מעבר להלכה – על קובץ מאמרים חדש

מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, עורכים: יעקב ידגר, גדעון כ"ץ ושלום רצבי, עיונים בתקומת ישראל 7, הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2014, 625 ע"מ, 96 ש"ח.

לא קל להיות אתאיסט ישראלי בימינו. מכל עבר יהודים המגדירים עצמם "חילונים" מעידים על אמונה איתנה באלוהים ומפגינים עיסוק עירני במסורת. מזה עשרים וחמש שנה הולך ומתעצם גל שוצף של "חזרה למקורות", נהר מים רבים הממלא אפיקים שונים ומגוונים, החל מלימוד גמרא מתוך גישה פלורליסטית ועד תקשור וקבלת מסרים מלמעלה מדמויות מסורתיות כאר"י הקדוש או משה רבנו.

מצד שני, בדיוק מאותה סיבה גם לא פשוט להיות שומר מצוות בימינו, שהרי עד שסוף סוף קמים ושבים האחים התועים אל נחלתם, במקום לעשות להם רב הם עושים להם רבה, ולפעמים אפילו שמאן. ונעוץ סוף הדבר בתחילתו: שיבה אל המסורת היא מניה וביה לא מסורתית. בחברות מסורתיות אף אחד לא הולך לשום מקום, וממילא איש לא שב. החברה הישראלית מגלה אפוא את המסורת מחדש ועל כן גם מחדשת בה. בכל הנוגע לדת היהודית מוקד המתח, כמו גם נקודת המפתח, היא תמיד ההלכה.

קובץ המאמרים החדש, מעבר להלכה, נוגע בדיוק בנקודה זאת. העורכים, יעקב ידגר, גדעון כ"ץ ושלום רצבי אספו אוצר של מאמרים על מגוון נושאים העוסקים בדיאלוג הפעמים הססני פעמים בעל-בתי של היהודים הישראליים הלא-אורתודוקסים עם מסורת אבותיהם. המאמרים דנים ביהדות מסורתית, בציונות, בדתיות "רכה" (כלומר נזילה ופרטית) וברוחניות העכשווית. הם נמשכים החל מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, אם כי מירב תשומת הלב מוקדש לדור האחרון, אשר בו כאמור הפך העניין הלא-אורתודוקסי במסורת לרנסאנס אמיתי. זוהי התקופה בה היהדות הישראלית מתאפיינת ב"נזילות מרובת פנים", כפי שמנסחים זאת העורכים בהקדמתם.

כדי להבין עד כמה שונה היחס החילוני היום למסורת אתחיל בדוגמא ממאמרו של רון מרגולין. המאמר, תחת הכותרת "האם היה יוסף שכטר מבשר הרוחניות החדשה בישראל?", מתמקד בדמותו של אותו מורה מפורסם מתיכון הריאלי בחיפה שאסף סביבו חבורה של צעירים, שהפכו מתלמידיו בכיתה לתלמידיו בדרכי הרוח. הקבוצה הקימה ב-1961 את יודפת, ישוב שיתופי בגליל שהיה חלוץ הישובים המבוססים על אתוס רוחני. חלומו של שכטר היה שתלמידיו יכוננו במקום צורת חיים יהודית-רוחנית חדשה, בה תוקדש תשומת לב לחגיגת מועדי ישראל בצורה רליגיוזית, יתרגלו מדיטציה ויוגה בהקשר יהודי ויעדכנו מונחים וערכים מסורתיים לתפיסה מודרנית ורוחנית.

בכך אין ספק, כפי שמרגולין טוען, שהוא הקדים בהרבה את זמנו וצפה את הבאות. הטרגדיה של ד"ר שכטר היתה שזמנו אכן לא היה מוכן לבשורתו: תלמידיו ביודפת פנו דווקא לדרך הרוחנית שלימד המורה הרוחני הארמני גיאורג איבנוביץ' גורדייף, עליו שמעו בכלל ממשה פלנדרקרייז, מחלוצי הרפואה האלטרנטיבית בארץ. גורדייף הציע רוחניות פסיכולוגית ומטריאליסטית למדי, ואילו עבור שכטר קיום רליגיוזי ופנייה כלפי האלוהים היו העיקר. עבור גרודייף למסורת היהודית לא היה מה להציע; עבור שכטר היא היתה הבסיס והבניין. אף ששכטר המשיך להיות איתם בקשר, המשבר בינו לבין יושבי יודפת לא אוחה מעולם.

מה קרה מאז ועד היום, כאשר הרוחניות העכשווית בישראל נצבעת באופן רחב בתכלת-לבן? כפי שמסבירה רחל ורצברגר במאמרה "רוחניות של חיפוש ויהדות של בחירה", תהליכים כלכליים וחברתיים שעברו על ישראל בשנות התשעים הביאו לחדירתם של ערכים אינדיבידואליסטים וליברלים, כמו גם להיחלשותה של המדינה כקולקטיב בעל סמכות ערכית. הנראטיב הציוני ההגמוני התפורר, וממילא החלוקות שעמדו בבסיסו – "חילונים" מול "דתיים" – נחלשו גם הן.

אפשר להוסיף כאן שהתפוררות הנראטיב הציוני השאירה חלל בדיוק בלב הזהות היהודית-חילונית, שהרי הציונות התיימרה לעצב יהודי חדש בעל לגיטימציה היסטורית ועתיד פוליטי. אבדנו של יהודי חילוני זה הוא שדוחף ישראלים בני זמננו לקושש זהויות יהודיות אלטרנטיביות, אם בחזרה להלכה וחזרה בתשובה ואם בחיפוש רוחני או תרבותי חדש במקורות המסורתיים.

