רבות בנות (עשו חיל) – עידן חדש בתולדות היהדות האורתודוקסית

בדיוק לפני שבוע היינו עדים לאירוע דרמטי בתולדות היהדות, אירוע שמירב השפעתו עוד לפנינו. בתיאום לא מכוון אבל בעל ניחוח של השגחה הוסמכו שמונה נשים יהודיות אורתודוקסיות לרבות. כלומר קיבלו הסמכה רבנית. הן אינן הראשונות – ב-2009 הוסמכה הרבה האורתודוקסית הראשונה, שרה הורוביץ, על ידי הרב אבי וייס, שספג בעקבות כך ביקורת קשה מסביבתו. מאז הוא לא הסמיך עוד "רבות", אלא הגה עבור בוגרות המוסדות שלו את הכינוי מהר"ת, ראשי תיבות של מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית.

גם הפעם וייס הוא אחד המסמיכים: הוא מסמיך שש מתוך הרבות, ורשמית גם הן מוסמכות כמהר"ת, אולם כל השש הודיעו שהן תישאנה את התואר "רבה", והרב וייס כנראה שלם עם זה. בין שש הנשים גם שלוש ישראליות: ד"ר ענת שרבט, יפה אפשטיין ואביטל אנגלברג (ויש עוד בוגרות בדרך). תוכנית ההסמכה השנייה נערכה בבית המדרש הר־אל בירושלים, והיא ניתנת על ידי הרב פרופ' דניאל שפרבר והרב הרצל הפטר. שתי הרבות החדשות הן רחל ברקוביץ' וד"ר מיש המר־קסוי, והן מוסמכות יחד עם שני רבנים גברים.

בנוסף לכל זה, כפי שמדווח יאיר אטינגר בכתבה מצויינת על ההתפתחויות הללו, במדרשה התורנית לנשים לינדנבאום בירושלים לומדת עוד קבוצה של נשים לקראת "היתר הוראה" בענייני הלכה, זאת מטעם הרב שלמה ריסקין (שעל מעמדו כרב ההתנחלות אפרת מאיימת הרבנות הראשית לאחרונה). כל אלה מצטרפים לגל משמעותי שמבשר תקופה חדשה בתולדות האורתודוקסיה היהודית: שבעים שנה אחרי התנועה הרפורמית ושלושים שנה אחרי הקונסרבטיבית, גם האורתודוקסיה מסמיכה רבות.

אורתודוקסיה רבה

אולם כאן גם ההבדל בין התנועות: בעוד עבור הרפורמים והקונסרבטיבים ההחלטה התקבלה במוסדות הגבוהים של התנועות וחלה באופן מיידי על כל זרועותיהן, לאורתודוקסיה אין מוסדות כאלה, ולא רק זאת אלא שהיא מחולקת לזרמים נבדלים ולפעמים שונים מאוד. מה הקשר, מבחינת תפיסת העולם, בין חב"ד לבין הקיבוץ הדתי? ובינו לבין סאטמר? ובינם לבין מעגלי החוזרים בתשובה בחסידות ברסלב? ובינם לבין ישיבות הקו של הרב טאו? מבחינת תפיסת העולם אין כמעט קשר.

הגיוון הזה, לדעתי, רחוק מאוד מלסמן חולשה. להפך. תנועה דתית (או פילוסופית, פוליטית וכו') חיה היא תנועה דתית שיש בה ריבוי קולות, מאבקים פנימיים וממילא גם זרמים שונים. דווקא התנועות הלא-אורתודוקסיות צריכות לשאול את עצמן למה אין תחת חסותן זרמים שונים, נבדלים מעט או לחלוטין באופיים, שהמאבקים הפנימיים ביניהם מולידים התפתחות והפרייה. שאלה רצינית מאוד.

לעניינינו, נראה לי מובן שעלייתן של רבות אורתודוקסיות מסמנת פיצול נוסף בתוך האורתודוקסיה, אלא שהפעם מדובר לא בהיווצרותו של זרם נוסף, אלא בשבירת המושג עצמו. האורתודוקסיה עצמה לא תוכל להתקיים אלא, בשלב ראשון, בתוספת כינויים מסייגים ("אורתודוקסיה פתוחה", "אורתודוקסיה נאמנה", "אורתודוקסיה מסורתית", "אורתודוקסיה ליברלית" וכו') שיבדילו בין חלקיה שמקבלים את סמכותן ההלכתית של הרבות, לבין אלו שלא. בהמשך, כאשר עצם קיומן של רבות יהיה מובן מאליו ופסיקותיהן השונות והחדשניות יהפכו לקו החזית החדש, ייתכן שנראה פיצול עמוק הרבה יותר, ולידתם של שני זרמים שונים לחלוטין. כמו בעבר כך גם בעתיד: ההלכה השונה היא שתוליד זרמים שונים.

אולם כבר עכשיו יש המפקפקים ב"אורתודוקסיות" של אותן רבות ואף של מסמיכיהן. שימוש בתואר "רב" דומה מהבחינה הזאת לקיום המחיצה במניינים שיוויוניים (או שוויוניים יותר). גם שם הצטמצמותה ההולכת וגוברת של המחיצה מעלה שאלות על האורתודוקסיות של המניין, או במילים אחרות המחיצה משמשת גם כקו תיחום בין קונסרבטיבים לאורתודוקסים.

עד כה אורתודוקסים ליברלים היו יכולים לומר שהמבדיל ביניהם לקונסרבטיבים הוא שלפוסקות ההלכה שלהם הם אינם קוראים "רבות". עבור חלקם התקופה התמימה הזאת נגמרה. יהיה מאיר עיניים לעקוב אילו אירועים אורתודוקסים יהיו סגורים בפני הרבות החדשות – בשבועות למדנו (1, 2, 3, 4) שארגון הרבנים צהר אינו מוכן לחלוק במה עם רבנים רפורמים וקונסרבטיבים. האם יהיה מוכן לדיאלוג פומבי עם רבה אורתודוקסית? יהיה מעניין.

והנה מוקד נוסף של מתיחות: כבר היום יש בינינו נשים אורתודוקסיות לא מעטות שבקיאות מאוד בהלכה, מלמדות הלכה ואף פוסקות הלכה, אבל אינן מכונות "רבות". ביניהן אפשר למנות את מלכה פיוטרקובסקי, מיכל טיקוצ'ינסקי, חנה הנקין, חנה גודינגר, רחלי שפרכר פרנקל, נועה לאו ועוד. ארגון הרבנים בית הלל מונה בין שורותיו נשים לא מעטות המכנות עצמן רבניות ומשתתפות בפסיקות הלכתיות, ביניהן אורה קראוס, אוריה מבורך, איילת ליבזון, אריאלה ביגמן, דבורה עברון, חנה פרידמן, חנה השקס, מלכה בינה ועוד רבות.

נשאלת השאלה: למה יגרע חלקן? מדוע הן "רבניות" או "נשות הלכה" אבל לא "רבות"? הרי תלמודן ההלכתי לא פחוּת, וסמכותן הקהילתית לעיתים גדולה יותר מאותן רבות חדשות. האם מי מהן תתחיל לכנות את עצמה רבה? או שמא תהיה התעקשות דווקאית על הבדלה בין "נשות הלכה" ל"רבות", כאשר הראשונות מבקשות להפגין יותר מסורתיות ופחות חדשנות? כאן נוצר עוד מוקש של מתח פנימי, ויהיה מעניין לעקוב אחר ההתפתחויות.

דבר הרבה

לרגל המאורע ביקשתי מהרבה אביטל אנגלברג להענות לראיון עבור הבלוג. אנגלברג חוזרת לישראל ותעסוק בהוראה בתיכון הרטמן לבנות בירושלים ובמדרשת עין־פרת, ומעבר לכך תמשיך להיות פעילה בישראל בענייני יהדות והלכה.

אביטל, שלום.

לפני שנתחיל, אני רוצה לפתוח ברעיון שלדעתי נותן רקע לבחירה שלי, ולכל שאלותיך בכלל:

הרב שרלו, בספר שלו שנתקלתי בראשית הדרך ומלווה אותי מאז, 'בין משכן לעגל', מדבר על העובדה שכל שינוי/דבר חדש בעולם יכול להיות משכן- הדרך לגאולה ולתיקון עולם, או יכול להיות עגל- עבודה זרה. וכמו שהמשכן והעגל- יש ביניהם דמיון גדול (בפסוקים המתארים אותם, במעורבות של אהרון הכהן בעשיה, ואולי אפילו, כדברי האבן עזרא, בתאור של רצון העם לעבוד את ה'- בשניהם)

עכשיו השאלה הגדולה היא איך לדעת אם מה שאנו יוצרים כרגע הוא משכן או עגל. אולי שנים אחרי, במבט לאחור, אפשר לומר מהו משכן ומהו עגל, אבל תוך כדי, קשה מאד לדעת.

בתחילת דרכה- גם את החסידות יש שראו בתור עגל, למרות שבדיעבד- פריחתה הצילה והיתה למשכן. גם את את מורה נבוכים לרמב"ם בתחילה שרפו. ומהצד השני- את שבתאי צבי קיבלו בידיים פתוחות ובתקווה לגאולה. והציונות- יש שיגידו שעד היום לא ברור אם היא משכן או עגל.

מה שאני מבקשת לטעון זה שאי אפשר לדעת במאת האחוזים אם אנחנו כיום מתקנות עולם או עושות ההיפך. אבל – אחד הכלים להתמודדות עם הבחירות בחיינו הוא כוונת הלב והמחשבה מתוך רצון כנה ואמיתי לא רק לתקון עולם, אלא – לתקון עולם במלכות שדי. ולהשתדל לעשות הכל – דרך הפריזמה הזו. דרך נסיון כנה להרבות טוב בעולם. אז – אני מקווה ופועלת בכל ליבי לבנות משכן, ולתקן עולם במלעות שדי.

ועכשיו אפשר להתחיל.

אז אני רוצה להתחיל דווקא בשאלה כללית מאוד: למה בכלל ללמוד הלכה בזמננו? האם המסגרת הדתית הזאת עדיין רלוונטית?

מבחינתי כאדם דתי זו מערכת החוקים שבתוכה אני פועלת. פעם כשהיו אומרים לי שיש מימד אנושי בהלכה הייתי נעלבת בשמה. היום כשאומרים לי שיש מימד אנושי בהלכה אני שמחה משום שזה המימד שהופך את ההלכה לרלוונטית – בזכות המימד האנושי בה אנחנו חיים איתה, בתוכה. לכן זו מערכת ששורדת כל כך הרבה זמן. עכשיו, זה הבסיס לעולם הדתי שלי. אני רוצה להיות בעולם הדתי מכל הלב ובאמונה אמיתית, ואלה הכלים שאני צריכה, וממילא הכלים שאני צריכה ללמוד. ללמוד הלכה זו הדרך מבחינתי לפסוע בעולם הדתי ולקחת בו חלק מלא.

ייתכן שאין מניעה הלכתית בהסמכת רבות, ועם זאת אנחנו יודעים שלא היו מעולם רבות בעולם היהודי המסורתי. האם אין כאן התאמה לערכים מודרניים, שבעצם באה על חשבון המסורת?

אני חושבת שלהרבה מהשאלות ששאלת יש בסיס אחד, והוא ההבנה של עולם ההלכה. המושג הלכה, על פי אחת ההגדרות האהובות עלי, פירושו תורה פוגשת מציאות. עולם התורה פוגש מציאות וצריך להענות אליה. עולם התורה פירושו כל מה שהיה עד אותו הרגע מבחינה תורנית. המציאות – המציאות מזמנת כל הזמן התמודדויות חדשות. שצריך להענות או להתמודד איתן. למשל: הגדרת החשמל, פיתוחים רפואיים שהצריכו תשובות הלכתיות אחרות, וכו'.

אם כך תופסים את העולם ההלכתי, אז בעצם אין שום חידוש בחידושים בעולם ההלכתי – זה המבנה של העולם הזה, ולכן, כשהחת"ם סופר טבע את 'חדש אסור מין התורה' – הוא עצמו חידש. בעולם ההלכה יש את הכלים הדרושים לו להגיב למה שקורה בעולם. אולי לאט, אולי בזהירות – אבל זה מהותו של העולם ההלכתי.

אמנם, זה נכון שכיום יש לנו בעיתיות בהקשר זה. יש שיקראו לזה 'משבר הסמכות'. אם פעם היתה קבוצה מצומצמת של תלמידי חכמים שבידם היה הידע, ויחסית היה קל להכריע (בתי המדרש של חכמים במשנה ובגמרא, הכרעה בסנהדרין, וגם על הסנהדרין היו חולקים, ושאלות מתי בדיוק היתה ואם היתה באמת), כיום, שאין איזו מועצה עליונה המקובלת על כולם, ורבנים רבים, גם אם הם חושבים ששינוי מסוים או התפתחות הלכתית היא נכונה, חוששים שאין להם את הכתפיים הרחבות לעשות שינוי זה.

כשאין הסכמה כללית קשה מאד להוביל שינויים גדולים. וכשיש כל כך הרבה תלמידים חכמים ויודעי תורה בעולם, אז להגיע להסכמה זה לא דבר פשוט, בטח ובטח שכיום (וגם זה לא דבר חדש) השאלה גם את מי אני סופר. גם אם נרצה להקים תיאורטית סנהדרין- מי יקח בה חלק? האם אכליל את אנשי העולם החרדי בסנהדרין שלי? האם הם יכלילו אותי (גם אם הייתי רב ציוני דתי גבר…)?

ומשום כך- הכרעות גדולות נעשות קשות הרבה יותר. ובעצם – גורם לכך שעולם ההלכה שלנו כבר הרבה זמן משתנה – אך בעיקר לחומרא. ההכרעה לא להכריע – היא עצמה התפתחות. כי כפי שתיארתי, עולם ההלכה הוא עולם שנדרש יום יום להכריע במפגש של מציאות והלכה. ואם הוא לא מכריע או לא מגיב למציאות, עצם הדבר הוא הכרעה.

כמו כן, איך שאני רואה את העולם ההלכתי, כל חומרא היא קולא מהצד השני וכן להיפך.
ולכן כשרוצים להחמיר בצניעות, או בכל הסבר אחר למה לא מתאים שנשים יתפקדו בפועל כרב, אז בעצם גם נוהגים פה בקולא. בהתעלמות הזאת מקלים פה בכבוד הציבור, וב-ואהבת לרעך כמוך.

אז נכון, הסמכת נשים זה דבר חדשני בעולם האורתודוכסי, אבל חדשות לבקרים דברים מתחדשים בעולם שלנו, והעולם ההלכתי צריך להתמודד איתם, כי זה בדיוק מהותו של העולם ההלכתי, מה שעושה את הדת שלנו לדת חיה אלו הכלים ההלכתיים שמהותם היא ההתמודדות. ואמנם נשים זה לא דבר חדש בעולם, אבל העובדה היא שמעמד האישה השתנה מהותית בשנים האחרונות. כמו כל שינוי, יש לזה השלכות הלכתיות לטעמי.

