מיתוס ומודרנה: נקודת הקצה של הציונות

שלושה ימים בלבד עברו מהרגע שהכריז מוטה גור ש"הר הבית בידינו" ועד שהרב האשכנזי הראשי, הרב איסר יהודה אונטרמן, כינס את מועצת הרבנות הראשית וקבע שאסור הלכתית לעלות אל ההר. שבועיים עברו עד שהרב עובדיה יוסף פסק שאסור אף לטוס מעל למקום. העמדה על פיה קדושת ההר משמעותה איסור בפועל להתקרב אליו היתה חד משמעית.

שר הדתות דאז, זרח ורהפטיג (מפד"ל), התראיין לתקשורת ואישר שלמרות שזכות חוקית יש ליהודים על הר הבית מתוקף ההיסטוריה של המקום, הרי שהוא "מאושר מכך שההלכה אומרת שהבית השלישי צריך להיבנות על-ידי הקב"ה. אני מאושר מזה, שכך איננו נכנסים לסכסוך עם הדת המוסלמית." הימים בהם שר הדתות הצהיר שהוא מאושר ממניעת מסכסוך עם הדת המוסלמית חלפו.

את התמורה המקיפה שהתחוללה בגישת חלקים משמעותיים בקרב הציונות הדתית סקרנו בחלקו הראשון של מאמר זה. מדובר בשבירת המסורת בכל הנוגע לעלייה להר הבית, שנובעת מהתעצמותו של המרכיב הלאומי על זה ההלכתי בתפיסת המבקשים את ההר, תוך הטענתו של הראשון בארוס המשיחי שלא הצליח לממש את עצמו על פי הפרדיגמה הגוש-אמונית הישנה. המאבק על הארץ עבר אל ההר.

עם זאת יש לעמוד על כל מימדי היסוד הלאומי בכמיהה המודרנית להר הבית, שכן זו קשורה בעבותות לתנועה הציונית וללאומיות המודרנית בכמה וכמה מישורים. ראשית, במובן הפשוט ביותר, הכמיהה להר הבית ולבית המקדש היא עצמה תוצר של האפשרות הממשית להגיע אל אלו, כלומר היא מותנית טכנית בהקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, בכיבוש ירושלים, וקשורה לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם.

שנית, וחשוב יותר, הרצון להקים את המקדש קשור לתשוקה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם קיבוץ הגליות המודרני והקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות לאומית-דתית אחת. בשונה מהמצב הגלותי, המפוזר והמגוון מבחינה תרבותית ודתית, הקמת מדינת ישראל פותחת פתח תיאורטי לשחזור המצב שהיה קיים (רשמית, מיתית) בעת שהמקדש עמד על תילו: כלל ישראל בארצו, ופניו אל ירושלים, אשר במרכזה עומד מוקד פולחני ולאומי יחיד. מבחינה היסטורית, גם כשהמקדש היה קיים בני ישראל מעולם לא בחלו במקומות פולחן נוספים ובצורות פולחן אחרות, מעולם לא הפגינו אחידות דתית או לאומית. אולם דווקא הקהילה המדומיינת של הלאומיות המודרנית מפרנסת היטב את החלום שייתכן "מרכז פיקוד" אחד אשר יאחד תחתיו מיליונים.

עם זאת, בראש ובראשונה, הכמיהה להר ולמקדש קשורה ללאומיות היהודית מפני שהיא נקודת הקצה של הציונות, הנקודה אליה זו מובילה, והנקודה בה זו מתבטלת. הציונות, שהציעה את חילונה של היהדות והפיכתה מדת ללאום, בנתה את עצמה על גבי השלד המשיחי הקדום של התקווה לקיבוץ גלויות. המסורת המשיחית היהודית ראתה מאז ומעולם את מיצויה בהקמת ממלכה, והמדינה היהודית העצמאית בהחלט ממלאת את התנאים הראשוניים להיחשב ככזו. ברם למיתוס המשיחי יש תנאים שעדיין לא התקיימו: מקדש ומלך. השאלה היא על כן האם יכולה הציונות החילונית להחליט לעצור את דהירתה על המסלול המשיחי בנקודה מסויימת אך ורק מפני שלהמשיך הלאה פחות נוח לה.

זו לא שאלה הקשורה להחלטות ממשלה או יכולת צבאית. זו שאלה שקשורה להגיון הפנימי של אידיאולוגיה מסויימת, ולאפשרותה של אותה אידיאולוגיה לפתח רפלקסיביות ביקורתית ויכולת לשרטט לעצמה גבול פנימי המורה על עצירה או שינוי. וזו גם שאלה שקשורה למפגש בין התודעה המודרנית ליסודות הדתיים והמיתיים הרוחשים במעמקיה, בין הסובייקט המודרני והחילוני לבין הדתיות הקמאית שמשוקעת בתוככי נפשו וששזורה בתרבותו.

"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה"

שאלה אחרונה זו, ממולכדת מכל צדדיה בנקודת המפגש הנפיצה בין רציונליות למיסטיקה, בין חילניות לדת, היא כמעט טאבו בעולם המחקר המודרני. ועם זאת נדמה לי שהיא חייבת להישאל. דווקא אם נאמין שאין נשמה טהורה ואלמותית בקרבנו, שחיי הנפש שלנו אינם מבטאים אלא גיבוש מורכב ומשולב של תנאים גנטיים ותרבותיים, שאלת עיצובם של אלה תקבל משנה תוקף. שהרי אם איננו במהותנו משהו אחר ונבדל מהעולם הזה ותנאיו החומריים, מסתבר שאותם תנאים מרכיבים את נפשנו במלואה, וממילא קובעים את הוויתה, ומכוונים את דרכה.

אם נוסיף לזה את ההנחה שלא רק התרבות שסביבנו בהווה, אלא גם כל השובל הארוך של ההיסטוריה שלה והתפתחותה משפיעים על עיצובנו, נוכל להסיק שכוחות תרבותיים קדומים חיים גם כיום בקרבנו, ואף אם עברו טרנספורמציות וסובלימציות שונות ומגוונות, עדיין מכוונים את צעדינו במגוון דרכים סמויות.

גרשם שלוםלכך הרי התכוון גרשם שלום באותו מכתב מפורסם לרוזנצוויג, הלא כן? אותה "הצהרת אמונים לשפה שלנו" כפי שהמכתב נודע לימים, אותם מילים שכל כך מרבים לצטט, הרי זאת הן אמרו, ומזאת הזהירו: שלא ניתן להתחמק לאורך זמן ממשקעים קדומים שאצורים בתרבותנו. על פי שלום, שכתב זאת כבר ב-1926, מדובר ב"סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה", והיא סכנת המפגש המחודש עם העברית ועם מטעני הקודש הטמונים בקרביה. "האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה?" שאל שלום, והזהיר:

כל מלה שלא נוצרה סתם ככה מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה'ישן והטוב', מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו… מחדשי השפה לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאבדננו.

שלום מדבר על השפה, על העברית המחולנת, אבל הציונות החילונית עצמה, על תוכניתה לקיבוץ גלויות והקמת מדינה ריבונית, אינה אלא חילון המסורת המשיחית היהודית. האם ייתכן שלא רק שפה, אלא גם מסגרת לאומית יכולה להחיות גרעינים מיתיים רדומים המצפים בהשקט ובבטחה לרגע שבו התנאים הנכונים יעוררו אותו והם ישתחררו ויפרצו על פני השטח?

"אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה"

קארל יונגבמרץ 1936 פרסם קארל גוסטב יונג, היושב בשוויץ, מאמר על שהתרחש אז בגרמניה הסמוכה. יונג ראה בעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון תהליך שבעיקרו הוא ביטוי של שבי פסיכולוגי המוני. לא סתם שבי עם זאת, אלא לא פחות מאשר כניעה לכוחות מיתיים עתיקים שהודחקו אלפי שנים, ומול עיניו הפעורות באימה שבים ועולים, שבים ותופסים את תודעותיהם של הגרמנים.

שם המאמר, Wotan, הציע את מקורו הקדום של המיתוס המתחדש: ווטן היה לא אחר מאשר אל הסערה והמלחמה של השבטים הגרמאניים הקדומים. עבור יונג ווטן אינו ישות שמימית עצמאית, אלא ארכיטיפ קולקטיבי שנטוע בלבה של קהילת אדם, של אומה. על פי התפיסה הזאת התרבות הגרמנית מעולם לא השתחררה מווטאן, וממילא דפוסי הוויתו ממתינים להתגשם בביטוייה. על פי יונג

ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים, חורצים מסלול לעצמם. ככל שהמים זרמו בו זמן ארוך יותר, כך קרוב לודאי שהמים יחזרו לזרום בו במוקדם או במאוחר.

אודין, מקבילו הנורדי (ולפעמים גם הגרמאני) של ווטן, מכתב יד מהמאה ה-18ארכיטיפ הוא מסלול, דפוס חשיבה ופעולה. בדומה לשביל נוירולוגי במוחו של הפרט, המכוון אותו לפעולות שהוא מורגל ושגור בהן, הארכיטיפ מכוון תרבויות לפעולות שגם אם שכחו בהווה, הן נאמנות על נפשם הקולקטיבית, זמינות ומזמינות יותר מנתיבים אחרים. בראותו את עלייתם של הנציונל-סוציאליסטים בגרמניה לשלטון, את מהלכיהם הפוליטיים ואת האסתטיקה הפאשיסטית של סמליהם ומצעדיהם, הסיק יונג שהאל הפגאני העתיק שב וכבש את לבבותיהם של הגרמנים, מגרש בתנועת יד קלה את המסגרת הנוצרית שהם לכאורה קיבלו על עצמם. "אנחנו", כותב יונג,

משוכנעים שהעולם המודרני הוא עולם הגיוני, מבססים את דעתנו על גורמים כלכליים, פוליטיים ופסיכולוגיים… למעשה, אני מעז להעלות את ההצעה ההיסטרית שהמעמקים הבלתי-ניתנים-לידיעה של אופיו של ווטן מסבירים את הנציונל-סוציאליזם יותר מאשר שלושת הגורמים הללו יחד… אל השתלט על הגרמנים, וביתם מלא ברוח איומה.

בלי כל רצון לעשות שימוש דמגוגי בהשוואה של ישראל היום לגרמניה של 1936 (השוואה חסרת בסיס ומגונה כמובן), וגם אם לא נהפוך מנויים על כלל השקפתו של יונג (אני ודאי איני), נדמה לי שדבריו מזמינים אותנו להרהר על כוחו של הארכיטיפ התרבותי בהקשר לזמננו. על פי יונג הארכיטיפ מקבל גישה לתודעה המודרנית כאשר הפרט הופך לחלק מהמון, או כאשר הוא נתקל בסיטואציה שקשה לטפל בה בדרכים מקובלות. האם הציונות, האם מדינת ישראל, הגיעו לנקודה כזאת?

"לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית"

בר פלוגתא ידוע היה לגרשם שלום: ברוך קורצווייל, מבקר הספרות והתרבות הידוע. קורצווייל, יהודי שומר מצוות, האשים את שלום שהוא לומד ומלמד את התנועות הכופרניות במסורת המיסטית היהודית (בעיקר השבתאות) כדי למצוא עבור הציונות, הכופרנית בעצמה, שורשים פנים-יהודיים לכאורה, ועל ידי כך להכשירה כהתפתחות יהודית אורגנית. עבור קורצווייל הציונות היא תחליף לא מספק ליהדות המסורתית, תרכובת חצי-אפויה של לשון יהודית ותוכן לאומי. אולם בדומה לשלום גם הוא זיהה את סכנת הקריסה הפנימית שמעמידה השליטה הריבונית של המדינה הציונית על הר הבית:

שנת תשכ"ז העמידה את הציונות המגשימה, היכולה להיות אך ורק ציונות מדינית-ממלכתית, לפני הכרעתה הגורלית ביותר… הציונות ובתה, מדינת ישראל, שהגיעה אל הכותל בדרך הכיבוש הצבאי, כהגשמה של משיחיות ארצית, לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפיסתה ההיסטוריוסופית את היהדות. הציונות המגשימה נלכדה ברשת הישגיה. לנטוש אותם, פירושו להודות בכשלונה כדוברה ומוציאה-לפועל של רציפותה ההיסטורית של היהדות… לא ייתכן לעצור דהרת אפוקליפסה משיחית כדי לאפשר לנוסעים בה לצאת ולהסתכל בנופי יום ה' המרהיבים.

