יוסף פרל ו'מגלה טמירין': ראיון עם פרופ' יונתן מאיר

לפני כשנה העניק פרופ' יונתן מאיר מתנה גדולה לכל אוהבי הספרות העברית: מהדורה מדעית שלמה מוערת ומבוארת של הספר מגלה טמירין, הסאטירה המבריקה של יוסף פרל (וינה, 1819) על דרכי תנועת החסידות. פרל אינו מוכר היום, אולם הוא מגדולי (וראשוני) כותבי הסאטירה העברית ומילא תפקיד מרכזי במלחמת התרבות הפנים-יהודית בין משכילים ויהודים "מודרניים" לבין חרדים וחסידים למיניהם.

פרל (1773-1839, גליציה) היה כותב פורה מאוד וגם פעיל ציבורי נמרץ. הוא ראה בחסידות – ובצדק – תנועת קונטרה-רפורמציה יהודית שמבקשת לערער את הישגי "הקידמה" ולעגן את היהודים בתוך מסורת אבותיהם, וזאת דווקא על ידי עיוות היהדות. עבורו החסידות היתה מלאה באמונות תפלות ואלילות, והצדיקים לא היו אלא רמאים תאווי כוח ושררה. בהתאם לכך הוא כתב חיבורים סאטיריים על החסידות, וגם לא בחל בעתירות לשלטונות הנוכריים על מנת שיפעלו כנגד החסידים (שראו בו מלשין ואויב איום).

בספרו הקלאסי מגלה טמירין משתמש פרל במניירות חסידיות על צדיקים ומעשי ניסים כדי לרקוח כתב האשמה לעגני על אדמו"רים תאבי כוח וכסף שמרמים את חסידיהם הפותים – ראו להלן מפסקה לדוגמא. המהדורה המדעית של הספר יצאה יחד עם כרך שלם של נספחים, ועוד כרך של מחקר והסברים, הכל פרי ידיו של יונתן מאיר, פרופסור במחלקה למחשבת ישראל באונ' בן גוריון.

אמנם באיחור אבל מוטב מאוחר, ביקשתי ממאיר לענות על כמה שאלות בקשר לספר (וכן בקשר למחקריו האחרים), והנה תשובותיו לפניכם.

נתחיל בבירור בסיסי: מה בעצם היה לפרל נגד תנועת החסידות?

יוסף פרל ראה בחסידות תנועה מנוונת, ביטוי להזיות דתיות וסכנה כלכלית, חינוכית ורוחנית לחברה היהודית המודרנית. היה כאן שילוב בין ערכים של הנאורות האירופית, אותם אימץ, יחד עם ערכים שמרניים של החברה היהודית. יש לזכור שההתקפות על החסידות החלו רק בשעה שהפכה לזרם המוני פופולרי. אמנם החסידות החלה להתארגן כתנועה בשלהי המאה השמונה עשרה אך רק בראשית המאה התשע עשרה החלה להתפשט במרחבים גדולים מאוד. פרל כאליטיסט ראה את עצמו כמי שמשקיף על התחלתה של תנועה מסוכנת וכמי שבכח המילה הכתובה יכול לעצור את המגמה החדשה. זו כמובן הייתה תמימות משכילית ידועה.

נכון שליהודים תמיד היה חוש הומור, אולם למה לדעתך השתמש פרל בהומור כדי לתקוף את החסידות? למה לא לכתוב מסה מנומקת נגדה?

לא הייתי קורא לזה הומור. כמובן שיש אצל פרל אלמנטים הומוריסטים אך העיקר והלב הוא סאטירה ופרודיה. אך נתחיל בחלק אחר של השאלה שלך – הוא התחיל את דרכו בכתיבת מסה עיונית מנומקת בגרמנית. ספר זה בשם 'על מהות כת החסידים' חובר על ידו בשנת 1816 אך הצנזורה אסרה על פרסומו מחשש שיעורר מהומות. על כל פנים הספר היה נפוץ בכתב יד והשפיע לא מעט על היסטוריונים גדולים כיוסט ופטר בער שעשו בו שימוש.

