החוק החדש באינדיאנה וההיתר לבעל עסק לסרב לסייע לחתונת להט"בים

חוק חדש שיכנס לתוקפו ביולי באינדיאנה, חוק "חופש הדת", נועד לכאורה להגן על חירות אמונותיהם הדתיות של תושבי המדינה, אולם נתקל בביקורת חריפה משום שהוא נתפס כרשיון להפלות כנגד להט"בים. החוק לא נועד להפלות להט"בים רק בגין היותם להט"בים, אולם כנראה יאפשר לבעלי עסקים לסרב לתת שירות לזוגות חד-מיניים שיבקשו להתחתן – למשל לבעלי אולם שלא ירצו שחתונה כזאת תתקיים באולמם.

על פי הפרשנות בנ"י טיימס, החוק מאפשר לפרטים ולחברות מסחריות לסרב לתת שירות שיגרום ל"עול משמעותי" (“substantial burden”) על אמונותיהם הדתיות. אם סירובם יגיע לבית המשפט, על השופט יהיה לאזן בין העול על העמדות הדתיות שלהם לבין רצונה של המדינה למנוע אפליה. היועץ המשפטי של CNN סבור שהחוק לא יאפשר לסרב לשרת פרטים להט"בים, אבל יאפשר לסרב לסייע בכל צורה מסחרית לחתונה להט"בית. העניין כבר עורר הפגנות נזעמות של הקהילה הגאה, וגינויים מצד פעילי זכויות שונים ופוליטיקאים (למשל הילרי קלינטון). מושל קונטיקט הבטיח לחתום על צו שמבטל נסיעות מסובסדות על ידי המדינה שלו לאינדיאנה, וכך גם ראש העיר של סיאטל. טים קוק כתב מאמר שמגנה את החוק. אשטון קוצ'ר ומיילי סיירוס מצייצים בטוויטר עם הסימון #boycottindiana.

אולי זכור לכם שמקרה כזה כבר הובא לפני בית המשפט הישראלי. ב-2012 "הטילה השופטת דורית פיינשטיין קנס של 60 אלף שקלים על בית ההארחה במושב יד השמונה, שסירב לערוך את חתונתן של טל יעקובוביץ' ויעל בירן בשל נטייתן המינית. […] השופטת ציינה כי מטרת הקנס לא רק לפצות את בנות הזוג, אלא גם לחנך את הציבור הרחב לערך השוויון וכבוד האדם." (מתוך כתבתו של אילן ליאור ב'הארץ'). כאן היה מדובר באולם השייך ליהודים משיחיים, שהעניין מנוגד לאמונתם.

האם נקבל בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונות של שחורים/מזרחים/יהודים? ודאי שלא, ובישראל, כמו במדינות אחרות בעולם הדמוקרטי, יש חוקים רבים השוללים אפלייה על רקע גזעי. ומה עם בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונה בין-גזעית? כמובן, אותם חוקים לא יאפשרו לו גם את זה. מה עם בעל אולם שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לאנשים דתיים? או לחילוניים? נדמה לי שלא נקבל מצב כזה.

לכאורה, אם כן, אנחנו לא מוכנים לאפלייה כלפי מבקשי שירות. אבל העניין לא כל כך פשוט. נדמה לי שאיש מאיתנו לא חושב שלבעל עסק פרטי (לא איש ציבור או שירות ממלכתי) אין רשות לעולם, בשום סיטואציה, לסרב לשרת לקוח. כך למשל, בארה"ב היו כבר כמה מקרים  בהם אנשי דת (לא בעלי עסקים) נתבעים לדין על סירובם לחתן להט"בים – אבסורד מוחלט לדעתי. האם עורך דין חייב לקבל כל לקוח, גם מי שלדעתו הוא עבריין חסר מוסר? האם מנתח פלסטי חייב לערוך ניתוח להגדלת חזה לכל אישה שמגיעה אליו? איך אפשר להכריח אדם פרטי לא רק לקבל לקוח שהוא לא רוצה, אלא לקוח שהוא סבור שאסור לו לקבל?

מעמד חתימת החוק באינדיאנה. במרכז מושל המדינה, מסביבו התומכים בחוק

אבל בואו נתרכז רק בענייני אולמות וחתונות. חשבו למשל על הדוגמא הבאה:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם חרדים. יש לכם בעיה דתית להשכיר את האולם ליהודים בשישי-שבת, מפני שאתם מאמינים שיהודים מצווים לשמור שבת, ואתם לא מוכנים לסייע למה שהוא מבחינתכם דבר עבירה. באופן דומה לא תשכירו את האולם ליהודים שמעוניינים בקייטרינג לא כשר. אין לכם בעיה להשכיר את האולם ללא-יהודים בסופי שבוע או שלא-יהודים יערכו קייטרינג לא כשר.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם אתאיסטים ופמיניסטים. יש לכם בעיה אידיאולוגית להשכיר את האולם לדתיים שמנהיגים הפרדה מגדרית. אתם לא מעוניינים שבאולם שלכם גברים ישבו לחוד מנשים, שהמלצרים ישרתו רק את הגברים והמלצריות רק את הנשים. אין לכם בעיה להשכיר את האולם לדתיים, אבל לא אם הם מנהיגים הפרדה כזאת. אותו דבר לגבי חתונות של צעירים, בני ובנות 17 ובוודאי בני ובנות 14. זה, באולם שלכם, לא יהיה.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם צמחונים, או אולי טבעונים. אין לכם שירות קייטרינג באולם, ואתם מאפשרים ללקוחות לשכור שירותי קייטרינג חיצוניים. למרות שאתם מתנגדים בכל תוקף לאכילת בשר, אתם מבינים שרוב האנשים אוכלים בשר, ומוכנים לקבל זוגות שמתחתנים אצלכם ומזמינים קייטרינג בשרי. יום אחד מגיע זוג ומבקש לשכור את האולם. תוך כדי שיחה אתם מבינים שהם מתכוונים להזמין קייטרינג שיגיש לובסטרים. כדי שבשר הלובסטרים יהיה טרי (וכמובן, כעניין של רהבתנות) הם גם מתכוונים להציב אקווריום עצום באולם, שבו ישחו הלובסטרים החיים, עד שישלפו ממנו ויוטלו לתוך סירי מים רותחים. לזה אתם לא מוכנים ואתם מבהירים לזוג שהם לא יהיו יכולים לשכור את האולם שלכם.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. מסיבות פוליטיות ומוסריות אתם מתנגדים בכל תוקף לשליטת ישראל ביהודה ושומרון. אתם מחרימים מוצרים מההתנחלויות, ולא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות שבאים מההתנחלויות.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם מתנגדים בכל תוקף לחתונות בין יהודים ללא-יהודים. עבורכם זה באמת לא עניין גזעני, אלא דתי/מסורתי. חשוב לכם למנוע מה שבעיניכם הוא תהליך הרסני של דילול ואף התפוגגות היהדות. אתם לא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות של יהודים ולא-יהודים.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

לא כל הדוגמאות האלה זהות, וצריך להבחין ביניהן. יש הבדל בין אפליית לקוחות על בסיס הגזע/עדה/דת שלהם לבין אפליית לקוחות על בסיס מעשיהם. ההבדל נובע מכך שהמוצא או הדת של אדם הם חלק עמוק ומהותי מזהותו, ואילו מעשיו אינם על פי רוב חלק מזהותו. חלק נכבד משיח זכויות האדם מבוסס על מה שאנחנו תופסים כמקורות של זהות ומשמעות עמוקה בחיינו. חופש הביטוי, למשל, חשוב לא רק עבור חברה בריאה בה מתקיימים ריבוי דעות ויכולת לביקורת עצמית, אלא גם מפני שיכולתו של אדם לבטא את דעותיו היא נדבך מרכזי בתפיסתו העצמית, בכבודו הסגולי. כך גם חופש הדת והמצפון, או באופן הכי פשוט השלמות הפיזית של גופנו.