במאמרה מתמקדת ורצברגר בנציגים של ההגמוניה לשעבר, צעירים אשכנזים חילונים, שהחלו בחיפוש אחר ישראליות חדשה, פוסט-ציונית ופוסט-חילונית. היא כותבת על שתי קהילות רוחניות שפעלו בין 2000 ל-2006, קהילת "המקום" של ר' אוהד אזרחי וקהילת "בית חדש" של ר' מרדכי גפני, ומבארת כיצד גיבשו אלה "חילוניות רליגיוזית" המוצאת במקורות מסורתיים כקבלה וכחסידות משאבים להתחדשות רוחנית ובנייתה של זהות יהודית-ישראלית חדשה.

כפי שכותבת מריאנה רוח-מדבר במאמרה בקובץ, במהלך העשור שבו היא חוקרה את שדה הניו-אייג' בארץ אכן חלה בו "התייהדות" ניכרת. מרוחניות עכשווית גלובלית עברה ישראל לרוחניות עכשווית "גלוקלית", דהיינו כזו בעלת מאפייני עומק הדומים לתופעה הכללית במערב, אולם בגרסאות לוקליות, המתכתבות עם המסורת היהודית. כך למשל, תקשור ישויות רוחניות, תופעה פופולרית במעגלי הניו-אייג' העולמי, מתקיים גם בישראל, אולם כאן יתקשרו לא לוחמים אמיצים מיבשת אטלנטיס האבודה, אלא את המלאך רפאל או את דבורה הנביאה. רוח-מדבר מזהה "ניכוס גובר של היהדות ונינוחות רבה ביחס לניכוס זה", זאת לעומת ניכור או יראה שניתן היה למצוא בקרב ישראלים חילונים אשכנזים בעבר.

מאמריהם של אירה קיזל ואסף ליבוביץ' לוקחים אותנו לעבר האוכלוסייה המסורתית, יוצאת ארצות האיסלאם. קיזל כותב על כשלונה של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' לסחוף אחריה את הציבור המזרחי. כמעט עשרים שנה אחרי הקמתה שינתה הקשת את השיח סביב הציבור המזרחי, והעלתה את התודעה על האפלייה האשכנזית כלפיו. אולם גישתה האנטי-ציונית, ההומניסטית, החילונית והאוניברסאלית לא איפשרה לציבור מזרחי משמעותי להיקשר אליה. זה ברובו העדיף זהות ציונית, אתנו-לאומית ומסורתית-דתית.

אסף ליבוביץ' מסמן את עלייתו של פלח מזרחי חדש: "מסורתיים רוחניים". מתוך ראיונות עם אחד-עשר ידוענים ישראלים המגדירים עצמם "מסורתיים" (לאה שבת, קובי אפללו, גולן אזולאי ועוד) הוא מראה שהמסורתיות של אלה באה לידי ביטוי לא רק בנאמנות למנהגים מסורתיים, אלא גם בחיפוש רוחני המבקש התפתחות ואף טרנספורמציה פנימית. ניכרת כאן אפוא חריגה מהדגם המסורתי הותיק והשפעה של הרוחניות העכשווית גם על מעגלים אלו. ליבוביץ' מחזיק שכיוון שפרטים אלה קשורים גם למסורת הם מציגים שילוב ייחודי של שיח ליברלי ואינדיבידואליסטי עם תפיסה קהילתית ואתנו-לאומית.

מאמרים אחרים בקובץ מחזקים את הרושם שבעשרים השנים האחרונות חל שינוי סוחף בשדה הדתי בישראל, כזה שמוביל מדתיות קולקטיבית לפרטית וממבנה של "זרמים" שונים ומוגדרים למנעד פלואידי ומגוון של זהויות דתיות. כך, אסף שרעבי מתייחס לתנועת התשובה, ומראה שבעוד שבשנות השבעים והשמונים חוזרים בתשובה שאפו להסתפח לחברה החרדית, החל משנות התשעים החזרה בתשובה מתאפיינת בדתיות "רכה", כהגדרתו, דהיינו פרטית יותר, דקדקנית פחות והמסרבת להיות מוגדרת בזרם מסויים.

אנה פרשיצקי כותבת על הפופולריות הגוברת של טקסי חיים מחוץ לרבנות. כותרת מאמרה, "המצאת טקסים יהודיים: טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל", מדברת בעד עצמה: יותר ויותר ישראלים אינם מוכנים להפקיד את טקסי המעבר שלהם בידיה של הרבנות הראשית, ומבכרים לערוך טקסים אלו בעצמם. ההפרטה העצמאית של שירותי הדת מאפשרת להם גם לחדש בהם, דבר הבא לידי ביטוי לעיתים בהחלפת המילה "אלוהים" בברכות במילה אחרת ("העולם", "ההוויה"), ופעמים רבות בהפיכת הטקס להדדי יותר מבחינה מגדרית, אם לא שוויוני ממש. לעיתים החופה עצמה נערכת בידי אשה, בין אם רבה לא-אורתודוקסית ובין אם עורכת טקסים חילונית. בטקסי לוויה חילונים הקדיש המסורתי מוחלף בקדיש "חילוני" המעניק ערך מוסף לאדם, לא לאל.

במאמר "היכוני לביאת המשיח-הגבר" זורקת אורית הירש אור על תופעה מרתקת: נשים יהודיות חילוניות שמשתתפות בפעילויות שונות של קהילות חב"ד המשיחיות, אולם ללא כל כוונה להתחיל לקיים מצוות. נשים אלה, מגלה הירש, מחפשות זיווג, לא גאולה. בהתחברותן לחב"ד הם שואפות ללמוד כיצד להיות רעיות ואמהות טובות, ועל ידי כך למשוך אל חייהן בן זוג. רבני חב"ד משתפים פעולה משום שעבורם זיווג יהודי הגון ממילא מקרב את ביאת המשיח. מאמרה של הירש מצביע לא רק על טשטוש הגבולות המתגבר בין מגזרים שונים, אלא על מצוקתן של נשים הסובלות מחוסר הבהירות שקיימת בחברה החילונית בזמננו באשר לקודים מיניים ורומנטיים. אותן נשים "חוזרות בתשובה" אך ורק בכל הקשור לנורמות של זוגיות, וזאת כדי לפתור עבור עצמן בעיה בתחום הזה.