בהמשך לשאלה הקודמת, אחד המאפיינים של העולם האורתודוקסי הוא שהוא שמרני. האם התקדמות שכזאת אינה משנה את אופיו, ובעצם מערערת את מהותו הפנימית, את זהותו? אם כן, מה הופך את הערעור הזה למשתלם בעינייך? או שמא זאת כלל לא בעיה מבחינתך?

אתחיל בנימה אישית. לפני שנים, כשהתחלתי במסלול הזה, כל הזמן שאלו אותי: אבל למה להילחם? מה הסיכוי? למה לא ללכת להיות רבה קונסרבטיבית, איפה שכבר אפשר בלי להילחם. ואני עניתי: אני רוצה לעשות לביתי.

מאותה סיבה שלא נשארתי בניו-יורק, שם בקלות יכולתי להיות רב של קהילה, שיחסית זו הבחירה ה'קלה' – לעשות בדיוק את התפקיד שלשמו למדתי כל כך הרבה שנים, בחרתי לחזור לארץ, כי אני רוצה לתקן את העולם שלי, שאני מאמינה בו.

העולם האורתודוכסי גם מתקדם. אולי הוא מגדיר את ההתקדמות על ידי אוצר מילים שונה, אולי הוא יתקדם או יגיב לאט, אבל שוב, מהותה של ההלכה זה התמודדות עם המציאות. גם ובעיקר: זו המסורת של ההלכה. ולכן, לדעתי, זו המציאות גם של העולם האורתודוכסי. אולי זה מורכב. אולי קל לנו, לעולם האורתודוכסי להגיב לשינוי בהחמרות וב'שב ואל תעשה עדיף' בגלל החשש שאין לנו כתפיים רחבות מספיק, אבל גם ההכרעה של העמידה במקום היא הכרעה הלכתית, של מפגש עם מציאות.

העולם האורתודוכסית הוא שמרן, אבל גם הכרעה זו, של לבחור בצד השמרן, זו הכרעה אל מול מציאות. ההתקדמות אולי משנה את העולם האורתודוכסי, אבל היא הכרחית לעולם ההלכתי. ברור שהסתגלות זו על עולם ההלכה עלולה לזעזע תפסיה מסוימת של העולם האורתודוכסי. או כמו ששואלים הרבה, אז מה ההבדל ביניכם לרפורמים? מה שהם עושים עכשיו – אתם תעשו עוד שבע שנים וכו'. ועל זה אני עונה: גם לקצב יש חשיבות. להליכה הזהירה. על אף שלפעמים אנחנו חסרי סבלנות. אבל עדיין, יכול להיות שמה שמתאים היום, לא היה מתאים לפני עשרים שלושים שנה.

ואם אחזור לשאלתך – אנחנו זקוקים לתהליך. תהליך הדרגתי, שבודק את מה הגבולות שלנו, מה אנחנו יכולים לקבל בשלב זה. היה צריך הליך ארוך של לימוד של נשים, משרה שנירר ועד היום, של התקדמות ולקיחת מקום בעולם הלימוד. כיום, שיש נשים הלומדות ומלמדות תורה בתחומים שונים, אז נוצר הצורך והמקום לנשים לרכוש גם את עולם הידע ההלכתי, ורצון לקחת בו חלק פעיל. יש עוד מה ללמוד, תמיד יש לאן להתקדם, אבל יש דרך הדרגתית, שהשאלה הגדולה היא: באיזה קצב להתקדם.

הרבה אביטל אנגלברג מקבלת את ההסמכה מהרב ג'ף פוקס. מאוחר הרב דניאל שפרבר

לבד מההישג הפמיניסטי והשוויון המגדרי, האם לדעתך יש ערך נוסף לרבות נשים?

כן.

אני מבינה זאת מתוך עולם בית המדרש של חכמים, ובשיח ההלכתי הכולל גם את דעות היחיד, גם את הדעות שלא התקבלו להלכה, כדי שיהיה לנו את הראיה הכוללת על הסוגיא. הרצון והחשיבות של שילוב כלל הדעות בשיח הוא חיוני בעיני. בין אם הן מתקבלות להלכה ובין אם לא – אנו רוצים להראות בכל דיון הלכתי מנעד של דעות והסתכלויות על הסוגיא. גם אם בסופו של דבר יש להכריע, יש רצון להראות את הפנים השונות, כדי שיהיה לנו מראה עמוק ומקיף של הסוגיא, מכל צדדיה.

כך אני רואה גם את לימוד התורה והכנסת פנים שונות בסוגיא. אני חושבת שלעיתים לעולם הנשי תהיה הסתכלות שונה על סוגיות שונות. המושג של 'שבעים פנים' מבחינתי מצביע על החשיבות של לראות מכמה שיותר זוויות סוגיא, להקיף אותה, ואז לפסוק. לא בהכרח צריך לפסוק כמו כל הזוויות, גם אי אפשר, אבל – הזוויות השונות מקיפות ומעמיקות את ההבנה של הדבר. ולכן מבחינתי, כמה שיותר זוויות שונות תהיינה לנו, כך נזכה ביכולת לפסוק בצורה המקיפה והטובה ביותר.

לא תמיד לנשים תהיה זוית ראיה אחרת ושונה. או יותר מדויק – לא לכל אשה הדוברת הלכה יהיה את אותה ההסתכלות – ואנו כבר רואות זאת, עם הנשים שכיום כבר פועלות בתחום, אבל ה'עוד קולות' הללו הן חיוניים בעיני, להרחבת והעמקת השיח ההלכתי.

רב אינו רק פוסק הלכה, אלא גם מנהיג ציבור, מחנך, מנהיג תפילה. מה עם פעולות שאסורות לנשים על פי ההלכה? נאמר שיש לנו קהילה שמנהיגה אותה רבה. האם היא לא תוכל להיות עדה בחתונה? לומר קדיש בתפילה? להשלים מניין?

נכון שנשים אורתודוכסיות לא יכולות לקחת חלק בכלל הפעילות הדתית בבית הכנסת. אך יש ערך למה שהן כן יכולות לעשות. הנהגת קהילה וחינוך הם מבחינתי תפקידים חשובים ומשמעותיים. אז נכון שמלבד מחלק מהתפילות במנייניים המשתפים אשה אינה יכולה להוביל תפילה, אבל היא יכולה לתפוס תפקיד משמעותי בבית הכנסת ללא זה. יש מספיק רבנים שאינם משמשים כחזנים.

העובדה שנשים פסולות לעדות ולא נספרות למניין היא אחד הדברים הקשים לי אישית. ללא ספק זה אחד האתגרים, ומרתק בעיני מה עוד יקרה בהמשך, אבל כרגע המחשבה היא לחשוב יצירתית, ולקחת חלק משמעותי במה שאפשר.

ברור לך שחלקים גדולים מהציבור שומר המצוות האורתודוקסי לא יקבלו אותך ואת עמיתותייך, ולמעשה הדבר ייצור קו גבול שיחלק את אותו ציבור. איך את תופסת את התהליך הזה?

זוהי לא המחלוקת היחידה בעולם האורתודוכסי. יש בינינו מחלוקות אידאולוגיות רבות. אך שוב – הן מרחיבות את השיח. אני מברכת מחלוקות לשם שמיים. הן מייצרות דיבור. 'אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה'. כאשר אנו מאפשרים את הדיון ואת המחלוקות, אנו מייצרים חברה מעמיקה יותר. גם אם לא אצליח לשכנע את המתנגדים, והם אולי לא יצליחו לשכנע אותי, אם נקיים דיון אמיתי שני הצדדים ירוויחו. נאתגר אחד את השני, נגרום למחשבה, וניצור דיבור שהוא משמעותי. כך נוכל להגיע למשכן. ויכול להיות שהוא יהיה בנוי בצורה שונה.

בהמשך לשאלה הקודמת, מזה שלושים שנה נקודת מחלוקת ונבדלות בין הזרם האורתודוקסי לזרם הקונסרבטיבי היתה הסמכת נשים. האם אין כאן בעצם אמירה של התקרבות לקונסרבטיבים? אולי אתם בכלל קונסרבטיבים? אם כן, מה דעתך על זה? אם לא, מה מבדיל ביניכם, והאם חשוב לך לשמור על הנבדלות?

המשותף לעולם שלי ולעולם הקונסרבטיבי הוא ששניהם משתמשים בכלים הלכתיים, אפילו אותם כלים הלכתיים. הרב עובדיה והרב גולינקין – ארגז הכלים שלהם הוא מאד דומה. ולעיתים העולם השמרני הקונסרבטיבי די נושק לעולם האורתודוכסי הפלורליסטי – זה נכון, מכיוון שכולנו עובדים על מנעד של העולם ההלכתי. עכשיו השאלה רק איפה עובר הגבול, שלעיתים הוא דק מאד. יש חלקים בעולם הקונסרבטיבי שרחוקים ממני מאד, ויש חלקים, בעיקר הקצה השמרני, שאני יכולה לראות בו דמיון וערכים משותפים.

מה עוד נותר לנשים להשיג מבחינה היחס והקשר להלכה ולאורתודוקסיה? מה החזון שלך?

אני יכולה לדבר על איך אני רואה את אחרית הימים, אבל לכרגע זה לא יועיל. כי יותר חשוב מההישגים, זה הדרך בה הם יעשו. דרך הדרגתית, המגיבה למציאות ופועלת לפיה. אני מקווה שנשים ישתלבו יותר בשיח ההלכתי ובמרחב הציבורי הדתי, ואני יכולה לאחל לעצמנו ולקוות, שדברים יפעלו בקצב הנכון, על מנת שהשינויים הללו יתקבלו כברכה.

הרבה אביטל אנגלברג בתום טקס ההסמכה שלה

שיחה עם הרב יונתן זקס

sacksבתחילת החודש נפגשתי לשיחה פומבית עם הרב פרופ' לורד יונתן זקס. הרב יונתן זקס היה רבה הראשי של בריטניה מ-1991 ועד 2013. הוא כתב עשרים וחמישה ספרים העוסקים ביהדות, בחברה המודרנית, במוסר ובדת. מאז קיבל את הדוקטורט שלו ב-1981 הוא זכה לעוד 16 תארי דוקטור לשם כבוד, וכיום הוא מרצה כפרופסור למחשבה יהודית בניו-יורק יוניברסיטי וכפרופסור למחשבה יהודית בישיבה יוניברסיטי. ב-2005 הוא קיבל תואר אצולה בידי מלכת אנגליה ומאז 2009 שמור לו מושב בבית הלורדים הבריטי.

הרב זקס נחשב לאחד ההוגים היהודיים החשובים כיום, ולקול מוסרי משמעותי. ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר כינה אותו "ענק אינטלקטואלי", והוא משתתף באופן תדיר בדיונים טלוויזיוניים ופובליציסטים על ענייני השעה.

אני יכול לומר שאכן היה תענוג להיפגש זקס. בשיחה אישית (לפני האירוע) הוא היה צנוע ומלא הומור. בכלל, עצם היכולת לשוחח עם רב חשוב על עולם ומלואו – מהפוליטיקה המקומית ועד לספרו האחרון של מייקל וולצר – היתה חוויה נעימה ומרעננת. זכתה יהדות בריטניה שהיה לה רב ראשי שכזה. אנחנו טרם זכינו.

בשיחה הפומבית להלן אני שואל את זקס כמה שאלות שנוגעות למעמד הדת בעולם המודרני ולאתגרים בפניהם היא עומדת. אני חייב לומר שלא הרגשתי שהוא סיפק תשובות מלאות לכל השאלות. זקס הוא דובר ותיק מאוד, ולמד לדבר בצורה דיפלומטית על נקודות שהוא לא רוצה לבטא את דעתו בפומבי עליהן. יש לומר עם זאת, שהוא הגיע לכך אחרי מאבקים רבים וקשים על כל מני דברים שאמר או כתב. הוא שבע מהם.

השיחה, שהתקיימה בעברית מצידי ובאנגלית מצידו, נערכה בחסות החוג למדע הדתות באוניברסיטת תל אביב, כחלק מאפשרויות ההעשרה שהוא נותן לסטודנטים שלו, ובמקרה זה גם לקהל הרחב. יחד עם האוניברסיטה ארגנה את האירוע הוצאת מגיד, שמוציאה את ספריו של זקס בעברית. הדיונים נסובו לרוב על שעולה מספרו האחרון שיצא בהוצאה, "השותפות הגדולה".

מהם נישואים? על מהות הפולמוס בעניין חתונות חד מיניות

הניצחון המובהק של תומכי אישור נישואים חד-מיניים במשאל העם באירלנד ביום שישי האחרון – 62% אחוז בעד, 38% נגד, במדינה בה מעל שמונים אחוז מהאוכלוסייה מזדהה כקתולית – אינו אלא גושפנקא נוספת לאחת המהפכות התרבותיות והערכיות האדירות והמהירות ביותר שעבר העולם המערבי אי פעם. אירלנד מצטרפת ל-19 מדינות עצמאיות ועוד 36 מדינות בתוך ארצות הברית שכבר אישררו את זכותם של להט"בים להתחתן, ונראה שכבר אין דרך לעצור את השינוי המהותי בתפיסת המערב את מוסד הנישואין.

ואכן, יש להבין שעל כך מדובר. המערב משנה, או מכיר בשינויו של מוסד הנישואין. מזווית אחרת ניתן לומר שהמערב מעדכן את שיח הזכויות שלו, כך שהזכות לנישואין תחול גם על מי שמעונין/ת להתחתן עם בן מינו/ה. בנוגע השאלה השנייה עומד להכריע בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהודיע בינואר שהוא מוכן לדון בכמה עתירות שהוגשו לו ושנוגעות לאיסור של מדינות שונות באיחוד על נישואים חד-מיניים.

השופטים יכריעו בשתי שאלות: א) האם על פי החוקה חובה על כל מדינה בארה"ב לאפשר ללהט"בים להתחתן; ב) האם מותר למדינות לא לאפשר זאת, אבל הן מחוייבות להכיר בנישואים כאלה שנערכו במדינה אחרת בארה"ב התשובות תתקבלנה ביוני.השאלה הראשונה שהשופטים אמורים להכריע לגביה היא משמעותית, משום שהיא מנסה לברר את הבסיס הערכי של העניין, ובעצם לקבוע,כאמור, האם נישואים חד-מיניים הם זכות ששמורה לכל אזרח, זכות שאין למדינה בודדת באיחוד אפשרות להתכחש לה. כך למשל, משווים תומכים רבים של נישואים חד-מיניים בין האפשרות להתחתן כך לאפשרות לחתונה בין-גזעית, דבר שהיה בעבר אסור על פי חוק במדינות רבות בארה"ב, ומאז 1967 לא רק מותר, אלא שאיסור עליו נחשב כפגיעה בזכויות הפרט ומנוגד לחוקה.

