה של וועדות בדיקה מטעם הממשלים השונים – שבמרבית המקרים, מצאו שאין ממש בעיה, או שמצאו שיש בעיה והגישו שורה של המלצות שכמעט אף פעם לא יושמו. דבר דומה קרה גם בארץ עם דו"ח תעסה-גלזר, שהתפרסם ב-1987 אך לא יושם.

אלא שבעשור האחרון יש הרבה פחות עניין בתנועות דתיות חדשות ברחבי העולם, וחוץ מאשר בצרפת, כמעט ואין חקיקה בנושא או רדיפה של תנועות אלו. במובן זה, המצב בארץ מעט שונה, כי ב-2011 התפרסם, כאמור, דו"ח של משרד הרווחה והשירותים החברתיים שמוקיע את התנועות הדתיות החדשות (ה"כתות") וממליץ לחוקק מגוון של חוקים נגדן ונגד מנהיגיהן. המלצות החקיקה לא יושמו עדיין, אבל במשרד הרווחה והשירותים החברתיים מונתה בשנת 2013 מפקחת לתחום הכתות. העשייה בנושא כרגע, בעיקר עשייה הרואה בתנועות דתיות חדשות סכנה שיש לטפל בה, אינטנסיבית בישראל יותר מאשר ברוב העולם המערבי.

תודה רבה.

בכנס השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית יתקיים מושב בחסות מרכז מיד"ע:

מושב ד' 4 רב שיח: סמכות רוחנית בקבוצות דתיות חדשות בישראל – בחסות מרכז מיד"ע
מנחה: דר' אדם קלין-אורון (התוכנית ללימודי מיסטיקה ורוחניות, המכללה האקדמית צפת ומכון ון ליר בירושלים). משתתפים: פרופ' בועז הוס (אוניברסיטת בן גוריון בנגב), דר' רחל ורצברגר (אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואוניברסיטת תל אביב), מר נחי אלון (פסיכולוג קליני, ממקימי 'פסיכודהרמה' – בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית), מר עמיר פריימן (חבר לשעבר בקהילה של המורה הרוחני אנדרו כהן ומנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך), גב' אלה גולן (אשתו לשעבר של גואל רצון).
16:45-18:30, אולם ההרצאות, מרכז צימבליסטה, אוניברסיטת תל-אביב

השחיתות כחלק מדרך חיים (לא רעה בכלל)

מדברים הרבה על שחיתות. הרשעתו של אולמרט נתנה את האות. חלק סבורים שכווווולם מושחתים, חלק שרק רבים. ללא ספק, יש שחיתות במדינת ישראל. יש נפוטיזם, יש פרוטקציה, יש אפליה עדתית ודתית, יש קומבינות ויש מניפולציות. איך אומרים? כאן זה לא שוויץ. אבל דווקא על הנקודה האחרונה הזאת אני רוצה להתעכב.

לצורך הדיון הרשו לי לצייר את התמונה בצבעים שטוחים וגסים של ארכיטיפים ואידיאל-טיפוסים. מצד אחד, השוויצרי. קלוויניסט אדוק, רגשותיו בשליטה, קר ומחושב, סגפני וצייקן, הולך על פי הספר וחי על פי הפלס. אצלו אין דבר כזה מערוף ולא אבו-עלי. ודאי שאין בקשיש ואפילו לא – לעולם לא – פרוטקציה. כל אלה יבזו אותו בעיני עצמו ובעיני חבריו, יחריבו את כבודו העצמי. כי כבודו העצמי נשען על תפיסתו כסובייקט רציונלי וביקורתי, השולט ברגשותיו ומשליט סדר במעשיו. סובייקט שמוצא ערך ועונג בציות דקדקני לחוק. זו זהותו העמוקה ביותר.

מצד שני, ההודי. פוליתאיסט צבעוני, אוהב חריף וריחני, שופע רגש וחום, מחלק צ'פחות וחיבוקים. עבורו נאמנות משפחתית, חמולתית, שבטית, קאסטה-אית, עדתית ודתית היא מובן מאליו. הוא ינק אותה משדי אמו ובתוכה הוא חי ונושם. החוק הוא מסגרת שבתוכה פועלים, אבל רק אחת מתוך כמה. להעדיף את החוק היבש על פני לחיו הרטובה של הדודן השני מצד סבתו הוא מעשה שיבזה אותו בעיני עצמו ובעיני חבריו, שיפגע בכבודו העצמי. כי כבודו העצמי נשען על תפיסתו כאיבר בתוך כלל, כחלק קטן בתוך מארג סמיך של דם ודת. זו זהותו העמוקה ביותר.

אפשר להעלות את זה למדרגה נוספת של אבסטרקציה ולתאר את החלוקה כאן כחלוקה בין שני הכוחות הנצחיים של החוק והאהבה: החוק הקר שחונק את הרגש, האהבה הבוערת שמקלקלת את השורה. אפולו ודיוניסוס, נאורות ורומנטיקה – יש לחלוקה הזאת כל מני שמות. ומה שצריך להבין הוא שבכל אחת מהברירות האלה יש טוב ויש רע, יש פריחה ויש קמילה.

ישראל אינה הודו, אבל גם אינה שוויץ. ישראל היא חברה חמה, חמולתית, נפוטיסטית, צ'פחאיסטית, ויחד עם זאת ממלכתית ויראת חוק. השבטיות היא חלק מהצופן הגנטי שלה, שהרי "כולנו יהודים" ולמדנו לדאוג זה לזה. מצד שני, החוק גם הוא חלק מהצופן הגנטי שלה, שהרי החוק הוא מרכזי בתרבות היהודית. יש כאן אפוא משני היסודות הללו. נאמר (שוב, בשטחיות וגסות) שישראל נמצאת איפשהו באמצע, בין שוויץ להודו.

ואני מאוד מרוצה שישראל נמצאת איפשהו באמצע. כי חמים ונעים באמצע, ועם זאת לא לחלוטין כאוטי ואקראי. כי אפשר לדבר אל הפקיד בבנק בשפה חברית, ואפשר לבקש עזרה אינטימית מזרים גמורים, ואפשר לפנות ללב שלךָ ושלךְ ושל כולנו. ומצד שני זו בכל זאת מדינת חוק ויש שופטים בירושלים וכל זה. מה שכן, יחד עם החמימות ההיא מגיעה שחיתות. זה חלק מהחבילה. כי החמימות מגיעה מהשבטיות, ומהשבטיות מגיע גם נפוטיזם. כי אם אינטימיות היא לא פחות חשובה ממנהל תקין לפעמים היא גוברת עליו. כי אם אפשר לכופף את הסדר הטוב כדי לעזור, לפעמים העזרה הזאת באה על חשבון מישהו אחר.

אבל צריך להבין, זאת עסקת חבילה: חברה שיש בה אווירה בלתי-פורמלית היא חברה שבה נעשים דברים בלתי-פורמלים, לטוב ולרע. חברה שבה הכל פורמלי היא חברה קרה וקורקטית, מדוייקת ומנוכרת. צריך להילחם בשחיתות, על כך אין ויכוח. צריך להוקיע מושחתים, מובן מאליו. הלוואי והיתה פחות שחיתות בישראל. אבל צריך לזכור שלא רק שלא נמגר את השחיתות לחלוטין לעולם, אלא שטוב שלא נמגר אותה לחלוטין לעולם, כי מיגור השחיתות בצורה מוחלטת פירושו שינוי אופייה של החברה בישראל, והפיכתה לקרה יותר, למרוחקת. ובסופו של דבר, בבחירה בין הודו לשוויץ, אני תמיד בוחר בהודו.

:

פורסם באתר אבי חי

נאו-פגאניזם: בין פמיניזם ללאומנות – ראיון עם קתרין ראונטרי

נאו-פגאניזם הוא ענף נבדל של הרוחניות העכשווית שמתרכז בניסיון לשחזר את פולחן האלים הקדומים, אמנות הכישוף וההרמוניה שלכאורה היתה קיימת בין האדם לטבע ולבעלי החיים. הוא מתרכז במסורות אתניות שונות ובפנתיאונים מגוונים של אלים (למשל, הפנתיאון הקלטי, או היווני, או הכנעני). זוהי תופעה חדשה יחסית – רק מאז המחצית השנייה של המאה העשרים, אולם היומרה של הנאו-פגאנים היא כמובן להחיות מסורות עתיקות הרבה יותר מאשר המונותאיזם המערבי כולו, ויש ביניהם הטוענים שהם לא רק מחדשים, אלא שקיים קשר רציף בינם ובין שושלות קדומות של כוהנים ומכשפים.