הכרך 'מעבר להלכה' רואה אור בעתו. התמורות המקיפות שעוברת החברה הישראלית בזמננו זוכות לתשומת לב רגישה ולתיאור מדוייק במאמריו השונים, והוא מצליח לנסח אמירה מחקרית ואנליטית שמהווה תרומה חשובה לתחום. הקורא במאמרים השונים אינו יכול שלא לבחון מחדש את הקטגוריות הישנות שבהן הוא מחזיק, כגון "חילונים" ו"דתיים" או "מסורת" ו"מודרנה", ובכך הוא יוצא בוודאי נשכר. שני המאמרים האחרונים, של יעל גילעת ודרור בורשטיין, עוסקים באמנות ומהווים קינוח מתוק ומלבב לעושר המחקרי, שבהגיעו אליהם הקורא עדיין משתדל לעכל.

פורסם ביום שישי מוסף 'ספרים' של הארץ.

צוק אתני, לאום איתן

מימין ומשמאל מדברים לא מעט על מבצע 'צוק איתן' כקו פרשת מים, בין אם פוליטי, חברתי, דתי או תקשורתי. דומה שמשהו אכן קרה במסגרתו, שהוא הביא "רוח חדשה" על אף שמבחינה צבאית לא היה שונה בהרבה ממבצעים קודמים בעזה. אני שותף להערכה הזאת, אם כי לדעתי לא מדובר בהתפתחות של דבר חדש, אלא בנראות ברורה יותר של תהליך שמתרחש ומתעצם מזה יותר מעשרים שנה. התהליך הזה קשור ל"רנסאנס היהודי" שעובר על ישראל, אולם ההתעוררות היהודית הזאת עצמה מחולקת בתוכה לשני ערוצים מרכזיים שמהם ראינו בתקופת 'צוק איתן' רק אחד.

בחנו למשל את הכרוניקה הבאה: זה התחיל בתפילה שנשא הרב דוד סתיו בתוכנית הבוקר של אברי גלעד והילה קורח לשלום שלושת החטופים. אחר כך ינון מגל נזף בח"כ ג'מאל זחאלקה על שחלק על זכותם של היהודים לארץ ישראל והתעקש ש"כתוב בתורה שזאת הארץ שלנו". לקראת הכניסה הקרקעית לעזה הופץ מכתבו של אל"מ עופר וינטר שהמריץ את חייליו להכות באויב "אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל", ובמהלך הקרבות חזינו בשר הביטחון מניח תפילין במשרדו.

לנוכח מראות אלוהים אלה כתב רענן שקד בטורו השבועי ב'7 ימים' (8.8) כי "משהו בחילוניות היהודית נסדק וקרס סופית במערכה הזו. אם יש מפסידים במלחמת עזה האחרונה [...] מדובר בזהות החילונית של ישראל ושל צה"ל." מנגד שר החינוך פירון מדבר על המבצע כמביא תחת כנפיו "מהלך רענן ויחודי, מהלך שיש בו גיבוש של זהות ציונית ומוסרית כאחד [...] לצד מהלך השנאה וההדרה." ובמידה מסויימת שניהם צודקים.

אז מה היה לנו כאן? לכאורה, אפשר לייחס את כל היידישקייט הזה לאותה התעוררות יהודית מגוונת בה חילונים מגלים מחדש את מורשתם התרבותית-דתית, זו שמתאפיינת בין השאר בבתי מדרש פלורליסטים ובנאו-קבלה. אולם זו תהיה טעות. אנו חוזים כאן בתופעה שונה (גם אם מקבילה), שכן מדובר לא בעניין תרבותי או רוחני שמגלים חילונים בתכנים יהודיים על מנת להעשיר את זהותם ולנכס לעצמם מחדש את המסורת. כאן מדובר כתפיסתו של הקולקטיב כאתנוס, ובחיבור לדת היהודית כהעצמתו של "העם" כאחד ומאוחד אל מול האויב.

במילים אחרות, ההתעסקות שאנו חוזים בה כאן בדת מגיעה למען מטרה פוליטית, והיא הדגשת אחדותו של העם (היהודי). כמו נמר הממתין לשעת כושר כדי לזנק, המבצע בעזה הביא זרמי מעמקים שבחשו בשקט ובאיטיות עד כה לפרוץ על פני השטח ולהפגין בגאון את עצמתם. זרמים אלה מורכבים מנייטיביזם והדתה (ועבור היהדות הדתה היא תמיד גם הלאמה), ומסמנים שלב חדש בהפיכתה של הדמוקרטיה הישראלית לדמוקרטיה אתנית.

כיצד הגענו עד הלום?

בספרו The Triumph of Israel's Radical Right מתאר עמי פדהצור את התהליך בו "הימין הרדיקלי הישראלי הישן", שדיבר על ארץ ישראל השלמה במונחים של ריבונות וביטחון (למשל, מפלגת צומת), הוחלף ב"ימין הרדיקלי החדש", שנושא את שם ה' ומדבר על נחלת אבות. הימין הרדיקלי החדש מחזיק בתפיסה אתנו-לאומית, בה העם היהודי – ולא האזרחים הישראליים – מהווים את בשרו של הגוף הפוליטי במדינת ישראל. כיום ימין רדיקלי אתנו-לאומי זה שולט בחלקים נרחבים של הפוליטיקה הישראלית, כולל כמובן במפלגת השלטון (אלקין, דנון, רגב, לוין, חוטובלי, פייגלין). על פי פדהצור:

באמצע שנות התשעים, שנית ספורות אחרי ההתנקשות בכהנא, הזרעים האידיאולוגים שהוא שתל וטיפח במשך שנים החלו לפרוח. הימין הקיצוני החדש, שהפך לתופעה האידיאולוגית המשמעותית ביותר בישראל כיום, מאוחד על ידי סדר יום שעל פיו העקרונות הדמוקרטיים של המדינה כפופים לעקרונות האתנו-יהודיים. [... במחצית העשור הראשון של שנות האלפיים] המדינה נסחפה בגל של אולטרה-פטריוטיזם. [... ואחרי מבצע עופרת יצוקה] גל הפטריוטיזם הפך במרחב הציבורי לשיטפון חסר תקדים של נייטיביזם ופופוליזם, בהנהגת תנועת 'אם תרצו'." (עמ' 205, 208)