באופן אישי אני תומך בנישואים חד-מיניים, אולם אני לא חושב שהם שקולים לנישואים בין-גזעיים. לדעתי מדובר בסוג שונה של מחלוקת, ואנסה להסביר אותה להלן. . בעיקר הייתי מעוניין לנסות להשיב על שאלה בסיסית: על מה בעצם אנחנו מתווכחים?

אז על מה בעצם אנחנו מתווכחים?

אפשר להתנגד לנישואים חד-מיניים מסיבות רבות: איסורים דתיים, דאגה לשלום החברה, שמרנות פשוטה כעקרון מנחה וכמובן – הומופוביה. אפשר גם לתמוך בנישואים חד-מיניים מתוך חוסר אכפתיות, ראיית הפרוגרס כערך, אימוץ העיקרון שכל אדם זכאי להתחתן עם מי שהוא רוצה כזכות בסיסית, ליברטניאניות שרואה בכל התערבות של המדינה בחיי הפרט עניין מגונה או כמובן מתוך אהדה אפריורית לקהילה הגאה. לא אתייחס להלן לכל הצירופים האפשריים של עמדות המנוגדות הללו, אלא רק למה שאני חושב שהיא שאלה מרכזית ברוב הויכוחים על הנושא, ושלמרות שהיא שאלה מרכזית משום מה היא לא מנוסחת בבהירות. כדי לעשות זאת אעזר במאמר* שפורסם לפני כמה שנים ב- Harvard Journal of Law and Public Policy (כאן ב-pdf) והורחב אחרי זה גם לכדי ספר, תחת הכותרת What Is Marriage?

וזו אכן השאלה: מהם נישואים? המחברים פותחים את המאמר בהציגם שתי תפיסות שונות של מוסד הנישואין:

  • נישואים על פי העמדה המסורתית: "נישואים הם איחוד בין גבר ואישה שנכנסים למחוייבות הדדית קבועה ואקסקלוסיבית מהסוג שבא למיצויו באופן טבעי (אינהרנטי) על ידי הבאה משותפת של ילדים. בני הזוג חותמים (מממשים) את האיחוד ביניהם על ידי פעולות זוגיות, פעולות שמקיימות את החלק המעשי בתהליך ההתרבות, ובכך מאחדות אותם כיחידה בעלת כושר פריון. הנישואים הם בעלי ערך בפני עצמם, אבל הכוונה המהותית שלהם לפריון ולגידול ילדים מהווה חלק מהמבנה המיוחד שלהם, ובכלל זה נורמות של נאמנות ומונוגמיה. הקשר להגנה וטיפוח הילדים גם עוזר להסביר מדוע הנישואים חשובים עבור החברה הכללית ולמה למדינה יש אינטרס לאשרר אותם ולפקח עליהם."
  • נישואים על פי העמדה החדשה: "נישואים הם איחוד בין שני בני אדם שמתחייבים לאהוב ולדאוג האחד/ת לשני/ה באופן רומנטי ולחלוק בנשיאת העול והטובין של חיים משותפים. במהותם הנישואים הם אחדות של תודעות ולבבות, המועצמים על ידי כל צורה של אינטימיות מינית שבני הזוג בוחרים. למדינה יש אינטרס לאשרר ולפקח על נישואים מפני שהיא מעוניינת ביחסים רומנטיים יציבים ובצרכים הקונקרטים של בני הזוג וילדיהם."

מוסד הנישואים עבר גלגולים רבים בהיסטוריה האנושית, אולם נדמה לי שברור שמה שמכונה כאן "העמדה המסורתית" היא העמדה שהתעצבה כבר באימפריה הרומית (וברמה מסויימת אצל חז"ל) ועברה אל הנצרות ואל העולם המערבי כולו. מדובר במונוגמיה הטרוסקסואלית המבוססת על הרצון והצורך ליצור צאצאים. בני הזוג נכנסים למסגרת הזאת בהתאם לקריטריונים של דת, מעמד, גזע ולאום, ולרגשותיהם הסובייקטיבים זה כלפי זו ולהפך אין משקל ממשי בזיווג.

לא קשה למצוא עדויות לכך שהולדת ילדים (כידיים עובדות, אבל בעיקר כיורשים) היוותה את הבסיס למוסד הנישואים המסורתי. כך למשל בהלכה שמאפשרת לבעל לגרש את אשתו אם לא ילדה לו בתום עשר שנים, או בחוקים באימפריה הרומית שתגמלו זוגות נשואים עם ילדים, ועוד יותר כאלה עם שלושה ילדים ומעלה. הנישואים עוצבו, אפוא, סביב הזוג כיחידת פריון וגידול ילדים. למעשה, כותבי המאמר מציעים שלו לא היה צורך במשגל הטרוסקסואלי עבור הולדת ילדים (למשל, לו בני אדם היו מתרבים על ידי התפצלות, כמו תאים, או על ידי הפריית האדמה) לא היה מתגבש מוסד הנישואים כלל.

"העמדה החדשה" רואה באיחוד בין בני הזוג דרך לאשרר, לטפח ולשמר את רגשותיהם הרומנטיים. תנאי הכרחי עבורה הוא שבני הזוג יאהבו זה את זה, וללא אהבה ביניהם הנישואים נחשבים נטולי ערך. בני הזוג אמורים לבחור אחד בשני על בסיס רגשותיהם ומשיכתם המינית ההדדיים, ולפעמים אף על פי האינטואיציה שיש להם ש"זה זה".

נישואים כאלה אינם מבוססים על הרצון או הצורך ללדת ילדים (אם כי אלו פעמים רבות נחשבים חלק מהם), וממילא אינם מתחשבים בקריטריונים של דת, מעמד, גזע ולאום, הקשורים להמשכיות של קבוצת ההתייחסות הרלוונטית. מכיוון שהם מבוססים על קשר רגשי, כאשר זה מתפורר, בדרך כלל גם הנישואים מתפוררים, בין אם יש או אין לזוג ילדים. גם סלחנות כלפי (ולעיתים אף עידוד) חוסר מונוגמיה מובנים, שכן אם הרגש הוא הבסיס לזוגיות, הוא יכול גם להיות הבסיס לחריגה ממנה.

מתוך ויקיפדיה, לחצו על התמונה כדי לעבור אל המקור

אני מקווה שהתמונה מתחילה להתבהר. למי שמחזיק ב"עמדה החדשה" ביחס לנישואים לא ברור למה לזולת יהיה אכפת שבני אותו מין יתחתנו ביניהם. הרי הם אוהבים אחד את השני, ומה פחוּת באהבתם לעומת אהבתם של בני זוג ממינים שונים? אותו אדם גם לא יבין איך אישור נישואי להט"בים יאיים במשהו על מוסד הנישואים – להפך, שהרי כעת עוד אנשים יאשררו את המודל המציע זוגיות המבוססת על אהבה!

אולם עבור מי שמחזיק ב"עמדה המסורתית" מדובר לא בהרחבת מוסד הנישואים, אלא בשינויו מהיסוד. במקום זוגיות המבוססת על הרצון ללדת ולחנך את הדור הבא, הזוגיות הופכת להיות מנותקת מהצורך או הרצון להביא ילדים, ומבוססת על רגש. במקום הקמת תא משפחתי מקימים תיבת תהודה רגשית, ובמקום הניגוד ההטרוסקסואלי הבסיסי יש כעת פתיחות לזיווגים שאינם מקיימים את תנאי הפריון.

כלומר הויכוח בעיקרו אינו ויכוח בין הומופובים לאנשים הידידותיים ללהט"בים (למרות שודאי יש בינינו הומופובים רבים), אלא ויכוח בין אנשים המחזיקים בשני מודלים שונים ונבדלים של נישואים. משום כך גם אין כאן דמיון לאיסור על נישואים בין-גזעיים. האיסור על נישואים בין-גזעיים לא איפשר לקבוצות שונות להיכנס להגדרה המסורתית של הנישואים, וזאת על בסיס חלוקה גזעית (וערכים גזעניים). גם חוסר האפשרות במדינת ישראל לנישואים בין-דתיים פוגע ביכולתם של זוגות להיכנס להגדרה המסורתית של הנישואים, הפעם על בסיס חלוקה דתית (וערכים שהם לפעמים גזעניים, לפעמים תרבותיים). כלומר מדובר באיסור שהבסיס שלו הוא רצון להבדיל בין אוכלוסיות שונות. מנגד, האיסור על נישואים חד-מיניים מבטא התנגדות לשינוי של מוסד הנישואים מזה המסורתי לזה המחודש. כאן מדובר אפוא באיסור שהבסיס שלו הוא רצון לשמר מוסד תרבותי מסויים.

ומה עם הסדרים כמו "ברית הזוגיות"?

רצונם של חברי כנסת שונים לקדם חוק "ברית זוגיות", שיעניק זכויות שוות לזוגות חד-מיניים כדו-מיניים, אולם שלא יקרא לאיחוד ביניהם "נישואים", מבוסס על ההבדלה לעיל. את המוסד התרבותי נשמר, אבל את הזכויות נעניק. מדובר בהתקדמות משמעותית, ולדעתי בעמדה לגיטימית (עמדה, אגב, שמחזיק בה גם האפיפיור הנוכחי). למעשה, אם נקבל את הטיעונים שהוצגו לעיל נוכל לטעון שאפילו לתת את אותן זכויות אין צורך, שהרי המדינה יכולה בהחלט להחליט לאיזה סוגי קשר – בניגוד לקבוצות אוכלוסין – היא מעניקה הטבות.

כך למשל, המדינה יכולה להחליט האם היא מעניקה הטבות מס לזוג המורכב מאם קשישה ובתה המטפלת בה. הקשר ביניהם הוא כמובן עמוק ומורכב מרגש וממחוייבות הדדית. האם לא מגיעות להן זכויות כמו זוג נשוי? אולי כן ואולי לא, אבל זו החלטה של המערכת הפוליטית. אנחנו יודעים, למשל, שהמדינה מעניקה הטבות לזוג המורכב מאם צעירה ובודדה ובתה התינוקת. זוגיות כזו נקראת "אמהות חד הורית", והמדינה בוחרת להתחשב בה.

מכאן שאם לא מדובר בנישואים (אלא "ברית זוגיות"), המדינה יכולה להתחשב בזוגיות של שני גברים האוהבים זה את זה, אבל לכאורה גם יכולה לבחור שלא להתחשב בה. לעומת זאת אם מדובר בנישואים על המדינה לתת לזוגות הללו את כל ההטבות שמגיעות להם כזוג נשוי. לכן חוק ברית הזוגיות הכולל זכויות שוות הוא חוק מתקדם יחסית. כמובן, קבלת זוגיות חד-מינית כנישואים לכל דבר תהווה הכרה בנישואים כמבוססים על ה"עמדה החדשה", וממילא שינוי גדול עוד יותר. החלטת בית המשפט העליון של ארה"ב תקבע בדיוק את זה: האם איחוד בין שני להט"בים הוא נישואים (ואז למדינה אין זכות לא לתת לזוג ההומאים את כל ההטבות, ואף אין לה זכות למנוע את רישום הטקס ביניהם) או לא.

האם נישואים הם חלק מזכויות האדם הבסיסיות של כולנו?

בדצמבר 1948 כללה המליאה הכללית של האומות המאוחדות את הזכות להתחתן ב- Universal Declaration of Human Rights שאושררה במליאה. המסמך, שמאז מהווה מודל אוניברסאלי ואידיאלי של זכויות האדם, מציין בסעיף 16 שלו כי "לגברים ונשים מגיל מלא, ללא הגבלה בשל גזע, לאום או דת, יש זכות להתחתן ולייסד משפחה." (נראה שחוסר האפשרות של אזרחים בני דתות שונות להתחתן בישראל מפר זכות זו.)

לכאורה, אין כאן התייחסות לאופי הזוגיות – הטרו או הומוסקסואלית – אם כי קשה להאמין שמנסחי ההצהרה העלו בדעתם נישואים חד מיניים. תת-סעיף באותו מקום מדבר על ההגנה הראויה למשפחה כיחידה הבסיסית של החברה. נראה שגישה כזאת מחזקת את ההגדרה המסורתית של הנישואים, שמתייחסת לאיחוד זוגי על מנת להוליד ילדים. כמובן, אפשר גם לשנות את הגדרת המשפחה, ורבים כיום אכן סבורים שזוג חד-מיני עם ילדים הוא משפחה לכל דבר ועניין.

בספרה** על גיבוש ההצהרה כותבת Mary Ann Glendon שסעיף זה עורר מחלוקות לא קטנות. בתחילה המשלחת האמריקאית כלל לא הבינה למה יש בו צורך. המשלחת הסעודית ומשלחות ממדינות מוסלמיות אחרות ראו בדגש על שוויון זכויות בין בני הזוג (ראו ההצהרה) הגנבה של "ערכים מערביים" לתוך העניין. הסעיף בסופו של דבר אושרר כאמור, וב-1967 קיבל חיזוק גם מבית המשפט העליון האמריקאי כאשר זה קבע, בפסיקה שאסרה על איסור נישואים בין גזעיים (Loving v. Virginia), ש"החופש להתחתן מוכר מזה זמן כאחת הזכויות הפרטיות המהותיות לבקשה המסודרת של האושר על ידי בני אדם חופשיים."

אם נסכים עם בית המשפט העליון בארה"ב שמדובר ביסוד החיוני עבור בקשת האושר (pursuit of happiness), נהיה בדרך לראיית הנישואים כזכות בסיסית, ולא משנה אם מדובר בזוגיות הטרו או הומוסקסואלית.

למה אני בעד אישור נישואים חד-מיניים

כתבתי כאן על שינויים גדולים במודל הנישואים במידה ותתקבל העמדה שזוגיות חד-מינית יכולה להיחשב נישואים. אבל אם נחשוב על זה נראה שלמעשה השינויים האלה כבר קרו, בלי כל קשר לקהילה הגאה. במאה השנים האחרונות, ובוודאי החל מאמצע המאה העשרים, איחוד בין בני זוג הטרוסקסואלים במערב מתבצע על בסיס הדדיות רגשית. אנחנו כבר לא מתחתנים על פי קריטריונים כמעמד ודת (כמובן, אלה משפיעים, אבל לא מכריעים), ואנחנו מזדעזעים מהרעיון שהורינו ישדכו אותנו בהתאם לאינטרסים כלכליים ועדתיים. ביסוס קשר הנישואים שלנו על רגש מסביר כאמור גם את עלייתם הדרמטית של שיעורי הגירושין. מה שחשוב הוא איך שאנחנו מרגישים, לא האפשרות להוליד ולגדל ילדים.