מדובר בתופעה המתרחבת במהירות, אם כי קשה לדעת בדיוק כמה נאו-פגאנים יש במערב, שכן רבים מהם אינם מזדהים ככאלה במפקדים ממשלתיים, וממילא סקרי דת רבים לא נותנים רובריקה של "פגאני" או "מכשפה" לצד יהודי ונוצרי. עם זאת, עמיתי שי פררו ציין בפני שלפי הערכות עדכניות באקדמיה עומד מספר הפגאנים בארצות הברית לבדה על כמליון בני אדם. בבריטניה נספרו כמעט 85,000 פגאנים במפקד של שנת 2011.

קתרין ראונטריקתרין ראונטרי (Kathryn Rountree) היא מהמומחיות הגדולות בעולם לתנועות הנאו-פגאניות ולממשק בין רוחניות עכשווית לפמיניזם. היא חקרה את תנועת "האלה הגדולה" (The Goddess) בחלקים שונים של העולם, בעיקר בניו-זילנד מולדתה ובמלטה, ובעת הזאת מתעמקת בהתעוררות נאו-פגאנית באירופה. במחקריה מדגישה ראונטרי את הדרכים בהן הפנייה לנאו-פגאניזם מעשירה את עולמו הערכי של האינדיבידואל המערבי בעת הזאת. כך, פולחן הצלמיות השופעות של האלה יכול להוות מקור להעצמה נשית וקרבה מחודשת אל הגוף הנשי, כמו גם לחיזוק פמיניסטי כנגד המונותאיזם המעמיד את הזכר כנציגו הארצי של האל (שגם הוא זכרי). באנתולוגיה שתפורסם בקרוב תחת עריכתה של ראונטרי יפורסמו מאמרים על נאו-פאגניזם במדינות מזרח אירופה והקשר שלו לערכים כפטריוטיות ולאומיות, כמו גם אנטי-מערביות (ראו השאלות להלן על כך).

בכתבה שכתבתי לפני כשנה עבור 'מוסף הארץ' (כאן בבלוג) על פולחן האלה הגדולה במלטה תהיתי אם חסידי האלה, כמו גם פגאנים מסוגים אחרים, אינם מבקשים לחזור אל הטבעי ואל ההיולי בתקווה למצוא משמעות וקהילה בעולם היפר-קפיטליסטי, שרוקן את עצמו מכל דבר שאינו כפוף להיגיון האינסטרומנטלי. כאן לכאורה החזרה אל העבר הרחוק מאפשר מציאת "אותנטיות", שלמות סובייקטיבית ואתיקה שחסרה לרבים כיום. במובן הזה הנאו-פגאניזם מתקשר לא רק עם מסורות קדומות, אלא עם המסורת ההומניסטית, ומציג שילוב של פרה-מודרנה ומודרניות כנגד הגוונים השונים של הפירוק הפוסט-מודרני.

ראונטרי מגיעה לארץ על מנת להשתתף בכנס השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית, שיערך ב-23 לאפריל באוניברסיטת תל אביב. יושבי ראש הכנס הם פרופ' רון מרגולין ואנוכי, והכנס יכלול למעלה משמונים הרצאות מחוקרים בכירים מהארץ ומחו"ל. בקישור להלן תוכלו למצוא את התוכנייה המלאה. לרגל הגעתה ארצה ביקשתי ממנה לענות על כמה שאלות, ואני מודה לה מאוד על הסכמתה.

דמות אלה, או האלה הגדולה, שנמצאה במלטה

את חוקרת את תנועת האלה באזורים שונים של העולם המערבי כבר למעלה מעשרים שנה. תוכלי בבקשה לתאר בקצרה את התנועה? מהם מאפיינה, היכן היא קיימת והאם היא נמצאת במצב של צמיחה או התנוונות?

אכן, חלפו כבר 25 שנים מאז התחלתי בחקר פולחן האלה המערבי בניו זילנד כחלק מלימודי הדוקטורט שלי! שנות התשעים היוו תקופה של פריחה עבור התנועה, כאשר קבוצות אלה צצו במדינות מערביות רבות בהשראת כתביהן של פמיניסטיות וחוקרות כגון קרול פ. כרייסט (Carol P. Christ), מרי דיילי (Mary Daly), שרלין ספרטנק (Charlene Spretnak), נעמי גולדנברג (Naomi Goldenburg), סוזאנה בודפסט (Zsuzsanna Budapest), וכמובן סטארהוק (Starhawk). מאמרה המפורסם של כרייסט מ-1978, "מדוע נשים זקוקות לאלה" (Why Women Need the Goddess), משקף את הלך הרוח של תנועת האלה ברגע ההוא בצורה הטובה ביותר שאני מכירה: "המשמעות הפשוטה והבסיסית ביותר של סמל האלה היא ההכרה בלגיטימיות של כוח נשי ככוח חיובי ועצמאי".* אלפי פמיניסטיות בעלות נטיות רוחניות ראו בתפיסת האלוהות כנקבית חוויה מעוררת השראה, משחררת ומעצימה.

אני עדיין נפגשת באופן קבוע עם אותה קבוצה של נשים בניו זילנד אשר בחברתן ערכתי את מחקר הדוקטורט שלי לפני רבע מאה, אך תחומי העניין המחקריים שלי הורחבו וכוללים כעת גם את צורותיו המגוונות של הפגאניזם המערבי המודרני. אני מתעניינת במיוחד בצורות בהן הקשרים תרבותיים, דתיים ופוליטיים מקומיים מעצבים ביטויים יחודיים של פגאניזם בכל ארץ וארץ. בשנת 2005 התחלתי במחקר אתנוגרפי של וויקאניים (Wiccans) ופגאנים באי מלטה (מחקר זה פורסם כספר בהוצאת Ashgate בשנת 2010 – Crafting Contemporary Pagan Identities in a Catholic Society), והייתה זו חוויה מרתקת לעקוב אחר צמיחתה של קהילה הפגאנית והתמורות שחלו בה במדינה ש-98% מאוכלוסייתה הינה קתולית. הרגשתי שניתן לזהות היגיון תרבותי מועבר בין הקתוליות לפגאניזם – גישה שונה לפגאניזם מזו שאנו מזהים במדינות בעלות אופי יותר חילוני או פרוטסטנטי. למרות שהפגאנים המלטזים בוחרים בפגאניזם כדרכם הרוחנית, כמעט כולם גדלו וחונכו כקתולים במידה זו או אחרת, והקתוליות היא לפיכך חלק בלתי נפרד מזהותם התרבותית. אני מאוד מעוניינת לדעת אם משהו דומה קורה בקרב פגאנים בישראל בהקשר ליהדות.

בנוגע לתנועת האלה, איני נמצאת בדיוק בעמדה המתאימה לומר האם התנועה צומחת או נחלשת. בוודאי שבניו זילנד התנועה לא גדלה וכנראה שאף נחלשה – כפי שלהט הפמיניסטי נחלש אף הוא. עם זאת, אני שומעת עוד ועוד קבוצות אלה שמוקמות במדינות כמו ספרד, פורטוגל, הונגריה, גרמניה, איטליה וישראל, כך שנראה כי התנועה גודלת בחלקים מסוימים של העולם. למרות שנראה כי תנועת האלה דועכת בניו זילנד, הרעיונות שהיא מקדמת מוכרים יותר כעת ומקובלים על ידי יותר אנשים: רעיון הכוח והעצמאות הנשית עליו דיברה קרול כרייסט הוא נורמלי יותר. נראה כי תפיסת האלוהות כנקבית או מעבר למגדר, והרעיון בדבר הקשר שבין בני אדם לעולם מקודש ומונפש (animate) מושכים יותר כעת.

מזבח פגאני עתיק, מלטה

הניאו-פגאניזם נתפס כמשהו דומה ל'כבשה השחורה' של סצינת הניו-אייג', שכן הוא אינו עוסק בעידן חדש או תור זהב עתידי, אלא מנסה לשחזר את דתות העבר שנשכחו או שועבדו. מה לדעתך עומד בבסיסה של תשוקה זו לעבר ולקדום?

מעניין שאתה אומר שהנאו-פגאניזם הוא 'כבשה שחורה' בקרב אנשי העידן החדש, שכן רבים מהנאו-פגאנים מחזיקים בדעה שלילית על רוחניות הניו-אייג', ורואים אותה כסוליפסיסטית, עסוקה יתר על המידה בשיפור עצמי ודומה מדיי לדתות המיינסטרים בהדגשת 'האור' והעתיד במקום לאמץ לחיקו את החיים-כפי-שהם ואת מלוא ספקטרום החוויה – אפלה ואור יחדיו. זה נכון שניאו-פגאנים מאדירים את הדתות הקדומות בדרגות שונות, אך רבים מהם הינם גם אקלקטיים וחדשניים באופן מודע ועולז ומסתמכים על מגוון עצום של מקורות לצורך כך: מסורות דתיות קדומות וחיות, פולקלור, שיח איכות הסביבה, פמיניזם, קבוצות שיחזור היסטוריות, תרבות פופולרית, ועוד.