לכן חוסר נכונות להשכיר אולם למי שמבשל לובסטרים אינו שקול לחוסר נכונות להשכיר אולם ליהודים. גם רצונו של אדם לשמור שהאולם שלו לא יחלל שבת, או לא יגיש מזון לא כשר, אינו אפליה לא הוגנת של לקוחות, אלא הגנה על האמונה הדתית שלו.

ומה עם חרם על מתנחלים? נדמה לי שכאן העניין מורכב יותר. יש אנשים שישיבתם ביהודה ושומרון היא חלק עמוק מזהותם. הם לא רק חיים בשטחים הכבושים – הם מתנחלים. כך הם תופסים את עצמם, זה חלק מרכזי בזהותם, הם רואים זאת כערך עליון ועל כך גאוותם. מצד שני, נראה לי שהזהות המתנחלית חלשה יותר מזהות יהודית או מזהות להט"בית. יש כאן מקרה ביניים. האם מותר להפלות מתנחלים לרעה ולא לעשות איתם עסקים? כשחוקק בישראל חוק החרם, האוסר על קריאה לחרם על בסיס מקום מגורים, רבים (כולל אני) ראו בו ניסיון מגונה ואנטי-דמוקרטי לאסור על התנגדות לגיטימית לכיבוש. נראה שאנשים רבים סבורים שמותר לבעל עסק פרטי (או לצרכן) להחרים מתנחלים רק מפני שהם מתנחלים.

ללא ספק, הומוסקסואליות היא עניין של זהות, ולא של פעילות מינית. נטייה מינית נחשבת כיום יסוד עמוק באישיותו של אדם, וממילא מימד מרכזי בתפיסתו העצמית ובכבודו הסגולי. לכן אנחנו כל כך מתרעמים כאשר מפלים לרעה להט"בים – משום שההגיון בבסיס שיח הזכויות מוביל אותנו למסקנה שיש להם בתור מי שהם זכויות שוות.

האם על כן אסור לאדם פרטי לסרב לתת שירות להומוסקסואלים שמעוניינים להתחתן? נאמר שאותו אדם מוכן להשכיר את האולם שלו למסיבת יומולדת של הומו או לסבית. אין לו בעיה עם הומוסקסואליות בפני עצמה – הוא לא הומופוב. השאלה היא האם עלינו לחייב אדם להשכיר את האולם שלו ספציפית לחתונה חד-מינית, כלומר לביצוע של מעשה שהוא מחזיק שאינו מוסרי ו/או בניגוד לציוויי האל.

הבה נשווה את זה לאדם שאינו מוכן להשכיר אולם לחתונה שיש בה הפרדה מגדרית. בכך הוא בעצם מדיר מהעסק שלו חרדים ואת רוב הציונים-הדתיים. האם זה מותר? יכול להיות שאנחנו חושבים שזה אסור, ושעלינו לחייבו. אולי אנחנו חושבים גם שאסור לסרב להשכיר אותם לחתונה חד-מינית, ועלינו לחייב פרטים שהדבר עומק בניגוד לתפיסת העולם שלהם להשכיר את האולם שלהם.

מצד שני, יכול להיות שאנחנו חושבים שאסור לסרב לחתונת להט"בים אבל מותר לסרב לחתונת חרדים. אני חושב שזו עמדה לגיטימית, אבל צריך להבין שהיא יוצאת מתוך תפיסה ליברלית מסויימת ונושאת אג'נדה ליברלית מסויימת. מדובר בקידום של אג'נדה שבבסיסה שיח הזכויות המתפתח, כאשר העמדה היא שאל המקום אליו הגיע שיח הזכויות בזמננו – זה המקום אליו החוק צריך לנוע. מותר לסרב לארח חתונת חרדים משום שהם פוגעים בזכויות נשים, ואסור לסרב לארח חתונת להט"בים משום שאין לפגוע בזכויותיהם להתחתן. מנקודת מבט אחרת יהיה אפשר לומר שיש כאן אג'נדה של חילון המרחב הציבורי, בדומה לחוק האוסר כיסוי הפנים בבורקה בצרפת או חוק האוסר בניית צריחי המסגדים בשוויץ, דהיינו חוק הדורס באופן מודע מצווה דתית מסויימת (במקרה זה איסור נישואים חד-מיניים), וזאת על מנת לקדם מרחב ציבורי חילוני יותר.

זו לא העמדה שלי, אבל אני כאמור חושב שזו עמדה לגיטימית. מה שהייתי רוצה להדגיש הוא שזאת עמדה. כלומר שיש כאן מטען אידיאולוגי (נאמר, המקדם דמוקרטיה ליברלית ו/או חילוניות). לכן באותה מידה צריך להכיר בכך שאין כאן משהו שהוא מובן מאליו, ושייתכן – ואף רצוי – פולמוס ציבורי בין העמדה הזאת לעמדות נגדיות.

דחיית לקוחות דתיים או להט"בים משום שאופי החתונות שהם מנהיגים הוא לא מוסרי לדעת בעל האולם תיתפס ככל הנראה על ידי הנדחים כדחיית זהותם, ולכן היא מעשה קשה מאוד. עם זאת, בהחלט אפשר לטעון שהדחייה היא לא של דתיים או להט"בים, אלא רק של המעשה הספציפי שהם עושים בנישואים. כמובן שגם המעשה הזה מגיע הרבה יותר עמוק אל תוך זהותם מאשר אכילת לובסטרים מורתחים מגיעה אל תוך זהותו של האוכל. יש כאן ביטוי הרבה יותר מהותי של "מי שהם". ועם זאת, אפשר לטעון שזה עדיין לא הופך את דחיית החתונה שלהם לדחייה שלהם. יכול בעל האולם לטעון שאין לו שום בעיה עם שומרי מצוות או הומואים, אלא רק עם אופן נישואיהם.

גם להקשר יש חשיבות כאן. אם הציבור המופלה המדובר הוא ציבור קטן וחלש ומוחרם על ידי רוב החברה, יש טעם שהחוק יגן עליו. לדוגמא, אילו להט"בים היו נדחים על ידי 90% מאולמות האירועים, ולא היתה להם אופציה סבירה לערוך את חתונתם, היה מקום לחוק שיגן עליהם ויכריח בעלי אולמות להשכיר להם את אולמם. נדמה לי שהמצב הוא הפוך: בעלי אולמות שלא מוכנים להשכיר אולמות ללהט"בים הם מיעוט, והעמדה הדתית-מוסרית שהם אוחזים בה הופכת לדחוייה יותר ויותר בחברה המערבית של זמננו. ראו לעיל את רשימת המוחים כנגד החוק החדש באינדיאנה.

אני חושב שזכותם של להט"בים להתחתן, כלומר שמדובר בזכות בסיסית, ולכן אני חושב שיש לדרוש מהמדינה לאפשר חתונות חד מיניות על פי חוק (אני מקווה לכתוב על זה מבחינה עקרונית מתישהו). מצד שני, אני חושב שבמצב הנוכחי, בו לא חסרים אולמות ועורכי חופות שישמחו לארח או לערוך חופה חד מינית, יש לאפשר לבעלי עסקים פרטיים לשמור על אמונותיהם ולסרב לערוך חתונות חד-מיניות בבתי העסק שלהם. זאת משום שיש לחברה אינטרס וגם חובה לאפשר לפרטים לשמר ולבטא את הכרתם הדתית ו/או המוסרית בחופשיות.