יש כאן אפוא תהליך מתגבר שאפשר לתארו כאתניפיקציה של הישראליות. פדהצור מתמקד בשדה הפוליטי, אבל אני חושב שאפשר להבין את עלייתה של התפיסה האתנו-לאומית בצורה ברורה יותר אם ננתח את התהליכים החברתיים שעברו על החברה הישראלית מאז שנות השמונים. מחקרים שונים ורבים עמדו על השינויים בכלכלה ובתפיסה הכלכלית, בשדה המשפט ובמצב המדיני שגרמו מאז שנות השמונים לנטישתו של האתוס הרפובליקאי-קולקטיביסטי שאפיין את שלטון מפא"י-מפד"ל ואת החברה בישראל עד אז, ועודדו את עלייתו של אתוס ליברלי ואינדבידואליסטי. בעקבות אימוצה של כלכלה נאו-ליברלית, תהליכי הפרטה מקיפים, כניסתם של כוחות השוק הגלובליים ועלייתם של ענפי היצור עתירי הידע התפתח בישראל במהלך שנות השמונים משק פוסט-תעשייתי המתאפיין במה שמכונה קפיטליזם מאוחר או היפר-קפיטליזם.

להתפתחויות בתחום הכלכלי התלוו מקבילות בתחום התרבותי והחברתי. חדירתו של ההיגיון התועלתני והצרכני השפיעה גם על השדה האידיאולוגי והערכי בישראל. התפיסה הציונית הקולקטיביסטית בה הגוף הפוליטי מוגדר על ידי הדמוקרטיה הישראלית על אזרחיה (תוך שאיפה לאחדם על ידי "היתוך") ועל ידי אידיאולוגיה לאומית אחידה התפוררה לכדי פסיפס רב-תרבותי, מסגרת ליברלית ואתוס אינדיבידואליסטי-הישגי. במילים אחרות, לא רק המשק הופרט.

את תחילת סופו של הסטטוס-קוו הדתי אפשר למקם בראשיתו של התהליך הזה, וממילא גם את החיפוש החופשי והמגוון של העשרה תרבותית, רוחנית ו"זהותית" במקורות היהדות. אבל זו רק תולדה אחת של ההתפתחויות הנ"ל. עבור מי שהיה מעוניין לשמור על זהות קולקטיבית אחידה, ובעיקר עבור המבקשים את "אחדות העם" כלפי פנים וכלפי חוץ הכריח התהליך הזה לחפש מקורות אחרים, אלטרנטיבים לציונות, כדבק אידיאולוגי מאחה ומאחד. כאן נכנסת היהדות לא כדת, אלא כאתנוס. במילים אחרות, כריאקציה להתפוררות של הקולקטיב ולליברליזם עלתה התפיסה האתנו-לאומית.

נשים לב שהן עבור חילונים שמתעניינים ביהדות כחלק מחיפוש תרבותי או רוחני והן עבור חילונים שזקוקים ליהדות כקרקע אתנית לגיבוש סולידריות ופטריוטיזם (שלא לומר ג'ינגואיזם) מדובר בתחליף נדרש שבא למלא את החלל שהותירה התפרקותה של הציונות כאתוס קולקטיבי. אסור לשכוח שהציונות המדינית באה להציע תחליף ליהדות כדת, "יהודי חדש" שהוא חילוני ולאומי ודמוקרטי וסוציאליסטי. עם אבדנו של זה מתעורר צורך לגבש זהות יהודית חדשה. זו יכולה לעלות מתוך עיסוק מחודש ופלורליסטי במקורות, או מתוך תפיסה נייטיביסטית של היהדות כאתנוס. שני הזרמים האלה סותרים (או משלימים) אחד את השני בכמה היבטים, אולם מקורם באותו תהליך והם עונים על צרכים דומים.

על שני הזרמים האלו כתבתי בפירוט רב יותר במאמר שעתיד להתפרסם בגיליון אקדמות הבא, ולא אאריך כאן. ברם מה שצריך להיות מובן הוא שמבצע 'צוק איתן' העלה לתודעה והדגיש באופן חסר תקדים את הזרם האתנו-לאומי שהלך והתעצם בעשרים השנים האחרונות. התופעות המוזכרות בפסקה השנייה של רשימה זו ואחרות אינן אלא חלק מהקריסה של הזהות האזרחית של הישראלים היהודים החילונים אל תוך הזהות האתנית שלהם, כאשר זו האחרונה מהווה בסיס "אמיתי", "טבעי" ו"אותנטי" יותר מאשר כל הגדרה פורמלית של שיח משפטי דמוקרטי-ליברלי. ההתייהדות הזו והחזרה למסורת מאפשרת בד בבד זהות יהודית חדשה-ישנה שעולה מתוך הציונות החילונית המתפוררת, ואחדות פשוטה, פטריוטיזם ולעיתים ג'ינגואיזם אל מול האויב בעתות מלחמה.

נספח: שתי הערות לגבי השמאל הישראלי

קודם כל, במלחמה הזאת הוא חטף מכות. אסור לעבור על כך לסדר היום וראוי לשים לב היטב לתופעה: לא היה מדובר במקרים חריגים פה ושם, אלא בהתארגנויות מכוונות ומתוזמרות להיאסף בקרבת מפגיני שמאל, לזרוק בקבוקים ואבנים ואף לארוב למפגינים בדרכם הביתה בכדי להפליא בהם מכות, לפעמים תוך שימוש בנשק קר. אין כאן "התפרצות של זעם". זה היה מתוכנן. כשאמיל גרינצוויג נרצח על ידי יונה אברושמי הייתי אמנם רק בן 9, אבל אני לא זוכר אלימות כל כך שגרתית ושכיחה מהימין כלפי מפגני שמאל מאז ועד הזמן הזה.