ברוך קורצוויילראוי לחשוב כיצד עוקצן של מילים אלה, שנכתבו ב-1970 (במאמר "המשיחיות הכנענית"), לא קהה ולו בנימה. האם אכן לבד ממכשולים פרגמטיים ידועים ישנה סיבה נוספת, פנימית-מהותית, שמסבירה את הקושי העצום שנתקלת בו מדינת ישראל בכל פעם שהיא מנסה לחזור בה מהשגייה הצבאיים באותה מלחמה גורלית? קורצווייל מדבר על כיבוש יהודה ושומרון בכלל, אולם ודאי שהיהלום שבכתר האימפריאלי הוא ירושלים, וקודקודו הר הבית. נראה כי בזמן הזה מדינת ישראל ניצבת בפני התמודדות איתם, יריביה הפנימיים הקשים ביותר. הקריפטונייט שלה.

מול אלה הציונות, יאמר קורצווייל, נחשפת במערומיה, כלומר מתפשטת מהכסות החילונית שעטתה ומגלה את ערוותה התיאולוגית. היא מבינה שמאז ומעולם היתה רק קליפה חיצונית ליהדות המסורתית, וליתר דיוק – למסורת המשיחית. תגלית זו מפוררת את הדימוי העצמי שלה ומרוקנת אותה מתוכן. אדיפוס גילה שהוא נצר לשושלת מלוכה בדיוק ברגע שגילה שהרג את אביו ושכב עם אמו. הציונות מגלה שהיא נצר למסורת דתית בדיוק ברגע שהיא כובשת את יהודה, שומרון והר הבית. אז נחשפת המשיחיות המניעה אותה ובו בזמן מתערערת הליברליות המערבית שעליה דמיינה שהתבססה.

ודוק: בכל הנוגע להר הבית, לא רק הציונות החילונית אלא גם היהדות ההלכתית ניצבת מול הגיון פנימי קטלני. הקמת מקדש, השלמת המסורת המשיחית, תייתר גם אותה. העורגים אל המקדש מקווים ליהדות קדם-הלכתית, לתקופה בה המשנה עדין לא נכתבה, ודאי לא התלמוד, תקופה בה היו כוהנים, הונהגו רגָלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח. שוחרי הבית השלישי מציגים פונדמנטליזם של דת אחרת: בתוך היהדות הרבנית הם מקדמים תוכן ותבנית כוהנית. הפרדיגמה הכוהנית מציגה מערכת דתית ששולטת בה קאסטה סגורה של משפחות כהונה, שמרוכזת לא סביב בתי מדרש רבים אלא סביב בית מקדש אחד, שלא מתפללת אלא זובחת חיות ושמחפשת את האל לא בפעולות מקודשות ובזמנים מקודשים, אלא באתר קדוש אחד ומיוחד.

שלט מטעם הרבנות הראשית האוסר עליה להר הביתלמעשה, ניתן לומר שההלכה כולה אינה אלא מנגנון השהייה של המיתוס המשיחי, כמו פאזל עצום שהרכבתו לעולם אינה נשלמת. המקדש הוא החתיכה האחרונה בתשבץ, וברגע שזו מצורפת לאחיותיה היא יוצרת תמונה שלמה המטשטשת ומעמעמת את משמעותו של כל חלק וחלק, כל הלכה והלכה. לא תהיה עוד הלכה כשיהיה מקדש, שכל הוויתו אומרת מיידיות, וזאת מבינים, במודע או שלא במודע, גדולי הרבנים המתנגדים לעליה אל ההר.

לא בכדי קידשה הציונות את הכותל מבחינה לאומית, ולא בכדי קידשה אותו הרבנות מבחינה הלכתית. לשני הצדדים היה נוח לראות את ההר ואליו לא לבוא. עד כה הקונצנזוס ההלכתי הוא שחסך למדינת ישראל את הצורך להתמודד עם אפשרות הגשמת המיתוס הרוחש במעמקיה, בולם בכוח דתי תשוקה דתית. אולם באווירה של החלשות האורתודוקסיה ועליית הלאומנות האתנית והמשיחיות המקדשית נדרשת מדינת ישראל לפעול בכלים חילוניים-בירוקרטים על מנת לרסן את היצר הדתי-מיתי. מבצע שכזה מורכב הרבה יותר, ולא רק משום שהדת באופן טבעי תיכנע ביתר קלות לשיח דתי. עבור מדינת ישראל הוא קשה כקריעת ים סוף, משום שהוא מבקש לקרוע אותה מהמסלול עליו היא התקדמה עד כה. הציונות, כאמור, בנויה על גבי המיתוס היהודי-משיחי. הוא עצמה – וביטולה.

"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"

ועם זאת, מכל הסיבות המנויות לעיל, את המיתוס אי אפשר פשוט להדחיק, ודאי לא לבטל (אני מודה לחביבה פדיה על הסיוע בתובנה הזאת). התיאולוגיה הפוליטית שעומדת בבסיס הציונות דורשת התמודדות ישרה ויצירתית. ההתעלמות וניסיונות ההדרה שהופנו כלפי הר הבית – כמו כלפי כלל תכני היהדות המסורתית – בידי הציונות החילונית חייבים להסתיים. לא רק משום שהם ביטוי להתכחשות עצמית, בריחה מהתמודדות עם חלק מהמטען הגנטי שלה, אלא שכמו בשדות אחרים שהופקרו על ידי הציונות החילונית, הם מאפשרים לכוחות אחרים, פונדמנטליסטים ואנטי-דמוקרטים, לנכס אותם לעצמם, ובאין אלטרנטיבה לסחוף אחריהם את המחפשים תשובה.

דווקא אם הציונות היא המשך אמיתי ואותנטי למסורת היהודית – ואני מאמין שאכן כך – היא חייבת להעמיד אלטרנטיבה חיה ובת-תוקף לפרשנות המצומצמת של המקדש כמזבח שסביבו חגה שושלת משפחתית של כוהנים. הרצל דיבר על מקדש מודרני כ"היכל השלום", מעין מוסד בינלאומי ופילנתרופי, אולם כמובן שאפשר וצריך לחשוב גם על מרכז דתי – ובין-דתי – שייתן מענה ליסודות הדתיים שבחזון המשיחי. והרי המיתוס עצמו מאפשר לנו להציע זאת: "בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים", מנבא ישעיהו.

באופן מובן, כל זה מחייב שיתוף פעולה מכבד והדוק עם המוסדות המוסלמים שאחראים למתחם אל-אקצה מבחינה מסורתית. כשלב ראשון על מנהיגי ישראל להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים (ופלא שלא עשו זאת עד כה) שמסגד אל-אקצה וכיפת הסלע הם חלק בלתי נפרד ואל-זמני בכל קו רקיע וכל חזון עתידי לירושלים, ושזכויות הפולחן של המוסלמים יישמרו תמיד במלואן. בהמשך לכך יש לגנות בחריפות כל דיבור הרומז כביכול על הקמת מקדש במקום קדשי האסלאם, אלא אך ורק לצידם, ועדיף: יחד איתם. למרות שבזמן הזה הסדר משותף נראה דמיוני, יש סיבה לקוות שכאשר המימד הלאומי של הסכסוך ייפתר, או במקביל לליבונו, תפתח הדרך לשיתוף פעולה במימד הדתי.

הציונות היא אחת ההצלחות המזהירות של המאה העשרים, הן מבחינה פרגמטית והן מבחינה רעיונית. היא הצליחה לכונן מחדש את הזהות היהודית, אולם עד כה לא התמודדה כראוי עם המטען הדתי שאצור בקרבה. בתוכו, במרכזו, גם הר הבית, שלא יכול להמשיך ולהיות חור שחור של חוסר משמעות. זה הזמן לדבר עליו, לפרש אותו מחדש. כאמור לעיל, באופן עמוק, פיתוחו מחדש הוא גם האינטרס של אנשי ההלכה, שכן מקדש כפשוטו פירושו סופה של היהדות הרבנית, של ריבוי קולות ויצירתיות.

ומעבר לכך, גם לו היה אפשר לבנות אותו ללא התדרדרות למלחמת דת עם כל העולם המוסלמי, בית מקדש במובנו הפרה-מודרני יהיה פשוט אכזבה. יהיה זה קץ קיום המיתוס כמסגרת רעיונית מפרה ותחילת קיומו כמציאות מוגבלת, קץ קיומו ככוח אירוטי ויצירתי וקריסתו לכדי קריקטורה של גברים בחלוקים לבנים; גרוטסקה של דם, יזע ומעיים.

"ארכיטיפ הוא ערוץ שבו זרמו מים חיים במשך מאות שנים" מלמד יונג. "שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" מנבא שיר המעלות המפורסם. הן יונג והן משורר תהילים קושרים בין התגשמות המיתוס לבין המים שנוהרים אל הערוצים היבשים של המדבר. נדמה שבזמן הזה מים רבים ממלאים שוב את הנהרות היבשים של תודעותינו. השאלה אינה איך חוסמים את המים. השאלה היא איך ולאן ננתב אותם.

פורסם במוסף 'הארץ'. זהו חלק ב' מתוך שניים. החלק הראשון כאן.

במאמרים אלה הסתכמתי על מקורות רבים. הנה העיקריים שבהם:

  • מירון בנבנישתי, מול החומה הסגורה: ירושלים החצויה והמאוחדת, ויידנפלד ניקולסון, 1973
  • מוטי גולני, ציון בציונות: המדיניות הציונית בשאלת ירושלים 1937-1947, משרד הביטחון, 1992
  • שרינה חן, "ביקור בהר הבית לשם מה? – עלייה, כניסה, או הליכה. משמעויות הלכתיות ופרשניות הניתנות למעשה הביקור במקום", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כג, תשע"א
  • חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987
  • ברוך פלח, "כתב עת 'סלם למשחבת מלכות ישראל' – בין פואטיקה לפוליטיקה", עבודת דוקטורט
  • ברוך קורצוויל, "העולם באספקלריה של המיתוס", בין חזון לבין האבסורדי, שוקן, 1966
  • ברוך קורצווייל, "המשיחיות הכנענית", מחוץ לתחום, כרמל, 1998
  • ברוך קורצווייל, במאבק על ערכי היהדות, שוקן, 1969
  • אמנון רז-קרקוצקין, "בין ברית שלום ובין בית המקדש: הדיאלקטיקה של גאולה ומשיחיות בעקבות גרשם שלום", האלוהים לא יאלם דום: המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009
  • אריאל שנבל (עורך), "לא זזים מהבית", מוצש, 23.5.2014. סקר על דעות הציונות הדתי באשר להר הבית בעריכת מכון "מסקר", ד"ר עדו ליברמן
  • גרשם שלום, "הצהרת אמונים לשפה שלנו", עוד דבר, עם עובד, 1992

למה הציונות לא יכולה עם ולא יכולה בלי הר הבית

כיפת הסלע. צילום של Andrew Shiva

השאלה היא אחת, כתב חוקר המיסטיקה היהודית גרשם שלום: "האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו אל תוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה?". הכניסה אל ההיסטוריה שאליה מתייחס שלום היא באופן מובן קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, נישאות כפי שהן היו, אף על ידי יוזמיהן ופעיליהן החילוניים, על כנפי המיתוס המשיחי היהודי הקדום של שיבת ציון. אולם כאשר דברים אלה מתפרסמים, ב-1971, נלווה לשאלה הזאת המטען הדרמטי של הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים.

גרשם שלוםהימים ימי האופוריה הגדולה והמעוורת. ישעיהו ליבוביץ ממהר להזהיר את קברניטי המדינה משליטה בכפייה על אוכלוסייה של למעלה ממיליון פלסטינים, אולם שלום ראה מול עיניו דווקא את סכנת החזרה הפיזית אל מקום המקדש. בזמן שליבוביץ מבכה את חילול השבת ההמוני שבאוטובוסים עמוסי הישראלים הבאים לחזות בפלאי העיר העתיקה (ולקנות בזול מסוחריה הערבים), שלום היה מודאג הרבה יותר מנוכחותו הפתאומית בשדה הפוליטיקה הישראלית של הר המוריה. ייתכן שכחוקר קבלה הוא הבין טוב יותר מליבוביץ את כוחו של הארוס המשיחי ואת חולשתה של הציונות לעומתו.

מראשיתה דיברה התנועה הציונית בשני קולות: זה הפרגמטי, המבקש למצוא מקום מפלט למיליוני יהודים רדופים, וזה הנבואי, המייחס להקמתה של מדינה ריבונית משמעות גאולית. בעוד השחרור ישעיהו ליבוביץהאינדיבידואלי במשטר שיוויני נתפס בידי מעצבי התרבות המערבית (מקאנט ועד מרקס) כחילונה הראוי של הישועה הדתית, עבור הקולקטיב היהודי הוא התגלה כתקווה נכזבת. על רקע גלי האנטישמיות של סוף המאה התשע-עשרה בשורת האמנציפציה הוחלפה על ידיהם במאמץ לכינון בית לאומי לעם היהודי. אלא שפתרון וקוץ משיחי בו: דווקא ייסודה של ממלכה יהודית עצמאית הוא הוא סימנה של הגאולה היהודית. קיבלו הנוצרים את גאולתם הם, והיהודים יקבלו את שלהם – גם אלה שמעוניינים דווקא להשאיר את הדת במוזיאון ההיסטוריה.