הסוגייה הזאת אינה פשוטה. היא מערבת דת ופוליטיקה, מוסר פרטי ודין משפטי. היא מערבת תפיסה חברתית מסויימת עם תרבות פוליטית מסויימת, וגם עם ניתוח הקשרי של המצב העובדתי בשטח. החוק באינדיאנה שמתיר לאנשים פרטיים לסרב להשתתף, כבעלי עסק, בחתונה להט"בית, מגן על מושג הטוב הפרטי שלהם, וזה חשוב. הוא לא מונע מהם את הצורך להצדיק אותו, אם יידרשו, בבית משפט. הוא גם לא מונע מחאות, ואף חרמות, על ידי הקהל הרחב כנגדם. אני חושב שיש כאן איזון נכון.

:

(תודה ליעל פלד על הערותיה המחכימות לגבי טיוטה של רשימה זו. כמובן שכל הדעות והטעויות כאן הן שלי.)

על שני זרמים מרכזיים של יחס ליהדות בחברה הישראלית כיום

גיליון אקדמות החדש מוקדש ל'זהות יהודית', ומכיל מאמרים מעניינים רבים (ראו תוכן כאן). המאמר שלי, הפרטת הדת וקידוש האומה: קריסת הקולקטיביזם הציוני ותולדותיה, מנסה לשרטט שני תהליכי עומק, מנוגדים ומשלימים, המתרחשים בחברה היהודית בישראל בשני העשורים האחרונים, שניהם בקשר בין אזרחים יהודים ליהדותם.

הראשון הוא התעוררותו של עניין פלורליסטי וליברלי במסורת מצד חילונים והתגוונות הביטויים הדתיים בחברה הדתית. במילים אחרות, הפרטת הדת והפיכת חלקים מהמסורת היהודית (בעיקר התלמוד, הקבלה והחסידות) למקורות להשראה, ללימוד ולחיפוש רוחני עבור רבים, ובמקביל שבירתה של החברה הדתית לזרמים שונים ומגוונים.

התהליך השני הוא עלייתו של גל אתנוצנטרי ולאומני בשכבות רחבות של העם, שמחליף עבור רבים את הזהות היסודית שלהם מזהות "ישראלית" לזהות "יהודית". היהדות כאן נתפסת לא כגוף של ידע, לא כתרבות, אפילו לא כדת, אלא כאתנוס, והיא משמשת ליצירת לאומנות-אתנית המבססת את החברות במדינה על שבטיות ולא על אזרחות. במסגרת התעצמותה של התפיסה האתנוצנטרית, ובביטוי מרכזי שלה, אני מציג במאמר את הכמיהה חדשה אל הר הבית ובית המקדש.

את המאמר כתבתי באפריל 2014, כלומר כמעט לפני שנה. הרבה לפני שיאו של גל העלייה להר הבית, הבחישה הפוליטית בעניין (מירי רגב, משה פייגלין – זוכרים?), וניסיון ההתנקשות ביהודה גליק. לצערי הוא מפורסם רק עכשיו, אחרי שהדברים נרגעו ומעט נשכחו. בכל מקרה הוא מכניס את העניין להקשרו הרחב.

המאמר כולו כאן ב-pdf.

ביום חמישי זה יתקיים ערב לכבוד צאת הגיליון, בו ידברו רבים וטובים, ראו מודעה להלן.

2015-03-09_142802

פוסט-בחירות: המפתח להבנת נסיקתו של נתניהו בימים האחרונים של מערכת הבחירות

אגיע ישר לעניין: המפתח שדרכו אפשר להבין מה קרה כאן בימים האחרונים, ובעיקר אתמול, הוא זהות. זאת המילה, זאת המהות. בבחירות האלה שאלות של זהות קיבלו משנה תוקף, והן אלו שבסופו של דבר הכריעו את הכף, ובצורה דרמטית. אישית אני מתבייש שלא ראיתי את זה בא, וגם אני טעיתי כשחשבתי שסלידתו ומיאוסו של חלק עצום מהציבור (גם בימין) מנתניהו יתנו סיכוי ממשי להחליף את השלטון. טעיתי כי לא הבנתי עד כמה עמוק חודרת הפוליטיקה של הזהויות בזמן הזה בישראל.

ניקח לשם התחלה את הדוגמא המובנת מאליה: הוגים, יוצרים ופעילים מזרחים שמצביעים ש"ס עושים זאת כמובן רק מתוך תודעה של זהות. הסיסמה "מזרחי מצביע למזרחי" אומרת הכל. גם אם יש כאן רצון לקדם השקפת עולם סוציאליסטית, היא משנית לעיקר, והעיקר הוא העצמה שבטית. כך קיבלנו חילונים, אנשי בוהמה ופעילות פמיניסטיות שמצביעים/ות למפלגה דתית, עממית ופטריארכאלית במובהק. בהכללה, לא הערכים של המפלגה עמדו לנגד עיניהם, אלא הבטחתה לייצג/לשמר/לרומם זהות מסויימת.

גם הבית היהודי, שהתיימרה לייצג כל-ישראליות חדשה, העמידה את הקמפיין שלה על מימד הזהות. סיסמת ה"לא מתנצלים" המצויינת שבחרה לעצמה שיחקה על שני רבדים של זהות: מול הימין האתנוצנטרי בכלל, שנמאס לו מההגמוניה לכאורה של השמאל הקוסמופוליטי ("האליטות הישנות" וכו'), ומול הציבור הציוני-דתי, שנושא רגשות נחיתות בני עשרות שנים מול החילונים. בנט הבטיח לציבורים האלה עמידה גאה והעצמה של זהותם (היהודית/דתית), והצליח למשוך אליו רבים. הקמפיין שלו עלה על שרטון בפרשת אוחנה, והתחיל לשקוע כאשר לא השכילו שם לשנות את הגישה – אי אפשר להמשיך לצווח ש"לא מתנצלים" כאשר, בפשטות, כן מתנצלים. כל האוויר יצא מהבלון.

גל אתנוצנטרי

שתי הדוגמאות לעיל הן רק מקרים פרטיים של מגמה רחבה הרבה יותר, שלמרות שהיא בהחלט אינה נסתרת, את השפעתה, בעיקר בימים האחרונים של מערכת הבחירות, לא הצליחו הסוקרים והאנליסטים לזהות. זו המגמה שבמרכזה עומדת לא הזהות המזרחית ולא הזהות הציונית-דתית, אלא בפשטות הזהות היהודית. ככזו גם לא מדובר ביהדות כדת או כתרבות, אלא ביהדות כאתנוס, או כלאומיות אתנית.

נתניהו ניצח בבחירות האלה לא מפני שהוא עצמו אהוד על רוב העם, ולא מפני שהאידיאולוגיה שמפלגתו מקדמת (ללא מצע) עדיפה בעיני רוב העם, לפחות לא בכל מובן מפורט ומושכל. נתניהו ניצח משום שהוא הבטיח לבוחריו שהוא ישמור עליהם מפני כוחות המאיימים (לא רק על קיומם, אלא) על יהדותם.

הסיפור הזה ישן ואין טעם להרחיב עליו. נאמר רק שנתניהו, מתחילת דרכו, זיהה נקודת תורפה בשמאל הישראלי, והיא החיבור המורכב יותר במקרה הטוב, והחלש יותר במקרה הרע, לזהותו היהודית. לחישתו לרב כדורי ב-1999 על כך ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" היא ביטוי מילולי לתפיסה על פיה השמאל הישראלי מחובר פחות לשורשיו הדתיים, הלאומיים, וממילא גם הגיאוגרפים. לכן השמאל מוכן לוותר על מימדים מאלו, בעוד הימין מחזיק בהם בנחישות.

ולתפיסה הזאת יש במה לאחוז. השמאל באופן מהותי והיסטורי הוא ביתם של הערכים האוניברסלים, ולמרות שיש ודאי שמאל לאומי, הזדהות עם הפרטיקולרי (הלאומי, הדתי, האתני) היא לבו הפועם של הימין. עם התחזקותה של הכמיהה לזהות פרטיקולרית מתגלה נקודת התורפה האלקטורלית הזו של השמאל.