כפועל יוצא מכישלון הדפסת הספר העיוני ובשל הופעתם של שני ספרים חסידיים (שבחי הבעש"ט וסיפורי מעשיות לר' נחמן מברסלב) – החליט לפנות לכיוון אחר. פרל רצה להפקיע את הטקסט החסידי מבפנים ולכן בחר לכתוב באותו הז'אנר, היינו לכתוב סיפורת. הוא הבין היטב את כוחם של הספרים החסידיים כשם שהבין היטב את כוחה של הסאטירה. כך למשל דימה שאחרי שיקראו את מגלה טמירין – כל מי שישוב לקרוא שבחי הבעש"ט יתפקע מצחוק (בדיוק כשם שאם אנו רואים חבר כנסת שלעגו עליו בתוכנית פארודית כלשהי ועשו חיקוי מוצלח שלו – וכאשר אנו שבים ומתבוננים באותו חבר כנסת ממש, אנו צוחקים, כי בראשנו תקועה דמותו הפרודית). פרל קיווה שבאותו אופן יפקיע את הקדושה מהשבחים החסידיים.

הדפסת ספר מגלה טמירים בשנת 1819 היתה נקודת מפנה עצומה בספרות העברית והיידיש. נוצר מעין נוסח מגלה טמירין, שרווח עד למנדלי מוכר ספרים, חיים נחמן ביאליק וש"י עגנון. היה זה ז'אנר חי שהמשיכו לכתוב בו עד לראשית המאה העשרים. מעין ערוץ ספרותי פתוח לביקורת דתית וחברתית.

למרות האופי הסטירי של 'מגלה טמירין', פרל מצליח לתפוס את רוחה של החסידות, ולא מעט גם מהוויתה הגשמית. מה אנחנו למדים על החסידות בראשיתה מכתביו של פרל, ומה אנחנו למדים שלא היינו יכולים ללמוד ממקורות אחרים?

לא הייתי מגדיר את הדברים כך. פרל לא תופס את "רוח החסידות" אלא מציג דימוי שלה באופן סאטירי וביקורתי (כשם שמרטין בובר לא תפס את "מהות" החסידות אלא רק הציג דימוי נאו-רומנטי שלה). לשם כך נתלה פרל במציאות היסטורית ספציפית ורוקם בדבריו עובדות ומציאות ריאלית. אין משמעות לכתוב סאטירה אם היא לא מעוגנת במציאות ספציפית. לכן הספר רווי בעובדות חשובות למדי עבור ההיסטוריון – עובדות על הדפסת ספרים, על דרכי התנהגות של אדמו"רים ספציפיים ועל התפשטות החסידות. כמובן קל ליפול בפח שטמן ולחשוב שיש כאן שיקוף מדויק של מציאות. אך אין זה אלא מבט מסוים אחד על מציאות – מבט שעומד בהיפוך מוחלט למבט הרומנטי.

האם יש לפרל מנהג חסידי או מנהיג חסידי שאותו הוא מתעב במיוחד, או נהנה לגלג עליו במיוחד?

כל ספר מגלה טמירין בנוי באופן מתוחכם למדי על דמויות מוכרות. יש בספר עשרות שמות מוזרים (כמו דישפאל למשל) שאינם אלא שמות מוצפנים (דישפאל בגימטרייה שווה מז'יבוז'). דרך ההצפנה בחילופי אותיות ובגימטריות יוצר ספר מורכב למדי. מצד אחד ניתן לקרוא אותו כספר אוניברסלי המדבר על כל צדיק וצדיק (והוא חפץ שאנשים יזהו את הצדיקים בסביבתם עם גיבורי הספר) ומצד שני הוא דיבר על דמויות ספציפיות אליהן רמז ועליהן אסף חומר רב. חכמים באמת יכלו בוודאי לזהות את הדמויות שבמגלה טמירין. ויש להניח שלא מעט חסידים קראו בספר וזיהו בו את האדמו"רים שלהם (כך למשל ברור שר' נתן מנמירוב – תלמידו של ר' נחמן – קרא את מגלה טמירין. וכך גם האדמו"ר מקומרנה).

במרכז מגלה טמירין עומדים שני צדיקים מוכרים למדי – ר' ברוך ממז'יבוז' (נכד הבעש"ט) ור' שניאור זלמן מליאדי (מייסד חב"ד). מבחינתו לא היה הרבה הבדל בין השניים, שניהם נוהגים בעושר, גוזלים כספי פדיונות מהעניים, מרמים את הבריות באמירות מיסטיות, עוסקים בגניבה ובגזל, ולא מהססים גם לנהוג באלימות כדי לעצור את משיגי גבולם. יש גם אדמו"רים פחות מרכזיים, כמו ר' צבי הירש מזידישטוב, שפרל מאוד נהנה ללעוג עליו (יש כמה תיאורים גסים למדי של מראהו החיצוני בסאטירות של פרל).