מעצבי התנועה הציונית הבינו היטב את המטען המשיחי שמתלווה למאמציהם, והם ניסו לנטרל אותו מתחילת הדרך. בספרו 'ציון בציונות' מגלה ההיסטוריון מוטי גולני את יחסם האמביוולנטי של מנהיגים ציונים לירושלים. הרצל עצמו לא היה משוכנע שהקמת ישות מדינית יהודית בארץ ישראל מחייבת את דוד בן גוריוןקביעת בירתה בירושלים, וגם אם כן, תכנן שהאגן הקדוש ישמש כמרכז בינלאומי של אמונה ומדע. בן גוריון הרחיק לכת ממנו, וגרס שקיומם של המקומות הקדושים תחת ריבונות ישראלית לא יאפשר לתנועה הציונית לעצב את בירתה על פי תפיסותיה המתקדמות. הוא ביכה את ההתנגדות לחלוקת העיר, מהלך שהיה משאיר את הר הבית מחוץ לריבונות ישראל, וכשזו עלתה בעוצמה מגרונותיהם של אישים כאושיסקין וכצנלסון קבע כי "לאסוננו גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת, על היצירה הממלכתית המפרה." שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים, משה דיין כשר הביטחון היסס ארוכות לפני שנתן הוראה לכבוש את הר הבית. "מה אני צריך את הואתיקן הזה", אמר, והביע את הגישה הציונית הקלאסית לנושא.

מברית הבריונים למחתרת היהודית

משה דייןאולם, כאמור, היו מלכתחילה גם קולות שביקשו לא רק ריבונות, אלא את השלמה תהליך הגאולה בכוח הזרוע. לפני קום המדינה קריאות שכאלה נשמעו מהאגף הפשיסטי של התנועה הציונית (כפשיזם עוד לא היה קללה, אלא אידיאולוגיה לגיטמית). אישים כגון אב"א אחימאיר ואורי צבי גרינברג, מקימי 'ברית הביריונים', עמלו בראשית שנות השלושים לא רק על הבאת יהודים לתחומי המנדט ורכישת נשק למאבק מזויין בבריטים, אלא גם בהפגנות בתקיעת שופר ליד הכותל במוצאי כל יום כיפור, מנהג שהמשיך אחר כך ארגון האצ"ל.

גרינברג, המשורר שנחשב על ידי מעריציו לנביא, עלה בשנת 1924 להר הבית וחזר מוקסם. שנים אחרי כן הוא תיאר כיצד "כזוהר הזה אשר ברחבת הר הבית לא ראיתי מעודי במהות זוהר כזו… הייתי פלא-גוף אבלעצמי בתוך הפלא האלוהי הזה… לפתאום ידעתי לומר: ירושלים לב העולם, ואין עולם במשמע עולם אלוהי, שאינו אלא במרומז עובר דרך לב ישראל… בהר הבית, מרום הרים". את אותו "לב" שמצא יעמיד גרינברג במרכז שירתו-נבואתו, שוזר במאות מילים את ההתגלות שזכה לה.

שירתו של גרינברג לא היתה למעשה אלא פואטיקה מיתית, המבקשת לעצב תפיסה אורגנית של אומה שקמה לתחיה סביב לבה הפועם-שותת, הלא הוא הר הבית נטול המקדש. אצ"ג ניסה "לחדש את המיתוס העתיק של עמנו" יכתוב שנים מאוחר יותר ברוך קורצוויל. קורצוויל הבין היטב שלמרות חילונה על פני השטח של המסורת היהודית בידי התנועה הציונית, רישומי האמונות העתיקות עדיין שוכנים בקרבה, כזרעים רדומים המצפים למים. שירתו של גרינברג היתה בגדר טיפות של טל המעוררות זרעים אלה אצל המוכנים לכך. להתחדשות המיתוס בשירת אצ"ג, כתב קורצוויל, "לא אורי צבי גרינברגנודע תפקיד אסתטי או דתי-מוסרי בלבד. לאקטואליזציה של המיתוס יש משמעות פוליטית מובהקת."

אותה משמעות פוליטית קיבלה ביטוי מפורש במקבץ "עיקרי התחיה" שכתב אברהם 'יאיר' שטרן כחוקה לארגון הלח"י שתחת הנהגתו. ב-1941 פורסם המסמך המלא, שאינו אלא רשימה ובה י"ח נקודות שעל פי שטרן חיוניות למען תקומת האומה: מאחדות, דרך יעוד ועד כיבוש. הסעיף הי"ח והאחרון מקדם את "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". המקדש מהווה כאן סיום ומיצוי לתהליך בניית האומה על אדמתה, בניגוד חריף לדרכם של הרצל ובן גוריון כאמור. על סעיף אחרון זה התנהל פולמוס אף בתוככי הלח"י, שכן גם במחתרת לא כולם חשבו שהגיע הזמן לחזור לפולחן פרים וכבשים. אליהו לנקין, לימים מפקד האלטלנה וחבר כנסת מטעם 'חרות', התנגד לכל ביטוי דתי במנשר. שטרן הסביר לו ש"עלינו להיות לכת סגולה בתוך עם סגולה, כת נושאי רעיון קדוש." לנקין לא השתכנע. לימים יירש יצחק שמיר את שטרן, וידחק החוצה גם הוא את המוטיבים המשיחים הללו.

עיקרי התחיה

ראוי לשים היטב לב שמקדמי המקדש המודרניים לא היו בעצמם שומרי מצוות, לפחות לא מבחינה אורתודוקסית. לא התחיה הדתית היתה בראש מענייהם, אלא התחיה הלאומית, והמקורות המיתיים שימשו להם כחומר בערה לתשוקה לעצמאות מדינית. המקדש עבורם אינו אלא ציר ונקודת מוקד שסביבם על "העם" להתאחד.

אברהם "יאיר" שטרןבמובן מסויים הם פשוט לקחו את ההגיון של הציונות החילונית עד סופו – ודווקא בכך היפכו אותו. כאמור לעיל, הגאולה היהודית, גם זו המסורתית, עומדת בעיקרה על בית לאומי ועל ריבונות. על פי המסורת ריבונות זו נמדדת גם בקימומם של מקדש ושלטון מלוכני מבית דוד. הציונות ביקשה להסתפק בעצמאות מדינית, אולם העצירה במסלול שמוביל גם למלך ומקדש היא שרירותית במידה רבה, ונשענת על הגיון פרגמטי ועל ערכים ליברלים-הומניסטים. למי שאינו מאמין בריאל-פוליטיק ואינו הומניסט, הדחיפה אל הקץ היא הגיונית לחלוטין.

הציונות, במילים אחרות, ביקשה להשתמש במיתוס עד הגבול שהיא תקבע עבורו: כן לעלות לארץ הקודש וכן להכריז בה על עצמאות מדינית, לא לחפש משיח בן דוד ולא לחדש את עבודת הקורבנות. אחימאיר, גרינברג, שטרן – כמו גם ישראל אלדד אחריהם – לא הסתפקו בכך וסברו שיש לממש את החזון כולו. יהודים מיתיים יותר מאשר דתיים, ביקשו אלה לדחוק את המציאות עד סופה, להגיע אל האופק ולממש במו ידיהם את תוכנית המתאר לגאולה השלמה. והגאולה היא הנקודה בה היפר-ציונות הופכת לפוסט-ציונות.

ישראל אלדדכפי שמראה ברוך פלח בעבודת הדוקטורט שלו, קיים קו רעיוני-משיחי אחד שמחבר בין אחימאיר, גרינברג, שטרן, אלדד – ואחריהם שבתי בן דב והמחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים, זו שבין השאר גם ניסתה לפוצץ את כיפת הסלע. אצל בן דב – יוצא לח"י שהפך להוגה דעות ציוני דתי רדיקלי ומקורי – הלפיד עובר מחילונים משיחיים לשומרי מצוות. בעצמו חוזר בתשובה, בן דב היה זה שהורה ליהודה עציון, חבר המחתרת היהודית, להחריב את המקום השלישי הקדוש לאסלאם, וזאת כדי להכריח את האל להביא את הגאולה. "אם אתה רוצה לעשות מעשה שיפתור את כל הבעיות של עם ישראל," אמר לו, "עשה את הדבר הזה!" ועציון אכן התחיל בתכנונים לעשייתו.

המשיחיות המחתרתית האפוקליפטית הזאת שונה מהמשיחיות הקוקיסטית של גוש אמונים בכמה וכמה קווים מרכזיים. אנשי גוש אמונים, נאמנים להגותו של הרב אברהם יצחק הכן קוק ובנו, הרב צבי יהודה קוק, פיתחו גישה "ממלכתית", על פיה למרות שרק הם מבינים לאשורה את המציאות הפוליטית שבתי בן דבוהשתקפותה בעולמות העליונים, אל להם לכפות על עם ישראל מהלכים שזה אינו מעוניין בהם. כפי שקבע זאב 'זמביש' חבר אחרי גילוי המחתרת, "מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו… לא יותר מזה." ההתיישבות ביהודה ושומרון נחשבה על כן כמעשה חלוצי, אבל לא מהפכני. ואכן, יש לזכור שזו בהחלט נתמכה על ידי חלקים לא קטנים של תנועת העבודה, כמו גם על ידי דוברים בולטים שלה כנתן אלטרמן ונעמי שמר. לא כן עניני המקדש, הרחוקים הרבה יותר מלבו של רוב העם היושב בציון.

בנוסף לכך, המשיחיות הקוקיסטית נמנעה מלגעת בהר הבית מסיבות עקרוניות. בפולקלור הציוני-דתי מעלים פעמים רבות דו-שיח שהתקיים בין חנן פורת ובין הרב צבי יהודה קוק. כפי שסיפר פורת בעצמו, היה זה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ובאופן מתבקש שאל התלמיד את רבו האם הגיע הזמן ללמוד את הלכות בית הבחירה, דהיינו להתכונן לבניין בית המקדש. על פי פורת ענה לו הרב כי "יש לנו עוד הרבה שנים ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם" – כלומר עוד מאבקים רבים יש בדרך, ובינתיים ההר מחוץ לתחום. הרב צבי יהודה, כמו אביו הרב קוק, אסר לעלות אל ההר מסיבות הלכתיות. גם בנושא זה דרכם של בן דב ועציון היתה שונה בתכלית.

הרב קוק כרב ראשי אוסר על העלייה להר הבית

האתוס המניע את משיחיות המקדש אינו אפוא זה של גוש אמונים. כפי שמראה שלמה פישר במחקריו, אצל אלדד, בן דב ועציון מדובר לא במשיחיות הנשענת על רצון העם, אלא במשיחיות ניטשיאנית, המחפשת את הפריצה מהמציאות ואת העל-אדם שנכון ומסוגל לה. הן ישראל אלדד והן שבתי בן דב העריצו את ניטשה (אלדד תרגם את כתביו לעברית), ושניהם שאפו לחידוש הנבואה. עבור בן דב הנביא המודרני הוא פעיל אידיאולוגי היוצא מיוזמתו להגשים את מטרתו, וזאת מתוך תודעה אוונגרדית ומהפכנית. אורי צבי גרינברג ניכן לדעתו ברוח נבואית שכזו, אולם נבואה גבוהה יותר תתאפשר רק על ידי ניתוק מהתרבות ההומניסטית האירופאית, זניחת ההוויה הרבנית ההססנית, ויציאה לפעולה. הנביא הבן-דובי השלם הוא על-אדם, חלוץ לפני המחנה, נועז בבדידותו, מתעלה מעל עצמו ומעל סביבתו, יונק ישירות מהרוח הנבואית של נצח ישראל, מקדים את זמנו ועל ידי פעולתו המהפכנית מקדים גם את זמן הגאולה.

יהודה עציוןעציון עצמו היה חריג בנוף הגוש-אמוני, והתדהמה על מה שניסה לעשות בשורות המתנחלים היתה רבה. כשנעצרו חברי המחתרת והתברר מה תכננו תקף הרב אברהם שפירא, הרב האשכנזי הראשי דאז ויורשו של הרב צבי יהודה קוק בהנהגת ישיבת 'מרכז הרב', את חברי המחתרת וכינה אותם "נמוכי דעת המתיימרים וגם פועלים בענייני גאולה ואמונה על פי דברים אשר תצילנה כל אוזן לשמוע". כפי שמגלה חגי סגל בספרו 'אחים יקרים', להם עצמם הבהיר הרב ש"ישוב הארץ הוא מצווה על כל אחד ואחד, אך לא כן עניין הר הבית. שם זה חישובים אחרים, עניינים של נסתרות שאיננו מבינים אותם." גישה זו היתה הקונצנזוס בשורות הציונות הדתית בנוגע להר הבית עד הזמן האחרון: בהר הבית לא נוגעים.