כתבתי כבר ברשימות שונות שעל ישראל עובר מאז שנות התשעים גל אתנוצנטרי מתגבר. אין כאן גילוי מרעיש אלא הישענות על מחקרים ותובנות שגדולים ממני הניחו בעבר (הנה מאמר מקיף שלי על כך שיצא עכשיו – אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב). הגל האתנוצנטרי הזה מספק את הדרישה לזהות שעולה עם התפשטותו של הקולוניאליזם התרבותי של הקפיטליזם האמריקאי (למרות שכמיהה לזהות מובחנת לא ממש צריכה סיבה כדי להתעורר).

על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב עד לא מזמן בהצלחה רבה נפתלי בנט, והוא זה שאיפשר לו להגיע בסקרים של תחילת מערכת הבחירות ל-17 מנדטים ולחלום אפילו על ראשות הממשלה. על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב גם נתניהו, אבל אצלו היא לא הספיקה כדי להתגבר על הסלידה והעייפות של חלקים גדולים מאוד מהעם ממנו.

נקודת המפנה של מערכת הבחירות

יאיר גרבוז מתעמת עם ד"ר הני זובידה בתוכנית 'חדשות לילה' של ערוץ 2כך היה עד לשבוע האחרון. כשהגיעו הסקרים האחרונים, החל מיום שלישי שעבר, והראו שלא רק שהליכוד מפגר אחרי המחנה הציוני, אלא שהרשימה (הערבית) המשותפת הופכת למפלגה השלישית בגודלה, החלה להתפשט בציבור ההכרה שיש סיכוי אמיתי למהפך, ושלשמאל יש סיכוי טוב לעלות לשלטון. דבריו של יאיר גרבוז, ובעיקר האפקט התודעתי של מפלגה ערבית גדולה, עוררו חרדה לשלום הזהות היהודית של "ישראל". רון גרליץ כתב בעבר שהאלימות שהיתה בקיץ כנגד ערבים-ישראלים נבעה דווקא מההצלחה הגוברת של האינטגרציה שלהם בציבוריות הישראלית. כך גם כאן: הנראות הפתאומית של הערבים הישראלים, ההכרה שהם דווקא משחקים את המשחק הדמוקרטי, והיטב, נתפסה כאיום על הזהות היהודית של המדינה (אורי וולטמן איבחן את העניין בסטטוס קצר).

נתניהו זיהה את החרדה הזאת היטב, והפך אותה למנוף עבור הקמפיין שלו. שוב ושוב הוא איים שבמצב הנוכחי הליכוד יאבד את השלטון לטובת "השמאל והערבים". דיבורים על ממשלת שמאל בתמיכת הרשימה המשותפת הופצו ממטה הליכוד. דמותו של אחמד טיבי החלה להופיע בין הרצוג ללבני במודעות הליכוד. נתניהו חזר על המסר באדיקות דתית, ועבור ציבור עצום סימני העשן בשמיים אותתו סכנה לזהות היהודית של המדינה. השיא הגיע בצהרי יום הבחירות, כאשר הוא הוציא את ההודעה (בוידאו, בכתב, וגם רצה שתשודר במסיבת עיתונאים) ש"המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים."

זה הספיק כדי לשנות את התמונה מקצה לקצה. תוך זמן קצר נוספו לליכוד עד עשרה מנדטים של יהודים ישראלים שחרדים לזהותה היהודית של ישראל, ששוכנעו שרק הוא ורק ליכוד גדול יהיו יכולים לשמור עליה.

בבחירות האלה נתניהו היה בבעיה קשה, ומהבחינה הזאת העיתונאים והסוקרים שהצביעו על כך לא טעו. הוא לא יצא לשוק מחנה יהודה ללא תקשורת מפני שהוא חשב שיתקבל בשאגות אהדה. הוא לא יצא לבליץ ראיונות איומים ותחנונים מפני שהוא היה בטוח בניצחונו. הוא לא אמר לאנשים בסביבתו שהוא בבעיה קשה סתם כי בא לו להלחיץ אותם. ובעיקר, הוא לא היה צריך לשבור ימינה, עד הסוף ימינה, עד הימין של כהנא, כי הניצחון היה אצלו בכיס. נתניהו השיג את הניצחון הזה רק במאה המטרים האחרונים של המרוץ, ומהבחינה הזאת הסקרים שיקפו את המציאות. הוא הצליח לשנות את המגמה במאה ושמונים מעלות כאשר השתמש באיום על הזהות היהודית של המדינה כדי למשוך מצביעים.

מסרונים ששלח הליכוד - אספה דפנה אידלסון

מסרונים ששלח הליכוד – אספה דפנה אידלסון

מה יכול השמאל לעשות

כאמור לעיל, לשמאל יש חולשה מובנית כאשר הוא ניגש לשאלות של זהות. עופר זלצברג פרסם אתמול פוסט מצויין על הסיבות לדעתו לכשלון המחנה הציוני, ובין השאר כתב כי

האסטרטגיה נכשלה גם כי המחנה הציוני לא הצליח – אפילו לא ניסה – להציג חזון להתמודדות עם סוגיית הזהות היהודית במדינת ישראל. הוא התמקד בישראליות ובציונות ולא הקדיש די תשומת לב ליהדות. ויש מצביעים רבים בישראל של 2015 שמבחינתם זה העיקר. גם אלו שתומכים באג'נדה הכלכלית חברתית שהציב הרצוג לא יכלו לעבור אל המחנה הציוני מבלי שתהיה להם תחושה ברורה שניתן לסמוך על המחנה הציוני בחינוך ילדיהם להיות יהודיים. שניתן להפקיד בידיו את האתגר ההיסטורי של הבטחת ההמשכיות היהודית בישראל.

שורשיו המשפחתיים של הרצוג דווקא היו יכולים להוות חומר גלם טוב מאוד כדי לייצר תחושה שכזאת, אולם לא נעשה כאמור אפילו לא ניסיון בכיוון. העובדה שאין במפלגה אף חובש כיפה גם אינה מסייעת, בלשון המעטה. עד שלא תוקדש תשומת לב אמיתית, מתוך רצון אמיתי, לסוגיית הזהות היהודית, תמיד יתחיל השמאל הציוני מעמדת חולשה. עד שהשמאל לא יהיה מסוגל לספק זהות – יהודית, ישראלית – בעלת מטען רגשי מובחן, הוא לא יצליח לסחוף אליו את רוב הישראלים שמעוניינים בכך, שדורשים זהות כזאת.

כשהיתה מפא"י ידעה תנועת העבודה ההיסטורית להציג זהות יהודית מוצקה. בן גוריון עם אהבתו לתנ"ך, נשיאת ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית על נס, התפיסה הרפובליקאית-קולקטיביסטית של "העם" והמדינה – כל אלה, למרות המימדים השליליים מאוד שלהם, איפשרו לרבים כל כך להזדהות עם המפלגה. ייתכן שהתיקון המתמשך בכשלים שבעמדות האלה הביא לנסיגה חריפה מדי מהזדהות עם המימדים החיוביים שלהם.

אז מה עושים? לא מספיק להגיע אל הכותל רגע לפני הבחירות. צריך קודם כל לשנות את התפיסה. להבין שזהות יהודית זה חשוב (אגב, באמת חשוב, לא רק טקטית, וראו להלן). בנוסף, צריך לעמול על צירוף חובשי כיפה למפלגה (משהו, אגב, שיאיר לפיד הבין היטב (בצירופו של שי פירון כסגנו, בצירופה של רות קלדרון כנציגה של זהות יהודית נוספת) ומקבל את הדיבידנדים עליו עד היום). צריך לדבר על "יהדות" (וכמובן, "יהדות" יכולה להיות מאוד ליברלית ומאוד דמוקרטית, מאוד "ואהבת את הגר", "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח", מאוד "אחרי רבים להטות". אבל צריך לדבר על זה). וצריך שיו"ר המפלגה יהיה דמות שהציבור רואה את הקשר שלו או שלה לנושא. כאמור, אצל הרצוג זה היה יכול להיות קל למדי, אבל לא נעשה. ולמנהיג ממוצא מזרחי יש כאן עדיפות ברורה מסיבות ברורות.