יוצא מכאן שהעמדה המסורתית של הנישואים כבר למעשה נדחתה על ידי רוב רובם של בני המערב. דבר זה גם מסביר את השינוי המהיר בדעת הקהל באשר לנישואי להט"בים: מהרגע שההומופוביה החברתית הכללית דעכה (אחרי תהליכים חברתיים שונים ואחרי שנים של מאבק כמובן), באופן טבעי אנשים שעבורם נישואים מבוססים על "העמדה החדשה" לא ראו סיבה למנוע מלהט"בים להצטרף (אפשר להניח שזה מה שקרה באירלנד). יהיה זה על כן לא נכון לומר שאישור נישואים חד-מיניים יהווה מהפכה במובן הנישואים. בנוסף, יהיה זה לא הוגן לתת רק להטרוסקסואלים להנות/לסבול מהעמדה החדשה של הנישואים ולהדיר ממנה את הלהט"בים. זה הנימוק הראשון שאני נותן לטובת אישור נישואים חד-מיניים.

במבט רחב יותר השינוי במהות מוסד הנישואים מקביל לשינויים חברתיים אחרים רבים (כגון פיתוח שדה הפסיכולוגיה, או עלייתה של הרוחניות העכשווית), ובסופו של דבר גם מקביל לעלייתו של שיח זכויות האדם. שינויים אלה נובעים מהעתקת מוקדי הסמכות, המשמעות והזהות בחברה המערבית מהחוץ פנימה, כלומר ממוסדות דתיים וחברתיים אל חיי הנפש שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו ומוצאים משמעות בחיינו יותר ויותר על פי מה שמתחולל בתוכנו, ופחות ופחות על פי מקומנו במערך החברתי, או שיוכנו האתני/דתי/מעמדי. עצם העובדה שנטייה מינית כיום היא חלק מרכזי מזהותו של אדם מראה עד כמה הפנימיות שלנו הופכת למה שמגדיר אותנו.

בהכירנו את החשיבות שבעולמנו הפנימי ובזהות הנובעת ממנו, אנחנו מתחשבים בכל מני צורות בבני אדם אחרים בנוגע לאלו. כך למשל, הזכות לחופש דת ומצפון נשענת (גם) על ההכרה שהאמונה וההכרעה המצפונית הן חלק מהותי מזהותו של הפרט, ושיש לאפשר לו לבטא אותם בחופשיות מקסימלית. באותה מידה, חשוב לאפשר למי שזהותו היא להט"בית לבטא אותה בחופשיות מקסימלית. הנימוק כאן, השני בעד אישור נישואים חד-מיניים, נשען אפוא על ההכרה שמדובר בשדה שמקביל לשדות אחרים (דת, מצפון, ביטוי) שאותם אנחנו מחשיבים כזכאים להגנה מיוחדת. ללהט"בים מגיע להיות יכולים להתחתן משום שמדובר בביטוי עמוק של הזהות שלהם, ולכן, בסופו של דבר, בזכות בסיסית.

לבסוף, כאדם דתי הנישואים הם בשבילי צורה של התקדשות זוגית אל מול האל. הנימוק השלישי שלי בעד אישור נישואים חד-מיניים הוא שאני מעוניין שלאנשים דתיים שהם במקרה להט"בים תהיה אפשרות להתקדש כך. אמנם אפשר לטעון שזה לא אמור להיות קשור לרישום במשרד הפנים – שכל אחד יעשה איזה טקס דתי שהוא רוצה. אפשר מנגד לטעון שיש חשיבות להכרה רשמית של המדינה גם עבור דתות שונות – הרי כך בדיוק טוענים חלק שומרי המצוות המתנגדים לאישור נישואים חד-מיניים, ולכן הם מתנגדים למהלך.

בסופו של דבר, כדי להכריע עבור עצמנו בשאלת הנישואים החד-מיניים עלינו לענות על שתי שאלות מרכזיות. ראשית עלינו לשאול את עצמנו מהו על פי תפיסתנו מוסד הנישואים? למה מתחתנים? מה מכונן זוגיות של שני בני אדם נשואים? שנית עלינו לשאול את עצמנו האם לדעתנו נישואים קשורים בצורה עמוקה לזהותו של אדם ולמשמעות מהותית בחייו. אם אנחנו חושבים שנישואים הם קודם כל איחוד של לבבות, ברית רגשית של אהבה, ו/או אם אנחנו חושבים שנישואים קשורים בצורה עמוקה לזהות שלנו ולמשמעות בחיינו, הרי שמתבקש שנתמוך בנישואים בין בני זוג להט"בים.

:

פורסם באתר 'ישראל חופשית'

* “What Is Marriage?”, Sherif Girgis, Robert George & Ryan T. Anderson, Harvard Journal of Law and Public Policy, Vol. 34, No. 1, pp. 245-287, Winter 2010

** A World Made New: Eleanor Roosevelt and the Universal Declaration of Human Rights

"ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי – ניתוח ביקורתי

הפסיכולוגים האנגלים הללו – מה הם בעצם רוצים? נמצא אותם, בין אם נרצה או לא, תמיד עסוקים באותה מלאכה, בהבאתו של החלק המביש ביותר בנו לקדמת הבמה, כדי לחפש דווקא שם את העקרון היעיל, המוביל, החיוני ביותר שהכתיב את התפתחותנו, בדיוק במקום שהגאווה האינטלקטואלית של האדם אינה מעוניינת למצוא אותו (למשל, בכוח האינרציה, או בשכחה, או בהרכבה העיוורת, השרירותית, של רעיונות, או במשהו אחר שהוא פסיבי לחלוטין, אוטומטי, רפלקסיבי, מולקולרי, ובאופן מהותי מטומטם). מה מניע את הפסיכולוגים האלה דווקא לכיוון הזה? האם זה אינסטינקט סודי, רע-לב, נמוך, אולי כזה שאי אפשר אפילו להודות בו בינינו לבין עצמנו, להקטין את האדם? – פרידריך ניטשה, לגינאולוגיה של המוסר, 1887, חיבור 1, חלק 1.

ספרו החדש של יובל נח הררי הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה. כפי שאפשר לצפות הוא כתוב בשפה ברורה ובהירה, ונושא את סגנונו הטיפוסי של הררי, הפורש בפני הקורא שלל תופעות מוכרות (האדם, המדינה המודרנית, המדע, הדת) ומסביר אותן על ידי פירוקן המהיר לעיקרון יחיד העומד לכאורה בבסיסן.

בעוד ספרו הקודם של הררי, שהפך לרב מכר עצום ולתופעה תרבותית בפני עצמה, היה בסופו של דבר ספר היסטוריה שנכתב על ידי היסטוריון, הספר החדש, על אף שהוא נושא את המילה "היסטוריה" בכותרתו, אינו ספר היסטוריה. הררי מבקש לסרטט בו מגמות עתידיות, ובעיקר את מה שהוא מכנה ה"דתות" של העתיד, כלומר התפיסות האידיאולוגיות והאתיות של העתיד והשלכותיהן.

הספר על כן הינו תרגיל בנחשנות מושכלת, ואפשר לקרוא אותו לא רק כאוסף הערכותיו של הררי, אלא גם כאקסטרפולציה אל העתיד של השקפותיו של הררי כיום, דהיינו העולם שיתקבל אם תמשכו על פני זמן את תפיסותיו של המחבר. אם מובן לנו שבכל דיון על העבר יעטפו את העובדות עמדותיהם וערכיהם של המתדיינים, אמור להיות לנו ברור שבדיון על העתיד, שנערך ללא כל עובדות, נישאר כמעט רק עם עמדותיהם וערכיהם של המתדיינים. יש לציין שהררי מודה בזה בקירוב: "את כל התחזיות המופיעות בספר הזה לגבי העתיד, יש להבין כדרך לפתוח בדיון על ההווה", הוא כותב (עמ' 61).

כל זה אינו בגנות הספר. הררי הוא אדם מעניין, חכם ומוכשר, וממילא הכתיבה שלו על העתיד היא כזו. באופן אישי אני גם חולק עם הררי יסודות מהעולם הערכי שלי (אני צמחוני והוא טבעוני, שנינו מעריכים את הדהרמה הבודהיסטית, שנינו מתרגלים מדיטציית ויפאסנה), כך שיש בהחלט רעיונות בספר שנפלו אצלי על אוזניים ידידותיות וקשובות. הספר גם מציג כמה ניתוחים נהדרים ומדוייקים לדעתי (למשל על היחס למצבי תודעה בעידן המודרני (374), או על הפנמת מקור הסמכות והמשמעות (245 והלאה), ועוד).

עם זאת, מצאתי בספר המשך לכמה רעיונות שגויים לדעתי, שברובם נובעים ממגמה שהפריעה לי כבר בספר הראשון, וארצה להתייחס אליהם להלן. אני חושב שהם משרתים שדה של תפיסות נוכחיות, בעיקר בקרב בני מערב שנולדו וגדלו תחת הקפיטליזם המאוחר ונוטים לאינדיבידואליזם חריף ולעיתים לליברטניאניזם, ולכן אני חושב שההתייחסות הביקורתית אליהם היא נחוצה.

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D., 1930

הומו-דאוס ודת המידע

ראשית אנסה לשרטט את ההתפתחויות העיקריות שצפויות לחברה האנושית על פי הספר. הררי מציג "שלושה פרויקטים" שיעמדו במרכז סדר היום של האנושות בעתיד: 1. הבסת הזיקנה והמוות; 2. גילוי המפתח לאושר; 3. שדרוג האדם לכדי אל (24).

הררי קובע ש

הררי קובע ש"תהילת עולם, סיפורי גן עדן וטקסי זיכרון לאומיים הם תחליף סוג ב' למה שבני אדם באמת רוצים – לא למות." (עמ' 30). האם אכן כך? ואולי הם לא תחליף כלל, אלא ביטוי למה שבני האדם באמת רוצים, והוא לא לא למות, אלא להיות חלק ממשהו גדול יותר מהם? (וזה, אגב, כמעט ההפך מ"לא למות".)

שלושת המשימות הללו יקבלו ביטוי על ידי שני כיוונים עתידיים מרכזיים: א. הפיכת האדם לסייבורג, כלומר ליצור שמשולבים בו חלקים ואיברים סינטטיים: כימיים, אלקטרוניים, מחשביים (הררי מכנה אותו "הומו-דאוס"); ב. ויתור על האדם ומעבר אל מערכות ממוחשבות כשלב האבולוציוני הבא ("דת המידע").

ברמה החברתית והפוליטית, התפתחויות אלה כרוכות באופן מובנה עם קריסתם של ההומניזם והליברליזם. זאת מכיוון שהמערכת הכלכלית והפוליטית תמצא פחות ופחות תועלת בבני אדם, ועל כן הרעיון שיש לכל פרט ערך ייחודי יהיה פחות מקובל; לחילופין, תימצא תועלת באינדיבידואלים, אבל רק במיעוט מהם, אלו המשודרגים (340). מעבר לכך, פשוט לא יהיה הגיון בהומניזם כאשר נגיע להכרה שמחשבים מבינים אותנו הרבה יותר טוב מאיתנו (361, 403).

אני רוצה להתעכב על הטענות שבפסקה האחרונה. אל הטענה המתייחסת לתמורות בשדה החברתי והפוליטי חייבים לדעתי להתייחס מאוד ברצינות: פערים של עושר, שבעבר הביאו לאורח חיים שונה, להבדל בין מחלקת תיירים למחלקה ראשונה, יביאו כבר בעתיד הקרוב לצורת חיים שונה: להבדלים חריפים בבריאות, בתוחלת החיים, ובכישורי החיים. תוספים כימיים ואלקטרוניים יבדילו לא רק ברמת החיים הכללית בין עשירים לעניים, אלא גם ברמת האינטליגנציה שלהם, בכוח הזיכרון שלהם, ובעמידות גופם לזיקנה ולמוות. זה עלול לגרור שינוי עצום בתפיסת האדם ובערך שאנחנו נותנים לחיי אדם. הררי מבהיר את זה היטב, ולא אתעכב על העניין הזה לא מפני שהוא לא חשוב, אלא רק מפני שאין לי הרבה מה להוסיף לגביו. קראו את הספר.

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D., 1930

על בני אדם ואלגוריתמים

כן ארצה להתייחס לטענה בדבר התפרקות ההומניזם כתוצאה מכך שמחשבים יבינו אותנו טוב מאיתנו. הטענה הזאת נשענת על ההנחה, שהררי מקדם בספר בצורה עקבית, ש"האדם […] הוא אלגוריתם" (82), או ש"האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים" (317). הררי מייחס את התובנה הזאת למדעי החיים. הוא מודה שמדובר בתיאוריה לא מוכחת, ובדרך הסתכלות שתלויה רבות בטכנולוגיה השלטת כיום (כלומר, כפי שבעבר חשבו שהאדם דומה למנוע קיטור, אחר כך לרדיו וכו'), אולם זו הנחת העבודה שלו, הוא חוזר על כך שוב ושוב לאורך הספר ומסיק מכך מסקנות שונות ומגוונות.

כך למשל, אם האדם אינו אלא אלגוריתם הרי ש

חישובים שנעשים בעזרת אלגוריתמים ביוכימיים מבוססי פחמן אפשר לעשות גם בעזרת אלגוריתמים אלקטרונים מבוססי סיליקון. אין סיבה לחשוב שיש משהו עקרוני שאלגוריתמים ביוכימיים יכולים לעשות ואילו אלגוריתמים אלקטרוניים לעולם לא יוכלו לעשות. (347)

עבור הררי כל ישות חברתית היא

עבור הררי כל ישות חברתית היא "דמיון" או "מיתוס" או "דת" – מילים שפירושן על פיו דבר שלא קיים באמת: "מדינות, לאומים, תאגידים ואלים קיימים רק בדמיונם המשותף של בני האדם" (194). כותב הררי. ולכן הן אינן מה ש"באמת קיים" (שם). כדי להבחין בין "מציאות ודמיון" מציע הררי את "מבחן הסבל": "אם אתם רוצים לדעת אם דבר מה הוא ממשי, שאלו את עצמכם: 'האם הוא יכול לסבול?'" (שם). על פי הררי אלים ותאגידים לא יכולים לסבול, ולכן הם אינם אמיתיים. בני אדם ובעלי חיים כן יכולים לסבול, ולכן הם אמיתיים. האם הבניין שאני גר בו יכול לסבול? נדמה לי שלא, אבל נדמה לי שהוא לא אמיתי פחות ממני. האם וירוס האבולה, האמבה או זבוב הבשר יכולים לסבול? גם כאן נדמה לי שלא, אבל אני לא חושב שהם לא אמיתיים. אבל הבעיה עם ה"מבחן" של הררי גדולה יותר: למה סבל, שהררי מודה שאינו אלא אלגוריתם, הוא מדד לתקפות קיומו של משהו? למה לא מסה? או גודל? או יצירתיות? או אהבה? או תקשורת? מה עושה את הסבל מדד למשהו? התשובה היא שוב הנחת המוצא של הררי: המציאות מורכבת מיחידות של סבל. אלה מהווים עבורנו את המדד למוסר, ואת המדד לקיום.