הסכר נפרץ, המסורת ננטשה

ולא רק בציונות הדתית. יש לזכור שהן לפני 1967 והן אחריה פסקו כל גדולי הפוסקים, חרדים וציונים-דתיים כאחד, שהעלייה להר אסורה מבחינה הלכתית. כל גדולי הדורות האחרונים – הרבנים אי"ה קוק, צבי יהודה קוק, יוסף שלום אלישיב, עובדיה יוסף, מרדכי אליהו, אליהו בקשי דורון, משה עמאר, אברהם שפירא, צבי טאו ועוד – חזרו ושנו שהעליה להר אסורה הלכתית. הנימוקים ההלכתיים קשורים לענייני טומאה וטהרה, אבל גם מבלי להתעמק בהם אמור להיות ברור שבמובן העקרוני ביותר קדושה מחייבת ריחוק דווקא, ולא קרבה. העצם הקדוש הוא האסור לשימוש, המגודר, המודר. יראת קודש מורה על עצירה בטרם, השתחוויה מרחוק, אי-נגיעה ואי-כניסה. "לא יוכל העם לעלת אל הר סיני, כי אתה העֵדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו" אומר משה רבנו בספר שמות לפני שהוא – ורק הוא – עולה להר הקדוש לקבל את התורה.

גרשון סלומוןאין זה פלא, על כן, שהתנועה הראשונה למען שינוי הסטטוס קוו בהר הבית לא צמחה משורות הציונות-הדתית. תנועת 'נאמני הר הבית', שפעלה מאז סוף שנות השישים, הונהגה על ידי גרשון סלומון, חילוני, שנתמך, איך לא, על ידי יוצאי אצ"ל ולח"י. רק במחצית שנות השמונים הופיעה התנועה הראשונה שמונהגת על ידי רב ציוני דתי (מכון המקדש, הרב ישראל אריאל), וגם היא נותרה בודדה תחת כיפתה הסרוגה עד שנות התשעים.

ואכן, עוד בינואר 1991 היה יכול הרב פרומן לבקש להרגיע את הפלסטינים ולבשר להם (מעל מאמר שפורסם ב'הארץ' תחת הכותרת "לחכות בדממה לחסד") ש"בתפיסת הציבור הדתי-לאומי [… ישנה] התנגדות לכל עליה לחומות הר הבית… את יחס הקדושה להר הבית מביעים לא בהתפרצות אליו, אלא בפרישה ממנו."

לא עוד. בעוד בעבר הערגה להר הבית היתה נחלתו של מיעוט שולי ומנודה בציבור הציוני-דתי, כיום היא הופכת לאחד מהקולות המשמעותיים העולים מתוכו. בסקר שנערך במאי 2014 במגזר הציוני-דתי השיבו 75.4% שהם בעד "עליית יהודים להר הבית" ואילו רק 24.6% השיבו שהם נגד. נוסף על כך, 19.6% ענו שכבר עלו להר, ו-35.7% ענו שלא עלו אבל בכוונתם לעלות.

העלייה המתגברת של הציבור הציוני-דתי להר מסמנת לא רק הפניית עורף לתפיסה הממלכתית הקוקיסטית אלא מרי אקטיבי במסורת ההלכה. אנו חוזים לפנינו בתמורה אדירה שעוברת על חלקים מהציבור הזה, שמול עינינו הופכים לפוסט-קוקיסטים ופוסט-אורתודוקסים. ניתן לומר שהלאומיות האתנית מחליפה עבורם את הממלכתיות, ויותר מכך, את הנאמנות להלכה. זהותם מתבססת כעת יותר על אתנוצנטריזם מיתי מאשר על תלמוד תורה, והר הבית משמש להם, בדיוק כפי ששימש ליאיר ולאצ"ג לפניו, כטוטם נישא המגלם את מהות הריבונות על הארץ.

ואכן, כשנשאלה קבוצת 'הציונות הדתית הקלאסית' בסקר דלעיל "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו 96.8% שהעלייה להר תהיה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש", ורק ", 54.4% שיש לעלות על מנת לקיים "מצוות עשה ותפילה במקום". ניכר שהעניין הלאומי משחק תפקיד חשוב הרבה יותר מזה ההלכתי עבור המשיבים הציונים-דתיים, ומי כנפתלי בנט משמש כמודל מובהק למעבר של מרכז הכובד הציוני-דתי מהלכה ללאומיות.

העתקת מוקד התשוקה המשיחית

כיצד התרחשה תמורה רדיקלית זו בצביונו של הציבור הציוני-דתי? כרמז לכך ניתן לקחת את הנקודה בה הוצא לראשונה פסק הלכה משמעותי המאשר עלייה להר הבית. דבר זה התרחש בתחילת 1996, כאשר פורסם מכתב רשמי של ועד רבני יש"ע ובו פסיקה שהעלייה להר מותרת, וכן קריאה לכל רב "לעלות בעצמו וכן להדריך את בני קהילתו כיצד לעלות על פי כל גדרי ההלכה". מוטי ענברי, בספרו 'פונדמנטליזם יהודי והר הבית', קושר בין התערערות הפרדיגמה המשיחית שיצאה מגוש אמונים, שאותגרה בצורה עמוקה על ידי תהליך אוסלו, להתעצמות העניין בהר הבית. על פי הדגם המוכר במחקר, האכזבה מהקשיים בדרך להשגמת החזון המשיחי מובילה לא להתפכחות אלא דווקא להקצנה אמונית, שבמסגרתה נעשה ניסיון לכפות את התמונה הגאולית על המציאות הסרבנית.

אולם נדמה שאת המכה האנושה, הניצחת, על התפיסה המשיחית הקוקיסטית הנחיתה הנסיגה הישראלית מרצועת עזה וחורבן גוש קטיף. הנראטיב הגוש-אמוני, המדבר על גאולה שאין לה הפסק, על אי-אפשרותה של נסיגה, נקלע למשבר קיומי, כמו גם התפיסה של המדינה החילונית כ'חמורו של משיח', כלומר כאילו על גבה החומרי תיתכן התקדמות מלאה לקראת אותה גאולה.

חביבה פדיהבערב עיון שכינס ארגון 'עיר עמים' לפני כשנה התייחסה חביבה פדיה להתעצמות העיסוק בהר הבית בקרב הציבור הציוני-דתי אחרי ההתנתקות. "ההתנתקות, לאנשים שספגו אותה, היתה סוג של קריעה מן הממשי, מאיזו נקודת חיבור", אמרה, "עבור המגורשים, זו היתה נקודת שבר שיצרה קרע בין האשליה שהממשי – האדמה – יתאים לסימבולי – המדינה, הגאולה." כאשר הקשר הזה נשבר, מסבירה פדיה, מעתיקים את התקווה המשיחית למוקד סימבולי אלטרנטיבי. הר הבית מחליף את ההתנחלות על אדמת ארץ ישראל כמפתח לגאולה.

עבור ציונים דתיים רבים הפנייה אל הר הבית מחליפה אפוא הן את האמונה בהתקדמות קמעה-קמעה והן את תפיסת הקדושה של המדינה. שוחרי ההר מציבים כבר עכשיו את היעד הסופי, ובעלייה ותפילה על ההר חורגים הן ממסורת ההלכה והן מהחוק הישראלי. הממלכתיות נזנחת, כמו גם הסבלנות הנדרשת להתקדמות מדורגת לגאולה, ואת מקומם תופסת משיחיות פרטיזנית ומאמצים חסרי מורא לדחיקת הקץ, לאפוקליפסה עכשיו.

והם לא לבד. ממש כמו לפני קום המדינה, גם כיום יהודים חילונים מצטרפים, ולעיתים מובילים את התנועה אל ההר. כמעט מחצית מחברי הכנסת של הליכוד פועלים למען עליית יהודים להר הבית, ביניהם גם כמה חילונים. מירי רגב, יו"ר ועדת הפנים, כינסה כבר 15 ישיבות ועדה לדיונים בנושא, גילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל" ויריב לוין מדבר על הר הבית כעל "לב" האומה. לכן החלוקה איננה בין "חילונים" ל"דתיים", והשאלה מעולם לא היתה קיום או אי-קיום מצוות. השאלה היא ניסיון הגשמת המיתוס במציאות.

למרות חששותיו של בן גוריון המוזכרות לעיל, מלחמת השחרור השאירה את מדינת ישראל בלי הר הבית. רק עם כיבוש מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים האפשרות לממש את קריאתו של אברהם (יאיר) שטרן הפכה מציאותית, והמיתוס הקדמון התחיל לרחוש בתת-מודע הקולקטיבי. אחרי כמעט חמישים שנה של הבשלה, מדינת ישראל נמצאת כיום קרוב כפי שלא היתה מעולם לניסיון לחדש בפועל את עברה המיתי, להביא בכוח מה שנחשב על ידי רבים לגאולה. גם מבלי לקחת בחשבון את היותו של הר הבית, בפשטות, תפוס, צריך להיות ברור שהתקדמות לקראת מקדש פירושה סופה של היהדות וסופה של הציונות כפי שאנחנו מכירים אותן. בפרפרזה על שאלתו של שלום בה פתחנו, השאלה היא לכן האם תוכל הציונות לעמוד מול הדחף לממש את עצמה סופית ולהפוך להיסטוריה.

הדמייה של בית המקדש בירושלים. מתוך אתר 'חדשות הגאולה' של חב"ד. לחצו על התמונה למעבר לשם.

התפרסם במוסף הארץ. חלק ראשון מתוך שניים. החלק השני כאן.

הדתה ומסורתיות בקרב הציבור ה"רוסי" – ראיון עם ויקי אידזינסקי

שני העשורים האחרונים ראו האצה וגיוון בכל הנוגע לתהליכים שונים של חילון והדתה. במסגרת הסדרה הנוכחית בבלוג על סופו של הסטטוס-קוו בעיניני דת ומדינה נגענו כבר בסוגיות הקשורות לגיור ולרבנות הראשית בראיון עם הרב חיים אמסלם, במעמד הסמכות הרבנית בראיון עם הרב יובל שרלו, בתמורות העוברות על החברה החרדית בראיון עם ד"ר בנימין בראון, בשינויים בגבולות בין החברה החילונית לדתית ובהתעוררות היהודית-חילונית בראיון עם ד"ר חגית הכהן-וולף, ובתוכנית של תנועת 'נאמני תורה ועבודה לרפורמה ברבנות ראשית בראיון עם ד"ר שוקי פרידמן.

עד כה לא נגענו באחד המגזרים המשמעותיים בכל הנוגע לדת ומדינה, מגזר שמצד אחד נוהגים להתעלם ממנו בקלות בשאלות שכאלה, ומצד שני בכל מערכת בחירות פתאום נזכרים שיש לו צרכים מיוחדים באשר להן. מדובר במעל מיליון עולים ישנים ממדינות ברית המועצות לשעבר, ובתהליכים שעוברים עליהם. כפי שתראו להלן, למרות האופי החילוני מאוד שנהוג לייחס להם, העולים הישנים עוברים בחלקם תהליכים של הדתה, וזאת בצורה מאוד מסויימת ומעניינת, ותוך קשר הדוק עם היהדות המסורתית-מזרחית.

ביקשתי מויקי אידזינסקי לשתף אותנו בידע ובתובנות שלה ממחקרה בנושא. אידזינסקי מאסטרנטית בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת את היחסים בין הדור הצעיר של דוברי הרוסית לבין המזרחים בפריפריה הישראלית, מתגוררת בתל אביב ועובדת בארגון "ישראל חופשית". היא עצמה עלתה לארץ בשנת 1992 עם אמה ואביה מפולטבה שבמרכז אוקראינה לבת ים, וכפי שתראו בהמשך, כל זה רלוונטי.

ויקי, תודה רבה על הנכונות.

סוג של אילוסטרציה

סוג של אילוסטרציה

תראה, אני חייבת להקדים ולומר שלא לגמרי נוח לי שאתה מנהל את השיחה על הדתיות הרוסית איתי, שכן העיסוק שלי בנושא הזה במהלך התזה שלי היה מוגבל, והוא לא עמד במוקד המחקר שלי. עדיף היה לפתוח את הדיון בנושא הזה עם פרופ' לריסה רמניק או עם ד"ר יוליה לרנר, למשל, שתיהן חוקרות ותיקות של הדתיות הרוסית בישראל. אבל מצד שני, אני לא יכולה לסרב להזדמנות זו ולשתוק ולעמוד מן הצד כאשר השיח הציבורי, ובמידה רבה גם השיח האקדמי, מתעלמים מתהליך ההתחזקות או ההדתה החזק שעובר ציבור דוברי הרוסית.

מעולה, אז בואי נתחיל. העולים מברית המועצות לשעבר הגיעו ממדינה בעלת אתאיזם אידיאולוגי וכוחני, שלא רק שלא טיפחה, אלא שדיכאה מוסדות דתיים. אפשר לומר באופן כללי שהם היוו אוכלוסיה חילונית מאוד. מה התהליכים שעברו עליהם בעשרים השנים האחרונות במימד הזה?