מה קרה כאן? אם אנחנו מדברים על פריצתה על פני השטח של אתנו-לאומיות אפשר להבין למה מתרחש רצח על רקע לאומי-אתני כמו זה של מוחמד אבו ח'דיר, אבל כיצד נפרש אלימות כלפי יהודים? ההסבר יכול להיות פשוט למדי: המשתמשים באלימות כלפי אנשי שמאל אינם רואים בהם חלק מקבוצת הבית. עבורם הם אינם חברים מלאים ב"עם ישראל". אל תשכחו, הרי הם "שכחו מה זה להיות יהודים".

כאן אנחנו רואים איך האתנו-לאומיות חייבת לפנות כנגד עצמה, וזאת על מנת להכשיר עמיוּת "טהורה" ומלוכדת. כי תפיסת לאומיות אתנית מניחה מראש שהעם כולו הוא אחד. מי שלא מהעם שלנו חייב להיות נגדנו, ומי שנגדנו חייב להיות לא מהעם שלנו. חייב להיות לא-אנחנו. האלימות כאן מגיעה על רקע דחייה תודעתית של האלימים את מושאי אלימותם. עבורם אנשי שמאל לא זו בלבד שאינם חלק לגיטימי מהספקטרום הפוליטי במדינה (כמו הערבים אזרחי ישראל), אלא אף אינם חלק מהעם היהודי. באופן פרדוקסלי דווקא אלה המצהירים שוב ושוב על אהבתם המוחלטת ל"כל יהודי" מוציאים מכלל היהודים קבוצה לא קטנה, ודווקא מי שרואים עצמם כפטריוטים גדולים פועלים כדי לפרק את הציבור הישראלי לקבוצות שונות ויריבות. ואפשר גם לבחון את השתיקה של ההנהגה הפוליטית לנוכח התהליך המתדרדר הזה.

הערה שניה

בספרה מרחב המקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (ספר מרתק כשם שהוא תזזיתי, עשיר באבחנות ותובנות), עומדת חביבה פדיה על יחסו המורכב של הפוליטי לתיאולוגי ביהדות המודרנית. פדיה מתייחסת לחילון היהדות על ידי הציונות ומציינת כי

בשלבים הראשונים של תהליכי הלאומיות וההשכלה שעברו היהודים באירופה, המישור התיאולוגי שעבר תהליך חילון מואץ הזין את הפוליטי. בשלבים הבאים (ששיאם ב-67'), הפוליטי שהתהדק אל הממשי [כלומר, פגש את ארץ האבות בפועל – ת.פ.], והיה מעובה תיאולוגית, תוך כדי מחיקת הרפרן הדתי, שב ועבר תהליכי הדתה והשגבה בידי הציבור האמוני בארץ. בשלב השלישי, וככל שהשבר בממשי מתברר, מתחולל תהליך נסיגה והיפרדות של השמאל החילוני מן המבנים המורשים של לאומיות כטרנספורמציה של דת, וכאן נפער הפער בין שתי הקבוצות, הדתיים הלאומיים והחילונים הציוניים, שהיטיבו ללכת יחד בתחילת הפרוייקט הציוני. (עמ' 90)

פדיה מסבירה כיצד הציונות, שהיתה כאמור לעיל מתחילתה פרוייקט של חילון היהדות, בלעה אל תוכה את שטחי יהודה ושומרון, מה שהביא את הציונות הדתית להפוך את המדינה לכס האל בעולם, דהיינו להשתלטותה של התיאולוגיה הקוקיסטית על הציונות הדתית. בשלב השלישי מתברר שאפעס יש ביהודה ושומרון עוד עם, ושגם אם בלענו קשה לעכל את ארוחת המלכים הזאת. בשלב זה נסוג חלק מהשמאל החילוני לא רק מהרצון להחזיק בשטחים, אלא מהציונות בכלל, דהיינו מכל תפיסה לאומית, ומאמץ תפיסה קוסמופוליטית פוסט-לאומית (והדבר קשור באופן עמוק גם לתהליכים הכלכליים-חברתיים שתיארתי לעיל כמובן. וראו גם ניתוחיו הדומים של שלמה פישר שכתבתי עליהם כאן וכאן).

אלא שנסיגתו של השמאל החילוני מהציונות משחקת לידיהם של הדתיים הלאומיים, שהרי הציונות מתחילתה היתה כאמור פרוייקט של חילון היהדות. באופן בלתי נמנע עם החלשות הציונות החילונית מתעצמת הציונות הדתית, תרתי משמע. יחד איתה מתעצמת גם אותה תפיסה אתנית על פיה מדינת ישראל היא קודם כל הלאומיות האתנית של היהודים ולא דמוקרטיה ייצוגית (בעלת אופי יהודי). מי שחשב שזניחת הציונות תביא לליברליזציה וקוסמופוליטיות טעה אפוא פעמיים: הן מבחינה של התעוררות חיפוש זהות יהודית (תרבותית, רוחנית) אלטרנטיבית לזו הציונית-חילונית, והן מבחינה של העצמת הציונות הדתית והתפשטותה של התפיסה האתנו-לאומית.

ייתכן שבזה, אגב, צודקים המבקרים את השמאל מהימין הדתי, וזאת באומרם שהשתלבות אמיתית במרחב תהיה לא על ידי מסמוס קטגוריות הזהות והפיכתנו כולנו לקוסמופוליטים, אלא דווקא מתוך הכרה בזהויות הדתיות והאתניות וכינון של יחסים בין-אתניים מתוך כבוד הדדי (שיכול, אגב, להתקיים בד בבד עם איבה הדדית). כמובן שעמידה על הכרחיותה של הדמוקרטיה הליברלית ועל כיבוד זכויותיהם של כלל התושבים מהירדן לים היא תנאי שאין להתפשר עליו, אבל נדמה לי שהניסיון לארגן שמאל אינטרנציונלי המבוסס רק על קטגוריות זהות של מעמד או אזרחות (ולא לאום או דת) מועד לכישלון.