כלומר, מחשבים יכולים לחקות את פעולת האדם, ואף לעלות עליה. אלגוריתם הוא אלגוריתם, ולא משנה אם מה שמניע אותו הוא פחמן או סיליקון. משום כך

החידושים הטכנולוגיים של המאה ה-21 עשויים לאפשר לאלגוריתמים חיצוניים להבין אותי טוב יותר מאשר אני מבין את עצמי, וכשזה יקרה, האמונה באינדיבידואליזם תקרוס. […] האדם יפסיק לראות את עצמו כאינדיבידואל המנהל את חייו באופן אוטונומי, ויתרגל לראות את עצמו כאוסף של אלגוריתמים פנימיים, המנוטר על ידי אלגוריתמים חיצוניים. (352)

אדם החווה את עצמו בתיווכם הבלתי פוסק של מכשירים כאלה, מתרגל לראות את עצמו כאוסף של מערכות ולא כאינדיבידואל, ולקבל החלטות על ידי שקלול דרישותיהן של המערכות השונות המרכיבות אותו. (354)

כדי שהליברליזם יקרוס ויפנה את מקומו למשהו חדש, המערכת לא צריכה להכיר אותי בצורה מושלמת, אלא רק להכיר אותי טוב יותר ממה שאני מכיר את עצמי. (361)

על פי הררי ברגע שמחשבים יהיו מסוגלים להכיר אותנו טוב יותר מאשר אנחנו מכירים את עצמנו, ולבחור עבורנו בחירות טובות יותר מאשר אנחנו היינו בוחרים, "האמונה באינדיבידואליזם תקרוס" ו"הליברליזם יקרוס". על כך יש לשאול: האם שימוש באלגוריתמים חיצוניים אכן יבטל את תחושת האוטונומיה האינדיבידואלית שלנו?

להיות אדם בתקופה המודרנית פירושו להיות אינדיבידואל שתופס את עצמו כייחודי ואוטונומי, ואף מתגאה בייחודיות ובאוטונומיה שלו ומתעקש על הייחודיות והאוטונומיה שלו. אנחנו לא רק פתיתי שלג מיוחדים ונבדלים, אלא אנחנו מרגישים חובה מוסרית להיות פתיתי שלג מיוחדים ונבדלים.

אם מדברים על עלייתו של האינדיבידואל בתקופה המודרנית, ממילא צריך לשאול מה היה לפני כן, וכיצד הוא עלה. הנושא הזה כמובן ארוך ומורכב וממלא ספרים רבים. אני רוצה להציע, בעקבות הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור, שאת שורשי התמורה העמוקה שהביאה לעלייתו של האינדיבידואל המודרני צריך לחפש בעמדה של האדם כלפי האמת והטוב, כלומר בהשקפות המוסריות שלו ובמקורות המוסריים שלו.

בואו נחשוב יחד: לפני הרפורמציה הכנסייה וכתבי הקודש בהחלט הגבילו את האוטונומיה של הפרט: הכנסייה הכתיבה לנו כיצד לחשוב ואף על מה לחשוב. המהפכה הפרוטסטנטית מסמנת את נקודת העיבור של הסובייקט המודרני, שבהמשך לה, אחרי הריון לא פשוט, הגענו עד הלום. אולם למה בעצם לא התפתחנו כאינדיבידואלים קודם לכן?

טענתי היא שהאדם הפרה-מודרני לא תפס את עצמו כפרט אוטונומי לא מפני שהכנסייה מנעה ממנו מידע על עצמו או על העולם, ושהרפורמציה הובילה להתפתחות הסובייקט המודרני לא מפני שלותר וקלווין סיפקו לפרט מידע על עצמו ועל העולם. תרגום הברית החדשה על ידי לותר לא הנגישה לאנשים מידע. המהפכה שהיא הביאה היתה לאפשר לאדם לפרש מה אלוהים רוצה ממנו ואיך לעבוד אותו כראוי. במילים אחרות, האדם נתבע לבדוק בעצמו מהו הטוב ואיך להתקרב אליו. זה מה שהחל את התהליך שבסופו האדם הפך לפרט מודרני. לא מידע, אלא אתיקה. לא האפשרות לדעת יותר על החיים, אלא האפשרות לנסח לעצמנו את משמעות החיים. דרך אחרת לומר את זה היא שבידי הפרט הופקדה האחריות על הקשר שלו עם האמת ועם הטוב.

הררי כותב ש

ברגע שתיווצר מערכת שזוכרת על צעד שצעדתי, כל נשימה שנשמתי, וכל פעימת לב שהחסרתי – היא תוכל לעשות בחירות הרבה יותר נכונות עבורי גם בקלפי, גם בסופרמרקט וגם בשוק הנישואין. (360)

מה פירוש "נכונות" כאן? האם אותה מערכת תוכל לומר לי מה המשקל המוסרי של המשך שליטת ישראל בשטחים? של קניית בשר בסופר? של מוסד הנישואין?

האלגוריתמים החיצוניים שהררי מדבר עליהם יתנו לנו מידע, לא משמעות ולא ערכים. ודאי שלא זהות. מידע בלבד אינו משנה את האוטונומיה שלנו. האוטונומיה שלנו מתפתחת או דועכת על פי היכולת שלנו להפוך מידע לקואורדינאטות במפה המוסרית שלנו. ואת זה אלגוריתמים אלקטרונים מבוססי סיליקון לא יתנו לנו. במילים אחרות, כדי להוכיח שהסובייקט ההומניסטי יחדל מלהתקיים, צריך להוכיח לא שיהיו לנו מקורות חדשים למידע, אלא שהיו לנו מקורות חדשים למוסר ולמשמעות. אם מחשבים לא רק ידעו יותר עלינו, אלא יחליפו אותנו בתור מקור מוסרי – אז ההומניזם אכן יקרוס.

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D., 1930

תועלתנות ומשמעות

אבל רגע. ייתכן שהררי לא מבחין שלמחשב אין ראייה נורמטיבית מפני שהוא סבור שגם מוסר אפשר לכמת – ליחידות של הנאה וסבל. קריאה בספר עשויה בהחלט להוביל למסקנה שכך הוא חושב. תורתו המוסרית של הררי – או לפחות זו שעליה הוא מבסס את הערכותיו בספר – פשוטה למדי:

מעבר לעונג וכאב אין בעולם שום טוב ורע. כל מי שטוען אחרת, ומנסה לגזור את הטוב והרע מדברים אחרים – למשל מאלוהים, או מטובתה של המדינה – פשוט מרמה אתכם, ואולי גם את עצמו. (עמ' 36).

הררי מייחס את התובנה הזאת לג'רמי בנת'אם, אבי הגישה המוסרית התועלתנית, וכן (באופן שגוי) לג'ון סטיוארט מיל (ממשיכו של בנת'ם בעניין הזה) ולאפיקורוס. הוא טוען שכיום העמדה שמבססת את האושר והסבל על תחושות גופניות הפכה ל"מקובלת במדע", ולכן, למשל, "כעס הוא פשוט תחושה של בערה".

ועם זאת, הררי כן מתייחס, בקצרה, לאפשרות אחרת: אם יוכל האדם

בקשר לרדיפה אחרי עונג/אושר, הררי מתייחס, בקצרה, לאפשרות אחרת: אם יוכל האדם "להפסיק להשתוקק לתחושות נעימות"(41) הוא יפסיק לרדוף אחריהן. ואז מה? הררי לא מגלה. הסיבה שהוא לא מגלה אינה רק מפני שהוא לא רוצה לחשוף את אהדתו לבודהיזם. הסיבה היא שגילוי התוצאה של חוסר ההשתוקקות יאלץ אותו לדבר על אושר שאינו עונג. יותר מזה: במשפטים הקצרים שהוא מקדיש לאפשרות הזאת חושף הררי שאושר כזה יהיה תלוי במשמעות שייתן האדם לעונג: "מה הטעם לרדוף ללא הרף אחרי משהו כל כך ארעי וחסר משמעות?"(41). לא ברור אם הוא שם לב שכל דיבור על משמעות הוא כמובן תלוי תרבות. מה שמשמעותי בתרבות אחת חסר משמעות עבור אחרת. מסתבר שבסופו של חשבון גם הררי לא יכול להתחמק מלהבדיל בין אושר לעונג, ומלקחת ברצינות לפחות מסגרת תרבותית אחת, לפחות פרשנות אחת למשמעות החיים (במקרה שלו, בודהיזם).

אם הבנתי נכון את עמדתו של הררי, הרי שיש איתה כמה בעיות. ראשית, יש את הבעיה השגרתית בגישתו של הררי, שהיא הרדוקציוניזם החריף שסיסמתו "אינו אלא". כלומר, השאלה היא האם מפני שכאשר אנחנו כועסים אנחנו מרגישים משהו אפשר לומר שכעס אינו אלא תחושה? לכעס יש מרכיבים קוגניטיבים עשירים, וכפי שלא נאמר שדאגה אינה אלא תחושה (או אפילו שישיבה אינה אלא תחושה), כך ראוי להתייחס לכעס בצורה מתוחכמת יותר. כפי שנראה גם להלן, הררי נוהג להתעלם מכל אפשרות שבה שלם גדול מסכום חלקיו, כלומר שיש בתופעה יותר מאשר תרכובת של יסודותיה, ובאופן ספציפי אוהב לרדד את מושאי הכתיבה שלו לרמה הביו-כימית. כתבתי על הכשל שבזה בעבר, וראו להלן עוד.

בעיה נוספת בניתוח הזה של הררי היא שהוא לא מבחין בין סוגים שונים של אושר. כבר היוונים ידעו שלא כל הנאה או עונג (hêdonê) ראויים לשם אושר (eudaimonia). הטעות של הררי בניתוח עמדתו של אפיקורס, למשל, נובעת מחוסר ההבחנה שלו בכך. אפיקורוס גרס שיש לשאוף למצב של אטרקסיה (ataraxia), שהוא מצב תודעתי מאוד מיוחד. בניגוד לתדמית הנהנתנית שנוצרה לאפיקורוס (באדיבותו של המונותאיזם המערבי), הלה כלל לא הטיף להנאות חסרות רסן, אלא לכלכלת אושר ממושמעת למדי. הוא, ורבים אחריו, ידעו שכל הקבלה בין האושר שבשיחה טובה עם חבר, בלימוד או ביצירה, לעונג שמתקבל מהערצת ההמונים או מאכילת עוגה היא בדיחה פשטנית. אפילו מי שחושב שאושר אינו אלא הרגשה מסויימת צריך להיות מסוגל להבדיל בין הרגשת נעימה בבלוטות הטעם לבין הרחבת הדעת שבקריאת רומן מעמיק או בהאזנה לכנר וירטואוז מבצע ביצוע מושלם של יצירה (ואטרקסיה היא הרי אפילו מעבר לכל אלה). ג'ון סטיוארט מיל, אגב, מסכים לכך (בניכוי האטרקסיה), ולכן גם הוא חורג מדבריו של הררי.

הבעיה הזאת הופכת למכרעת כאשר אנחנו מבינים שבניגוד לסוגים הפשוטים ביותר של עונג, האושר שלנו אינו עומד בפני עצמו אלא מתעורר בנו בהתאם לערכים שנמצאים בבסיס תפיסת העולם שלנו. נוצרי אוונגליסטי אדוק אולי יתענג ממין הומוסקסואלי אבל ייסר את עצמו שבועות אחר כך מפני שיסבור שהוא חטא; טבעוני יכול להנות מעוגת גבינה אבל להיות מאוד לא מאושר שטעם ממנה; ישראלים שונים יהנו או יסבלו ממעבר מהיר במחסום שבו, ממש לידם, נתינים פלסטינים מעוכבים, וזאת בהתאם להשקפתם המוסרית, וכך הלאה. הררי מרדד את האושר לכדי הרגשה פיזית, ועל כן אינו מעריך את המורכבות התרבותית שמבנה אותו.

עבור הררי כל מבנה תרבותי הוא ממילא "דת" או "דמיון". תפיסה כזאת של תרבות מעקרת מראש כל שאיפה לאושר שהוא יותר מעונג, שהרי היא מתייחסות לאדם כיצור שהמימד הביולוגי בו הוא האמיתי ביותר. במצב כזה אי אפשר עקרונית לדבר על "גילוי המפתח לאושר", שכן אין אושר אלא רק עונג. במילים אחרות, נהיה חייבים לקבל שפיתוח מכונה שמזריקה לתוכנו כמויות מדודות של קוקאין בכל שעה היא "המפתח לאושר" (וראו ניסוי המחשבה בנושא של הפילוסוף רוברט נוזיק).

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D. 1930

מותר האדם אין?

נסכם עד כאן:

  1. אם הררי טוען שאלגוריתמים אלקטרוניים מבוססי סיליקון יגרמו לכך ש"האמונה באינדיבידואליזם תקרוס" על ידי כך שיספקו לאדם מידע טוב יותר על עצמו מאשר הוא עצמו מסוגל לספק, הרי שאני חולק עליו בכך שלא מידע, אלא מוסר ומשמעות נדרשים על ידי אותם מחשבים לתת לנו כדי שהסובייקט המודרני יתבטל.
  2. אם הררי טוען שאותם אלגוריתמים אלקטרוניים מבוססי סיליקון בהחלט יספקו לאדם מוסר ומשמעות על ידי כך שיבהירו לו מה ראוי לעשות מבחינת המוסר התועלתני (מירב האושר למירב היצורים), הרי שהוא מתעלם מכך שהמוסר התועלתני לא יודע להתמודד עם סוגים שונים של אושר, שכן אלה תלויים תמיד במשמעות תרבותית, ומזו אי אפשר להתחמק (כפי שהררי מדגים בעצמו בהתייחסותו לבודהיזם).

כעת אבקש להתייחס לגישה המרכזית שהררי מקדם. כפי שכתבתי מעט לעיל, הררי נהנה להסביר איך כל מני תופעות שחשבנו שאנחנו מכירים (האדם, המדינה המודרנית, המדע, הדת) הן בעצם פשוטות בהרבה ממה שתיארנו לעצמנו, ובדרך כלל עומדות על עקרון יחיד. על פי רוב המהלך הוא: X מורכב מקבוצה של Y, ולכן X הוא בסך הכל כמה Y. לדעתי המסקנה הרדוקציוניסטית הזאת אינה עומדת במבחן המציאות.