איזה מקום תופס פרל בתהליך המודרניזציה של היהדות? מה הוא מלמד אותנו על ההשכלה, ועל מצב המשכילים היהודיים בגליציה של תחילת המאה ה-19?

ההשכלה בגליציה הייתה מסורתית למדי. המשכילים הגיבו לתהליכים של מודרניזציה וחילון כשם שחסידים הגיבו לתהליכים אלו. מענין מאוד לראות כיצד דווקא משכילים אלו ראו את עצמם כשמרנים וטענו שוב ושוב שהחסידים הם אלו שסוטים מדרך הישר והורסים את 'מנהג אשכנז'. לכן הגר"א היה מעין אב רוחני עבור פרל לצד משה מנדלסון. הכח השמרני של משכילי גליציה לא הובלט בידי החוקרים שהעדיפו לראות תמונה חד ממדית של השכלה כביטוי שלם של הנאורות האירופית החילונית. במובן זה יש כאן מקרה מבחן מעניין שניתן לעמוד דרכו על התגובות היהודית למודרניזציה ולחילון בראשית המאה התשע עשרה.

יונתן מאיר

אנחנו עדים היום לצמיחה מרשימה של תופעה שניתן לכנותה נאו-חסידות: ברוחניות העכשווית, באמנות, במוזיקה הפופולרית, בספרות ובקולנוע. מה לדעתך קושר בן התופעות האלה לתנועה החסידית בראשיתה, והאם אתה רואה בהן פריחה מחודשת או ריקון המסגרת הישנה מכל תוכן ממשי?

שכחת דבר אחד – לניאו חסידות יש ביטוי מרשים גם בספרות המחקר בן זמננו. היינו, חלק לא מבוטל ממחקר החסידות מבוסס על הנחות נאו-רומנטיות ועל ראייה נאו-חסידית. אם נשתחרר לרגע מהמחקר הרי ברור לכל שאלמנטים שונים של החסידות זוכים לפריחה בימינו. אך איני רואה את התהליך הזה בהכרח כהתפתחות ישירה ולכן אין משמעות להשוואה עם החסידות בראשיתה ואין טעם לדבר על ריקון מסגרת ישנה וכיוצא בזה. התופעה שנגלית לפנינו היא אמנם תופעה שיונקת מהעבר באופן סלקטיבי אך היא במהותה דבר חדש לחלוטין.

כתבת מאמרים לא מעטים (וחשובים מאוד) על מקורותיה וזרמיה העכשוויים של הקבלה הפופולארית בזמננו ('המרכז לקבלה', 'בני ברוך'). מהו לדעתך ההבדל המרכזי בין הקבלה הזו לקבלה המסורתית, והאם אתה רואה בה ממשיכה לגיטימית לאמה הורתה? איזה עתיד אתה צופה לתנועות הללו?

שאלת ההמשכיות או הלגיטימיות היא כמעט לא שאלה רלוונטית. מדובר בדבר אחר. דבר חדש שמשתלשל מתוך הישן. אם תרצה אתה יכול להדגיש את ההמשכיות ואם תרצה אתה יכול להדגיש את השינוי. הכל תלוי באופן בו את חפץ להבנות את התמונה. כהיסטוריון יש לראות את הדברים בקונטקסט הנכון. במובן זה, גם הקבלה בחברה האורתודוקסית בת זמננו היא תופעה חדשה.

ההבדלים בין הזרמים אמנם גדול. זרמים מסוימים העוסקים בקבלה היום מבקשים לשחררה מכבלי היהדות ההלכתית, מדברים על אקזוטריות מוחלטת ועל העלמות הסוד, ומוספים עליה נדבכים שלא שיערו אבותיהם. זהו מאמץ מענין – שאני לא יודע אם יחזיק מעמד זמן רב ולא ברור לאן יתגלגל. ממש בימים אלו אני מסיים להכין ספר שנקרא 'נפתולי סוד', שעניינו תיאור תולדות הקבלה במחצית השנייה של המאה העשרים. יש בידי כבר 600 עמודים ובשנה הבאה יראה אור הכרך הראשון של הספר בסדרה המוקדשת לאזוטרקיה מערבית בהוצאת בריל. וודאי שחלק מהדברים שאני כותב על הקבלה הם ביקורתיים למדי – אבל לא בשל "אותנטיות" של זרם כזה או אחר או בשל "ריחוקה" מהקבלה במאות הקודמות- אלא בגלל הרמה האינטלקטואלית הנמוכה של חלק מאותם זרמים, בשל דרכי שליטה והשתלטות זולות בהן חלק מאותם זרמים נוקטים, ובשל אלימות מילולית ורוחנית שרווחת מאוד בזרמים אלו.