בקרב הנאו-פגאנים קיימת גם אמונה רווחת כי המונותאיזם הפטריארכאלי לא מתאים לעולם העכשווי. כל הנאו-פגאנים, ללא קשר לרמת המחויבות שלהם לשיחזורן של דתות קדומות, שואפים למערכת יחסים יותר אינטימית ומכבדת עם הטבע, וזה כביכול מתקשר ל'תשוקה לעבר ולקדום' בקרבם. שיח איכות הסביבה עובר כחוט שזור בקרב כולם. חוקרים גורסים כי קבוצות שמנסות לשחזר את הדתות הישנות של אבותיהם הקדומים מגיבות לדאגות הנוגעות לאידיאולוגיות זרות המגיעות מן החוץ, שחיקה תרבותית, גלובליזציה, קוסמופוליטיות ומשברים של זהות אתנית. בהקשר למתחים אלו, ניתן להשתמש במשאבים של מורשתו התרבותית של האינדיבידואל על מנת לספק את ההון הסימלי עבור הפרויקט החברתי-פוליטי העכשווי. באירופה הפוסט-סובייטית במיוחד, אך לא רק בה, שיחזורן של דתות עתיקות קשור בהעלאת טיעונים לזהות ילידית אותנטית.

חברי קהילת Nova Roma מקיימים פולחן רומי לאלה קונקורדיה בחורבות Aquincum, בעיר בודפשט, הונגריה, בזמן הפסטיבל הרומי Floralia. התמונה מויקיפדיה

בקרוב יצא לאור קובץ מאמרים בעריכתך שמתמקד בדתות הקוממיות הפגאניות (Pagan Reconstructionism) הפורחות במדינות מרכז ומזרח אירופה. מחקרים בנושא הראו כי התופעה נושאת בחובה את הפוטנציאל ללאומנות חריפה, הרואה בנצרות דת זרה, 'מערבית', ולעיתים אף מזהה אותה אלמנט מזרח תיכוני או יהודי שיש לדחותו בתהליך בנייתה של מדינת לאום 'טהורה' ו'אמיתית'. תוכלי לומר כמה מילים על תופעה זו, ועל הדרך השונה בה התפתח הניאו-פגאניזם המזרח אירופאי בניגוד לבאירופה המערבית, צפון אמריקה, אוסטרליה וניו זילנד?

האנתולוגיה כוללת למעשה תנועות ניאו-פגאניות ואמונות מקומיות מכל קצוות אירופה, מאירלנד לצפון-מזרח סיביר, מסקנדינביה לספרד ופורטוגל. למרות שתנועות בהן אתנולאומיות זוכה לחשיבות רבה נקשרו לארצות מרכז ומזרח אירופה בעוד הפגאניזמים המערביים אופיינו באמצעות אקלקטיות, אוניברסאליות וחוסר עניין באתניות, הספר משקף דפוס מבולגן יותר. קבוצות קוממיות בעלות דגש מקומי ביותר המושפעות מדחפים לאומניים – באירופה הפוסט-סובייטית, אך גם במקומות נוספים – ואינספור קבוצות אחרות המושפעות ממסורות בריטיות ואמריקאיות דוגמת וויקה, דרואידיות, פולחן האלה וה- Core Shamanism של מייקל הרנר מתקיימות פעמים רבות אלו לצד אלו, אם כי עם גיוונים מקומיים. הספר בוחן את מה שעשוי להיות מזוהה כשני דחפים רחבים תחת מטריית הנאו-פגאניזם והאמונות המקומיות, אחת קולוניאליסטית (במונחים של המסורות האוניברסליות האנגלו-אמריקאיות) והשנייה לאומנית. הם מראים כיצד שני דחפים אלו – שבשום אופן לא סותרים אחד את השני – מצטלבים, מתנגשים ומשתנים.

באשר לתנועות הפגאניות שאתה שואל לגביהן, הרי שהאותנטיות הדתית של תנועה מודרנית נובעת מיומרה לקשר עם שורשים תרבותיים או אתניים קדומים של הפולחן המסויים. כפי שהסביר אדריאן איבאכיב (Adrian Ivakhiv) לאור עבודתו באוקראינה, 'דם' ו'מסורת' – ובסופו של דבר גם לאומיות ומדינת הלאום – נטועים באזור ספציפי, רעיון שיש לו שורשים בתרבות האירופאית והסובייטית. הקשר טבע-חברה מעוצב כאן באופן שונה מאשר בחברות אנגלו-אמריקאיות, טוען איבאכיב. בני האדם לא נתפסים כנבדלים מהטבע, אלא כ'מושרשים' תרבותית ואתנית בעולם הטבע.** משום כך דת ופוליטיקה אתנית שלובים זה בזה. בסקירה של התנועות הללו מגלה ויקטור שנירלמן (Victor Shnirelman) שמאז שנות השמונים נאו-פגאנים בארצות פוסט-סובייטיות "מחפשים הן עבר קדום והן תרבות אתנית טהורה. את שני אלה הם תופסים כמקורות הכרחיים על מנת להתגבר על הקשיים והריק האידיאולוגי של תקופת המעבר."*** לאומנים אתניים בארצות אלו קוראים לחזרה לרוחניות האותנטית של העידן הקדם-נוצרי על מנת לסייע לבניית מדינות הלאום שלהם, בהציגם מסר אנטי-קולוניאליסטי ואנטי-מערבי. אולם כפי שאמרתי, בארצות מסויימות ישנם רקונסטרוקציוניסטים אדוקים ולצדם נאו-פגאנים המתרגלים מסורות פגאניות מערביות.

הרצאתך במסגרת הכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית עוסקת בבדיקה מחדש של קוממיות ואקלקטיות, ו'מזרח' ו'מערב' בקבוצות פגאניזם מודרני ואמונות מקומיות. תוכלי לספר לנו על מה תדברי בהרצאתך?

אטיל ספק במידה שבה מודל שמעמת בין מזרח ומערב, או קוממיות ואקלקטיות, יכול להיות בעל חשיבות בעולם עכשווי גלובלי ורווי-אינטרנט בו פגאנים ומאמינים באמונות מקומיות לוקחים חלק בקהילות גלובליות ועוקפים גבולות תרבותיים וגיאוגרפיים, אפילו בעוד חלק מהם טוענים לחשיבותם של אלה. אספק דוגמאות לקבוצות ניאו-פגאניות באירופה שמבלגנות את הסטריאוטיפים של 'מזרח' ו'מערב'. בתקופה בה הפגאניזם מתפשט ומשנה צורה בתוך עולם בו זהויות וזיקות מובנות ומובנות-מחדש באינספור דרכים – ובו פלורליזם תרבותי, אתני ודתי הופך לנפוץ אף יותר – אני חושבת שהגיע הזמן לשקול מחדש את חשיבותן של קטגוריות של קוממיות ואקלקטיות, או מזרח ומערב, עבור קבוצות עכשוויות של פגאנים ומאמינים באמונות מקומיות.

תודה רבה, ונתראה בכנס.

* החיבור "מדוע נשים זקוקות לאלה" הוצג לראשונה במסגרת הרצאה מליאה (בפני מעל 500 נשים) בכנס "האלה הגדולה מופיעה מחדש" (Great Goddess Re-emerging) באוניברסיטת סנטה קרוז, באביב 1978. הוא פורסם לראשונה ב- Heresies: The Great Goddess Issue (1978), 8-13, ומאז הודפס מחדש פעמים רבות. http://www.goddessariadne.org/#!why-women-need-the-goddess-part-1/cufo

** Ivakhiv, A. 2009. ‘Nature and Ethnicity in East European Paganism: An Environmental Ethic of the Religious Right?’ in B. Davy (ed.) Paganism: Critical Concepts in Religious Studies, vol. 2, Ecology. London: Routledge, pp. 213-42

*** Shnirelman, V. 2002. ‘“Christians! Go home”: A Revival of Neo-Paganism between the Baltic Sea and Transcaucasia (An Overview)’, Journal of Contemporary Religion 17(2): 197-211 (quote p.197).

דמוקרטיזציה מול הקצנה, פתיחות מול הסתגרות – ראיון עם ד"ר בנימין בראון על החברה החרדית

בנימין בראוןד"ר בנימין בראון הוא מהחוקרים הבולטים בזמננו של האורתודוקסיה, מסורת ההלכה והיהדות החרדית. הוא לימד בעבר באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטת תל אביב, וכיום מלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. בנוסף הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. את עבודת התואר השני שלו הקדיש בראון להתפתחותן של 'דעת תורה' ו'אמונת חכמים' בחברה החרדית, נושאים שמעסיקים אותו מאז. את הדוקטורט שלו כתב על החזון איש, והוא עובד, יחד עם תוספות, לכדי ספר שיצא ב-2011 תחת הכותרת "החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית".