הבה נתבונן שוב בתפיסת האדם שמציג הררי. מי שיקרא בספר יתקל בלא מעט דברי אפולוגטיקה על חייהם של בעלי חיים, על כמה שהם מורכבים ורגישים ותבוניים (68-130). ואכן, נדמה שבאותה מידה שהררי מנסה להראות שבעלי חיים הם יצורים מורכבים המסוגלים להציג עולם רגשי מפותח, כך הוא מבקש להראות שהאדם אינו אלא מכונה משוכללת שחיה את חייה על אוטומט. הן התמונה הראשונה והן השניה אינן עומדות בפני הביקורת הפשוטה ביותר: בעלי חיים, לפחות חלקם הגדול (מחרקים, דרך זוחלים ועד דגים), אינם בעלי רגשות (לפחות במובן שאנחנו מייחסים למונח), ואלו שיש להם רגשות אינם בעלי מודעות עצמית ויכולת חשיבה, דבר שמרדד באופן בלתי נמנע את רגשותיהם לכדי ישויות בסיסיות ופשוטות למדי.

כדי להראות שהאדם אינו חכם יותר(!) מבעלי חיים הררי מצמצם את 'מותר האדם' ליכולתו לבנות קהילות, ומתעלם מכך שיכולתו לבנות קהילות תלויה בכך שהוא מראש חכם יותר (הוא יודע ליצור שפה, לספר סיפורים, לדמיין, להשתמש בכלים, לקוות, לזכור היסטוריה, ליצור טכנולוגיה, לגלות סולידריות וכו' וכו' וכו'). אחר כך הוא מפריד אדם יחיד מהכלל וטוען ש

האדם הבודד אינו מיומן וחכם לאין שיעור מהשימפנזה הבודד (129)

הסקירה של הררי על התפתחות הדתות לוקה בחוסר דיוקים. אני מתאר לעצמי שאי אפשר להימנע מכמה מאלה כאשר כותבים היסטוריה של הדת בשני עמודים. בכל זאת,לצייר מצג בו לבני דתות אנימיסטיות היה יחס חיובי לבעלי חיים ולבני דתות פוליתיאיסטיות ומונותיאיסטיות לא, זו פשוט טעות. לא רק שאנימיסטים הרגו ואכלו מה שרצו, אלא שהמסורות המונותיאיסטיות שמו סייגים שונים ביחס לבעלי חיים. כך למשל כלל מצוות צער בעלי חיים, ביניהן שילוח הקן, לא תחסום שור בדישו, ואיבר מן החי ביהדות, שברור שבאו על רקע מנהגים של אכזריות רבה כלפי בע

הסקירה של הררי על התפתחות הדתות לוקה בחוסר דיוקים. אני מתאר לעצמי שאי אפשר להימנע מכמה מאלה כאשר כותבים היסטוריה של הדת בשני עמודים. בכל זאת,לצייר מצג בו לבני דתות אנימיסטיות היה יחס חיובי לבעלי חיים ולבני דתות פוליתיאיסטיות ומונותיאיסטיות לא, זו פשוט טעות. לא רק שאנימיסטים הרגו ואכלו מה שרצו, אלא שהמסורות המונותיאיסטיות שמו סייגים שונים ביחס לבעלי חיים. כך למשל כלל מצוות צער בעלי חיים, ביניהן שילוח הקן, לא תחסום שור בדישו, ואיבר מן החי ביהדות, שברור שבאו על רקע מנהגים של אכזריות רבה כלפי בע"ח, שהן באו לשים להן סוף. האם ייתכן שדווקא המקום המיוחס שהמונותיאיזם נתן לאדם חייב אותו גם להטיל עליו מגבלות מוסריות ביחסו לבעלי חיים, מגבלות שהאנימיזם או סוגי הפוליתיאיזם לא הטילו?

אם כוונתו היא לאדם הבודד בשם יובל נח הררי, הרי שהוא ודאי לא חושב שיכולתו לכתוב את הספר "ההיסטוריה של המחר" אינה הישג לאין שיעור גדול יותר מזה של כל שימפנזה אי פעם. למעשה, אפילו אם כוונתו היא לאדם הבודד ששמו אופיר אקוניס אני די בטוח שאותו אדם הוא חכם לאין שיעור מכל שימפנזה אי פעם. כמובן, אם כוונתו של הררי לאדם בודד שלא גדל בחברה אנושית, למעין נער-פרא שנזנח בג'ונגל, הרי שיצור כזה אינו ממש אדם, וממילא אכן דומה יותר לשימפנזה (וראו עוד על כך להלן). כך או כך, להסיק מאדם בודד משהו לגבי האנושות יהיה דומה להפקת לקחים לגבי תכונות המים מהתנהגות מולקולה בודדת של H2O. כל כימאי יאמר לך שהעניין מופרך.

הררי כותב:

אילו הצבנו אדם בודד על אי פראי, ולצדו שימפנזה, סוס, כלב וחולדה, לא בטוח שהאדם היה מתגלה כחכם הרבה יותר ממתחריו. (128)

אשכרה? לא בטוח? יכול באמת להיות שהחולדה או השימפנזה היתה מתגלה כחכמה יותר? אולי אפשר לפחות להסכים לכך שאם יש סיכוי כלשהו שהאדם, השימפנזה, הסוס, הכלב והחולדה אי פעם יעזבו את האי זה לא מפני שהסוס בנה רפסודה? או מפני שהכלב הצליח לאותת לקבוצת כלבים שהפליגו בכיף שלהם על יאכטה בקרבת האי?

כאמור, המסקנות המוזרות האלה הן תוצאה של ההנחה שמניח הררי:

זהו, אם כן, מותר האדם מן הבהמה: היכולת לשתף פעולה במספרים גדולים ובצורה גמישה. (129)

אבל יכולתו לשתף פעולה וכו' נגזרת מכך שהאדם, אוטומט או לא, הוא ודאי יצור מורכב הרבה יותר מכל בעל חיים אחר. היא נגזרת מכך שלאדם יש לא רק מודעות עצמית, אלא יכולת לבנות משפטים, לכונן מדינות ולהלחין סימפוניות. ומעל ומעבר לכל זה, האדם יכול לגלות אחריות מוסרית, עניין חשוב מאוד עבור על מערכת חברתית, ודבר שלבד מדוגמאות נדירות וחלשות אין למצוא בממלכת החי. האדם יכול לדאוג ליצורים שנמצאים אלפי קילומטרים ממנו, לגלות אמפתיה ואחריות כלפי יצורים שאינם בני מינו, ולהגביל את עצמו, מתוך בחירה מודעת, ואף במחיר אבדן הנאה אישית, מלנצל יצורים אחרים. בעלי חיים אינם מסוגלים לכל אלה. ומעבר לכל זה, מבחינה עמוקה ועקרונית האדם רוצה להיות טוב. הוא רואה את עצמו כאחראי מבחינה מוסרית ומעוניין אף לשפר את התנהגותו. הוא רוצה להיות טוב. לא נמצא את זה אצל בעלי חיים.

לחילופין, אם כל מה שמבדיל בני אדם מבעלי חיים הוא יכולתם של הראשונים לשתף פעולה במספרים גדולים ובצורה גמישה, מדוע אנחנו דורשים מהם שיתנהגו בצורה שאינה חייתית? בעוד שלמראה אריה טורף אנטילופה איש מאיתנו לא יביע אכזבה, אנחנו נתאכזב למראה אדם הורג ללא סיבה אדם אחר, או סוס, או אפילו ציפור. הסיבה היחידה לכך היא שמאדם אנחנו מצפים להתנהגות מוסרית, ומבעל-חיים אנחנו מצפים להתנגות חייתית. וזאת לא משום שהאדם "יודע לשתף פעולה", אלא משום שיש לו מצפון ויכולת בחירה. ולבעל חיים אין.

מהמסקנה המוזרה שיתרונו היחיד של האדם הוא יכולתו לשתף פעולה (ושוב, כאילו שאפילו היכולת הזאת לא באה משום שהוא חכם יותר, יודע לדבר, ויודע להגביל את עצמו מבחינה מוסרית) גוזר הררי מסקנות מרחיקות לכת:

זה מעמיד בסימן שאלה את קדושתו של האדם […] לא ברור מדוע זה מצדיק מתן קדושה יתרה לכל פרט מהמין הומו ספיאנס. (136)

אני לא יודע מה באשר לקדושה, אבל אפשר בהחלט להבין כיצד זה קשור להענקת זכויות לכל פרט מהמין הומו ספיאנס. הנחת המוצא של שיח זכויות האדם הוא שהן מוענקות ליצורים שיש להם עולם פנימי עשיר, כזה שיש בו מימדים של זהות וייחודיות ומודעות עצמית ותקוות לעתיד ויכולת בחירה בין טוב ורע – וכן, גם יכולת לשתף פעולה עם פרטים אחרים. את אלה יש רק לאדם. אין כאן שום דבר מסתורי, גם לא שום דבר "קדוש". זה עניין של היגיון פשוט: זכויות מוענקות ליצור שמסוגל להבין מה הן ולכבד את זכויותיו של זולתו. האדם מסוגל לאלה. השימפנזה, הסוס, הכלב והחולדה – לא. אנחנו דורשים מהאדם שיכבד את זכויותיהם של האנשים והנשים סביבו, גם אם הוא נתקף תשוקה עצומה לכפות עליהם יחסי מין או להרוג אותם. אנחנו לא דורשים מהבבון שיכבד את זכויות הקופים והקופות שעליהם הוא מעוניין לכפות יחסי מין או מיתה, ולא מתאכזבים כשזכר אלפא בג'ונגל הורג את יריביו וכופה יחסי מין על בנות זוגו.

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D., 1930

התהוות

אם לסכם שוב, הררי יוצא מנקודת הנחה שהאדם הוא אלגוריתם ואינו אלא אלגוריתם. מתוך נקודת מוצא כזאת הוא לא יכול אלא להגיע למסקנה שכאשר נבנה אלגוריתמים מתוחכמים יותר האדם יאבד מערכו. הוא מבטל את המימד המוסרי של החיים האנושיים, או מרדד אותו לכדי מוסר תועלתני חד-מימדי, ומשום כך לא מזהה את התפקיד המכריע שיש למוסר בעיצוב הסובייקט האנושי.

אני רוצה כעת שוב לחזור ולתקוף את הגישה הרדוקציוניסטית של הררי (X מורכב מקבוצה של Y, ולכן X הוא בסך הכל כמה Y). יש למהלך הזה, בו אנו מפרקים משהו כדי לגלות את "האמת" עליו או "המהות" שלו, קסם אינטלקטואלי לא מבוטל. השיטה הזאת היא אחותה התאומה של החזרה בזמן על מנת לגלות את "המקור" או "השורש" של דבר מה, וכך לכאורה גם להבין אותו לאשורו. צריך להודות שמהלכים אנליטיים כאלה אכן יעילים פעמים רבות, ומצליחים לספק לנו הסברים מעניינים ומאירי עיניים על מושאיהם.

הבעיה עם שתי התפיסות האלה מתחילה כשחושבים שהן מספרות את כל הסיפור כולו, שאין מעבר לחלקים או למקור משהו נוסף בתופעה לפנינו. אז הן הופכות מכלים אנליטיים מצויינים למכשולים קוגניטיבים שנותנים לנו תשובה חלקית ומסתירים מאיתנו את התמונה השלמה. ואכן, השלמות כאן היא הסיפור: השלם שגדול מסכום חלקיו.

אחד הדרכים בהן ניתן להתייחס לרעיון שעל פיו השלם הגדול מסכום חלקיו הוא לדבר על תהליך של emergence, שמוביל אל emergent properties. הכוונה היא לתכונות, מאפיינים וכישורים שלא ניתן לחזות על ידי התבוננות בחלקי השלם בלבד, או במילים אחרות הופעתן של תכונות ומבנים חדשים במערכות מורכבות, שלא ניתן למצוא בחלקיהן. מעולם לא חקרתי את הנושא הזה ואני לא בקיא בו, אבל ארצה להביא כמה דוגמאות פשוטות שלדעתי קשה להתווכח איתן.

אמרג'נס ("התהוות"? "התקבלות"?) ברמה הפשוטה ביותר אפשר למצוא למשל במולקולת מים. לזו יש תכונות שאין לאטום של חמצן ושני אטומים של מימן. החיבור יוצר משהו חדש. ברמה הבאה, למצבור של מולקולות מים יש תכונות שמתגלות רק כשהן יחד, ולא נחשפות כשכל מולקולה נבחנת לחוד. תכונות כמו עלייה בנפח מתחת לטמפרטורת האפס, או נימיוּת. אפשר לטעון שמדובר בלא יותר מאשר ביטוי מורכב של תכונות שנמצאות כבר ברמת הפרט, ואני חושב שבמקרים מסויימים זו אינה טעות. מה שחשוב להבין כאן הוא שבפרטיותם הפרטים אינם מפגינים את התכונות האלה, ויהיו שיטענו שגם אי אפשר לדעת שהם יפגינו אותן יחד.

Schistocerca gregaria, למעלה כחגב, למטה כארבה

Schistocerca gregaria, למעלה כחגב, למטה כארבה

סוג אחר של אמרג'נס אפשר למצוא אצל הארבה. הארבה הוא כידוע סוג של חגב, ויש מינים שונים של ארבה. בעוד שהחגב נע ביחידות, אוכל מנות קצובות, ובאופן כללי לא מזיק לאיש, הארבה הוא יצור אלים המגיע בלהקות, מסתער על כל בדל עשב או ציץ עלה ומחסל שדות שלמים ברעבתנות שאינה יודעת שובע. הנקודה היכולה ללמד אותנו דבר מה נוגעת לכך שלשני היצורים הללו מטען גנטי זהה בדיוק. כלומר מבחינה גנטית זו אותה חיה. אלא שתנאים סביבתיים מסויימים (שרב, בצורת, פגישת חגבים רבים אחרים) משנים את התנהגותו של האורגניזם, וגורמים לו להפוך לישות בעל מאפיינים שונים לחלוטין. למעשה, הסוג הנפוץ ביותר של ארבה, ארבה המדבר (Schistocerca gregaria), אפילו משנה את צורתו כשהוא הופך מחגב לארבה. ושוב: המטען הגנטי נשאר זהה לחלוטין. דהיינו אך ורק תנאים סביבתיים, ברמת המאקרו, הם ששינו את אותו יצור. למעשה, לו היינו מתבוננים רק בגנים של Schistocerca gregaria לא היינו יכולים לומר אם השלם, הגדול מסכום חלקיו, הוא חגב חביב או ארבה מפלצתי.

ומה שנכון לארבה נכון שבעתיים לאדם. לא רק מטען גנטי, אלא גם נטיות מולדות מהווים רק חומרי גלם שאיתן תנאים סביבתיים שונים ואינספור משתנים שרירותיים בונים חברות ותרבויות שונות. מצד אחד, אני לא חושב שמגוון התרבויות האנושיות האפשריות גדול באופן אינסופי, ולכן אני לא מסכים עם הררי כאילו כל מוסד תרבותי או חברתי אינו אלא "דמיון", כלומר תלוי רק בהסכמתם של קבוצת בני אדם. לא סתם מתפתחות צורות חברתיות ותרבותיות מסויימות, ובוודאי שהמוסר האנושי אינו סתם מומצא או מדומיין, אלא מתפתח בהתאם לטבע האדם (כן כן), סביבתו, תנאי חייו והצורה החברתית הרווחת (שבט, עיר, מדינת לאום וכו').