מהבחינה הזאת אנשי שמאל שסבורים שהפיתרון למצוקת המחנה הוא איחוד שורות עם אזרחי ישראל הערבים טועים. לא מבחינה ערכית, כי ודאי שדגש על אזרחותנו השווה, על שיתוף פעולה כלל-אזרחי ועל דחיית אפלייה מטעמי אתנוס הוא הגיוני וראוי מבחינה דמוקרטית וליברלית. אבל אלא אם יקרה שינוי תודעתי בעל מימדים מרקסיסטים בעם ישראל, רוב הציבור ימשיך לחשוב אתנית ולא מעמדית. צריך להבין: עבור רוב הציבור היהודי בישראל הזהות היהודית – שלו, של ילדיו ושל מדינת ישראל – היא מרכיב יסודי מרכזי וחסר-תחליף בכל תמונת עולם או שאיפה עתידית. המשך ההתכחשות לזה היא טעות.

הבעיה של מרצ

כתבתי על חברים חובשי כיפה ברשימה, אבל צריך להבין שזה לא באמת עניין של יצוג, אלא של תדמית. לכן גם הדיבורים על כך שמרצ, למשל, לא מתחברים אל שכבות רחבות מפני שאין במפלגה יצוג שלהן הוא שטות ממדרגה ראשונה. ראשית, כי מרצ היא כנראה המפלגה שיש בעשרת המקומות הראשונים שלה את הגיוון הגדול ביותר מבחינה עדתית ומגדרית. ושנית, כי הבוחרים לא מחפשים ייצוג. הם מחפשים זהות (לכן התלונות על מרצ לא יפסקו לעולם). וזה מה שמרצ לא נותנת להם, ואולי לא יכולה לתת להם.

מרצ במובן הזה בבעיה קשה. המפלגה הזאת, שלה נתתי את קולי בעצמי, חרטה על דגלה שמירה וקידום של זכויות אדם ואזרח. מדובר בהצהרה ברורה על קידום זכויות אוניברסליות. לא לאומיות, לא אתניות, לא עדתיות. דהיינו לא רק שמרצ לא מקדמת זהות מובחנת, היא מפרקת זהויות מובחנות, וזאת לטובת תפיסה של ערכים שנמצאים מעל לזהויות הללו. היא אוניברסליסטית, קוסמופוליטית, פוסט-זהות-פרטיקולריסטית. היא מציגה שיח של זכויות אזרח חוצה לאומים ותרבויות, לא שיח של לאום או מגזר המוצב אל מול זכויות של אחרים ותרבויות אחרות.

מהבחינה הזאת, דווקא ככל שמרצ יפכו יותר אוניברסליים, כלומר דווקא ככל שהם ייצגו מגוון רחב יותר(!) של זהויות ועדות בחברה הישראלית, כך הם יהפכו לפחות אטרקטיבים עבור ציבור שמחפש לא את האוניברסלי, אלא את הפרטיקולרי. כך, לו מרצ היו (חלילה) על טהרת האשכנזים, הם היו אולי בוגדים ביומרתם לשיתוף ושוויון, אבל מושכים מצביעים שהזהות האשכנזית חשובה להם. מזווית אחרת, כשמרצ היו אנטי-חרדים הם הצליחו יותר כי הם עוררו ומשכו את הזהות החילונית-אתאיסטית. כשהם נמנעים מהתקפות נמוכות על הציבור החרדי, כפי שנמנעו (בצדק) במערכת הבחירות הזאת, הם מאבדים מצביעים מהציבור שהזהות החילונית-אתאיסטית חשובה לו.

הבעיה של מרצ קשה יותר מזו של מפלגת העבודה, מפני שה-raison d'etre של המפלגה הוא זכויות אוניברסליות. זה לא שאין ציבור מספיק גדול שמעוניין בקידום זכויות כאלה. הבעיה היא שלקראת ההצבעה עצמה מתעוררים שיקולים נוספים, וחלקים גדולים מאותו ציבור בדרך כלל יעדיפו לתת את קולם למפלגה שמדגישה גם זהות פרטיקולריסטית. זה פשוט חשוב להם לא פחות, ואולי יותר. יש כאן גם מימד רגשי עמוק שפועל ברגע ההצבעה. גם כאן אותם חילונים ליברלים שהצביעו לש"ס מהווים דוגמא קיצונית למגמה רחבה הרבה יותר.

שמירה על תרבות פרטיקולארית איננו גנאי. היא ערך.

עבור רבים משמאל הדיבורים על זהות יהודית מעוררים חוסר נוחות. זהות פרטיקולרית מעלה דימויים של שובניזם לאומי, של אתנוצנטריזם גזעני, של נבדלות והתנשאות ויומרה מכוערת לעליונות. כמובן שכל אלה יכולים לבוא, ובאים פעמים רבות, בעקבות אימוצה של זהות פרטיקולרית. חשוב עם זאת להבין שלושה דברים: ראשית, אין שום סיבה הכרחית שאלו יבואו; שנית, הדרך למנוע את כל התופעות השליליות הללו אינו לבטל כל זהות פרטיקולרית; שלישית, לזהות פרטיקולרית יתרונות רבים.

לא אאריך בדברים. נראה לי מובן שלא כל תרבות ייחודית היא אלימה ומתנשאת, ושלא כל מאמץ לשמר על תרבות ייחודית הוא דכאני כלפי מישהו או משהו. כפי שאנחנו מזדעזעים מהחרבת התרבות הטיבטית והחלפתה בתשלובת הקומוניסטו-קפיטליסטית המיוחדת של המשטר הסיני הנוכחי, כפי שבביקורנו בהודו אנחנו מחפשים את המקומות שבהם נשמרה התרבות המקומית וטרם התעוותה לכדי סניף נוסף של המק-גלובל, כפי שנבכה את אבדן התרבות הפרימיטיבית של האבוריג'נים האוסטרלים, את התפוררות שבטי הילידים האמריקאים, את מחיקת התרבויות הציידים-לקטים באמזונס – כך גם ראוי להצטער כאשר התרבות היהודית נשחקת והופכת לסניף זיכיון נוסף של אמריקה.

תרבות פרטיקולרית היא אוצר אנושי שיש לשמר, אבל היא גם הרבה יותר מזה. היא צורך פסיכולוגי בסיסי עבור רוב האנושות. מדובר בצורך האנושי והפשוט כל כך בזהות ותרבות "ביתית", בהרגשה של המוכר והאהוב. מדובר גם כמובן בתחושת משמעות הנובעת מהיות הפרט חלק בשרשרת ארוכה, חלק ממשהו גדול ממנו. כל אלה צרכים אנושיים בסיסיים, וכל אידיאולוגיה שמצהירה על אהבת האדם אמורה להכיר בהם ולתת להם את המקום המגיע להם.

ותרבות פרטיקולרית אינה רק נפשי-פסיכולוגי, אלא גם צורך חברתי-קהילתי. תרבות פרטיקולרית מעודדת סולידריות ועזרה הדדית. היא משמשת כחומר לבניין של יצירה והגות. תרבות פרטיקולרית מספקת גם מערך ערכי ייחודי, השקפת עולם ייחודית, שבזמננו יכולים להוות נקודת מבט נוספת וחיונית מאין כמוה אל מול התועלתנות האינסטרומנטלית של השוק החופשי, אל מול רידודו של השיח המוסרי בזמננו. יש כאן משהו שראוי לשמר.