המבט הביקורתי מופנה במידה שווה כלפי זרמים "מסורתיים" וכלפי "מקובלים חדשים". בעיני יש חשיבות לבחון היום את הזרמים הקבליים שצומחים לנגד עינינו לא רק על רקע הקבלה בדורות הקודמים אלא גם על רקע הרדידות האינטלקטואלית והפוליטית של דורנו. אין זה סותר את הניסיון להציג מסכת היסטורית ותרבותית רחבה של דרכי הקבלה במאה העשרים, מסכת שהולכת ומשתנה בכל פעם באופן חדש.

תודה רבה.

פונדמנטליזם יהודי

המשבר שהיהדות הדתית בישראל נמצאת בו כיום מגולם בהנחה של כולנו שאם אי פעם ימצאו את המחבלים ששרפו למוות את התינוק עלי סעד דוובאשה הם יהיו שומרי מצוות. רצף של מעשי טרור שהתרחשו בשנים האחרונות, שרק מיעוטם הסתיים בתפיסת המחבלים היהודים, כמעט שלא מותיר ספק בעניין. צריך להכיר בעובדה: קיימת כיום תת-תרבות יהודית פונדמנטליסטית רצחנית. יוצאים ממנה מחבלים, הם לרוב לא נתפסים, וכשכן הם מקבלים גיבוי מהקהילות שסביבם.

אלא שהאשמת "היהדות" בטרור היהודי אינה חכמה יותר מהאשמת "האסלאם" בטרור המוסלמי. בשני המקרים מדובר לא בדת עצמה (שהיא ממילא ציביליזציה הגותית ותרבותית עצומה) אלא בתפיסה מסוימת שלה, שמצמצמת את המונותאיזם לכדי ציות. מדובר בפונדמנטליזם, שאחד ממאפייניו הוא ההתעקשות על ההבנה המילולית של הטקסט המקודש. המאמינים מבקשים לכאורה לחזור אל המקור, אל היסודות הטהורים, וכך להחזיר את הדת לתור זהב מדומיין.

ממילא מובן שהפונדמנטליזם הוא תגובה למשבר, רצון לתיקון פנימי של מי שעולמם הדתי מתפרק סביבם. ואכן, הפונדמנטליזם הדתי הוא עצמו תופעה מודרנית, ומהווה תגובה והתפתחות מקבילה לחילון המאסיבי של מאות השנים האחרונות. משום כך מנסים המאמינים הפונדמנטליסטים להרחיק עצמם מכל מה ששייך בעיניהם לתפיסת העולם המערבית-חילונית. במקרים רבים התוצאה היא שלילת המוסר ההומניסטי.

אולם בכך שהפונדמנטליזם מזהה את המוסר ההומניסטי עם הבעיה מולה הוא ניצב, הוא מייתם עצמו מדרך הארץ הפשוטה ומהמצפון. כל מה שנשאר לו לסמוך עליו הוא המוסר האלוהי לכאורה שמפורט בכתבי הקודש. אותו הוא נושא כדגל, וכאמור מקדש את פרשנותו המילולית ביותר. עכשיו כל סטיה מהחוקים הכתובים, אטומים ומפלצתיים ככל שיהיו, נחשב כפירה, ודווקא הכפפת השכל והמצפון האנושי לאותם ציווויים קדומים נחשבת למעשה הדתי האותנטי.