מצד שני, ברור שכל דיבור על "אדם" כאילו ייתכן שייצור כזה גדל ללא בני אדם סביבו (בג'ונגל וכו') הוא שוב רדוקציה שלו לרמת הגנים, כאילו אם יש ליצור גנים של אדם הוא אדם. אלא שאינטראקציה עם בני אדם אחרים מיד משנה את המוח של אותו יצור, בוודאי בשנותיו הראשונות, כשהמוח גמיש. כל מוח, גם של בעל חיים, יכול ללמוד, בוודאי שמוח אנושי שלמד משהו (למשל, לדבר) שונה מוח אנושי שלא למד זאת. וזה לא נגמר ברמת אגירת האינפורמציה בלבד: אנחנו יודעים היום שמוח שלנו משתנה פיזית תוך כדי חיינו, ובהתאם למה שאנחנו לומדים. כלומר על אף המטען הגנטי המשותף, כאשר אנחנו מדברים על יצור אנושי שלמד לדבר ויצור אנושי שלא, אנחנו מדברים יצורים בעלי מוח שונה.

והעניין כמובן מזין את עצמו: יצור שיודע לדבר יודע לסמל, ויצור שיודע להשתמש בסמלים יוצר עולם שלם, מקביל, עשיר ומורכב. עולם כזה ממילא מביא לחוויות חדשות, עשירות ומורכבות כשלעצמן (למשל, תקוות, זכרונות, ציפיות ואכזבות, פחד מפני המוות, תחושת ניכור, תחושת אבסורד, אמונה בטוב של ההוויה, רצון ליצור אמנות, שמחה לאיד, אופוריה, תחושת אותנטיות, דיכאון, הערכה אסתטית, וכו' וכו' וכו'), שלעולם לא יהיו ליצור שלא מסוגל לדבר. כל אלה מפתחות עוד את המוח, בעיקר בהתאם לאופן שהוא מפעיל אותן ומטפח אותן. האדם על כן הוא יצור מופלא, ומתוחכם באופן אקספוננציאלי יותר מהשימפנזה.

אגב, מפליא בעיני שהררי, מודט רציני בעצמו ומי שמקדיש את הספר כולו לס.נ. גואנקה, המורה ההודי שהיה מחלוצי לימוד הויפאסנה לציבור הרחב במאה העשרים, אינו עומד על עובדה פשוטה: בעלי חיים לא מסוגלים לעשות מדיטציה. לא רק בגלל שהם נטולי מודעות עצמית – זה כמובן נכון – אלא, בהמשך לכך, הם כלל לא מסוגלים לערער על המובנות מאליה של המצב התודעתי הנתון שלהם. אין להם שום דבר לפקפק בקלטי החושים שלהם, או לפתח מושגים כגון "אשלייה" ו"אמת". למעשה, הם כלל לא מסוגלים להבין מהו "מצב תודעתי" (כשהייתי מורה בתיכון ניסיתי כמה פעמים להסביר מהו מצב תודעתי לכיתה של בני 14, וזה התגלה כאתגר רציני). אלו הבדלים עצומים, מהותיים, בין התודעה האנושית לתודעת בעלי החיים.

E McKnight Kauffe, The World in 2030 A.D., 1930

"… הוא גם כוח השולט באדם"

למרות הבעיות הקשות המנויות לעיל, הספר של הררי בהחלט חשוב. כאמור לעיל, יש בו תובנות טובות ואף מבריקות לדעתי, ובעיקר הוא מצליח לזהות את התהוותם של אתוסים חדשים בתרבות המערבית בזמננו. כך למשל, הדיון שלו במה שהוא מכנה "דת המידע" (פרק 11) מצליח לתפוס כיוון תרבותי שהופך פופולרי מאוד בזמננו, והוא הערצת המידע והציווי "לשחרר" מידע. כיוון זה נושא אתגר אמיתי לתפיסה הנוכחית, ההומניסטית, של האדם.

אגב, מפליא בעיני שהררי, מודט רציני בעצמו ומי שמקדיש את הספר כולו לס.נ. גואנקה, המורה ההודי שהיה מחלוצי לימוד הויפאסנה לציבור הרחב במאה העשרים, אינו עומד על עובדה פשוטה: בעלי חיים לא מסוגלים לעשות מדיטציה. לא רק בגלל שהם נטולי מודעות עצמית – זה כמובן נכון – אלא, בהמשך לכך, הם כלל לא מסוגלים לערער על המובנות מאליה של המצב התודעתי הנתון שלהם. אין להם שום דבר לפקפק בקלטי החושים שלהם, או לפתח מושגים כגון

אגב, מפליא בעיני שהררי, מודט רציני בעצמו ומי שמקדיש את הספר כולו לס.נ. גואנקה, המורה ההודי שהיה מחלוצי לימוד הויפאסנה לציבור הרחב במאה העשרים, אינו עומד על עובדה פשוטה: בעלי חיים לא מסוגלים לעשות מדיטציה. לא רק בגלל שהם נטולי מודעות עצמית – זה כמובן נכון – אלא, בהמשך לכך, הם כלל לא מסוגלים לערער על המובנות מאליו של המצב התודעתי הנתון שלהם. אין להם שום דרך לפקפק בקלטי החושים שלהם, או לפתח מושגים כגון "אשלייה" ו"אמת". למעשה, הם כלל לא מסוגלים להבין מהו "מצב תודעתי" (כשהייתי מורה בתיכון ניסיתי כמה פעמים להסביר מהו מצב תודעתי לכיתה של בני 14, וזה התגלה כאתגר רציני). אלו הבדלים עצומים, מהותיים, בין התודעה האנושית לתודעת בעלי החיים.

אסיים בעוד תחזית חשובה של הררי, והיא הצטמצמותו של החופש האנושי בעקבות התפתחות טכנולוגיה שתוכל לווסת את מצבי התודעה שלנו. הררי נותן כדוגמא מעין "קסדת ריכוז" שתוכל למקד את תשומת הלב שלנו:

קסדת הריכוז פועלת קצת כמו החבר חסר הסבלנות. מובן שיש מצבים – בפרט בשדה הקרב – שמחייבים קבלת החלטות נחרצות במהירות הבזק. אבל לא כל המצבים הם כאלה. אחת הסכנות בקסדת הריכוז היא, שאנו עשויים להשתמש בה לא רק במצבים שבאמת מחייבים זאת, ואז ככל שיחלוף הזמן, כך תפחת היכולת שלנו להכיל בלבול, ספקות וסתירות, כפי שפחתה היכולת שלנו להריח, לשים לב או לחלום. (381)

זו אבחנה חשובה, וחבל שהררי לא מפתח אותה הלאה, מפני שלדעתי כאן טמונה אחת הסכנות הגדולות שמביאה איתה הטכנולוגיה העתידית: לא שינוי או פירוק תפיסת האדם הנוכחית (אם כי גם זה יכול לקרות), אלא קיבועה של תפיסת אדם מסויימת. קסדת הריכוז, למשל, פשוט הופכת את האידיאל האנושי הנוכחי, את תמונת האדם שאנחנו מחזיקים בה בהווה, לבת השגה ושימור, וכך למעשה תקבע אותה ותכתיב כל קיום אנושי עתידי.

על הסכנה הזאת כבר עמד סי.אס. לואיס כבר ב-1944. על פי לואיס

אם דור אחד ישיג באמת, באמצעות השבחת הגזע וידע מדעי, את הכוח לעצב את צאצאיו כרצונו, כי אז כל בני האדם שיחיו אחריו יהיו נתונים למרותו של הכוח הזה. הם יהיו חלשים יותר, לא חזקים יותר, שכן אף שאולי ציידנו אותם במכונות מופלאות, גם קבענו מראש כיצד ישתמשו בהם. (ביטול האדם, עמ' 42)

כפי שכתבתי במאמר אחר בנושא דומה, כאשר נוכל לשלוט בצורה טכנית בתודעה שלנו ננתב את הקיום האנושי בכיוון אחד מוגדר וסופי. מתוך האפשרות לשנות את המציאות, ואף את עצמנו, כדי שיתאימו לאידיאל מסויים נימצא מנציחים את תפיסת העצמי שלנו כפי שהוא כיום, ואת התפיסה הנוכחית של מה טוב ומה רע. בדרך זו נביא להפחתת האפשרויות הפתוחות בפנינו ובפני ילדינו, נקטין את היכולת שלנו ושלהם לבחור באורחות חיים חלופיים ונקבע את התקן האחיד לכל קיום אנושי עתידי. נהיה משועבדים לכוח שגילינו.

לואיס הבין היטב ש"כל כוח חדש שמשיג האדם הוא גם כוח השולט באדם" (שם, 43). הספר של הררי משרטט היטב כמה מהכוחות האלה, וגם אם אני לא מסכים אם כל המסקנות שהוא מעלה מתוך הערכות אלה, יש בהם ערך רב, וראוי בהחלט להקדיש להן תשומת לב. כפי שכותב לואיס, "הטבע האנושי יהיה החלק האחרון בטבע שייכנע לאדם" (שם). צריך בהחלט להתחיל לחשוב ברצינות מה תהיינה ההשלכות לכך.

:

עדכון 11/5: תגובתו של יובל נח הררי:

תומר שלום,

קראתי בעניין רב את הביקורת שלך על ההיסטוריה של המחר. ניכר שגם אתה קראת את הספר בעניין רב, והקדשת לו מחשבה רבה ומעמיקה.

להוציא מספר מחלוקות הנוגעות להשוואה בין האדם לבין יתר בעלי החיים, אני מקבל את הטענות המרכזיות שלך, וחושב שאנחנו רואים עין בעין. אני מסכים שמידע בפני עצמו אינו תחליף לאתיקה, ושלכן בעייתי מאוד לראות במערכת חיצונית מקור לסמכות מוסרית רק מפני שהמערכת הזאת יודעת עלי הרבה יותר ממה שאני יודע על עצמי. אני מסכים שזו טעות לעשות רדוקציה של טוב ורע לעונג וכאב, ולרדד את האושר לדרגת הרגשה פיזית ותו לא. מעל הכל, אני מסכים שהרדוקציה של האדם לאלגוריתמים ביוכימיים היא מהלך מפוקפק מבחינה מחשבתית ומסוכן מאוד מבחינה אתית ופוליטית.

אני מציג ומסביר את הטענות הללו בספר לא מכיוון שאלו הן דעותיי האישיות, אלא מכיוון שדעות אלו נהיות יותר ויותר מקובלות במדע, בכלכלה ובחברה. אני תופס את עצמי כהיסטוריון ולא כפילוסוף. משימתי העיקרית איננה לשטוח בפני הקוראים את השקפת עולמי האישית, אלא להציג לקוראים את הרעיונות והתהליכים שמעצבים את עולמנו, גם אם הם נראים לי שגויים ובעייתיים. כך למשל, אני מסביר באריכות את הרעיון ש"האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים" לא מפני שאני מאמין שזה נכון, אלא מפני שזוהי היום האורתודוכסיה במדעי החיים, ומפני שלרעיון הזה יש השפעה אדירה על החברה, על הכלכלה, ועל העתיד של האנושות. גם אם הרעיון הזה שגוי, זה לא בהכרח ימנע ממנו להשתלט על העולם. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לרעיונות חסרי שחר שכבשו את העולם, ודי לחכימא ברמיזא.

יותר חשוב לי להסביר את הרעיונות המעצבים את העולם, מאשר לבקר אותם. את העבודה הזו, אני מקווה, כבר יעשו הקוראים בעצמם. אני מאמין שהצגה בהירה של הרעיונות המעצבים את עולמנו תעודד את הקוראים לחשוב עליהם בצורה ביקורתית, ובמידת הצורך גם לדחות אותם ולהתנגד להם. קשה להתנגד לרעיון או לתהליך שאנחנו לא מבינים. הרעיונות הגדולים של הכלכלה, הפוליטיקה והביולוגיה מוצגים הרבה פעמים בצורה כה מסובכת ומעורפלת, שאנשים רבים מרגישים שאין להם סיכוי להבין במה מדובר, ושעדיף לכן להשאיר את הדיונים הללו ל"מומחים". אני מנסה להסביר את הרעיונות הללו בצורה בהירה וקלה להבנה, גם אם זה מחייב אותי לפעמים לפשטנות ולרדידות, כדי שכולם יוכלו לקחת חלק בדיונים שיעצבו את עתיד החיים בכדור הארץ.

התוצאה היא שלא פעם אנשים שקוראים את הספר, חושבים שאני אישית מאמין בכל הרעיונות שמופיעים בו. זוהי מחמאה גדולה עבורי. ספרים רבים מציגים רעיונות בעייתיים כדחלילי קש, ואז מפילים את הדחלילים הללו בקול תרועה. אני מעדיף להציג רעיונות בעייתיים כאנשי פח, ולהניח לקוראים להתעמת איתם. הביקורת שלך לספר היא בדיוק התגובה שלה קיוויתי, ואשמח אם קוראים נוספים ילכו בעקבותייך.

הנקודה האחת שבה אני חושב שיש בינינו מחלוקת יותר משמעותית היא בנוגע להשוואה בין האדם לבין יתר בעלי החיים. אבל גם שם סביר להניח שהמחלוקת היא סמנטית יותר מאשר מהותית. אתה אומר שברור כשמש שהאדם חכם יותר משימפנזה, סוס או חולדה. השאלה היא כיצד מגדירים ומודדים "חוכמה". כשיש לנו הגדרה ומדד ברור, קל לעשות השוואות. למשל, אם "חוכמה" פירושה היכולת לפתור תרגילים במתמטיקה, אז מי שיודע לפתור משוואות דיפרנציאליות חכם יותר ממי שמתקשה אפילו בפעולות כפל פשוטות, וברור שבני אדם חכמים יותר משימפנזים וחולדות. הבעיות מתחילות כשאנו מנסים להשוות סוגים שונים של חוכמה, למשל חוכמה מתמטית וחוכמה רגשית. לדוגמא, מי משני הפרטים הבאים חכם יותר?

א' יודע לפתור משוואות דיפרנציאליות בקלי קלות, אך מתקשה לזהות האם בן שיחו עצוב או שמח.

ב' מתקשה בפעולות חיבור פשוטות, אך מזהה על נקלה את רגשותיהם של בני שיחו.

האם א' חכם יותר מ-ב'? זה כמובן תלוי בהגדרה שלנו לחוכמה. האם לחוכמה מתמטית יש משקל רב יותר מאשר לחוכמה רגשית? בני אדם חכמים בהרבה משימפנזים בכל הנוגע למתמטיקה, אבל זה פחות ברור בנוגע לרגשות. יש שימפנזים מסוימים אשר טובים יותר בזיהוי רגשות מאשר בני אדם מסוימים. אני מניח שהרבה נשים, ולא מעט גברים, יעידו על כך.