שוב, הסכנות בהעצמה של תרבות פרטיקולרית ברורות. הטענה כאן היא שמה שימנע אותן אינו התכחשות לכל תרבות פרטיקולרית, אלא שמירה עליה תוך ניתובה לאפיקים חיוביים. דווקא ניסיון להתעלם ממנה הוא הפקרתה לכוחות שישתמשו בה בצורה שלילית, שיהפכו אותה ללאומנות רדודה ויקבלו ממנו רשיון לגזילת זכויותיו של הזולת.

שוב, אלו רק ראשי פרקים. קריאת כיוון. אבל אם הניתוח שלי של מה שהתחולל כאן בימים האחרונים הוא נכון, זו קראית כיוון שהשמאל הישראלי חייב לאמץ אם הוא רוצה אי פעם לצאת מהאופוזיציה. אני משוכנע שזה אפשרי.

[תיקון 21.3.15: אני רואה שהפסקה האחרונה נחרצת יתר על המידה. לא התכוונתי לכתוב שאין כל סיכוי לצאת מהאופוזיציה בלי זה. תיתכנה קונסטלציות שונות שבהן זה יהיה אפשרי. בכל זאת, זה כבר קרה בעבר ואפילו כמעט קרה הפעם. ניסיתי להצביע על נקודת תורפה מרכזית אחת ועל הצורך לתת עליה את הדעת.]

על פרדיגמת "הקידמה" ועל סוגים שונים של מודרניות

גרבוז מתעמת עם ד"ר הני זובידה בתוכנית חדשות לילה, ערוץ 2. לחצו על התמונה כדי לעבור לשם.במאמרה אתמול ציינה רונה ברנס את שמי כאחד מה"אינטלקטואלים, או כאלה המתקראים כך", שהצהיר על עצמו שהוא משתטח על קברים ומחזיק בקמעות, וזאת כחלק מהמקהלה שתקפה את דבריו של יאיר גרבוז. היא טוענת שגרבוז בסך הכל צודק עקרונית, שהוא מפחד מדעיכתה של המחשבה הרציונלית בישראל, מבוז לערכי הנאורות, ושאכן יש קשר בין אמונות טפלות לבורות. אבהיר את עמדתי.

ראשית, גם אני מפחד מדעיכת המחשבה הרציונלית ומבוז לערכי הנאורות. עם זאת, לא זה מה שגרבוז אמר בנאומו או בדברים שהוסיף בתקשורת אחריו. גרבוז קשר בין ענייני קברים וקמעות לבין חוסר השכלה ונחשלות חברתית, וקבל על ש"אנחנו" נידונים להישלט על ידי אנשים שעוסקים באלו, ושכנראה לדעתו אינם ראויים לכך.

העמדה של גרבוז יוצאת מתוך מה שאפשר לכנות פרדיגמת "הקידמה". היא מניחה שככל שהעולם יהפוך ליותר משכיל, "מדעי", ורציונלי כך העולם יהפוך פחות שמרני, פחות מסורתי ופחות דתי. על פי תפיסה זו דמוקרטיה מודרנית היא ממילא חילונית, ושליטים דמוקרטים אינם מנשקים מזוזות.

הבעיה שלי עם דבריו של גרבוז, לבד מהמימד הגזעני שבהם, הוא שהקישור בין השכלה לחילון, בין "קידמה" לזניחת אמונה, רחוק מלהיות חד ערכי. הוא מורכב, ודרכי הביטוי שלו שונות ומגוונות. אם נתבונן מקרוב בדבריו של גרבוז נראה שהוא בעצם מתאר את תהליך החילון כפי שהתרחש באירופה, והוא בעצם מבקש מכל מי שרוצה להשתתף במשחק הדמוקרטי להפוך לאירופאי. אבל לתהליך המודרניזציה צורות רבות, ולא כולן נגמרות באבדן האמונה הדתית ובגמילה מנישוק מזוזות. ממילא יכול אדם להיות משכיל ומתקדם ועדיין לדבוק במסורת דתית, ואף בפרקטיקות שונות שנחשבות על ידי אחרים "אמונות טפלות".

אני לא מזלזל כלל וכלל בהשיגי הקידמה. כן, קידמה ללא מירכאות. יש קידמה, והאנושות היום נמצאת במקום אחר לחלוטין ממה שהיתה לפני המהפכה המדעית ולפני תהליך החילון. שני אלה עשו טוב מאוד לחברה האנושית. הטענה שלי היא כלל לא כנגדם, אלא כנגד תפיסה פשטנית שלהם, תפיסה שרואה בהם מעין חץ אוניברסלי וחד כיווני שבסופו כולנו זונחים את האמונות והמסורות הדתיות שלנו והופכים לאירופאים.

כי זה לא יקרה. מי שמצפה לזה יתאכזב, ומי שמבקש לכונן חברה על טהרת אנשים שכאלה נמצא במקום הלא נכון. כי כאן לא אירופה. באמת, במובן מאוד עמוק, כאן לא אירופה. ומה שיש להבין הוא שזה בסדר גמור. לא צריך להיות אירופה כדי לכונן חברה בריאה, ולא צריך להיות אירופה כדי לבנות מדינה מתוקנת. כן, גם דמוקרטית, גם ליברלית. אבל גם מסורתית, וגם רב-עדתית.

הסיבה לכך היא שיש יותר מדרך ביטוי אחת למודרנה, ויותר מפרשנות אחת לדמוקרטיה ולחילון. אני לא טוען שכל פרשנות היא לגיטימית ושאין הבדל בין פרשנותה של דורית ביניש לזו של אביגדור ליברמן. טענתי היא שראיית המסורת הדתית, על מנהגיה ומנהיגיה, כמכשול ודאי לקידמה ולדמוקרטיה היא מוטעית. הדת יכולה להכשיל דמוקרטיה אבל יכולה גם לשמש לה בסיס איתן. מסורת יכולה להפוך חברה לנחשלת אבל יכולה להפוך חברה למשגשגת. ואגב, גם לשגשוג צורות רבות.

הדמוקרטיה שלנו לא תהיה טובה יותר אם היא תהיה נקייה מדת וממסורת. היא תהיה דמוקרטיה מסוג אחר. ולדעתי האישית היא תהיה ענייה יותר, רדודה יותר ובסופו של דבר חלשה יותר.

נכון, כפי שכותבת ברנס, יש קשר בין אמונות טפלות לבורות. גם אני לא מעוניין שהכרעות פוליטיות יתבססו על חזונות משיחיים או שהכלכלה שלנו תונהג בידי רנטגנים ופינטואים. אבל גם האמונה שיש רק דרך אחת – חילונית – להיות אדם משכיל או דמוקרטי היא אמונה טפלה, וגם היא קשורה לבורות. לפעמים היא קשורה גם לגזענות. כדאי מאוד להתפכח ממנה.

וזה עוד לפני ששאלנו את עצמנו האם יש איזה סיכוי קטן שחלק מאמונותינו הדתיות כלל אינן טפלות.

:

התפרסם במדור הדעות של 'הארץ'

הפרדת דת ומדינה – מבוא כללי קצרצר

מאז סוף המאה ה-18 אנו עדים למאמצים שונים ומגוונים להפריד את המימד הדתי מהשדה הציבורי והפוליטי. ביסודה של ארצות הברית, ואחריה במהפכה הצרפתית, התבצעו שני הניסיונות הראשונים לנסח מחדש ובצורה ברורה את יחסי הגומלין בין הדת למדינה, כלומר להפריד ביניהן, ובשני המקרים נעשו הדברים בצורה שונה. בעוד בארה"ב התגבשה הפרדה שהדגישה את ההימנעות ממיסוד הדת על ידי המדינה, ומצד שני את הדאגה של המדינה לחופש הדת, המהפכנים בצרפת יצאו למתקפה ישירה כנגד הממסד הדתי, ופעלו לא למען חופש דת, אלא לחופש מדת.