כחלק מסדרת הראיונות בבלוג לרגל מותו של הסטטוס קוו בסוגיות דת ומדינה, ובעיקר בעקבות החיכוכים האחרונים בין הציבור החרדי לבין הכנסת בפרט והציבור הישראלי בכלל, ביקשתי מד"ר בראון לענות על כמה שאלות, ואני מאוד שמח שהוא נענה.

נתחיל בגלי ההדף של "חוק השוויון בנטל" ו"הפגנת המיליון". מתחת לכותרות האימה והקללות של הרב שטיינמן על הממשלה, איך הציבור החרדי עצמו מתייחס להתפתחויות הפוליטיות האחרונות? האם שיעורים משמעותיים באמת חושבים שמישהו יתגייס בכפייה או יילך לכלא?

אני לא מספיק מחובר לשטח כדי לתת תשובה מהימנה לשאלה הזאת. מה שהולך ומתברר כעת הוא שככל הנראה הסנקציות הפליליות לא יופעלו, וזה לא בגלל החשש מפני התוצאות אלא פשוט בגלל שהחוק יקבע ככל הנראה יעדי גיוס נמוכים ותחליפים מגוונים שהחרדים יוכלו לחיות איתם. אין ספק שזה תרם להרגעה מסויימת, אבל ברור לרבים מהחרדים שהמאבק רחוק מסיומו. לא מן הנמנע שבג"ץ יחזור ויתערב, ולו רק כדי להראות שאי אפשר להערים עליו בדרכים כאלה, ואז האיום הממשי יחזור. מה גם שהחברה החרדית עדיין לוקחת קשה את המשמעות ההצהרתית של זה שמכוח החוק המדינה תכריז על תלמידי ישיבות כעל עבריינים פליליים. גם אם לא לימוד התורה שלהם הוא סעיף האישום, אלא אי התייצבות לשירות, מנקודת המבט של החרדי הממוצע יש עלבון בעצם העובדה שבחור ישיבה הלומד תורה יישב בכלא כאחרון העבריינים.

לפני חקיקת החוק חתמת על גילוי דעת שיזם שחר אילן (סמנכ"ל עמותת חדו"ש), ושביקש מראש הממשלה ומנהיגי 'יש עתיד' ו'הבית היהודי' לוותר על אותן סנקציות פליליות מפורסמות שבחוק. האם חששת ממשהו נוסף לאנטגוניזם שהעניין יעורר?

אלה שחתמו על גילוי הדעת היו אנשים בעלי השקפות שונות ומניעים שונים. הם היו מאוחדים בשורה התחתונה, שהטלת הסנקציות הפליליות היא בכייה לדורות, אבל השיקולים שמכוחם הגיעו למסקנה הזאת היו מגוונים, ולפעמים אפילו מנוגדים. אני אישית רואה ערך אמיתי בלימוד התורה, וחושב שיש לו חשיבות ארוכת טווח בקיום העם היהודי. הגנת המדינה, והמדינה בכלל, הם רק אמצעי. התכלית היא העם היהודי, קיומו ושגשוגו, ולצורך זה לימוד התורה הוא בעיני מרכיב הכרחי. אני גם חושב שעולם הישיבות שנבנה כאן בעשרות השנים האחרונות – אגב, לא רק על ידי החרדים, גם על ידי הדתיים-הציונים – הוא פרק מפואר בתולדות העם היהודי והמדינה, ויבוא יום שיסתכלו עליו בערגה כעל תור זהב ויראו בו את אחד ההישגים המרשימים של המדינה. אני לא רוצה לגדוע אותו ולייבש אותו.

ספרו של בראון על החזון אישאלא מה, אני לא חושב שכדי לקיים אותו לצריך לאפשר לכל מי שרוצה ללכת לישיבה לעשות זאת בלא שירות צבאי. אני אומר 'ללכת לישיבה' ולא 'ללמוד' כי לא כל מי שהולכים לישיבה באמת לומדים. כל מי שמכיר את עולם הישיבות יודע שרבים – רבים מדי, ולא אחוז שולי – מאלה שרשומים בישיבות לא באמת לומדים, וגם מבין אלה שלומדים לא כולם באמת מקדמים את עולם התורה. זה לא בריא, לא רק למדינה אלא גם לעולם הישיבות עצמו. המשבר בלימוד התורה כבר מורגש בו שנים רבות, והיה בלי ספק אחד הגורמים שהניעו את תהליכי ההיפתחות בעולם החרדי בעשורים האחרונים.

לכן אני חושב שהמוצא הוא לא סנקציות פליליות, אלא מתן הטבות כלכליות למתגייסים ושלילתן מאלה שאינם מתגייסים. המהלך הזה גם ייצור מבחן אמתי למי שראוי ולא מי שלא ראוי לפטור: מי שבאמת ובתמים חשקה נפשו בתורה, יהיה מוכן לוותר על כל ההטבות ובלבד שיישאר באוהלה של תורה; אם הוא יתאים להתמסרות לתורה ורק מצבו הכלכלי לא יאפשר לו – הקהילה כבר תדע להכיר בערכו ותתגייס לתת לו את התמיכה שתאפשר לו את זה; מי שלא באמת מתאים לזה – יהיה מוכן לוותר על הלימוד, וזה יהיה גם סימן לזה שהוא לא באמת מתאים להתמסרות הזאת, וכך ייווצר מצב שבו מי שבאמת מתאים – נשאר, ומי שלא – מתגייס, לתועלת כל הצדדים.

אגב, זה גם הפשט הברור של ההלכה ברמב"ם, בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג, יג), הקובעת כי 'לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם' המתמסר לעבודת ה' ולידיעתו – 'ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז [=בעולם הזה] דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים [ו]ללויים'..החרדים אוהבים לצטט את ההלכה הזאת כתימוכין לפטור של תלמידי חכמים מחובות אזרחיות, בדומה לפטור שקיבל שבט לוי (שם, הלכה יב). הרבה פעמים טוענים שההלכה הזאת עומדת לכאורה בסתירה לרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י), ששם כותב הרמב"ם בחריפות נגד תלמידי חכמים המטילים עצמם על הציבור (והוא כותב על כך בחריפות רבה עוד יותר בפירוש המשניות לאבות ד, ה). אני לא רוצה להיכנס כאן לדיון ההלכתי, אבל שתי ההלכות אינן סותרות, מכמה סיבות. אחת הסיבות היא שהרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל מתייחס במפורש רק לתלמיד חכם ש'פרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם', כלומר, שבכלל לא מעסיק את עצמו בענייני פרנסה ושאר ענייני העולם הזה, מוכן מבחינתו לחיות חיי דלות (כפי שהוא כותב גם בפירוש המשניות לאבות ו, ד), וממילא גם לא מצפה לזה שאחרים יספקו לו אותם. אני מדגיש: אף על פי שגם היום יש כאלה שמוכנים לזה – לא צריך להגיע לתנאים כאלה, ולא צריך להעמיד את עולם התורה רק על בעלי "מסירות נפש" בודדים כאלה, אבל מבחן הקרבה כלשהו הוא בהחלט ממין העניין.

בשולי הדברים אני רוצה להדגיש עוד משהו: באופן כללי, אני חושב שתפיסת השוויון הנוהגת כיום בשיח הציבורי היא של שוויון פורמלי, ואני מתנגד לתפיסה הזאת. בני האדם לא שווים, דרכי התרומה שלהם לחברה אינן שוות, ולכן לא צריך להיות להם דין שווה. לכן אני חושב שהמדינה מיוזמתה צריכה לפטור משירות צבאי צעירים מוכשרים במיוחד גם בתחומים לא תורניים – מדע, רוח, תרבות ואמנות – גם מתוך הכרה בחשיבות של בניין התרבות והיצירה בארץ, אבל גם מתוך ההכרה שהאנשים האלה יתרמו לעם ישראל הרבה יותר אם ילמדו, יחקרו או ייצרו נכסי תרבות מאשר אם ירוצו על ג'בלאות וישנו באוהלי סיירים, וקל וחומר אם יתייקו ניירות ויגישו קפה למפקדים שלהם, כפי שקורה לא אחת ביחידות לא-קרביות.

האם אכן אותן סנקציות פליליות איחדו את הציבור החרדי וסגרו נתיבים של פתיחות שהלכו ונפתחו קודם לכן?

סגרו – לא, האטו – כן. הגורמים שיצרו את תהליכי ההיפתחות בחברה החרדית הם גורמים פנימיים וחזקים, חלקם כלכליים (בעיקר העוני והעדר האופק התעסוקתי), חלקם חינוכיים (משבר לימוד התורה בישיבות), חלקם תרבותיים (האינטרנט, תרבות הפנאי החדשה), חלקם מנהיגותיים (היחלשות האחיזה של ה'גדולים'), וחלקם אפילו אידאולוגיים (בשולי העולם החרדי התפתחו גישות ביקורתיות). שילוב כזה – אי אפשר לעצור לגמרי, ולכן התהליכים שנובעים ממנו הם כמעט סטיכיים. גם החרדים מבינים את זה. השאלה היא אם עוזרים להם או מפריעים להם.