בישראל לא כל כך מתייחסים לרוסים* במחקר דת. כנסים חשובים נערכים בלי התייחסות לנושא זה, כמו כנס הדת והרוחניות האחרון שארגנתם, בו לא הייתה התייחסות לדתיות הרוסית בישראל, ולי אישית היה מאוד חבל. זה לא התחום היחידי, גם הפמיניזם, למשל, כמעט לא מתייחס למחקר השוביניזם הרוסי בישראל, מחקר העמדות הכלכליות ועוד.

אז אין הרבה מחקרים שעליהם אוכל להסתמך בשיחה שלנו. מהמעט שיש, אני בוחרת להסכים עם ד"ר יוליה לרנר, היחידה שאני מכירה שהחלה לדבר על התחזקות או הדתה, שעובר ציבור יוצאי ברית המועצות לשעבר בישראל מזה עשרים וחמש שנים. כך לרנר קוראת את הממצאים של פרופ' לריסה רמניק ושל אניה פרז'ינסקי מאונ' בר אילן, שפרסמו ב-2010 שרק כ-30 אחוז מיוצאי ברה"מ לשעבר בישראל רואים עצמם כאתאיסטים היום. אם נשווה את זה, למשל, למצב בשנות ה-90, אז מצאו שבין 55 ל-79 אחוזים מהעולים אז הגדירו עצמם אתאיסטים (לשם וליסק, הלמ"ס, והמכון הישראלי לדמוקרטיה פרסמו אז כולם מספרים בטווח הזה), אז זה הרי ממצא מרעיש ממש, שמעניין וחשוב מבחינות רבות מספור. וגם אם קשה להשוות סקאלות במחקרים השונים, עדיין המגמה קיימת בבירור.

שוב, לריסה רמניק עצמה לא מדגישה את ההתחזקות דווקא, אלא מתמקדת בסוג הדתיות ובהיבטים נוספים. אבל אני אישית חושבת שהממצא הזה חשוב מעין כמוהו ורוצה למקד את תשומת הלב בו ובהסברים האפשריים לתופעה.

אולי השאלה המעניינת והמורכבת ביותר היא באמת למה תהליכי הדתה אלה מתרחשים בקרב העולים הישנים. תוכלי לנסות לתת הסבר לתופעה?

כאמור מהראשונות לנסות להסביר את התופעה היו ד"ר יוליה לרנר ופרופ' נלי אליאס מאונ' בן גוריון, שחוקרות את הדתיות של הדור הראשון של העולים, שהגיעו בגיל מבוגר יחסית. הן חוקרות את ארגון ה"קבלה לעם" של הרב לייטמן, בפתח תקווה, ארגון מאוד מצליח שגם מי שהקים אותו וגם חלק גדול משתתפיו דוברי רוסית. הארגון הזה נכנס לאחרונה גם לפוליטיקה המקומית בניסיון להפיץ קבלה בדרכים חדשות, והוא לא רק הסיעה הגדולה במועצת העיר פתח תקווה בבחירות האחרונות, אלא גם הבנתי שהולך להכניס חבר כנסת בקרוב לליכוד (הם התפקדו לשם בהמוניהם).

אז בחקירתן את המפעל הדתי הזה, לרנר ואליאס מוצאות מספר סיבות להדתה. ראשית, כוחה התרפויטי של הדת, שמציעה משאבים תרבותיים, קהילתיים ופסיכולוגיים במצבי מעבר דוגמת הגירה. שנית, לדעתן הפנייה לדת אופיינית לכל המדינות והקהילות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר, ואינה ייחודית ליהודים שעזבו את ברית המועצות לישראל. ברוסיה, באוקראינה ובפולין מתרחשת היום חזרה מאסיבית לדת הפרבוסלאבית. החוקרים מפרשים את התהליך הזה, בין השאר, כמחאה נגד האתיאיזם הכפוי בתקופה הסובייטית. פליטי המשטר הסובייטי זוכרים את קורסי החובה האוניברסיטאיים על "האתיאיזם המדעי", את המטריאליזם השטחי ואת העדר המשמעות הרוחנית בחיים הסובייטיים, ומנסים לחזור לחיי הרוח דרך ההתקרבות לדת הנוצרית או היהודית. בדומה לחבריהם הפרבוסלאביים ברוסיה, גם בישראל אזרחי ברית המועצות לשעבר חוזרים לדת אבותיהם, הדת היהודית, שהייתה אסורה בברית המועצות.

במחקר שלי מצאתי סיבה נוספת להדתה, סיבה משלימה. לא חקרתי את הדור המבוגר, אלא את הדור הצעיר, שהגיעו לישראל בגילאי ילדות מאוחרת ונערות מוקדמת, מה שקרוי דור 1.5. הצעירים האלה פחות לוקחים חלק במפעלי הדת של הדור המבוגר, אלא מאמצים מנהגי דת מהסביבה מסורתית לתוכה גדלו. הרי כל הגירה לרוב מגיעה לשכבות החלשות, לפריפריה. בישראל יש מצב די מיוחד, בו הפריפריה היא ברובה מזרחית ומסורתית, והחילוניות מרוכזת במעמד הגבוה, לתוכו העולים לא הגיעו. רוב הרוסים הגיעו לקריות, לאשקלון ואשדוד, לבאר שבע ולבת ים**. כאשר הם גדלו וניסו להיות ישראלים, הם אימצו מהסביבה המסורתית שלהם מנהגי דת עם דגש על כשרות ועל שמירת שבת. מבחינתם זו הישראליות, הם לא מכירים את הדרך החילונית להיות ישראלי.

מה שכן, גם לתוך מנהגי הדת האלה הם הרבה פעמים יוצקים תוכן משלהם, שיכול להסתדר עם תפיסת עולמם. למשל, בחור צעיר שראיינתי, נקרא לו ויטלי, סטודנט להנדסה במכון הטכנולוגי בחולון. במוצאו הוא לא יהודי כלל, אבל כשהיה קטן אימו נישאה ליהודי והם כולם עלו לארץ. אז הוא ניסה לעבור גיור בצבא, ומאז שומר כשרות ושבת. היום יש לו גם חברה מעדות המזרח שהמסורתיות והמצוות מאוד חשובים לה, והיא והאישור שלה חשובים לויטלי. אז הוא מכריח גם את השותפים הרוסים שלו לדירה, חברים טובים שלו, לשמור כשרות. איך? הוא עשה איתם הסכם – רק הוא מבשל תמיד לכולם, וזה כשר. הוא גם נוסע לפעמים להשתטח על קברי צדיקים בצפת, אבל מבחינתו כשהוא שם, זה מרגש באותה מידה כמו להיות בקבר של ישו בירושלים. הוא ממש חש שם התעלות. אמא שלו ממשיכה להיות פרבוסלבית מאמינה במידה מסויימת, אך מבחינתו גם האמונה היהודית שלו היא המשך לחינוך המאמין שאמו העניקה לו, "אלוהים אחד" הוא אומר.

וזה הטענה המרכזית שלי במחקר שלי – שהשחקן המרכזי בסיפור הרוסי בישראל זה המזרחים, הם אלה שקלטו את העלייה הזאת בפועל. והחוקרים מתעלמים מזה לדעתי בעיקר בגלל האירופוצנטריות שלהם עצמם, כי אינם מסוגלים לדמיין את המזרחי כאקטיבי, כמדכא, כקולט עלייה וכשחקן מרכזי.

בהקשר הזה חשוב להדגיש משהו. הרקע לכל ההדתה הזאת של הצעירים היא המשטור הקשה שמפעילים כלפיהם גם מנגנוני המדינה עצמה, גם החברה הישראלית הכללית, וגם החברה המסורתית שבתוכה מצאו את עצמם. הסביבה לתוכה רובם הגיעו מאוד שונה תרבותית מהם, קשה היה לצברים בפריפריה לקלוט את החילוניות של הרוסים (כמו גם את הרגלי האכילה שאיתם הגיעו, עם אכילת בשר בבוקר, נקניקים, בצל, או את הרגלי הלבוש, וכל היבט תרבותי אחר, למעשה). כמו כן, באופן כללי החברה הישראלית יש סטיגמות רבות כלפי הרוסים, וזה מגביר את הלחץ עליהם להשתנות, להוכיח שהם בסדר. תוסיף לזה גם את שהמדינה עצמה לא נותנת להם להתחתן פה בלי לעבור גיור. איזה מסר הם מקבלים? שהם הגיעו למדינה פונדמנטליסטית דתית, שהם אלה שלא בסדר, והנה הגיור הוא דרך שמוצעת להם להשתייך. תבין שעבור העולים שגדלים בפריפריה הישראלית אין דרך לדעת שיש בישראל קהלים שלמים, אי שם במעוז האשכנזיות, בשמאל, בשכבות החזקות, שמיוזמתם בוחרים לא להתחתן דרך הרבנות. מבחינתם אין להם ברירה אלא לעבור גיור. ולמרות שהגיור כפוי, הצעירים מגיעים אליו עם ראש פתוח ובאמת מנסים להשתנות. והגיור האורתודוקסי החרדי הזה, אותו רבים מהם עוברים בצבא, בשילוב עם שאר הגורמים שתיארתי, מביאים אותם להדתה. למרות שהגיור האורתודוקסי גם מכניס רבים מהם לבלבול ולמשברים ולעתים גם מרחיק מהמשפחה.

באיזה סוג של דתיות מדובר? כמה מאותם עולים ישנים חוזרים בתשובה והופכים לשומרי המצוות אורתודוקסים? כמה מהם הופכים למה שמכונה "רוחניקים"? כמה מהם משלבים רעיונות ופרקטיקות מהרוחניות העכשווית עם יסודות מהמסורת היהודית? מה היחס שלהם לתנועות הלא-אורתודוקסיות? מה היחס שלהם לנצרות?

הדתיות של דוברי הרוסית לא ממוסדת, ויש לה צורות ומופעים שונים, כפונקציה של הסביבה וסוג המסגרת דרכה נכנסו לדת. אם נסתכל על דוברי רוסית שהגיעו להתנחלויות בגלל דיור זול, אז הם יאמצו מנהגי דת מעט שונים ממה שיאמץ הילד שגדל בבת ים.

מה בכל זאת מאפיין אותה? רמניק ופרז'ינסקי מצאו שלדתיות של יהודים דוברי רוסית בישראל יש אופי אקלקטי מיוחד, והיא כורכת בתוכה אלמנטים יהודיים, פרבוסלאביים, אתאיסטיים וניו-אייג'יים. כך,  כפי שאמרתי קודם, יהודי דובר רוסית בישראל יכול להתרגש ולחוש התעלות רוחנית באותה מידה בביקור בקבר ישו בירושלים או בביקור בבית כנסת ביום כיפור. לדעתי גם לרנר ואליאס יסכימו עם זה, שכן זה דומה לתחיה הרוחנית הדתית במרחב הפוסט-סובייטי כולו, שמאוד מגוונת, וכוללת הכל החל מפרובסלאביות ועד שמאניזם.

אבל רמניק מציינת עוד משהו שלדעתי מעניין מאוד. בניגוד חריף לזהות היהודית הרוסית לפני העלייה לישראל, שהייתה בעיקרה זהות יהודית אתנית ולא דתית, כך שאפילו מי שהאמין באלוהים לא קישר את אמונתו זו להתנהגותו, פה בישראל הדתיות שלהם מקבלת יותר ויותר סממנים אורתודוקסיים. כך, למשל, היא מצאה שיותר ויותר דוברי הרוסית מאמינים שאין משמעות ליהדות ללא קיום מצוות, כשרות שבת ויום כיפור, והם אף מביעים יותר ויותר התנגדות לנישואי תערובת. וזה כאמור בניגוד למה שהיה לפני העלייה, אז פחות מאחוז מיהודי ברית המועצות קיימו פרקטיקות דתיות, והזהות היהודית התבססה על הישגים מקצועיים ואינטלקטואליים יותר מאשר על דת או אפילו על תרבות חילונית כלשהי. בפנתיאון הזהות היהודית בברית המועצות לא היו רבנים, אלא זוכי פרס נובל יהודים ואייקונים של תרבות – משוררים, שחקנים ומדענים רוסים ממוצא יהודי. צבי גיטלמן פרסם לאורך השנים סדרה של מחקרים מעמיקים על יהדות בברית המועצות, ואפשר לקרוא על כך עוד במחקריו.

מגמה של הדתה בקרב אוכלוסייה סובייטית לשעבר מוכרת גם ברוסיה ובאוקראינה (שם כמובן לנצרות). כחוקרת של התחום, איך את רואה את התהליך הזה אל מול תיאוריות שונות של חילון, שהבטיחו ירידה הדרגתית ומתמשכת בדתיות של אוכלוסיות בארצות מפותחות? איך זה שהחילון "לא עובד"?