זאת אחד הבעיות המרכזיות של העולם הדתי היהודי כיום. בקרב חרדים וציונים-דתיים כאחד אנחנו רואים התנתקות מרצון מהמצפון והמוסר האנושי הכללי, וקידוש מילוליות המקרא. שורפי כנסיית הלחם והדגים ריססו על קירותיה "והאלילים כרות יכרתון" מפני שהאמינו בציות למילוליות הכתוב. לכן גם הזכיר מאמר המערכת של האתר החרדי 'כיכר השבת', כשניסה לתרץ את השימוש שלו במונח "מצעד התועבה", את הפסוק "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא". במקרים אלו ואחרים מקודשת הפרשנות המילולית של המקרא ומועלית על נס כמוסר עליון, אלוהי, "מוסר יהודי" לכאורה. אלה מוצבים אל מול המוסר ההומניסטי, שנחשב "מערבי", אשר אותו יש לדחות.

יש להדגיש: המהלך הזה הוא עצמו מודרני. הוא זר לדת המסורתית, שתמיד שילבה בין דרך ארץ פשוטה לבין ציוויי האל. מה שהיה מובן מאליו לפני מאתיים שנה – שהמצפון שלנו תקף ככלי דתי, שהאל הנחיל בנו רגישות מוסרית של דרך ארץ פשוטה ושההלכה חייבת להיכנס איתה לדיאלוג – מוכחש היום ככפירה או "לייטיות", כדתיות לא רצינית. כמעשה דתי אותנטי נחשב דווקא ההתגברות על המצפון ועשיית הציווי המילולי שבתורה.

במקום ראיית המוסר האנושי כביטוי אלוהי נוצר אידיאל של "עקדה", על פיו על המאמין לעקוד את מצפונו ולבצע את רצון האל, אפילו אם ציוויו זוועתי על פי כל קריטריון מקובל. בספרו "מסיני לציון" עומד הרב פרופ' דוד הרטמן על כך שתפיסה כזאת למעשה מתכחשת למושג הברית שבין האל לאדם: "אם מתייחסים בכובד ראש להדדיות של הברית, לא ייתכן כלל שסגולותיו המוסריות והתבוניות של האדם יוחנקו". הרטמן מציב מול מודל העקדה את התייצבותו של אברהם כנגד האל המבקש להחריב את סדום ואת התרסתו כלפי האלוהים בשם המוסר האנושי: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!?"

גם אם ייתפסו הטרוריסטים היהודים, וגם אם יגונו – ואף יישפטו – רבנים מסיתים ומחרחרי שנאה, עדיין לא נטפל בשורש הבעיה. היהדות האורתודוקסית בישראל גולשת בחלקה לפרשנות פשטנית וקיצונית של כתבי הקודש, ורק נטרול הגישה הפונדמנטליסטית ליהדות תביא לסוף הטרור היהודי. האתגר שעומד בפני סמכויות דתיות היום הוא האמירה הברורה שציות עיוור לכתבי הקודש הוא כפירה. על רבנים לצאת ולקבוע שדבקות במשמעות המילולית של פסוקים שונים היא דתיות נמוכה, פשטנית, בורה. שהתעלמות מהמצפון ומדרך ארץ ישרה הוא עשיית הרע בעיני ה'. עליהם להדגיש שערכי המוסר הכלליים, דרך ארץ, מחייבים לא פחות מציוויי התורה. על היהדות כיום לנכס מחדש את המוסר ההומניסטי ולקדש את המצפון.

2014-02-20_0653042_thumb

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'

על מה חרב המקדש, על מה צמים

למסורת היהודית יש יחס אמביוולנטי למקדש. אני לא מדבר רק על האיסור לעלות להר הבית והציפייה שהוא יירד קומפלט מהשמיים – אלה כמובן מנגנונים פנימיים שאמורים למנוע את הקמתו לנצח – אני מדבר על תקופה קדומה הרבה יותר, כשהמקדש עוד היה קיים.

הנביאים, כידוע, דיברו לא פעם כנגד הקרבת הקורבנות. ישעיהו: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי! כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? ועמוס: שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. והושע מסכם: כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.

מה עומד מאחורי הקריאות האלה? לדעתי אכזבתם של הנביאים מההבנה הלא נכונה של המקדש בעיני העם. עם ישראל חושב שהמקדש מכפר על חטאיו, בעוד שהאמת היא הפוכה: המקדש מחמיר אותם. קיומו של מקדש לדעת הנביאים הוא כתמרור אזהרה וכקריאה מוסרית תמידית. וחילול הקודש כשיש מקדש חמור עוד יותר מאשר בלעדיו.