אם עוזרים להם ומעודדים אותם בעדינות – הם יתקיימו לא רק מהר יותר, אלא גם באופן פחות קשה ויותר בריא; אם מפריעים להם – הם יואטו, וגם יתקיימו תוך התנגדויות רמות יותר, משברים, קרעים פנימיים, קרעים עם החברה הישראלית, ושאר רעות חולות. הם גם יביאו לזה שבחברה החרדית עצמה הבחירה תהיה בין אופציות קיצוניות יותר, וממילא אלה שיבחרו בדרך ההשתלבות ייטו יותר לנשירה מלאה, כלומר לחזרה בשאלה. בקיצור, הם יתקיימו תוך משבר. לצערי, הקו שהחל בו בג"ץ והמשיכה הממשלה הנוכחית הוא קו שבוחר בדרך השנייה, כלומר, ליצור לחץ חיצוני שבעצם מפריע לתהליכים הפנימיים.

אפרופו אותם שינויים לקראת פתיחות בחברה החרדית, ספרון קטן שפרסמת באפריל 2011 נשא את הכותרת "לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית?" (המכון הישראלי לדמוקרטיה). כתבת בו על הקשיים העומדים בפני דוקטרינת "דעת תורה", ועל "תפיסה אחרת של הנהגה" שהמציאות מחייבת את התפתחותה. והנה ביולי 2012 נפטר הרב אלישיב ובמקומו עלו לא "גדול הדור" אחד אלא שניים, הרב שטיינמן בבני ברק והרב אויירבך בירושלים. איך השפיע לדעתך הפיצול בהנהגה החרדית על דוקטרינת דעת תורה ועד כמה הוא מאפשר עלייתה של תפיסה אחרת של הנהגה?

אנחנו מדברים, כמובן, רק על המגזר הליטאי. החוברת נכתבה בשלהי ימיו של הרב אלישיב. בסוף אותה חוברת כתבתי שלהערכתי הרב שטיינמן כבר לא יהיה מועמד ממשי להנהגה, ובזה כמובן טעיתי, אבל תהליכי העומק שעליהם דיברתי התקיימו: מצד אחד, העקרון ההשקפתי, דוקטרינת 'דעת תורה', לא התפתח בכיוון של דמוקרטיזציה, ולא הכיר בביזור הסמכות כתופעה לגיטימית; מצד שני, נוצר ביזור דה-פקטו של הסמכות, שהביא עימו דמוקרטיזציה דה-פקטו, על אף התפיסה העקרונית ובמידה מסויימת בניגוד לתפיסה העקרונית. אם בעבר החרדי-הליטאי היה צריך לעצב את ההשקפה שלו בהתאם להשקפת 'גדול הדור', הרי שבמציאות של היום הוא בוחר (אכן, בוחר!) את גדול הדור לפי ההשקפה שלו.

איך זה מתבטא בעמדות העקרוניות? אני עוקב אחרי כתבי הפולמוס (שמגיעים, אגב, בדואר האלקטרוני). באופן פרדוקסלי, דווקא הזרם המתון יותר, שהוא הרוב, מדבר על כך ש'גדול הדור' יש רק אחד וצריך להישמע רק לו, ואילו הזרם הקיצוני יותר מפתח תפיסות 'פלורליסטיות' כביכול, או 'דמוקרטיות', על כך שבהשקפה, כמו בהלכה, כל אדם צריך 'לעשות לו רב' ולשמוע לו, ואין גוף עליון שמכריע. לכאורה, יש כאן ניצנים של תפיסת מנהיגות יותר דמוקרטית, אף על פי שהיא ממש לא מנוסחת בלשון מודרנית ותקפיד להתרחק מן התפיסות האלה. אין בה שום ביטוי לרעיון של 'שלטון העם' או של רלטיוויזם, זה ברור. חוץ מזה, גם בכתבים של הזרם הקיצוני יותר עולות במקביל טענות מסוג פחות פלורליסטי ופחות דמוקרטי, על כך שמנהיגות הסוטה מן 'ההשקפה הטהורה' אינה מנהיגות לגיטימית גם אם הרוב הולך אחריה. בסך הכל אפשר לומר שלא צפוי שינוי רעיוני בטווח הקרוב, אבל יש ויש שינוי בשטח. בשטח יש לכל פרט בחירה.

מבחינות מסויימות זה מתחיל להידמות יותר למערך ההנהגה החסידי, שהיה תמיד מבוזר מאד. אלא שיש הבדלים בין החסידים לליטאים, לא רק באתוס ובגישה הדתית – אלא גם במידת החוזק של הדבק הקהילתי. אבל זה כבר נושא אחר.

פיצול אחר, מינורי יותר, שהתרחש בשנים האחרונות היה עלייתה של מפלגת 'טוב', ובאופן כללי הפיכתו של ציבור חרדי-מודרני למודע לעצמו כציבור מובחן. ניסיונו של אותו ציבור לרכוש לעצמו כוח פוליטי נכשל, ונראה שעם העלאת אחוז החסימה אבד כל סיכוי שתהיה לו נציגות בכנסת, אבל מה מצבו מחוץ לכנסת? ומה תוכל לומר על עתידו להערכתך?

'טוב' נכשלה בכל שלוש הרשויות המקומיות שבהן היא רצה. יש לזה כמה סיבות. סיבה אחת היא בלי ספק התחזקות הגורמים הקיצוניים יותר במגזר הליטאי, בשל אווירת המלחמה וההתבצרות שעומדת באוויר לנוכח מהלכי הממשלה. סיבה אחרת היא דווקא העובדה שהזרם המרכזי נחשב היום למייצג קו מתון, ולכן כביכול הצורך ב'טוב' נעשה קטן יותר. יכול להיות ש'טוב' גם איבדה חלק מהתדמית החיננית שלה בעקבות שמועות על מאבקים פנימיים שהתנהלו בה, אבל אני לא נוטה לתת לזה משקל. תהיינה אשר תהיינה הסיבות לכשלון, הוא היה כשלון מר וכואב, ו'טוב' ביום שלמחרת גנזה לטווח רחוק את חלום הריצה לכנסת, ומן הסתם תבקש בראש ובראשונה להחזיר לעצמה את ההישגים שהיו לה בזירה המוניציפלית. לכן בטווח הקרוב אחוז החסימה לא נוגע אליה.

כמו שאמרתי קודם, השוליים המתונים של החברה החרדית הולכים ומתרחבים, והשאלה היא רק אם עוזרים להתרחבות הזאת או מפריעים לה. ההתרחבות נמשכת ותימשך, גם אם כרגע כנראה יש האטה מסויימת לעומת מה שהיה עד לפני כשנה, בעיקר בשל האווירה הלוחמנית שהשתררה. בין כך ובין אחרת, במוקדם או במאוחר החוגים המשתלבים, שאינם עשויים מעור אחד – חלקם יותר אידאולוגיים, חלקם פשוט רוצים רמת חיים טובה יותר – יהיו זקוקים לאיזשהו ייצוג מאורגן. בין אם הוא יינתן על ידי 'טוב' ובין אם על ידי גלגול אחר שלה, בין אם הוא יתגבש בכיוון יותר פוליטי ובין אם יהיה בעל אופי חברתי יותר, משהו מן הסתם ייצג את הציבור הזה.

נראה שאחד הקרבות שההנהגה החרדית נחלה בהם תבוסה מוחלטת הוא הקרב נגד האינטרנט. עד כמה החדירה של מחשבים המחוברים לרשת וסמארטפונים לציבור החרדי משנה אותו לדעתך? ולאיזה כיוון?

התמורה שחולל האינטרנט גדולה וממשית. אי אפשר לאמוד את הדברים באופן אמין, כי האתרים החרדיים עובדים בשיטה של 'ניקים', כלומר שמות בדויים, ולכל גולש יש לעתים כמה ניקים בעוד שגולשים אחרים מסתפקים בקריאה ואינם כותבים כלל, ולכן הכל הוא עניין של התרשמויות. אמנם לאחרונה נערך סקר על כך, שהראה גם הוא מספרים גבוהים של גלישה, אבל לא ברור עד כמה הוא מהימן. לפי התרשמותי, מספר הצעירים החרדים שגולשים באינטרנט – גדול, ובסופו של דבר, מכח מעין 'עקרון הויגנס' חברתי-תקשורתי, הגלים המשניים של מסרי האינטרנט מגיעים גם אלה אלה שלא גולשים בו במישרין. חוץ מזה, וזה חשוב מאד, כל החרדים המרדנים, ואני לא מדבר דווקא על ה'אנוסים' אלא גם על חרדים-חרדים שיש להם ביקורת כזו או אחרת, הרגישו תמיד מאד בודדים. האינטרנט הוציא אותם מהבדידות הזאת ושילב אותם בכעין קהילה וירטואלית.