טוב, לזה יש מיליון סיבות כמובן. תראה, ברור לכולנו שהאדם צריך אידיאולוגיה כלשהי, דרך הגיונית להסביר ולארגן את ההיבטים השונים בחייו. איזו אידיאולוגיה, פילוסופיה, הוא מאמץ, תלויה בסביבה, בנסיבות, במה שזמין ואופנתי בסביבה בה הוא נמצא. במרחב הפוסט-סובייטי חוו כשלון של האידיאולוגיה הקומוניסטית. אז מה עושים עכשיו? מה שאופנתי זה לחזור לדת הפרבוסלבית. ככל הנראה משום שהיא דוכאה על ידי הקומוניסטים בצורה פתאומית וקשה. והחזרה אליה מרגישה כמו חופש, ביטוי של חלקים שהיו אסורים.

והיהודים שיצאו משם ושהגיעו לישראל גם הרגישו את הצורך הזה באידיאולוגיה חלופית, וגם רצו לשם שינוי סוף סוף לחוש גאווה על זה שהם יהודים, כתגובה לאנטישמיות שחוו שם. הם מגיעים לפה ותגיד לי אתה איזו אידיאולוגיה, השקפת עולם, הייתה זמינה עבורם כאן? הרי לקיבוצים לא שלחו אותם, וגם אם היו שולחים, בשנות התשעים לקיבוצים או לשמאל החילוני כבר לא היה מה להציע לעולים החדשים מבחינה אידיאולוגית. העלייה הגדולה הגיעה לתוך אידיאולוגיה של השוק החופשי ולתוך תחייה דתית בישראל, ולמעשה בעולם כולו. אז אלה האידיאולוגיות שהם אימצו – ואימצו בצורה די ביקורתית ויפה, אם מותר לי לציין. יש עוד הרבה מה לחקור את העמדות של דוברי הרוסית, והרבה מה ללמוד מהם, אם החברה הכללית תשכיל לעשות זאת.

האם תהליכים אלה בולטים יותר אצל גברים או אצל נשים? האם הם מוגבלים רק למי שנולד לאם יהודיה, או שאין הבחנה כזאת בין ה"מתחזקים" לשאינם? האם מצב כלכלי משפיע על שיעור ההדתה? האם ארץ המוצא משנה (נאמר, רוסיה מול גאורגיה)?

ויקי אידזינסקי

ויקי אידזינסקי

אני אישית לא מכירה הבדלים מגדריים או כלכליים במחקרן של רמניק או של לרנר. בנוגע להבדלים אתניים, המחקר של רמניק מוצא הבדלים קטנים בין מי ששני ההוריו יהודים למי שרק אחד ההורים יהודי: העולים עם שני ההורים יהודים שומרים יותר מצוות, אם כי לא ברור אם זה הבדל מובהק סטטיסטית, ולא ברור מה הייתה נקודת המוצא שלהם, אז אי אפשר להשוות את עוצמת תהליך ההתחזקות.

אבל אני חייבת לומר שאני אישית במחקר שלי לא ראיתי הבדלים של מגדר או של מוצא אתני. המחקר שלי היה איכותני, אבל היו לי 10 צעירים ששני ההורים יהודים, 6 שרק האבא ו-5 שרק האמא, ולשניים כלל לא היה "דם" יהודי, ודווקא השניים האלה שעברו גיור, היו הכי חזק בקטע היהודי. זה כמובן היה מעורבב עם דתיות נוצרית של ההורים, אבל מנסים לשמור מצוות, לאכול כשר וכו'.

כנ"ל בנוגע לארץ מוצא, רוסיה מול גיאורגיה, כפי שתיארת זאת. אני מכירה את הניסיון הזה לחלק את העולים מברית המועצות לשעבר לאלה שבאו מהחלקים האירופאיים ולאלה שבאו מהחלקים האסיאתיים, ולכנות את הראשונים אשכנזים ואת השניים מזרחים. אני אישית חושבת שזה אנכרוניסטי לכפות את החלוקה הדיכוטומית למזרחים ואשכנזים על יהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר. בין השאר כי היהודים שהגיעו מהחלקים האסיאתיים של ברית המועצות לשעבר לרוב חיו שם רק דור או שניים, זה אותם יהודים אוקראיניים שברחו מהנאצים בשואה ונשארו שם (חן ברם כתב על זה דוקטורט מרתק). אבל לא רק. אני חושבת שהחלוקה הדיכוטומית למזרח ומערב היא אובססיה ישראלית בעיקר, בהיותנו מדינה של יהודים הלומי טראומת גזע. אני חושבת שבברית המועצות החלוקה למזרח ומערב הייתה אחרת, אבל זה נושא מורכב שלא נכנס אליו כאן. שורה תחתונה, אצלי במדגם היו רק צעירים שהגיעו מהחלקים האירופאיים של ברית המועצות לשעבר, והם עברו הדתה משמעותית. אז אי אפשר להגיד שזה תופעה רק של היהודים האסיאתיים.

האם קיימת יריבות או מתיחות בין החלקים מאותה אוכלוסייה שנשארו אתאיסטים לבין אלה שמפתחים חיי דת?

לדעתי ממש לא, אין יריבות, מבינים זה את זה. המחקרים לא מדברים על יריבות.

יש יסוד להניח שעם הגירתה של האוכלוסייה היהודית מברהמ"ל קיוו מגזרים מסויימים שהם יחזקו את האופי החילוני של ישראל. ובאמת, ראינו שמפלגות עולים נאבקו בעבר במפלגות דתיות כגון ש"ס, וניסו, או לפחות הצהירו שהן מעוניינות, לחוקק חוקים שיאפשרו יותר חופש דת בישראל. האם מגמה זאת הולכת להשתנות?

אתה בהחלט צודק שמגזרים רבים חיכו שהרוסים יחזקו את האופי החילוני של ישראל. וככל הנראה בגלל שציפו שלחו את הרוסים לפריפריה, כדי שיעשו עבורם שם המלחמה הדמוגרפית, עם הערבים והמזרחים כאחד. מה שלא לקחו בחשבון זה שהפריפריה דווקא עיצבה את הרוסים בדמותה. כלומר, הרוסים נכנסו לישראליות דרך המסורתיות, ולא דרך החילוניות, ולכן לא ידעו שאפשר להיות ישראלי חילוני. אצל הדור המבוגר זה גרם להרבה התנשאות על ישראלים, אבל אצל הדור הצעיר זה התבטא דווקא באימוץ הדתיות המסורתית.

ולכן לדעתי המגמה שציינת, של להילחם בש"ס ולקדם חופש דת, די נעלמה, ולא תחזור. עכשיו הכיוון של ליברמן לא שונה בעיקרון מהעמדה של בנט, שניהם רוצים לגייר את כל הרוסים, רק שליברמן רוצה יותר הקלות בגיור מבנט. למה ליברמן רוצה את זה, הוא הרי חילוני? לדעתי פשוט כי הוא חושב שככה יותר כדאי לו פוליטית, שהפרדת דת ממדינה כבר לא מספיק חשובה לרוסים. זה לא שזה חדש עבורם שפוגעים בזכויות הבסיסיות שלהם, אז גם עם זה שכדי להתחתן הם צריכים לעבור גיור הם משלימים. הרוסים גם קצת שבויים של ליברמן בקטע הזה, כי הוא היחיד שבכלל מכיר את המצוקה הזאת שלהם. אמנם לא מתכוון לעשות עם זה כלום חוץ מהקלות גיור, אבל לפחות מדבר על זה (בעיקר לקראת הבחירות). השאר לרוב מתעלמים מהמצוקה שלהם.

האם לדעתך ייתכן מצב בו בבחירות הבאות חלק משמעותי מאותה אוכלוסייה יצביע למפלגה כמו 'הבית היהודי', שמקדמת לאומיות אתנית בעלת גוון מסורתי, ויעדיפו אותה על מפלגתו של ליברמן למשל?

בהחלט כן. למעשה, זה כבר קרה מזמן, אתה לא מעודכן J בבחירות האחרונות המון רוסים הצביעו בנט, גם הצעירים.

והנה לך מידע עדכני קטן. ממש השבוע אתר אינטרנט של ערוץ 9 פרסם סקר לגבי השאלה למי היו מצביעים עכשיו לראשות הממשלה, ונחש באיזה מקום בנט היה? מקום שני, עם 24% מהקולות, אחרי ליברמן שזכה ב-44% מהקולות. ביבי ולפיד מקבלים כעשרה אחוזים מהקולות. חשוב לציין שענתה על הסקר אוכלוסייה מבוגרת יחסית, הם אלה שגולשים לאתרים דוברי רוסית.

:

*  אני בוחרת לקרוא "רוסים" ליוצאים מברית המועצות לשעבר, מכל הרפובליקות, משום שכך מתייחסים אליהם בשיח היומיומי. אבל אני משתמשת לעתים גם ב"דוברי רוסית" או ב"יוצאי ברית המועצות לשעבר". בשלוש אלה אותה כוונה.

**   גונן, עמירם. 1998. "דפוסים גיאוגרפיים של השתקעות בקרב עולי ברית המועצות בראשית שנות התשעים", דיוקנה של עלייה-תהליכי קליטתם של עולי ברית המועצות לשעבר 1990-1995, סיקרון משה ולשם אלעזר (עורכים), י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

טוטם הר הבית והמיתיפיקציה של הליכוד

ההתנקשות בפעיל הר הבית יהודה גליק, שכולי תקווה שיחלים במהרה, מגיעה כשיאה של מגמה הולכת ומתעצמת במרחב הציבורי הישראלי, מגמה שמוצאת ביטוי מובהק במעגלי מפלגת השלטון ושגליק היה ממקדמיה הבכירים. בשנים האחרונות פעלו תנועות שוחרי הר הבית בצורה אינטנסיבית להגדלת מספר העולים היהודים להר ובד בבד להעלאת המודעות למצב על ההר, שכולל איסור בפועל על תפילת יהודים פומבית והתגברות האלימות, המילולית בעיקר, של פלסטינים מוסלמים כלפי יהודים עולים להר. בין ההישגים הבולטים של שוחרי הר הבית היה השגת תמיכתם המוצהרת של כחצי מחברי הכנסת של הליכוד במאבקם.

לתנועת הליכוד היתה תמיד חיבה למיתוסים לאומיים, אולם גם בקרב חבריה ציונות היתה בראש ובראשונה התיישבות וביטחון, לא גאולה דתית. העניין המתגבר בהר הבית בקרב חברי הליכוד מגלם את התמורה שהתחוללה בשיח הפוליטי בישראל, תמורה שבלי להבין אותה תמונת המתיחות והאלימות הנוכחית בירושלים תהיה חסרה. באותו כנס במרכז בגין שאחריו נורה גליק (שבעצמו התמודד לפני שנתיים בבחירות לרשימת הליכוד), תחת הכותרת " ישראל חוזרת להר הבית", קראו יו"ר ועדת הפנים של הכנסת מירי רגב, וסגן יו"ר הכנסת משה פייגלין, שניהם מהליכוד, לחזרה ברוב עם אל ההר. רגב כרכה יחד את "זכותנו להתפלל על ההר" עם "זכותנו על הארץ", והדגימה בצורה ברורה את הציפוי המיתי שעוטה הלאומיות הליכודניקית החדשה.

אין זה אלא שיאו של תהליך בן כמה שנים, אשר במסגרתו הופכת מפלגת השלטון ממפלגה חילונית-מסורתית המחזיקה בתפיסת "אף שעל" על בסיס נימוקים בטחוניים, למפלגה אתנית-לאומנית השמה במרכז סדר היום שלה תפיסה מיתולוגית. נראטיב מיתי זה נשען על האמונה שהר הבית מהווה עבור עם ישראל מוקד מטאפיזי, מעין שקע שמימי שהחיבור אליו מטעין את הלאום בעוז וחיות. כבר ב-2012 קבע יולי אדלשטיין, כיום יו"ר הכנסת, כי "תפקידי הוא לעסוק בתהליך היומיומי, המחבר והבונה את עם ישראל, שמוביל לבית המקדש" ואילו זאב אלקין הסבירהסביר כי "חשוב להוציא אותו [את הר הבית] מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה, חירותינו הלאומית איננה מלאה."

ודוק: אין מדובר בערגה בלתי נשלטת לזביחת קורבנות. לא קיום המצווה בתורה ולא הקפדה על הנפסק בהלכה מעניינים את חברי הכנסת הללו, גם הדתיים שבהם. הר הבית משמש את רגב, פייגלין, אדלשטיין ואלקין כדגל לאומי שסביבות מתאחדים. מקום המקדש עבורם אינו אלא אבן ראשה במאבק הלאומי מול הפלסטינים, והריבונות על ההר הופכת לטוטם המגלם בצלמו המתנשא את הריבונות על הארץ כולה. לכן מדבר אלקין על "חירותנו הלאומית". לכן אמרה ציפי חוטובלי בהזדמנות אחרת ש"הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו."