אלו רק שניים מהדגמים המוכרים לנו של יחסי דת ומדינה בעידן המודרני. אולם לפני שנעבור לסקירת הדגמים האפשריים, נשאל את עצמנו מאיפה הגיעה בכלל הדרישה להפרדת דת ממדינה. אפשר לייחס אותה לשני גורמים היסטוריים, שהולידו שתי גישות מקבילות.

הגורם ההיסטורי הראשון הוא מלחמות הדת (הנוצרית) באירופה. הקנאות הדוגמטית של הנצרות לסוגיה גבתה מחיר עצום בחיי אדם ומשאבים במאה השנים שאחרי הרפורמציה. אירופה הבינה שהיא חייבת למצוא דרך לאפשר לבעלי אמונות שונות לחיות בשלום אלו לצד אלו. הגורם השני הוא ההכרה ההולכת וגוברת שמעשה דתי כפוי אינו מעשה דתי כלל, כלומר שכפייה דתית חותרת תחת חופש הבחירה, שהוא עיקרון דתי מרכזי במסורת המונותאיסטית המערבית. שני גורמים אלה יצרו (תוך שילובים פנימיים שונים) את התנאים שמתוכם התגבשו שתי גישות המקדמות את הפרדת הדת מהמדינה.

הגישה הראשונה שהתפתחה בעקבות זאת ביקשה למצוא את המכנה המשותף בין הזרמים השונים, ולבסס עליו את החוקה הדתית-פוליטית של המדינה. עיקרי האמונה המשותפים (למשל, "לא תרצח", או "אלוהים הוא טוב") יהיו מוגנים על ידי המדינה, ואילו ההבדלים בין הזרמים ("האפיפיור הוא ראש הכנסייה") יוותרו מחוץ למגע הממסד הפוליטי. זו גישה שמעגנת את חופש הדת בדת או במסורת, ורואה במסורת דתית גורם מיטיב עבור החברה. טובת הכלל, המבוססת על דרך משותפת, היא שעומדת מול עיניה.

הגישה שנייה מתחילה מהאינדיבידואל, ומגינה על זכותו/ה לקבוע בעצמו/ה את הגדרת "החיים הראויים", כלומר מהו הטוב העליון בחיים וכיצד יש להגיע למיצויו. היא שוללת כל התערבות של המדינה בפולמוס הציבורי שאמור להתנהל על כך, ומשאירה את העניין לפרטים המרכיבים את החברה, מתוך ביטחון שהאדם יכול לעצב את דרכו/ה בעצמו/ה ומתוך עצמו/ה. זו גישה שמעגנת את חופש הדת בהגנה על חופש המצפון של הפרט. הבחירה החופשית של האינדיבידואל, והדרישה מהמדינה להימנע מלהשפיע עליה, היא העומדת מול עיניה.

המודלים השונים

מתוך שתי הגישות האלה התפתחו ארבע דרכים עקרוניות, או ארבעה מודלים, לארגן את מערכת היחסים בין הדת למדינה במערב המודרני (לא נתייחס כאן למזרח הרחוק או לעולם המוסלמי):

  1. הפרדה חדה: חציצה חד משמעית בין המערך הפוליטי לשדה הדתי. המדינה לא מממנת, לא מתעדפת ולא משפיעה על המוסדות הדתיים. היא חופשית מהם והם חופשיים ממנה. האזרחים נקראים לבחור אם לאמץ או לדחות דת כלשהי.
  2. הפרדה תוך העדפה: המדינה נמנעת מלפקח על הדת והממסד הפוליטי אינו תחת סמכות דתית, אולם המדינה תומכת במוסדות דתיים, וייתכן שאף תומכת בדת מסויימת ולא באחרות.
  3. חילון כפוי: לא רק שהמדינה לא תומכת במוסדות דתיים, אלא שהיא מפקחת על הדת, ולמעשה מגבילה אותה, במטרה לשמור את השפעתה על המרחב הציבורי מינימלית.
  4. דת ממלכתית: הממסד הפוליטי נפרד מהממסד הדתי, אולם יש שיתוף פעולה הדוק ביניהם: המדינה תומכת ומממנת דת מסויימת, כופה חלקים ממנה על האזרחים, לא מכירה בדתות אחרות, אולם גם מפקחת על הדת, ומסדירה בכוחה את יחסי הגומלין בינה ובין המרחב הציבורי.

תפיסות עולם שונות עומדות מאחורי כל אחת מהמודלים הללו. התומכים בליברטניאניזם או בניטרליות ערכית מוחלטת מצד המדינה (צאצאים של הגישה השנייה הנמנית לעיל) יתמכו במודל ההפרדה החדה. על המדינה להבטיח את האוטונומיה האתית של הפרט, ולהשאיר את המרחב הציבורי חף מכל אידיאולוגיה רשמית. כיום נמצא את המודל הזה, בורייציה מסויימת, בארצות הברית.

מודל ההפרדה תוך העדפה ייבחר על ידי ממשיכיהם של הגישה הראשונה לעיל, התומכים בראייה קהילתנית של החברה, המחזיקים שדרוש לחברה אתוס משותף, הכולל על פי רוב מימד דתי, על מנת לשגשג בכל המובנים. הדת לא כפויה על הציבור, אבל המדינה תומכת בביטוי דתי מסויים, וקובעת אופי מסויים למרחב הציבורי. ברמות שונות נמצא את המודל הזה באנגליה, בשוודיה או ביוון, אשר בכל אחת מהן יש כנסייה אחת רשמית וממומנת.

את המודל השלישי, מודל החילון הכפוי, אנחנו מכירים מהמהפכה הצרפתית, מהמהפכה הבולשביקית או מטורקיה של אתאטורק. כאן הדת נתפסת לא כתפיסת עולם לגיטימית מני רבות, אלא כסכנה לחברה אשר יש להילחם בה. דרך זו נשענת על אידיאולוגיה הרואה בדת שריד ארכאי ופרימיטיבי שיש להשאיר באחור במסע אל ה"קידמה". המדינה כאן, אם כן, מאמצת גישה קהילתנית חריפה, ובהחלט רואה לנכון להציע מודל ברור ואחיד למדי של "החיים הראויים", מודל של חילוניות "נאורה", יעילה ומיליטנטית.

מודל הדת הממלכתיות שואב גם מהקהילתיות של ההפרדה-תוך-העדפה וגם מרוח הנאורות התוקפנית של החילון הכפוי. המדינה על פי דרך זו מעוניינת בדת, מעוניינת לכפות את חלקה על הציבור, אולם גם מעוניינת לשלוט בה. אפשר למצוא דוגמא למודל הזה ברוסיה של פוטין וביחסי המדינה עם הכנסייה הפרבוסלאבית. מודל כזה התממש גם בעשרות השנים הראשונות של מדינת ישראל. בהנהגתו של בן גוריון דת רשמית אחת, מפוקחת וממומנת היתה המובן מאליו והמקובל על הכל. מגמות אידיאולוגיות, חברתיות וכלכליות שונות הפכו את המודל הזה לפחות ופחות קביל על חלק גדול מאזרחי מדינת ישראל בהווה. טוב, לכן אנחנו כאן, לא?

איזה מודל הוא הראוי ביותר?

במדינה ליברלית אין מקום לשני המודלים האחרונים. אין מקום לחילון כפוי, משום שהוא פוגע בחופש הדת של כל פרט המעוניין לאמץ אורח חיים דתי. אין מקום לדת ממלכתית, משום שמערך דתי שכזה פולש אל תחום הפרט וחוטא בכפייה דתית. הויכוח שלנו בישראל אפוא הוא איך נחלצים עד כמה שאפשר ממודל הדת הממלכתית ועוברים לגרסה מסויימת של אחד משני המודלים הראשונים.