בעבר ניסתה החרדית לבלום את חדירת המידע מבחוץ בדרכים שונות. אפשר לומר שהיא נכשלה כמעט תמיד. גם כאשר לא היה אינטרנט, החרדי הממוצע ידע פחות או יותר מה קורה "בחוץ", וגם כאשר העיתונות החרדית יצרה מחסומים – השמועות שבעל פה, שתמיד התרוצצו בקדחתנות, השלימו את החסר. מאז ומעולם היה לחרדים יחס סרקסטי כלפי העיתונות החרדית, ואף אחד לא באמת חשב שהיא משקפת תמונת המציאות אמיתית. 'יתד נאמן' עצמו כתב לא אחת שהוא מייצג את 'זכות הציבור שלא לדעת'. ואף על פי כן ולמרות הכל, הכשלון מול האינטרנט בולט במיוחד. אני אישית מכיר כמה אברכים שאין להם אינטרנט בבית, אבל ברור שהם מיעוט בטל. המגמה היא בבירור של התרחבות מעגל הגלישה. מכיון שבתהליכים האלה כמעט אף פעם אין נסיגות, סביר להניח שזה רק יגבר בעתיד, והאינטרנט ישמש גם כאן כלי מרכזי לשינוי ולהיפתחות.

אני חייב לציין שאני לא בטוח שההיפתחות אל העולם דרך האינטרנט היא הדרך הטובה לעשות זאת. זו היפתחות בלתי מבוקרת הנעשית בבת אחת ושפותחת בעיקר חלון לתכנים לא מעמיקים. סביר מאד להניח שהיא תרחיב את מעגל החזרה בשאלה בחברה החרדית, וזה לא טוב. זה בוודאי לא טוב מנקודת המבט החרדית, ואפשר להזדהות גם איתה בעניין הזה, אבל אני חושב שגם מבחינת החברה הישראלית הרחבה, חילון המוני בסגנון שבין שתי מלחמות העולם לא יהיה תופעה ברוכה.

למה לא?

לפני שאני משיב על השאלה אני צריך להקדים, למען ההגינות והגילוי הנאות, שאני עצמי, כאדם שרואה את ההלכה כקודקס מחייב לעם היהודי, לא יכול לראות כתופעה ברוכה את זה שיהודי עוזב את התורה והמצוות. אני שמח לראות מצב שבו יותר יהודים מתקרבים אל התורה, לא מצב שבו יותר יהודים מתרחקים ממנה.

אבל זה במישור האישי, ואתה שואל לא מבחינת העמדה הדתית שלי, אלא מבחינת האינטרס החברתי הקר. וגם כאן אני רואה בעייה. החילון המסיבי שהתחולל בתחילת המאה העשרים הביא למה שפרופ' מנחם פרידמן כינה 'טראומת הסחף'. הוא טבע את המונח המבריק הזה בהשראת 'לבדי' של ביאליק: 'כולם נשא הרוח, כולם סחף האור'. הטראומה לנוכח הסחף האדיר הזה הייתה אחד הגורמים שעיצבו את החברה החרדית בישראל כחברה מסתגרת ומתרחקת. אז באמצע המאה העשרים אמרו הציונים 'ממילא תוך דור או שניים הם ייעלמו', ולא כל כך אכפת היה מהטראומות של 'הספינה השוקעת' הזאת. אבל החברה החרדית הפתיעה, גדלה והפכה לכוח משמעותי, כך שהיום אפשר לומר כי כח משמעותי בחברה הישראלית הוא בעצם קבוצה שעדיין מתהלכת בצל אותה טראומה, לטוב – ובעיקר לרע. אין לי ספק שסחף נוסף יביא לטראומה נוספת, שתיקח את החברה החרדית, או לפחות את החלקים השמרניים שבה, לכיוונים יותר סתגרניים, שלא ייטיבו עם אף אחד. מעבר לכל זה, יש את העובדה הפשוטה: יותר חזרה בשאלה פירושה יותר משפחות שבורות ודואבות, יותר משברים נפשיים, יותר מאבקים. ובכלל, טראומות זה לא טוב כמעט אף פעם, הרבה יותר בריא לחולל שינויים באופן מתון ולא טראומטי.

מעבר לזה, אוסיף עוד משהו, ותרשה לי להיות כאן קצת סטריאוטיפי, כחלק מן הרוח המשוחררת של של הפורום שלך: חלק מן החוזרים בשאלה – ממש לא כולם, אפילו לא רובם, אבל חלק לא לגמרי מבוטל – מסתובב בתחושה של 'שכרון חופש' שמקביל קצת ל'שכרון הקדושה' של חוזרים בתשובה. את אותו חלק (ושוב, לא את כולם) זה מביא לא אחת לאימוץ קו חילוני מיליטנטי. כך, למשל, בין אלה שהגישו בזמנו את הבג"ץ נגד ברית המילה היו למיטב זכרוני כמה חוזרים בשאלה, ולא במקרה. כשהתופעה הזאת נשארת במימדים קטנים – ניחא; אבל אם היא תגיע למימדים גדולים – יהיה כאן חיזוק משמעותי לחילוניות המיליטנטית, שהיא, בסופו של דבר, גורם מקטב בחברה הישראלית. וקיטוב יש לנו מספיק גם בלעדי זה.

בשנים האחרונות הקדיש פרופ' יהונתן גארב מספר מאמרים למעגלים של התעוררות רוחנית ואף תרגול רוחני המתפתחים בציבור החרדי האשכנזי. גארב מתאר, מתוך מחקר "בשטח", עניין גובר והולך בתורותיהם של מנהיגים רוחניים חסידיים בני זמננו כרב יצחק מאיר מורגנשטרן, ר' יעקב אריה מיליקובסקי (האדמו"ר מאמשינוב), תלמידו ר' צבי מאיר זילברברג, או ר' יצחק משה ארלנגר. איך אתה תופס תופעה זו, מדוע לדעתך היא מתרחשת בזמן הזה ומה היא מסמנת מבחינה חברתית רחבה?

המחקרים האלה מאלפים, מכיוון שיוני גארב לקח אוסף של תופעות נקודתיות, והצליח להראות באופן משכנע שעוד נקודה ועוד נקודה כבר מהוות חלקים מקו שלם יותר, כלומר ממגמה. כיום באמת אפשר לדבר על מגמה כזאת, בעיקר בעולם החסידי (בעולם הליטאי יש התעוררות קלה של שיטת המוסר, אבל זה עניין אחר).

בעיני רבים, הבשורה הרוחנית של החסידות גוועה במאה ה-19, מתה סופית בתחילת המאה ה-20 ונקברה אחרי השואה. מכאן ואילך, החסידות הפכה בעיקר לקהילה, למסגרת חברתית שהקשר של החסיד אליה הוא בעיקר קשר משפחתי-חינוכי-כלכלי, והמרכיב היחיד שמשמעותי בה הוא הציות לאדמו"ר. בעולם החסידי יש סלנג המתאר את החסידות כ'קופת חולים', דהיינו כגוף המספק שירותים בזול – וגם מבטא השתייכויות למפלגה, לארגון עובדים וכו' (נוסח שנות החמישים). חלק מזה נכון, אבל לא לגמרי נכון. אין ספק שהחסידות השתנתה, והבשורה המיסטית שלה נדחקה לשוליים. אבל זה לא אומר שהיא איבדה לחלוטין את החיוניות הרוחנית.

ההנחה הסמויה של אלה שטענו את זה הייתה שפנייה לכיוון המסורתני, ההלכתי, המסתגר היא בהכרח גורם המחניק את החוייה הרוחנית. לאמיתו של דבר, היא גורם שעשוי לעתים קרובות להחניק את החווייה הרוחנית הרדיקלית והפורצת – וגם זה לא תמיד נכון – אבל היא נותנת מקום לחוויות סולידיות יותר, שמספקות גם הן צורך רוחני. חלק מהחסידויות יצרו תחליפים כאלה לחוייה המיסטית, שהיו גם הן בגדר בשורה רוחנית.

אפשר גם לומר יותר מזה: הם היו בשורה רוחנית שהתאימה לזמן ולמקום שבו פעלה החסידות יותר מאשר הבשורה המיסטית של הבעל שם טוב ותלמידיו. עובדה היא, שדווקא החסידות של המאה ה-19 יצרה שלל גוונים של ערכים, אתוסים ו'אווירות', רבים יותר מאלה של החסידות המוקדמת במאה ה-18. נכון, במאה העשרים התהליך הזה קצת נעצר, אבל עדיין כל חסיד גדל על הוד הקדומים של החסידות בעבר, ומבחינתו היא זו שייצגה את האידיאלים האמיתיים של התנועה, שקצת הלכו לאיבוד בשל 'ירידת הדורות'.