רק בפברואר השנה התפייט יו"ר הקואליציה יריב לוין באשר לחשיבותו של ההר שבמרכז ירושלים: "אין גוף חי שיכול לתפקד ללא לב. נדמה לי שכאשר יהודים במשך כל כך הרבה שנים ישבו בגלות והתפללו לשיבת ציון, הם לא התכוונו לתל אביב, אלא דווקא לירושלים. הם לא חלמו לשוב לבניין הכנסת ולמשרד ראש הממשלה, אלא למקום אחר – להר הבית."

אלא שכאשר יהודים ישבו בגלות והתפללו לציון ולירושלים הם המשיכו לשבת בגלות ולהתפלל, ורק כאשר חלמו על תל אביב ועל בניין הכנסת הם קמו ובנו מדינה. הציונות החילונית השקיעה את דמה וחלבה בבניין הארץ, ולא בפולחן מקומות קדושים. לא במקרה העביר משה דיין את השליטה על הר הבית אל הווקף מיד אחרי מלחמת ששת הימים – הוא סבר שהמקום מנוגד לחלוטין לרוח הציונית שעליה גדל ושבה דגל.

אולם מה שכדאי לשים לב אליו בדבריו של לוין אינו חוסר הדיוק ההיסטורי, ואפילו לא הראייה האורגניסטית של האומה (כאילו שמה שמדינה בה שליש מהילדים מתחת לקו העוני זקוקה לו הוא "לב" בדמות מקדש על הר). מה שצריך לעורר חוסר נוחות, אם לא דאגה, הוא התפיסה המיתית-משיחית שמקדמים לוין וחבריו באמצעים פוליטיים. הר הבית הופך אצלם לכלי משחק במאבק המדיני מול הפלסטינים, והדיון (המוצדק כשלעצמו) על זכויות תפילה ליהודים על ההר לקרדום פוליטי לחפור בו. אולי על זה דיבר ליבוביץ כשזעק כנגד "הפרוסטיטוציה של הדת למען אינטרסים לאומיים".

גרשם שלום אמר פעם כי "גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני, איננה זהה כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקווה אליה לעתיד לבוא. אינני מוכן, בתורת ציוני, לספק את הדרישות או את הגעגועים ה'מדיניים' הנמצאים בשטח בלתי מדיני ודתי בהחלט, בשטח האפוקליפטיקה של אחרית הימים." שלום הבין היטב את הסכנה שהשענת שיח מדיני על שיח דתי. סכנה לדת, שכן כך תיתכן הזנייתה לכדי כלי פוליטי. סכנה למדינה, שכן מתוך השלהוב המשיחי קשה מאוד לפעול בצורה שקולה.

דת ופוליטיקה היו קשורות מאז ומעולם, אולם במאות השנים האחרונות בחר העולם המערבי להפריד את הרשויות על מנת לקדם מרחב ציבורי דמוקרטי וסובלני. מול עינינו אנחנו חוזים בניסיון לזווג מחדש בין המיתוס הדתי למרחב הפוליטי-מדיני. השיח הפוליטי עובר טרנספורמציה: הוא אוסף אל תוכו מטענים מיתולוגיים, מכונן מחדש לא על אדני ביטחון כי אם על סיפורי גאולה, ומוגש מצופה בפולקלור רליגיוזי ובשמאלץ משיחי. אם מתוך אמונה תמימה ואם בכדי למנוע כל אפשרות לפשרה מדינית מזמנים את תפילת שמונה-עשרה ואת יהדות הגולה, ומדברים בלהט על לב ועל געגוע ועל ערגה נושנה. לפני שתוכלו לומר "בית לאומי לעם היהודי" כבר הפכה ממשלת ישראל לבא כוחו של המשיח ולקבלן הביצוע של אלוהים. הופ, נכנסנו לשטח האפוקליפטיקה של אחרית הימים.

התפרסם היום במדור הדעות של 'הארץ'.

התוכנית לרבנות ישראלית-דמוקרטית – ראיון עם ד"ר שוקי פרידמן

rbbbbbbbbbbbbבראש השנה פורסם סקר בוואי-נט שכבר הפך למסורת: סקר בענייני דת ומדינה. הסקר, שמבוצע בשיתוף עם עמותת חדו"ש ועל ידי מכון סמית, מצע, כמו בכל שנה, שרוב רובו של הציבור היהודי בישראל מעוניין בחופש דת: 61% מהאזרחים היהודים בישראל תומכים בהפרדת הדת מהמדינה, 84% מסכימים כי במדינת ישראל צריך להתקיים חופש בחירה והתנהגות לחילונים ולדתיים לפי השקפת עולמם, 64% בעד הכרה בגיורי הזרמים הלא אורתודוקסיים, 72% מעוניינים בפתיחת מרכזי קניות בשבת ו-66% סבורים כי יש להכיר בכל סוגי הנישואים, ובכללם קונסרבטיביים, רפורמיים ואזרחיים. בפשטות: רוב מובהק ומוצק להגדלת חופש הדת בישראל.

והנה, לכבוד ראש השנה וממש באותו יום התפרסם גם ראיון שקיים קובי נחשוני, כתב וואי-נט, עם הרב הראשי האשכנזי, הרב דוד לאו. וכמו תמונת ראי, דעתו של הרב התבררה בכל עניין כהפוכה מדעת רוב עם ישראל: הרב לאו מתנגד לנישואים אזרחיים, מתנגד להפרטת הגיור (אפילו רק לרבנים אורתודוקסים), ואת החקיקה המנסה לאפשר יותר חופש דת בישראל הוא מכנה "חסרת אחריות". כמתנה לחג קיבלנו עוד עדות לחוסר הקשר בין הרבנות הראשית בישראל ליהודי הארץ.

עובדת קיומו של הניתוק הזה אינה כמובן חדשה, והיא מוכרת לכולנו. למעשה, הרבנות כיום איבדה את מרבית הלגיטימציה הציבורית שלה, וכוחה בא לה ברובו מהחוק ומהיכולת שלה לכפות את רצונה על הציבור. מקרי שחיתות, אטימות, סיאוב ונפוטיזם גרמו לרוב הציבור להסתייג מהמוסד הזה, עד כדי כך שבסקר בינלאומי שבחן את עמדות הציבור על שחיתות וגופים מושחתים במדינותיהם נמצא שמתוך 107 מדינות ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם במדד השחיתות שהאזרחים מייחסים למוסדות הדת שלה, מיד אחרי יפן וסודן. הישג מרשים לכל הדעות.

ללא ספק, הגיע הזמן לשינוי, ובין הגופים שמנסים להוביל שינוי כזה נמצאת תנועת 'נאמני תורה ועבודה', תנועה ציונית דתית שלא מפחדת ליזום וליצור. מזה תקופה מנסה התנועה לקדם תוכנית נועזת ומהפכנית תחת הכותרת רבנות ישראלית-דמוקרטית, לשינוי שירותי הדת בישראל, תוכנית שבמרכזה ההצעה לקיים בחירות דמוקרטיות בקהילות ובשכונות למינוי הרב המקומי. רבני הערים והשכונות של הרבנות הראשית עולים למשלם המיסים כחצי מיליארד ש"ח בשנה, והם כמעט חסרי ערך. רבנים חרדיים ממונים לשכונות חילוניות, ולפעמים הם אף אינם גרים בשכונות או אפילו בערים שבהם הם מכהנים. בחירת הרב המקומי תהפוך אותו ממילא לרלוונטי (למי שרוצה בכך כמובן).

פירושו של דבר הוא רבנים שלא מונחתים לתפקידם "מלמעלה" ושלא ממונים לכל החיים. פירושו של דבר רבנים שמדברים בשפת הקהילה שלהם, שיש להם יכולות חברתיות וחיבור פשוט ובלתי אמצעי לקהל שזקוק לשירותיהם. ופירושו של דבר גיוון ופלורליזם ביהדות בישראל, כאשר רבני שכונות יכולים גם להיות מתנועות לא-אורתודוקסיות – ועל כן גם ממין שאינו זכר. ופירושו של דבר גם רבנות ראשית רלוונטית יותר, משום שרבני הערים יבחרו את מועצת הרבנות הראשית, וזו תבחר את הרבנים הראשיים. כן כן, רבותי, דמוקרטיזציה של כל המערכת. (ויש אפילו קמפיין עם סרטונים, שמשובצים גם להלן.)

אז מה בדיוק כוללת התוכנית? ולמה פשוט לא לבטל את הרבנות? ואיזה סיכוי בכלל יש לתוכנית השאפתנית הזאת? על שאלות אלה ביקשתי מד"ר שוקי פרידמן, הוגה המודל החדש, ראש פרויקט דת ומדינה בתנועת 'נאמני תורה ועבודה', מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס, עורך (יחד עם פרופ' ידידיה שטרן) את הספר רבנות: האתגר, לענות. קבלו אם כן את הרשימה החמישית בסדרת 'מותו של הסטטוס קוו' (הראיונות הקודמים בסדרה: הרב יובל שרלו, הרב חיים אמסלם, ד"ר בנימין בראון, ד"ר חגית הכהן וולף).

לבד מחוסר ה"כימיה", נאמר, בין הרבנות הראשית לרוב הציבור הישראלי, מה בעצם לתפיסתכם לא עובד כמו שצריך ברבנות? איפה אתם מוצאים את הבעיות העיקריות?
הבעיה היא לא חוסר כימיה. הבעיה עמוקה הרבה יותר. גם אם אתה דתי, כדי שתפנה לרב, אתה צריך לחוש שיש בסיס משותף שהוא מעבר להסכמה על שולחן ערוך אחד. הוא צריך לכלול גם ערכים ותפיסות עולם משותפות או לפחות הנחה שהרב יבין אותך ואת העולם שלך. כשמדובר באדם שאינו דתי, שהפניה לרב לא טבעית לו, זה מקבל משנה תוקף. לא תפנה לרב אם לא תרגיש נוח עם מי שהוא ועם מה שהוא מייצג. והרבנים היום פשוט לא שם.

איך הבעיות של הרבנות קשורות לדעתך למה שאפשר לכנות אותו התערערותה של הסמכות הרבנית ביהדות זמננו (גם בקשר שומרי מצוות כמובן)?
כשמדברים על רבנות, צריך להבחין בין הרבנות הראשות-המדינתית והממוסדת לבין מוסד הרב וסמכותו בכללו. הרבנות הראשית לישראל-למעשה לא קיימת כמקור סמכות אפילו לא בעיני עצמה. הרבנים הראשיים לישראל, הנוכחיים ואלו שקדמו להם, הכפיפו עצמם לסמכות הלכתית אחרת. במצב כזה, ברור שהם לא מהווים מקור סמכות. מעבר לכך, רבני הרבנות הראשית כבר לא באמת משרתים אף אחד. החרדים, מתפרנסים מהרבנות אבל לא סופרים את הרבנים שלה. החילונים ממילא לא במשחק הזה היום. במקרה הטוב הם לא שונאים את הרבנות. הציונות הדתית, ערש הרבנות הראשית לכאורה, מתרחקת ומתנתקת כי החרדים הפכו את הרבנות הראשית לאסקופה הנדרסת, בכוונת מכוון, בכך שמינו את הרב מצגר לרב ראשי. אגב אני בטוח שהמטרה של הרב אלישיב בזמנו במינוי מצגר הייתה צינית למהדרין. אבל אני לא בטוח שהוא צפה כמה זה יצליח…

אבל סמכות רבנים היום מעורערת גם בהקשר הרחב של סמכות הרב. הנכונות האישית של פרטים, גם כאלו ששומרים תרי"ג מצוות, להכפיף את עצמם לרב ירדה מאוד, ואצל רבים היא לא קיימת.

התפקיד הקלאסי הבסיסי של פסיקת הלכה הולך ונעלם מן העולם. לא צריך רב, יש גוגל בסמארטפון, ושם יש כמעט לכל שאלה יש תשובה. ובדברים המורכבים יותר, בשאלות הלכתיות מורכבות למשל, פונים לפוסקים מתמחים, כל אחד בתחומו. לפעמים יש תחושה כאילו דתיים רוצים רב כדי להנחות אותך במעקשי החיים. אבל גם זה כבר לא לגמרי נכון. דתיים רבים, וגם חרדים, הפנימו את התפיסה השקועה עמוק כל כך בתרבות בה אני חיים, של אוטונומיה אישית, והם מחילים את זה גם על עצמם. לפעמים אפילו באופן לא מודע. לכן הסמכות הרבנית כורסמה משמעותית, והרב, כמנהיג של קהילה דתית או קהילה בכלל, הולך ומאבד את מסמכותו וממעמדו. אני חושב אגב שבהיבט הזה מפריזים לפעמים בכוחם של הרבנים וביכולת שלהם להשפיע על צאן מרעיתם לעשות כך או אחרת. ואפשר לתת לכך לא מעט דוגמאות.