אם על אי מבודד חיים בני אדם וקופים, סביר שבני האדם יצליחו לעזוב את האי ביתר קלות מקופי הלמור. אבל מנגד, סביר שהקופים יצליחו לשרוד לאורך זמן תוך פגיעה קטנה יותר בעולם החי והצומח של האי. מה מהשניים נחשב לחוכמה – היכולת לעזוב, או היכולת לחיות בהרמוניה? לפי מדד אחד, בני אדם הם היצורים החכמים ביותר בעולם. לפי המדד השני, הם כנראה בין הטיפשים ביותר.

דוגמא נוספת. אם חוכמה פירושה לכתוב ספרי היסטוריה, ודאי שהאדם חכם מכל יתר בעלי החיים. אבל אם חוכמה פירושה להתמצא במרחב באמצעות חוש הריח, ודאי ששימפנזים, סוסים וגם חולדות חכמים מאיתנו בהרבה. יש לציין ש"מפת הריח" שחולדות יוצרות כדי להתמצא בעולם היא בדרך כלל אובייקטיבית ואמינה הרבה יותר מהבדיונות והמיתוסים שמאכלסים את ספרי ההיסטוריה שכותבים בני האדם. אנחנו בכל זאת עושים ניסויים על חולדות ולא הן עלינו, כי המיתוסים בהם אנו מאמינים הופכים אותנו לחזקים בהרבה מהחולדות.

בני אדם, מטבע הדברים, נוטים להגדיר חוכמה על פי מה שהם יודעים לעשות טוב יותר, ולזלזל ביכולות שאין להם. אני לא חושב שיש הגדרה אובייקטיבית לחוכמה. לכן העדפתי להניח את שאלת החוכמה בצד, ובמקום זה להתמקד בשאלת הכוח.

קרי, להניח בצד את השאלה המעורפלת "מה הופך את בני האדם לחכמים יותר מבעלי חיים אחרים?" ולהתמקד בשאלה הבהירה "מה הופך את בני האדם לחזקים יותר מבעלי חיים אחרים?". בעוד שאין לנו הגדרה חד-משמעית ואובייקטיבית לחוכמה, כשזה מגיע לכוח, אין שמץ של ספק שהאדם חזק מהשימפנזים או החולדות. האדם מכפיף את השימפנזים לרצונו, בעוד שהשימפנזים מתקשים להכפיף אותנו לרצונם. אנחנו מחזיקים אותם בכלובים, ולא הם אותנו. אי לכך הספר מתרכז בלהסביר מה הופך את האדם לחזק יותר, ואם יש אנשים שירצו לקרוא למקור הכוח שלנו – יהא אשר יהא – בשם "חוכמה", זה מקובל עלי.

בברכה,
יובל

על הדמיון בין החסידות לנצרות – ספר, וכנס

Shaul Magid, Hasidism Incarnate: Hasidism, Christianity and the Construction of Modern Judaism, Stanford University Press, Stanford, 2015, 271 pages

לקראת חג הפסח תשע"א פורסם ב'שיחת השבוע', עלון פרשת השבוע הותיק של חסידות חב"ד, הסבר על מה שמכונה "סעודת משיח", מנהג חסידי שעיקרו קיום סעודה חגיגית לקראת צאת היום האחרון של חג הפסח. על פי הכתוב

הרעיון שמאחורי הסעודה הוא שעלינו לקבל את הארת המשיח לא רק בכלים רוחניים, כמו השכל והרגשות, אלא באמצעות הגוף הפיזי שלנו. כשאנחנו אוכלים את 'סעודת משיח' אנו סופגים את הארת המשיח לתוך גופנו. המצה שאנו אוכלים והיין שאנו שותים נהפכים לחלק מאיתנו. על ידי כך מתחזקת האמונה בביאת המשיח ומתעצמת הציפייה לבואו הקרוב.

הדמיון למיסה הקתולית מובהק. הסעודה המקודשת, הצפייה לגאולה, השימוש בלחם וביין כדי להפנים גופנית את המשיח – כל אלה הם יסודות שמזוהים באופן מובהק עם הנצרות. נכון עם זאת שאין צורך דווקא בהם כדי למצוא דמיון בין חסידות חב"ד לנצרות, ודאי כאשר חסידיה מאמינים במשיח שמת וישוב.

לא נכון יהיה להגביל את המשותף בין חסידים לנוצרים רק לחב"ד. תנועת החסידות כולה מפגינה מאפיינים שעד עלייתה היו שמורים לכנסייה. תפיסת הצדיק, הגאולה הפרטית והדגשת החוויה הפנימית יוצרות דמיון בלתי ניתן להכחשה בין החסידיות השונות לנצרות. נדמה כאילו החסידות סוגרת מעגל שנפתח במאות הראשונות לספירה, בהן הנצרות הצעירה והיהדות הרבנית, הצעירה מאוד גם היא, נפרדו ופנו לדרכים שונות ומנוגדות.

ספרו החדש של שאול מגיד, חוקר מחשבת ישראל והיהדות המודרנית מאוניברסיטת אינדיאנה, מהווה תחנה נוספת במסע המחבר את נקודות הדמיון בין החסידות לנצרות. בספרו מתמקד מגיד ברעיון האינקרנציה – התגלמותו והתגשמותו של האל בבשר – ומביא דוגמאות לפיתוחו של הרעיון הזה בכתבי צדיקים חסידיים. על פי מגיד קו הגבול בין האלוהי לאנושי, שהודגש מתוך פולמוס עם הנצרות במאות הראשונות לספירה, החל להיות מאותגר מתוך היהדות פנימה בימי הביניים. עלייתה של הקבלה היא ראייה לכך שהניסיון הרבני להסתפק בתורה או בהלכה כביטוי לנוכחות האל בעולם לא סיפקה את העולם היהודי. על פי מגיד האליטה האינטלקטואלית שלו דרשה יותר מאלוהים, ויותר קרוב.

בעוד הקבלה הביאה שיח מטאפיזי ער ומגוון על האלוהות עצמה ועל כניסתה לעולם החומר (בצורות של "שפע", "מוחין", "אור" וכו'), החסידות הלכה צעד אחד מעבר לכך והתרכזה באדם, ובין השאר הכניסה למסורת היהודית רעיונות של התגשמות האלוהות בבשר. מגיד סוקר סדרה של טקסטים חסידיים שמפתחים תיאולוגיה של "אינקרנציה".

כך למשל, הוא מביא מכתביהם של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (1740-1809) ור' מנחם מנדל מוויטבסק (1730-1788), ומראה כיצד כל אחד מהם הציע רעיון של אתיקה שאינה תלויה בהלכה. שני הצדיקים פיתחו דרך מוסרית-רוחנית הרואה בטרנספורמציה פנימית הכרח על מנת להגיע לחיים הראויים. עבורם המוסריות האמיתית יכולה להגיע רק על ידי כניסתה של אלוהות אל תוך הפרט, והיא מתפתחת בתהליך רוחני שכולל את ההלכה כבסיס, אולם מתקדם הרבה מעבר לציות פשוט לחוק. מגיד מתעכב גם על דמות ידועה פחות, יעקב קופיל ליפשיץ (נפטר 1787). על פי מגיד ראייתו של ליפשיץ את ספירת המלכות כמרוקנת מאלוהים מתפתחת בראשית החסידות לתפיסה קנוטית (מלשון kenosis) של הצדיק, דהיינו לתפיסה על פיה על הצדיק לרוקן את עצמו על מנת להתמלא באלוהים.

אחד הפרקים המעניינים ביותר בספר עוסק במרטין בובר וביחסו החיובי אל ישו. בובר ראה במייסד הנצרות דמות שביקשה להחזיר את היהדות אל "הטוהר המקורי של ההתגלות", דהיינו אל הקשר האישי והאינטימי עם האל, לפני שזה הפך מסורבל ומתווך על ידי המערכת ההלכתית. עבור בובר לא רק היהדות, אלא גם הנצרות בפרשנותו של פאולוס, לא הבינה נכונה את המסר של ישו. שתי הדתות עיוותו את דמותו של הנביא היהודי, כל אחת לכיוון אחר, כאשר היהדות מתרכזת בהתגלות קולקטיבית ומשפטית (של העם והחוק), ואילו הנצרות הופכת את ישו לאלוה, וממילא מחמיצה את הבשורה האמיתית שלו עבור כל אדם. לדידו של בובר הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, הוא דמות השקולה לזו של ישו, שכן גם הוא מבקש לחדש מתוך היהדות את הקשר האישי והפנימי עם האלוהות.

מתוך תפיסתו של בובר אפשר להבין את העניין הנוכחי בחסידות, כלומר את עלייתה של תופעת הנאו-חסידות. כאשר מפגש אישי ובלתי-אמצעי עם הקדושה הוא נקודת המוצא והדרישה הבסיסית עבור מחפשים רוחניים רבים, החסידות היא שמספקת חומר גלם בדמות רעיונות ופרקטיקות הדרושות למסע רוחני פרטי, פנימי ויהודי. בובר, שהיה בעצמו מראשוני וראשי הנאו-חסידים, הכיר לעולם הרחב את תנועת החסידות, ואם נמשיך את ההקבלה לנצרות ניתן לומר שהוא היה הפאולוס של הבעל שם טוב. בזכותו הנאו-חסידות הפכה לתופעה כלל-מערבית.

איך אפשר להסביר את הדמיון בין החסידות לנצרות? מה איפשר לתנועה היהודית לפתח תיאולוגיה הקרובה כל כך ליריבתה ההיסטורית? מספר פעמים בספר מסביר מגיד שהעניין נעוץ בהיותה של החסידות "מחוץ למבט הנוצרי", כלומר עובדת התפתחותה במזרח אירופה, ללא צורך להשוות את עצמה ועל כן גם להנגיד את עצמה לנצרות, כפי שהיו צריכים לעשות היהודים במערב אירופה. על פי מגיד החסידים "היו חופשיים יותר מקודמיהם בימי הביניים או בראשית העת החדשה מהשפעתם של מבטים נוצריים". אולם למה שכך יהיה? האם בפודוליה, מקום פעילותו של הבעל שם טוב, לא היו נוצרים? האם סביב מזריטש ובה עצמה לא היו נוצרים? לחילופין, אם זו הסיבה, מדוע לא התפתחה תנועת החסידות בין יהודי צפון אפריקה, שם בוודאי לא היה צורך להנגיד את היהדות לנצרות?

נדמה לי ששורש התשובה לדמיון בין החסידות לנצרות נעוץ עמוק הרבה יותר, ומגיע עד לשותפות של יהודי מזרח אירופה בתהליכי המודרניזציה שעברו על המערב החל מהמאה השש עשרה. הרפורמציה הביאה איתה תפיסה דתית אישית יותר ופנימית יותר, כאשר הנוצרים באירופה נדרשו באופן מודגש לכונן קשר אישי עם האל, בין אם על ידי קריאה אישית של הברית החדשה בתרגום לשפת המקום, ובין אם כתוצאה מהדגשת מימד האמונה בתפיסה הפרוטסטנטית. לראשונה גם הלכה והתגברה האפשרות לבחור בין סוגים שונים של נצרות, בין כנסיות שונות, ובחירה ממילא מעצימה את האוטונומיה של הפרט.

יותר מאשר תנועה יהודית שהתפתחה מחוץ למבט הנוצרי, החסידות התפתחה כחלק אורגני מהעולם הנוצרי המודרני. התהווּתה במזרח אירופה אולי חסכה עבורה חיכוך חריף עם החילון ההמוני של מערב אירופה, אבל עיצבה אותה בהתאם להתפתחותו של הסובייקט המודרני, וזרקה בה קווים של אינדיבידואליזם, אוטונומיה והפנמה של החוויה הדתית. מתוך שההיגיון המודרני נשען על התבנית הפרוטסטנטית, הפכה החסידות, כתופעה מודרנית מובהקת, למקבילה בצורות רבות אל הנצרות. באופן כזה החסידות היא אחת התוצאות של תחילת הגדרתה של היהדות את עצמה כ"דת" – וגם זה בהתאם ובהמשך לעולם הנוצרי.

ספרו של מגיד הוא חלק מפרוייקט רחב יותר של בחינה מחדש של הדמיון העקרוני בין היהדות לנצרות, ומציאת הקבלות עתיקות וחדשות בין שתי הדתות האחיות. בעוד חיבורים שונים, כמו ספריהם האחרונים של דניאל בויארין ופטר שפר, עומדים על יסודות תיאולוגיים משותפים בעת העתיקה, תקופת התפתחותן של הנצרות הצעירה והיהדות הרבנית, ומחקריהם של משה אידל ואליוט וולפסון בוחנים את נקודות הדמיון והמתח בין המערכות התיאולוגיות השונות בעיקר בקבלה, ספרו של מגיד בונה על מחקרים קודמים אלה ומיישם את הגישה המחקרית הזאת לגבי החסידות. כמו ב"סעודת המשיח" של חב"ד, ממצאיו מאששים את האמת הישנה בדבר חזרתו ההכרחית של הדחוי, ואולי יש לומר: ביאתו השנייה של המושיע.

פורסם במוסף 'ספרים' של הארץ.

שאול מגיד יהיה אחד מאורחי הכבוד בכנס לחקר דת ורוחניות עכשווית, שייערך באוניברסיטת תל אביב בימים ראשון ושני הבאים, 3-4 למאי, בין השעות 9:00-20:00.

השנה הכנס ייערך בסימן חמישים שנה למותו של מרטין בובר, תחת הכותרת חסידות, נאו-חסידות ומושג הטבע בדת וברוחניות העכשווית.

מושבי הכנס יעסקו במגוון רחב של נושאים, כגון מיסטיקה יהודית, קבלה ורוחניות עכשווית, בריאה וטבע בדתות המזרח, תורת הנסתר ואזוטריקה מערבית, דת עכשווית בישראל, הציונות הדתית, אנימיזם ופגאניזם מודרני, מרטין בובר והרוחניות העכשווית, ריטואלים מאגיה ואינטרנט, חסידות וניאו-חסידות, טיפול רוחני, היבטים רוחניים של זקנה ומוות, יהדות רפורמית, רוחניות בחינוך, ועוד… כאן בתוכנית הכנס.

הציבור מוזמן! הכניסה לקהל הרחב בסך 50 ש”ח לשני ימי הכנס (30 ש”ח לאחד מן הימים), ולסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה הכניסה בחינם, בהצגת תעודת סטודנט בתוקף. התשלום יתבצע במזומן בדוכני ההרשמה ביום הכנס. מספר המקומות מוגבל. למידע נוסף ניתן לפנות למרכז הכנס, מר שי פררו, במייל spirituality.tel.aviv@gmail.com ובטל' 050-6980735.

ופרופ' רון מרגולין וד"ר תומר פרסיקו – יו"רי הוועדה המדעית.