אז נכון שחסידים רבים כבר מתייחסים אל העניין מתוך ציניות גמורה, במיוחד בחסידויות הגדולות, אבל יש גם את אלה שלוקחים ברצינות את העניין, וכשהם לא מוצאים את המימד הרוחני הזה בתוך החסידות הגדולה וה'מתועשת' שלהם, עם האדמו"ר שלעתים פועל יותר כמנהל בכיר מאשר כאישיות רוחנית – הם מחפשים אותה מחוץ לחצר שלו. מכיוון שבעולם החסידי התקבע עניין השושלתיות, קשה למי שאין ייחוס אדמו"רי להיעשות לאדמו"ר ממש, ולכן התחילה להתפתח תופעת ה'משפיעים'. לחלק מהם יש אפילו ייחוס אדמו"רי, אבל הם לא באים מכוחו ולא מוכתרים רשמית כאדמו"רים – אם כי ברור שזה הולך ומתפתח בכיוון הזה (יוצא מכלל זה הרבי מאמשינוב, שגם אותו מנית בשורה הזאת, שהוא אדמו"ר לכל דבר).

העובדה שהם לא אדמו"רים ולא פותחים מוסדות חינוך מאפשרת לחסידים של אדמו"רים אחרים ללכת אליהם מבלי שייחשבו ל'עריקים'. אז אצל הרבי שלהם הם מוצאים את ההשתייכות הקהילתית, על כל מה שקשור בה, ואת המימד הרוחני יותר הם מוצאים אצל ה'משפיע'. מכיון שבפועל המשפיעים הופכים בהדרגה לאדמו"רים, הרי שבעצם יש כאן מין צמיחה של חצרות חדשות, לא על בסיס שושלתי, גם אם סביר מאד להניח שהמשפיעים-שיהפכו-לאדמו"רים יורישו את כתרם לבניהם אחריהם. (דרך אגב, אחד הדברים המפליאים בחסידות היא שהענף החסידי היחיד שהמשיך "לייצר" שושלות חדשות גם במאה ה-20 הוא דווקא זה של חסידות הונגריה, שמבחינות רבות דווקא הייתה ונשארה הכי שמרנית).

במידה רבה התופעה הזאת מעידה על כך שהעוצמה הרוחנית הגדולה של החסידות לא דעכה, אלא רק התמעטה, ומשנה צורה מפעם לפעם. היכולת הזאת לשמור על האנרגיה ולגלות בה פנים חדשות מעידה על מידה של חיוניות, לפחות של הגרעין החזק של החסידים, גם כאשר בחלקים נרחבים של התנועה הלהט הרוחני גווע מזמן.

אתה מקשר את המדובר לגחלים לוחשות של רוחניות חסידית קלאסית, אבל מה נותן להן חמצן מחודש וחומר בערה? לא היית קושר בין ההתעוררות הזאת לעלייה בחיפוש אחר חוויות רוחניות, אחר דתיות אקספרסיבית, אישית ופנימית, גם בחברה הישראלית בכלל? האין כאן חלק שונה מאותו גל?

יכול להיות שחלק מההתעוררות הזאת נובעת גם מהרוח הכללית 'בחוץ', כולל חיפושי הרוחניות בחברה הישראלית והניו אייג' בעולם הגדול, אבל לדעתי לאלה יש חלק שולי בסיפור הזה. העולם החסידי לא ממש נמצא באינטראקציה עם המגמות האלה, והראייה – או אחת הראיות – היא האופי המאוד חרדי של הרוחניות החסידית העכשווית. להערכתי, מה שמזין אותה הוא בראש ובראשונה הגידול וה'תיעוש' של החסידויות הגדולות, ואולי חיפוש העוגן הרליגיוזי לנוכח מה שנראה כחדירת החילון אל תוך העולם החרדי וכתחילתו של משבר. בסופו של דבר, כל חברה זקוקה לזריקות ריענון והתחדשות, והחברה החרדית יודעת לעשות זאת זה בדרכה שלה. גם אם בעיני צופים מבחוץ התחדשות של ממש היא רק בכיוון הפורץ וה'נועז' – החברה חרדית לא אמורה למלא את הכמיהות הרומנטיות האלה של מי שאינם שתפים לעולמה ולערכיה. היא מתחדשת בדרכיה שלה ולפי הצרכים הרוחניים של אנשיה.

תודה רבה.

:

הראיונות הקודמים בסדרה: הרב יובל שרלו, הרב חיים אמסלם.

מבוא קצר לנאו-חסידות, מראשית התופעה ועד ימינו

יותר ממאתיים וחמישים שנה אחרי לידתה תחת שמי פודוליה הרחבים, תנועת החסידות עדיין מהווה את המקור העשיר ביותר לכל ניסיון יהודי לתחייה רוחנית. בניגוד לקבלה הלוריאנית, שתמונת המציאות שלה התבססה על תפיסה היררכית של "עולמות" הקשורים ביניהם ועל ניסיון להשפיע על העליונים דרך פעולה בתחתונים, החסידות התמקדה בפרט ובחייו הנפשיים. אין זה פלא, אם כן, שעבור אינדיבידואלים מודרניים, הרחוקים ממטאפיזיקה ותיאוסופיה, היא מתאימה הרבה יותר כמקור לדליית משאבים רוחניים.

בהתאם לכך מאז תחילת המאה העשרים אנחנו יכולים למצוא יסודות משמעותיים מתוך תנועת החסידות המשמשים, תוך עיצובם מחדש, ביצירותיהם של מרבית ההוגים היהודיים, בין אם אלו שומרי מצוות ובין אם לא. זוהי, אם תרצו, נאו-חסידות, שנגדיר כתופעה תרבותית שמתאפיינת בכוונה המודעת לינוק השראה, כלים והון תרבותי מטקסטים ומנהגים חסידיים מוקדמים על מנת להביא להתעוררות רוחנית בהווה.

ניצנים ראשונים

מרטין בוברנאו-חסידות הופיעה לראשונה בתחילת המאה העשרים. בהיענותו למה שתפש כצמא רוחני ואידיאולוגי של האליטה היהודית באירופה, כתב מרטין בובר את ספרו 'אגדת הבעל שם' (1908). תוך הצגת הסיפורים המעובדים של הצדיקים החסידיים, ביקש בובר להביא להתעוררות רוחנית ביהדות האירופאית, כשהוא מכריז במפורש כי "התורות החסידיות הן בשורה של לידה מחדש. לא תיתכן התחדשות יהודית שלא מכילה בתוכה את יסודות החסידות."

בובר עיצב את האבטיפוס הנאו-חסידי: הוא מתח ביקורת חריפה על החסידות של זמנו (הוא כינה אותה "רקובה"), ומנגד תיאר בצורה אידיאלית – אולי אידיאלית מדי – את ראשית תנועת החסידות, במאה ה-18, כתקופה של רוחניות אותנטית ויצירתיות שופעת. יותר מכך: עבור בובר החסידות במהותה היתה תנועה פורצת גדרות וגבולות, תנועה שאפשר לשאוב ממנה השראה לדתיות יהודית שאינה כוללת שמירה על ההלכה. כאן האופי המודרני של החסידות מאפשר לתפוס אותה כדרך רוחנית יותר מאשר מסגרת דתית קולקטיבית.

לאחר בובר, ובניגוד לגרסה האנטינומית שלו למסורת היהודית, הציגו מנחם עקשטיין, קלונימוס קלמיש שפירא (האדמו"ר מפיאסצנה) והלל צייטלין את תשובתם שלהם למה שהם תפסו כדלדולה של הרוח ביהדות. שלושתם, דרך ערוצים שונים של התפתחות, ביקשו להחיות את החסידות האורתודוקסית, שומרת המצוות, ולהציל אותה ממה שלדעתם היה צל חיוור של תהילת עברה. מנהיגים רוחניים אלה הסכימו עם בובר שהיהדות זקוקה לריענון רוחני, הסכימו גם שהמרענן הרשמי הוא החסידות, אולם חלקו עליו בכל הנוגע למעמד ההלכה: עבורם החסידות לא אמורה לאפשר לנו יהדות ללא הלכה, אלא אדרבה – להחיות את שמירת המצוות.

האדמו"ר מפיאסצנההאדמו"ר מפיאסצנה, למשל, דיבר על כך שיש לחזור אל "החסידות האמיתית", שבשונה מהחסידות שמצא סביבו בפולין של שנות העשרים היתה "לבביית ונפשיית", ולא יבשושית וקרה. הוא יזם הקמתן של חבורות רוחניות שיתרגלו יחד פרקטיקות של דמיון מודרך ומדיטציה אינטרוספקטיבית אותם פיתח. במקביל אליו קידם מנחם עקשטיין בספרו 'תנאי הנפש להשגת החסידות' תפיסה על פיה "תכלית החסידות" היא "הכרה בטוחה ופנימית", דהיינו מסע רוחני שבמסגרתו החסיד מגיע מתוך עצמו לראייה של האלוהות הממלאת את העולם. באשר להלל צייטלין, הוא דיבר על "מהפכה רוחנית", ואימץ, אחרי שנים בהן לא שמר מצוות, את החסידות כתרופה משיחית לחברה שנקרעה לגזרים על ידי מלחמה.