כפי שכתב לאחרונה עפרי אילני, אותה "פנטזיה של שמאל עממי-אורגני [...] מתרסקת שוב ושוב, כיוון שיש בה מעט מאוד כנות." חוסר הכנות כאן הוא חוסר הנכונות להכיר בשאיפותיהם הלאומיות ובזהויותיהם האתניות והדתיות של הישראלי והפלסטיני (ולפעמים גם בזהותו העדתית של הישראלי), תשוקות וזהויות שאינן המצאה או דמיון ואשר רובם המוחלט לעולם לא יפרדו מהן. יש לחשוב איפה על השתלבות מתוכן, לא על הטהרות מהן.

היפה כשלעצמו, האהבה כשלעצמה

אני יודע ששתי רשימות באותו יום זה מוגזם, ולכן מבקש את התנצלותכם מנויים יקרים כשאני מפנה אתכם עכשיו למאמר שלי שהתפרסם באתר 'אלכסון'. מאמר לכבוד ט"ו באב, על האהבה.

אני מזהיר מראש: המאמר הזה שונה באופיו מהצורה שבה אני בדרך כלל כותב. מדובר בעצם במסה קצרה שבה נעשה ניסיון למצוא את נקודת ההשקה בין כמה שורות שיר של קאלידאסה, אולי גדול משוררי הודו הקדומה, לבין שורה מה'אניאס', יצירתו של ורגיליוס, אולי גדול משוררי רומא העתיקה. שניהם מדברים על איזושהי כמיהה, על געגוע שעולה בנו למראה דבר יפה, או למרגש האהבה. על עצירה קצרה, על התעלות, על יקיצה. ובאמת, הכוח היחיד שיכול לחבר בין הודו לרומי, בין מזרח ומערב, חייב להיות האהבה.

המסה כאן.

דידו ואניאס בפרסקו מפומפיי

היזידים – חשש מהשמדת עם

המאמר להלן התפרסם היום במדור הדעות של 'הארץ' ונכתב יחד עם עידן בריר, דוקטורנט להיסטוריה של המזה"ת בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ומומחה ליזידים.

בשעה מוקדמת בבוקר יום ראשון שעבר פשטו כוחות דאע"ש על העיירה סינג'אר (שינגאל) ועל סביבותיה, כ–120 ק"מ ממערב לעיר מוסול, הנתונה זה כמעט חודשיים תחת שליטתו של הארגון. כדרכם בכל כיבושיהם עד כה, הציבו אנשי דאע"ש בפני בני מיעוטים לא־מוסלמים שתי ברירות — להתאסלם או להיהרג. השתלטות דאע"ש על סינג'אר דרמטית במיוחד ובעלת פוטנציאל להפוך לטראומטית מבחינה היסטורית, שכן רוב מכריע של תושבי האזור הם בני המיעוט היזידי, הנודעים בשיח האיסלאמיסטי הסוּני כ"עובדי השטן" או "הכופרים ביותר שבין הכופרים". לוחמי דאע"ש חסרי רחמים כלפיהם, ונראה שבכוונתם לנסות ולהכחיד את הדת העתיקה הזאת.

הדת היזידית, ששורשיה מגיעים למאות שלפני הספירה, מתאפיינת בסינקרטיזם, דהיינו שילוב יסודות שונים מדתות האזור. היזידים הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. תוך כדי התפתחותם ספגו היזידים מסורות שונות, בעיקר מהאיסלאם הסוּפי, אולם הם קיבלו השראה מכלל התרבויות השונות שרווחו במסופוטמיה. בדומה ליהדות, הדת היזידית היא דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. בדומה למוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות" (אדמה, מים, אוויר ואש). כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהים מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות מהמזרח הרחוק הם מאמינים בגלגול נשמות.

לשיא התפתחותה הגיעה הדת היזידית בימיו של השייח עַדִי בן מוסאפר, איש דת סופּי ממוצא לבנוני שקבע את מעונו בעמק לאלש בקרבת העיר מוסול, ופעל בו במאות ה–11 וה–12. שייח עדי, שקברו ניצב עד היום במקום שבו פעל המעון הסופי שלו, חידש את הדת היזידית וחתם אותה, תוך שהוא משלב בה יסודות סופיים רבים. האלוהות על פי האמונה היזידית מתגשמת בגוף, והשייח עדי הוא התגלמות אחת שלה. התגלמות נוספת שלה היא מלכּ טאווס ("המלאך הטווס"), ישות שמימית הנראית כטווס.

כאמור, שכניהם המוסלמים של היזידים לאורך ההיסטוריה ראו בהם כופרים ורדפו אותם. היזידים נאלצו לחיות במנוסה מתמדת ובמאות השנים האחרונות ביססו בהרי צפון עיראק שתי מובלעות גדולות: באזור שייחאן, סביב המקדש של שייח עדי בלאלש, ובסביבת הרי סינג'אר. למרות זאת נעשו בהם במשך השנים מעשי טבח רבים. ההיסטוריה היזידית מתארת רצף ארוך של מעשי טבח שראשיתם כבר בראשית ימי האסילאם, ואחריתם בימינו אנו, כשבכל דור ודור קמים "האחרים", ובפרט מוסלמים, על היזידים לכלותם. זולת מעשי הטבח, פגעו שליטים מוסלמים ביזידים במרוצת ההיסטוריה על ידי חילול המקדש של שייח עדי, שריפתו, ובעת החדשה גם על ידי הפיכתו למדרסה איסלאמית ולמסגד.

לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003 וכניסת אל-קאעדה לפעילות במדינה, הפכה רדיפת היזידים במדינה קשה וברוטלית מאי-פעם. האירועים הסלימו בקיץ 2007, שבו ביצעה אל-קאעדה פיגוע ראווה עצום-מימדים שהביא להחרבתם של שני כפרים יזידיים בסינג'אר ולהריגתם של כ-800 יזידים. בעקבות פיגועים אלה עלה קול זעקה מצד הקהילה היזידית שקראה לקהילה הבינלאומית להעניק לה הגנה, אך בשטף האירועים שהתחוללו בעיראק בתקופה ההיא, נשכחה במהרה הקריאה והיזידים חזרו לשיגרה המצמיתה של הנמכת פרופיל במטרה להימנע מהסתבכות עם כוחות אל-קאעדה המקומיים.