אתם מציעים רפורמה ברבנות הראשית. זה יפה אבל אני רוצה לשאול אותך, למה בכלל צריך רבנות ראשית? לה הגיע הזמן לסגור את המוסד הארכאי הזה ולתת לאזרחי ישראל חופש לפעול לפי אמונתם?
זו באמת שאלה טובה. כי כמו שהרבנות הראשית נראית היום יש לה מעט צידוק להתקיים. אבל השאלה הזו נוגעת לא רק לאיך נראית רבנות ראשית אלא לאיך נראית מדינה יהודית ודמוקרטית. מייסדי מדינת ישראל החליטו, וטוב שכך, שהמדינה תשא אופי יהודי. המשמעות של אופי יהודי היא לא רק סימבולית ולא רק בחוק השבות. יש לה עוד הרבה השלכות. על חלקן אני מניח שאתה מבכה, ועל חלקן הקטן גם אני. אבל אחד הביטויים של מדינה יהודית זה גם שירותי דת יהודיים ממוסדים ומדינתיים. חלק מהם מנדטוריים, כמו נישואין וגירושין. רובם לא. אבל הם צריכים להינתן, ובאופן מיטבי, למי שרוצה לצרוך אותם. פירוק הרבנות הראשית הוא הפרטה של הזהות היהודית של המדינה ולכן אני חושב שרבנות מתפקדת היא עדיין דבר שאנחנו צריכים אותו. אני חושב שהרפורמה הזו, הדמוקרטיזציה של הרבנות הראשית, תתן פתרון ביניים שמאפשר ליהדות מכל הסוגים להיות חלק מהזהות היהודית של המדינה, אבל לא מפרק לגמרי את המדינה מיהדותה ומאחריות לכך.

מה אם כן המודל שאתם מציעים לרפורמה ברבנות?
הרפורמה של 'רבנות ישראלית-דמוקרטית' היא, במילים פשוטות, דמוקרטיזציה של הרבנות הממוסדת. הרפורמה הזו תביא, כך אני מאמין ומקווה, לשינוי פני הרבנות במדינת ישראל. ראשית, בהיבט של מי שימלאו את תפקידי הרב: לרוב אלו לא יהיו תלמידי חכמים גאונים שעולמם בארבע אמות של בית המדרש אלא רבנים שיש להם יכולת מנהיגות ואשר מדברים בשפה שתהיה מובנת על ידי קהל שומעיהם.

שנית, ובעיני זה גם העיקר, קיום הליך של בחירות לרבנות של שכונות או ישובים, יחבר את כלל התושבים או לפחות את אלו שמעוניינים בכך באופן כלשהו, לרב שייבחר וממילא גם לתכנים ולמסרים שלו, שכן הם בחרו בו ברוב קולות ולכן יש סיכוי גדול יותר שיטו אוזן ללקחו. זה אגב מתחיל לקרות. נפגשנו עם סגן השר לשירותי דת, הרב אליהו בן דהן כדי לגייס את תמיכתו ברפורמה. אני לא בטוח שהוא יתמוך בכל אבל בדבר אחד הוא תומך: בחירה דמוקרטית של רבנים בישובים. לכן כבר בבחירות לרבנים שמתקיימות בימים אלו, בחירה דמוקרטית של רב על ידי כל הקהילה היא לגיטימית.

שלישית, הרבנים לא ייבחרו לכל החיים כמו היום, אלא לקדנציה קצובה של כ-7 או לכל היותר 10 שנים, כמו הרבנים הראשיים. במצב כזה, יהיה רענון מתמיד של השורות ולא יהיו רבנים שמזמן אבד עליהם הקלח, או שהפכו ללא רלבנטיים לקהילה בה הם פועלים. זה שינוי אדיר.

אם הדבר יצליח יהיה בכך תיקון גדול בשני מימדים נוספים: מערכת שלמה – רבני הרבנות הראשית – שכיום עולה למשלם המסים מעל לחצי מליארד ש"ח, אבל תפוקתה ותועלתה נמוכות מאוד, משום שהיא כמעט ולא רלבנטית לאף אחד, תהפוך להיות רלבנטית הרבה יותר. תהיה הרבה יותר תמורה לאגרה. יתרה מזו, מימוש המודל במלואו אומר גם בחירות של רב ראשי ומועצת הרבנות הראשית על ידי הרבנים שייבחרו באופן דמוקרטי. זה יביא בהכרח לשינוי פני מועצת הרבנות הראשית ולכן גם לשינוי מערכתי ברבנות הראשית כולה משום שרבנים מתונים יותר יבחרו נציגים מתונים יותר למועצת הרבנות הראשית.

אם כל קהילה תבחר את הרב שלה, ייתכן שהיא תבחר רב קונסרבטיבי, או רבה רפורמית. למעשה, ייתכן שהיא תבחר את רואה החשבון מהקומה החמישית שיהיה המנהיג הרוחני-קהילתי. איך נקבע מי יכול להיבחר ומי לא, או שמא הכל פתוח?
לא הכל פתוח אבל זה יהיה הרבה יותר פתוח מהיום. רב צריך להתאים לאופי השכונה או הישוב בהם הוא פועל ולתושבים להם הוא נותן שירות או שאותם הוא רוצה להנהיג. רב ציוני בשכונה חרדית בבני-ברק לא יצליח לעולם בתפקיד, ולא משנה כמה תורה הוא יודע. וכך גם להפך. בשכונה שבה רוב התושבים שייכים לזרם מסוים, נכון שהרב שיכהן שם יהיה קרוב אליהם. אחרת חבל על הכסף שמשלם המסים מוציא עליו. מצד שני, לא כל בעל מכולת שלמד כמה משניות בבית כנסת יוכל להפוך לרב. הרף יהיה סביר וידרוש גם הכשרה רבנית מוכרת ממוסד בארץ או בחו"ל וניסיון מסוים בעבודה רבנית.

clip_image002דמוקרטיזציה של הרבנות תביא באופן בלתי נמנע לריבוי קהילות, זרמים תפיסות הלכתיות ותיאולוגיות. המודל הזה רחוק מאוד, אפוא, מזה של מקים הרבנות הראשית, הרב קוק, שביקש לייסד סמכות אחת וראשית לארץ ישראל. למעשה מדובר כאן בויתור על חלום האחידות מתוך אחדות, ואפשר לומר שזה מפנה תיאולוגי משמעותי עבור היהדות האורתודוקסית. מה דעתך?
הרב קוק גם חלם שהרבנות הראשית תקרב בין עם ישראל לבין אביו שבשמים… היום זה נראה חלום רחוק. מעבר לזה, תכלס, כמו שאמרנו קודם, הרבנות הראשית, הממוסדת, כבר מזמן לא מהווה מקור סמכות מוסכם. להפך, אין אף אחד שבאמת מקבל את פסיקת ההלכה של הרבנים הראשיים והם מכפיפים את עצמם לסמכות אחרת, כל אחד למי שנראה לו.

ובכלל, גם היום, כבר יש כל כך הרבה זרמים. אם אתה מתקרב ומתחיל לבחון מקרוב כל 'זרם', אתה פתאום מגלה שלא מדובר בנהר אחד, אלא בעשרות פלגים קטנים שזורמים כל אחד בנתיב שלו. תראה את הציונות הדתית היום. זה זרם אחד? כבר מזמן לא. יש חסידים, ולייטים, וליברלים וחרד"לים ועוד ועוד. וככה זה גם אצל החרדים. לכן השינוי הזה רק ייתן לכל זרם, או לכל אחד, לבחור מנהיג דתי לטעמו ולא שזרם אחד, חרדי לרוב, יכפה עליו את מי שמתאים לו או שצריך לסדר לו ג'וב. לכן, ריבוי הקהילות והזרמים יהפוך לברכה. כל אחד יוכל למצוא את הרב שלו ולחיות את החיים היהודיים באופן שבו הוא תופס את יהדותו ולא בהכתבה 'מלמעלה'.

הרבנות היא גוף ותיק, גדול, מסועף, ומאוד שמרני. בנוסף על כך הגוף הזה מגלגל הרבה כסף והרבה אינטרסים. אולי השאלה החשובה ביותר היא מה גורם לכם לחשוב שיש איזשהו סיכוי שהתוכנית שלכם תתקבל?
זו באמת שאלת מיליון הדולר. להעביר את השינוי הזה לא הולך להיות פשוט. אבל אני חושב שזה לא בלתי אפשרי. הרב בן דהן כאמור כבר תומך ברעיון של בחירות דמוקרטיות למשרד רב במקומות שרוצים בכך. וזו נקודת התחלה לא רעה. לא כל תאוותנו, אבל התחלה. בנושא קציבת כהונה של רבנים אנחנו הולכים להגיש בג"ץ כי המצב היום לא הגיוני. ואנחנו מקווים שהשינוי יתחיל משם. מעבר לכך, יש לנו הצעת חוק שנותנת מסגרת חוקית לכל הרפורמה ויש לה כבר תמיכה בכמה סיעות וגם בתוך הבית היהודי. כך שברור שזה יהיה קשה, אבל אני חושב שזה לא בלתי אפשרי.

אבל למען האמת גם אם לא נשלים את כל המלאכה בכנסת הקרובה, יש כאן תהליך. תפיסה חדשה של האפשרות שגלומה בזיקה בין רב לקהילה שלו ובמהות תפקידו של הרב. זו תפיסה שאומרת שרבנים, גם אם הם מקבלים את שכרם מהמדינה, יכולים להיות מחוברים לקהילה. שונה ממה שקיים היום ונכון הרבה יותר. זה יהיה עוד אחד מהשינויים בסטאטוס קוו. ואגב זה לסדרת הכתבות שלך בנושא קוראים מותו של הסטאטוס-קוו, ואין ספק שהוא באמת מת מזמן. בכל אחד מאבני היסוד שלו – הדין האישי; שבת; כשרות; הרבנות הראשית; גיור, הדברים השתנו באופן משמעותי. כך שכשמדברים היום על הסטאטוס קוו, זה משהו שנמצא במקום אחר לגמרי.

אנחנו נוגעים כאן ביחסי דת ומדינה כמובן. כמי שמומחה במשפט מוסלמי, איך אתה רואה את יחסי הגומלין האידיאלים בין דת ומדינה ביהדות, וזאת בהשוואה לאסלאם ולנצרות?
נצרות זה קל יותר. יש לפחות לכאורה, שתי חרבות: לכס הקדוש ולקיסר-המדינה, ולכנסיה אין אמביציה (לכאורה..) לשלוט. התפיסות של היהדות והאסלאם בענין הזה מאוד דומות. אם תשאל את שיח' אל-אזהר שהוא המופתי-הפוסק של מצרים ואת הרב הראשי לישראל מה האידיאל שלהם, שניהם יאמרו לך שהמצב האידיאלי הוא מדינת הלכה שבה אנשי דת הם אלו שאומרים את המילה האחרונה.

אבל, תודה לאל, אנחנו חיים במדינה מערבית מודרנית שיכולה להרשות לעצמה להנות משתי הזהויות הללו. לבטא באופן מדינתי גם זיקה למקורות היהודיים וגם להיות מחויבת לערכים מערביים ליברליים ודמוקרטיים. אני חושב שבפרספקטיבה של שישים ומשהו שנים, מושג מודוס ויונדי שמשתנה כל הזמן, אבל שמבטא איזון סביר. הרבה כוחות, פוליטיים, משפטיים וחוץ ממסדיים שמופעלים לכל הכיוונים, מביאים אותנו לאיזון שהוא אף פעם לא מושלם. ובטח לא מבטא את חלומותיו של מישהו, אבל זה גם מה שטוב בו. הוא פשרה סבירה.

לבסוף, מה החזון שלך לגבי הרבנות הראשית? מה אידיאלי מבחינתך?
אני חושב שלרבנות הראשית יש עתיד רק אם היא תעבור שינוי דרמטי. אתה צודק. זה באמת גוף גדול ושמרן. אבל הרבנות הראשית היום, שהוקמה במתכונת הנוכחית לפני כמעט מאה שנים, היא כמו ספינה שהולכת להתנגש בקרחון. אם היא לא תשנה כיוון, היא תתנגש בו ותטבע. אם היא תמשיך להתנהל כמו שהיא היום, במקרה הגרוע היא תשרוד, ובמקרה הטוב היא תעלם. אבל, אם היא תשתנה, יכול להיות לה ערך מוסף משמעותי כגורם שמאפשר לאזרחי המדינה היהודים, מתוך בחירה, להתחבר למקור שדולה את החכמה שלו מתוך חכמה מצטברת של אלפי שנים ויודע לתווך אותה ליהודים, דתיים כחילונים, שחיים בישראל במאה ה-21. וגם סתם, להיות לעם ישראל רבנים.

תודה רבה.