מובן שיהיו אנשים שיבקשו להתקרב יותר למודל ההפרדה החדה, ואילו אחרים יעדיפו את ההפרדה תוך העדפה. הראשונים יבקשו לכונן מדינה בעלת מרחב ציבורי חילוני לחלוטין, חסר ציביון דתי כלשהו, מדינת כל אזרחיה. האחרונים באופן טבעי יחפצו שהיהדות תהיה הדת המועדפת במדינה, ושהיא תצבע את המרחב הציבורי באופי מסויים, ובעצם תדגיש את היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

פעמים רבות המעוניינים בהפרדת דת ממדינה מתעקשים שרק מודל ההפרדה החדה הוא קביל. כאמור, אם ניקח דוגמא מארצות אירופאיות שאין לנו ספק בתוקף הדמוקרטיה שלהם, זה לא נכון. הזכרנו לעיל שלאנגליה, לשוודיה וליוון יש כנסיות ממוסדות (האנגליקנית, הלותרנית והיוונית-אורתודוקסית בהתאמה), וזאת מתוך התחשבות בהיסטוריה הדתית והתרבותית של העמים החיים בהם, והרצון לשמר את האופי התרבותי של הקהילות בהן. למעשה, רוב מוחלט של הדמוקרטיות בעולם כיום אינן מיישמות הפרדה חדה בין הדת למדינה, מממנות ומחזיקות מטעמן מוסדות דתיים ברמה כזאת או אחרת, והדבר לא נתפס כפוגם בתוקף הדמוקרטיה שהן מכוננות.

מעבר לכך, יהיו שיטענו ששמירה על צביון דתי-תרבותי הניזון מדת שקשורה בזיקה היסטורית לגוף פוליטי מסויים אף מסייעת לאופי הדמוקרטי של אותו גוף פוליטי. זאת מכיוון שהדת מעניקה לקהילה מערך ערכי המגבש את הציבור, מקדם סולידריות בין פרטיו, משמש מצע ליצירה תרבותית, ומאפשר נקודת מבט לא-תועלתנית על החיים והמרחב הציבורי. זו כמובן הגישה הקהילתנית, שרואה בפרט חלק מחברה, ולא מונדה שמנותקת מסביבתה. מאידך יאמרו המתנגדים לכך שהעדפת דת אחת, ודאי במדינה שבה חיים מיעוטים גדולים בעלי דת שונה, מפלה בצורה לא הוגנת בין האזרחים, ופוגעת באופי הדמוקרטי של המדינה.

האם ביטויים דתיים במרחב הציבורי הם כפייה דתית?

האם מאפיינים דתיים במרחב הציבורי פירושם כפייה דתית? המחזיקים בעמדה ליברטניאנית או העומדים על כך שאל לה למדינה לקדם שום השקפה המתייחסת למשמעותם של החיים או לטיבם של "החיים הראויים" יגרסו שכן. עבורם אין לקבל שום עמדה ממוסדת של "הטוב", ויש להשאיר לפרט האוטונומי את גיבוש תפיסת העולם הערכית שלו.

עמדה כזו נתקלת בבעיה כאשר עליה להסביר איך לחנך ילדים בבתי ספר ציבוריים, שהרי אי אפשר להימנע מלחנך לערכים מסויימים, או לחגוג חגים מסויימים (חנוכה? יום העצמאות? אחד במאי?). זאת ועוד: התפיסה שהאדם הוא ישות אוטונומית ורציונלית – ושכך ראוי לו/ה להתנהל – גם היא תפיסת עולם ערכית מסויימת, ואם נוותר על כל סממן דתי נמצא מקדמים אותה בלבד, דבר שרצינו להימנע ממנו.

המחזיקים בעמדה קהילתנית יותר יגרסו שמאפיינים דתיים במרחב הציבורי אינם כפייה דתית, אלא צביון תרבותי חיוני. עם זאת, הליברלים מביניהם לא יסכימו לחדירה של הדת הממוסדת לחיי הפרט. כך למשל, ודאי שאין לקבל התנייה של קבלה למשרה (ממשלתית או אחרת) בחברות בדת מסויימת. גם חקיקה הקובעת רק דרך דתית להתחתן היא כפייה דתית. קו הגבול הוא אפוא החדירה אל חיי הפרט.

עמדה כזו נתקלת בבעיה כאשר עליה לשרטט את הגבול המדוייק בין ציבורי לפרטי. האם שיעורי חובה בתלמוד בתיכון הם כפייה דתית? האם איסור פתיחת חנויות בשבת הוא כפייה דתית? זאת ועוד: יש לבדוק גם את אופי הדת במרחב הציבורי: האם היא מייצגת את הגיוון הבלתי נמנע בכל מסורת דתית, או מוגבלת לזרם יחיד ואחיד של דת ממוסדת? ניתן לטעון שהגבלת הדת הנתמכת על ידי המדינה לזרם ספציפי היא אפלייה לא הוגנת של הזרמים הנוספים של אותה דת.

מדוע חופש דת היא זכות בסיסית?

בתחילת דברנו התייחסנו לגורמים ההיסטוריים שקידמו את הפרדת הדת מהמדינה, אבל מהו הגורם העקרוני, המובן מתוך עצמו, שעליו העניין מבוסס? עיקרון חופש הדת, העומד בבסיס הפרדת הדת מהמדינה, נשען על ההכרה כי הדת (או חוסר-הדת) בחייו של אדם היא מהמאפיינים העמוקים ביותר של זהותו/ה, של כבודו/ה ושל תפיסתו/ה העצמית, ושעליה עומדים חלקים עיקריים בהשקפת עולמו/ה. מדובר בחלק ממהותו של האדם, מימד באישיותו שאם ישלל ממנו תהיה זו פגיעה אנושה בצלמו ודמותו.

משום מעמדה המרכזי של הדת בחייו של הפרט אל לה למדינה – או לכל גוף אחר – להתערב ולכפות עליו/ה דבר בתחום הזה. יסודות כאלה של זהות מקבלים בחברה המודרנית מעמד מיוחד, ובדרך כלל מוזכרים בהקשר לזכויות. כך חופש הביטוי, או הזכות לאוטונומיה על גופנו. כך גם אפשר להשוות את מעמד הדת בנפשו של אדם למעמד המגדר או המיניות בה: מדובר ביסוד עמוק של זהות, המקושר לשלמות האישיות ולהגשמתה. לכן אנחנו סבורים שאין להפלות אדם משום מגדרו/ה או נטייתו/ה המינית. לכן אונס הוא פשע כל כך חמור בעינינו. כל אלה הם דברים המהותיים לקיומנו כפרטים מסויימים ולא אחרים.

הפרדת הדת מהמדינה נועדה להבטיח את השמירה על חופש הדת, כמו גם על החופש מדת. היא על כן קשורה באופן עמוק לעקרון זכויות האדם והאזרח, ומקובלת בכל דמוקרטיה בעולם כיום. המודל הספציפי של הפרדת הדת מהמדינה, עם זאת, יכול להיות אחד מני כמה וכמה, ותלוי באופי הקהילה המסויים ובעולם הערכים שמנחה אותה – עולם הערכים שבעצמו לא יכול שלא לנבוע מההיסטוריה הדתית והפוליטית, ובתורו משפיע על הקשר העכשווי והעתידי בין הפוליטיקה לדת.

מקורות:

  • דני סטטמן וגדעון ספיר, דת ומדינה בישראל: עיון פילוסופי-משפטי, הוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2014, תל אביב
  • Casanova, José, Public Religions in the Modern World, University of Chicago Press, Chicago, 1994
  • Charles Taylor, “Modes of Secularism”, in Secularism and Its Critics, Rajeev Bhargava, ed., Oxford University Press, New Delhi, 2014, pp. 31-53

פורסם באתר ישראל חופשית