שיאם של אירועי הרדיפה נגד היזידים הגיע, כאמור, בראשית השבוע האחרון, הנסיך תחסין בכּ, מנהיג הקהילה היזידית בן 82, תיאר את האירועים האחרונים כ"האלימות הקשה ביותר שראה בימי חייו נגד יזידים. ידיד יזידי מסינג'אר, המתגורר כיום בארביל, בירת המחוז הכורדי, שעמו שוחחנו לפני כמה ימים, סיפר כי כל בני משפחתו נמלטו מסינג'אר והם נמנים עם גל פליטים המוערך בכ–200 אלף נפש, שכמחציתם נמלטו לאזור הכורדי בצפון ומחציתם לרכס הרי סינג'אר הצחיחים. הפליטים השוהים על ההר תחת מצור של דאע"ש המקיף את הרכס מכל עבריו, נאלצו להעביר את היממות האחרונות חשופים לשמש המדבר הקופחת, בלי מים, מזון ותרופות. דיווחים מן האזור מלמדים כי עשרות רבות של ילדים ועד כמספר הזה זקנים מתו בימים האחרונים מהתייבשות ומפאת החום הכבד. נוסף על כך, בלילות, פושטים לוחמי דאע"ש על הרכס בחסות החשיכה וחוטפים נשים יזידיות צעירות כדי למוכרן לזנות ולעבדות בשווקי הערים הנתונות לשליטתם בסוריה ובעיראק. הקלה מסויימת הגיעה כאשר בסוף השבוע האחרון הצניחו מטוסים של צבא ארצות הברית מים ומזון עבור הפליטים.

מיד לאחר היוודע דבר הקרבות בסינג'אר, הזהיר ניקולאי מלאדנוב, שליחו המיוחד של מזכ"ל האו"ם לעיראק, כי בסינג'אר מתחוללת טרגדיה הומניטרית, וקרא לכורדים לקלוט את הפליטים ולהגן עליהם. כוחות הפשמרגה, הצבא הכורדי, שנסוגו בבהלה בתחילה, החלו במתקפות מחודשות על האזור ובנסיונות לחלץ פליטים יזידים ולהעבירם לאזור הכורדי האוטונומי ולסוריה. הפרלמנט העיראקי הכיר ביום חמישי במה שנעשה למיעוטים הדתיים בצפון עיראק כרצח עם, ודעת הקהל העולמית גם היא התעוררה ובמספר ערים מערביות נערכו הפגנות בקריאה להצלת היזידים, יש לקוות שצבא ארצות הברית לא יפסיק מהסיוע ההומניטארי שהוא מספק להם.

ישנן קהילות יזידיות נוספות, בעיקר בגרמניה, אולם אלה חסרות כוהני דת ומסורת חיה. השמדתם של היזידים בצפון עיראק תהיה אפוא שקולה אם לא לרצח עם, בוודאי לרצח דת. הדת היזידית בסכנה מיידית, וייתכן שתיעלם בקרוב מהעולם, וזאת יחד עם מאות אלפי יזידים. מעבר להחרבתם של מקדשים ועתיקות בעלי ערך היסטורי, דאע"ש ייזכרו גם כמשמידי עמים ותרבויות. דווקא בימים אלה, יכולה ישראל, מדינתו של העם היהודי, קורבן השואה, להוות מגדלור לעולם המערבי שמהסס ומתמהמה לסייע במשבר בעיראק, ולהצהיר על כוונתה לקלוט מספר סמלי של פליטי חרב יזידים בישראל. בכך היא תסמן את הדרך לעולם המערבי וייתכן שתתרום להצלתה של תרבות עתיקה.

מלכ טאווס, אלוהיהם של היזידים

על היזידים כתבתי בעבר בהקשר שונה לגמרי כאן. בתחילת השבוע שעבר כתבתי עליהם בהקשר הנוכחי בבלוג הקטן שלי, מינים, שמשמש במה לרשימות קצרות על ענייני דיומא, ומדי פעם גם מביא רשימות ארוכות יותר שמסיבות שונות לא נכנסו לבלוג הראשי (למשל זו, או זו, או זו).

על נאו-חסידות, נאו-קבלה ועלייתו של העצמי התועלתני

2014-07-24_14453922מאמר אקדמי שלי פורסם היום בגיליון של כתב העת Alternative Spirituality and Religion Review. במאמר אני משתמש בכמה דוגמאות מהשדה הנאו-חסידי והנאו-קבלי מאז שנות התשעים כדי להציג את עלייתו של מה שאפשר לכנות "העצמי התועלתני". הכוונה היא לתפיסה עצמית המניחה את קיומו של מקור נסתר של עוצמה החבוי בתוך האינדיבידואל, שאפשר בעזרת טכניקה רוחנית או פסיכולוגית להגיע אליו ולנצל אותו כדי ליצור "הצלחה" (רוחנית, חברתית, כלכלית).

כפי שאני כותב במאמר, מדובר לדעתי בתוצר תרבותי שהוא הכלאה של רציונליות תועלתנית מבית המדרש של תנועת הנאורות, יחד עם הנחות מוצא רומנטיות בדבר גרעין רוחני, אותנטי וייחודי שנמצא לכאורה בתוך כל אחד מאיתנו. הכלאה זו מקבלת חיים במרחב הליברלי והקפיטליסטי, ובאה לידי ביטוי בחיפוש אחר "שיטות" ו"טכניקות" פסיכולוגיות ורוחניות.