דוגמאות גלעיניות אלה לתופעה מחזיקות בתוכן את שני הזרמים המקבילים של הנאו-חסידות לאורך ההיסטוריה של התפתחותה. מחד נראה יהודים שאינם שומרי מצוות הנחושים להביא להתחדשות רוחנית אשר במסגרתה הפרט יתקן את נפשו, ובמקרים אחדים אף הקהילה כולה תעבור תהליך של הרמוניזציה. נאו-חסידות אנטינומית זו תפרש את המקורות החסידיים בצורה שתיתן לגיטימציה לרוחניות בעלת אופי אישי ופסיכולוגי, אשר לא רק שלא תטריד עצמה בסמכות ההטרונומיה של ההלכה או בזו של הרבנים, אלא אף תתנגד להן באופן מפורש, בראייתה אותם כ"יבשים", "ארכאים" או "רודניים".

מאידך גיסא נפגוש רבנים ומנהיגים רוחניים אורתודוקסים, אשר בהכירם בכך שצורות הפולחן המסורתיות אינן מפתות חלקים גדולים מהאוכלוסייה היהודית המודרנית, יבקשו להעשיר את חיי הדת על ידי גיוס תנופה ותחכום ממקורות החסידות בתחילתה. אלה לעיתים קרובות גם יעצבו את התורות הרוחניות שיציעו בעזרת ידע שהם רכשו ממקורות לא-יהודיים, מדעיים או רוחניים, או אף יעטרו את מה שהם מציעים בלא יותר מאשר כותרת של פרקטיקה מיסטית מסורתית (למשל, "התבודדות"), בעוד שאת התוכן שלה הם יחליפו במתודה פופולרית מתוך ההיצע הרחב של רוחניות הניו-אייג'.

פריחה ושגשוג

לפני שנמשיך אל התפתחותם במחצית השנייה של המאה העשרים, הייתי רוצה לעמוד על המהות המשותפת של הנאו-חסידות, מהות שנמשכת דרך שני זרמים אלה, מתחילת התופעה ועד ימינו. בפשטות, לכל צורות הנאו-חסידות יש לוז מהותי משותף: כולן מנויות על תפיסה מודרנית מאוד של הדת, כזו שניתן לאתר את שורשיה בעבודותיו של וויליאם ג'יימס (או רחוק יותר בעבר, של פרידריך שליירמאכר). תפיסה זו מציבה את החוויה הדתית כלבה הפועם של הדת, ואת חיי הנפש של המאמין כמוקד העליון של הדרמה הדתית.

בהמשך לכך ניתן לראות ששני הזרמים של הנאו-חסידות ידגישו את מערכת היחסים האישית והאינטימית עם האלוהות, ועבור שניהם הפרט הנאמן לעצמו, המתרגש, האותנטי והאקספרסיבי הוא האידיאל-טיפוס של האינדיבידואל הדתי. אנו חוזים, אם כן, בשני המקרים, באימוצו של המפנה שביצעה כבר החסידות מן התיאוצנטרי אל האנתרופוצנטרי ומן ההיסטורי אל הפסיכולוגי, וכל זאת כחלק מהמיקוד המודרני באינדיבידואל.

למרות שהנאו-חסידות החלה בראשית המאה העשרים, רק מאז שנות החמישים, אחרי ההתאוששות הקולקטיבית ממוראות מלחמת העולם השנייה, נראו הניצנים הראשונים של עניין פופולרי ברוחניות בקהילות יהודיות. על אדמת ארצות הברית השלווה והפורייה פיתחו רבנים והוגים כאברהם יהושע השל, מנחם מנדל שניאורסון, זלמן שחטר-שלומי, שלמה קרליבך, ארתור גרין, ארתור ווסקו, אריה קפלן ואחרים את הפרשנות האישית שלהם לחסידות, ובכך סללו נתיבים חדשים ליצירה ולשימוש באוצרות החסידות בהווה.

ר' זלמן שחטר-שלומיגל זה של נאו-חסידות, עשיר ורחב הרבה יותר של מהראשון, מתאפיין בהעמדתן של קהילות ותנועות שלמות השמות במרכז חייהן מוטיבים נאו-חסידיים. כך למשל, תנועות ה- Chavurah וה- Jewish Renewalבארה"ב מייצגות את הפלג האנטינומי של הנאו-חסידות, ומבקשות להחיות את הרוחניות היהודית שלהם בעזרת אוצרות חסידיים. ר' זלמן שחטר-שלומי הוא המנהיג הבולט ביותר של הזרם הזה, ומביא ידע נרחב של הרוח והפרקטיקה החסידית, יחד עם נכונות מוצהרת ללמוד מדרכים רוחניות אחרות (בעיקר בודהיסטיות וסופיות). היהדות הניו-אייג'ית האמריקאית, שמכונה לעיתים "אגף המחקר ופיתוח" של היהדות, צובעת את החברה היהודית בארה"ב, והשפעתן רחבת היקף גם בקהילות שאינן רואות עצמם קשורות קשר כלשהו לתופעה.

גם חב"ד הציגה נאו-חסידות משל עצמה, כאשר פיתחה, תחת הנהגת הרבי מליובאוויטש, את מוסד ה"שלוחים" שמטרתו קירוב והחזרה בתשובה של יהודים חילונים (ובסופו של דבר, הבאת המשיח). חב"ד משתמשת בגמישות ובשמחה החסידית על מנת להוות מעין גשר בין העולם החרדי לזה החילוני, וכדי לחזק את עולם ההלכה בכלל ואת המנהגים החסידיים של חב"ד בפרט.

ורייציות ישראליות

מאז שנות התשעים אנו עדים לתחייה מרשימה של זרמי ברסלב (או, ליתר דיוק, נאו-ברסלב) בעיקר בישראל, כאשר דמויות מרכזיות כגון עופר גיסין, ארז משה דורון, ישראל יצחק בזאנסון ושלום ארוש הופכות בעזרת אלפי תלמידיהן את מרבית חסידות ברסלב לכזו המורכבת מבעלי תשובה. דמויות אלה, פעמים רבות יותר מורים רוחניים מאשר רבנים, מציעים סוגים חדשים של קהילה, פולחן ואף "מדיטציה" (המונח בו משתמשים בזאנסון ודורון), תוך עיבוד תורותיו של ר' נחמן על מנת להתאימה לטעמים העכשוויים. פרץ יצירתי של אמנות הוא חלק מהתופעה בישראל, כאשר זמרים, מוזיקאים ומשוררים המזוהים עם ברסלב מושכים קהל רב ועניין תקשורתי ער, והופכים רעיונות נאו-חסידיים לנפוצים.

בישראל נמצא גם גרסה לאומנית ואתנוצנטרית של נאו-חסידות. הרב יצחק גינזבורג, שלו תלמידים ומעריצים רבים בין הקהילה החיה במרחב הלימינלי של מפעל ההתנחלויות והמכונה "נוער הגבעות", מציג פרשנות רדיקלית של התורה המיסטית של חסידות חב"ד, המבוססת על אתוס רומנטי ואקספרסיביסטי, ועושה שימוש מתוחכם ביסודות קבליים וחסידיים בכדי להתוות מודל אורגני ומלוכני של האתנוס, המונהג על ידי המשיח והנענה לחוקי התורה (על פי פרשנותו של גינזבורג). צעירים הרואים בו רועה רוחני מטפחים נאו-חסידות המציגה קרבה אל הטבע, שאיפה ליצירתיות וביטוי אישי, והמקדמת שוביניזם לאומי וגזענות. החיפוש אחר אותנטיות לעיתים מוביל את חבריה אף לפעולות אלימות בשם ערכים אטביסטיים ושבטיים כנקמה וקשרי דם.

לסיכום, ניתן לטעון שתנועת החסידות מספקת משאבים רוחניים לחלק גדול מהתחייה הרוחנית היהודית של זמננו. אם ניקח מצב זה כמובן מאליו לא נוכל להבין מה היה חסר בקבלה הלוריאנית, בתנועת המוסר ואפילו בהלכה שלא אפשר לשדות התרבותיים האלה לתפוס את אותו מקום. כפי שכתבתי לעיל, אופייה המודרני, שכולל דגש על הפרט ועל חייו הנפשיים, אחראי ללא ספק לעדיפות של החסידות על זרמים יהודיים אחרים אלה של המסורת היהודית בכל הנוגע להעשרת חיי יהודים בהווה. מצד שני, כפי שראינו, בדיוק הממשק בין החסידות לבין אותם זרמים אחרים, השונים ממנה באופיים, מאפשר כיום עושר וגיוון בין זרמים שונים של נאו-חסידות.

:

פורסם בשני חלקים (א, ב) באתר אבי חי.