כדוגמא פשוטה אפשר להביא את תפוצתם ההולכת וגוברת של ספרי Self Help. מתחילת המאה העשרים זוכים "ספרי העזרה העצמית" לחלק הולך וגדל של השוק. ספרים אלה, שעל גדילת חלקם בשוק הישראלי כתבתי לא מזמן במוסף הספרים של 'הארץ', מציעים לקוראיהם שיטה שהם אמורים לאמץ ולהפעיל כדי להגיע לשלמות נפשית, השפעה חברתית, או פשוט הרבה הרבה כסף. הפופולריות העצומה של הז'אנר הזה מצביעה על חיפושו של הפרט המערבי המודרני אחר "הוראות הפעלה" עבור עצמו, מתוך ההנחה שכל דבר בטבע, כולל הוא עצמו, ניתן ל"תפעול", ובהמשך לכך אפשר ורצוי לנצל ביתר הצלחה את משאביו הנפשיים ולמקסם רווחים במאזן החברתי/ רוחני שלו.

במאמר בדקתי כיצד העצמי התועלתני מתגלם בעיבודים עכשוויים לתורות חסידיות וקבליות מסורתיות. חקרתי את הגרסאות הפופולריות של ה"התבודדות" הברסלבית, אלו של ר' ארז משה דורון ושל ר' ישראל יצחק בזאנסון, וניסיתי להראות כיצד הם משנים את הוראותיו של ר' נחמן בעניין הזה כדי להפוך את ההתבודדות מזמן של מפגש אינטימי בין החסיד לאלוהיו לסדרה של הוראות פשוטות שבסופן אמור החסיד לזכות בשיפור עצמי. הכיוון מפסיק להיות מלמטה למעלה והופך להיות מבחוץ פנימה, וההוראות, שמשלבות רעיונות ניו-אייג'יים ממעגלי הרוחניות העכשווית הכללית, מקבלות גוון תרפויטי ולא דיאלוגי.

בחלק הבא של המאמר ערכתי את אותה בדיקה לגבי ההתייחסות העכשווית לקבלה, וזאת בכתבי 'המרכז לקבלה' של הרב פיליפ ברג ו'בני ברוך' של הרב מיכאל לייטמן (1, 2, 3), שתי תנועות של נאו-קבלה המבססות את משנתן על קבלת הרב יהודה לייב אשלג. לקחתי כנקודת ייחוס את פרשנותן של התנועות הללו למונח "קבלה" עצמו, והשוותי אותה להגדרתו של אשלג את הקבלה. כאן אנחנו מוצאים שמ"סוד" שמגלה ליהודי כיצד פועלים העולמות העליונים ומהי הדרך להשפיע ולתקן אותם, הופכת הקבלה לשיטה לטרנספורמציה פנימית, שיפור עצמי ואף "השיטה להגיע לתענוג הגדול ביותר", כדברי הרב לייטמן באחד מספריו.

לבסוף אני מנסה להכניס את הממצאים הללו למסגרת תיאורטית הסוקרת את עלייתו של העצמי התועלתני. לא מקרה הוא שהרבנים דורון, בזאנסון, ברג וליטמן מציגים כולם את אותו מודל דתי, דהיינו את הדת כ"שיטה" האמורה לעזור לנו לבצע תהליך של שיפור פנימי והעצמה עצמית. כולם פועלים בתוך אחת הפרדיגמות המרכזיות ברוחניות העכשווית בזמננו, זו של העצמי התועלתני. הפרדיגמה הזאת משלבת את מודל העצמי של הנאורות, זה שבו העצמי הינו ישות נטולת גוף הבוחנת את עצמה באופן קר ואנליטי ומסוגלת על כן לשפוט ולשפר את עצמה, עם המודל הרומנטי שמציג עצמיות פנימית עמוקה, שלכאורה יש דווקא לקלף מעליה את הניתוחים האנליטיים של התרבות ולהגיע ללוז הטבעי והאותנטי שלה. שילובם מתבצע על ידי אימוצו של ההגיון הקפיטליסטי, שמכוון אותנו ליחס אינסטרומנטלי כלפי העולם וכלפי עצמנו, ושמשתמש במודל העצמיות הבוחנת כדי לתפעל ולשפר את העצמיות הרומנטית הפנימית (תוך התעלמות מכך שמדובר בכפילות משונה ואף סותרת של עצמיות).

עם הפיכתם של אמיתות רוחניות לסחורות בשוק הגלובלי של הניו-אייג', הפך המחפש הרוחני המערבי בתורו ליזם המשקיע מאמץ על מנת להעצים את משאביו הפרטיים. כדי לעשות כן הוא זקוק לשיטה, לטכניקה, וזאת הוא מוצא בעיבודים עכשוויים למסורות רוחניות מהעבר. על ידי תפיסת המהלך הזה נוכל להבין כיצד זרמים שונים ומגוונים ברוחניות העכשווית פועלים למעשה על פי מודל דומה, ומציגים את אותו היגיון אינסטרומנטלי המעצב תורות רוחניות לכדי טכניקות תועלתניות.

המאמר יצא כחלק מגליון שכולו מוקדש לרוחניות העכשווית בישראל. את הגיליון ערך שי פררו, שגם הקדים דברים וכתב בו מאמר על נאו-פגאניות נשית בישראל; ג'יימס לואיס, העורך הכללי של כתב העת, תרם מאמר על הפיצול הפנימי בקהילה הסיינטולוגיה בישראל; עינת רמון כתבה על תרומתם של הרב שלום נח ברזובסקי, ימימה אביטל והרב שלום ארוש לשיח הרוחניות הטיפולית בישראל; גליה צבר כתבה על זהויות דתיות נזילות בקרב מהגרי עבודה אפריקאים בתל אביב; ויותם יזרעאלי כתב על יסודות של חילוניות ודת במעגלי שירה בישראל.

אני לא יכול לפרסם את הגרסה הרשמית של המאמר – כתב העת רוצה שתשלמו כדי להוריד אותו מכאן. אבל המאמר בגרסה טקסטואלית זהה כאן ב-pdf, כאן ב-scribd, וכאן בחשבון האקדמיה.קום שלי.