המקדש הרי נבנה כביתו של האל, כמחזיק את נוכחותו בלב הארץ והעם. אלא שנוכחות האל מחייבת טהרה תמידית. לא מדובר רק בטהרה ריטואלית שבמסגרתה המקווה מטהר אותנו מכל מני הפרשות שיוצאות מגופנו. מדובר גם בטהרה מוסרית. כי כפי שכתוב בספר במדבר פרק ל"ה, אחרי רשימה ארוכה של חטאים שקשורים באלימות: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ. כִּי, אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וכך גם כל ויקרא י"ח מדבר על "תועבות" מיניות שאם ינהגו בהן: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹינָהּ עָלֶיהָ, וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

אלימות, רצח, גילוי עריות, אונס – אלה הופכים את המבצעים אותם לטמאים מוסרית. וטומאה מוסרית מטמאת את כל העם ואת כל הארץ. וטומאה על כל העם, כאשר אלוהים איתם – כלומר דווקא כשיש מקדש – פירושה עזות פנים והפניית עורף כלפי האל. ופירושו של זה הוא חורבן המקדש וגלות.

הנביא יחזקאל מסביר בפשטות:

יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת-הָאָרֶץ, וַאֲנַחְנוּ רַבִּים – לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה! לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!? עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם, עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם – וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!?

אומר יחזקאל: תושבי ישראל בטוחים שמשום שאלוהים נתן את הארץ לאברהם הארץ שלהם לנצח. בגאוותם הם מכריזים "לנו ניתנה הארץ למורשה!". אבל אלוהים שואל בזעם: כבשתם, עשקתם, דם תשפכו – הארץ תירשו??? שיחקתם אותה רב-מקובל וניצלתם מינית – והארץ תירשו??? לא. הארץ תקיא אתכם מתוכה.

בט' באב אנחנו נזכרים שהארץ כבר הקיאה אותנו פעמיים מתוכה. מי שסומך על ההבטחה האלוהית ולא על עמידתו המוסרית ימצא את עצמו בגלות. מי שסומך על הקרבת קורבנות במקדש ולא על צביונו המוסרי ימצא את עצמו בגלות. מי שמעסיק את עצמו בכיבוש שטחים, בגירוש מקומיים, בציפייה למקדש, תוך התעלמות מתמשכת מהעוולות שהוא שקוע בהן; מי שעוסק בשליטה ללא נתינת זכויות, בהתכחשות ל"חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח", מי שמתעלם מהעושק, מהביזה, מהאיפה ואיפה, מהדורסנות, מהאלימות, מהגזענות – פניו אל החורבן הקרב והולך, והוא אף מקרבו.

ולא תעזור ההבטחה האלוהית, ולא יעזור המקדש. כי שני אלה הם מעמסה ולא תעודת ביטחון. שני אלה דורשים טהרה ולא מבטיחים חסינות. שני אלה הם קריאה מוסרית ודרישה דתית ולא צ'ק פתוח לעשות ככל העולה על רוחנו. שני אלה הן הסיבה שבגללה הישוב היהודי בישראל כבר הושמד פעמיים, והסיבה שבגללה הוא שוב יושמד. יחזקאל: וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה […] וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי ה', בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ.

לא על המקדש החרב אנחנו מתאבלים, אלא על חטאנו שהחריבו אותו. על אלה אני בוכיה ועל זה יש לצום.

פמיניזם רוחני – ראיון עם מריאנה רוח מדבר

התוכנית לדתות זמננו בחוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב מתרחבת בשנה הבאה. ד"ר מריאנה רוח מדבר מצטרפת אלינו ותעביר קורס תחת הכותרת "רוחניות פמיניסטית". מריאנה היא חוקרת ותיקה של הרוחניות העכשווית. הדוקטורט שלה, שהוגש ב-2006, נכתב בתכנית הבין-תחומית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, תחת הכותרת "תרבות העידן החדש (New Age) בישראל – מבוא מתודולוגי ו'הרשת הרעיונית'", ומשמש מחקר יסוד עבור העוסקים בתחום. היא הקימה את החוג למיסטיקה ורוחניות במכללה האקדמית צפת ועומדת בראשו (שם גם תעביר קורס דומה), והיא מתמחה במפגש העכשווי שבין יהדות וניו אייג', בממשק שבין הרוחניות העכשווית לאינטרנט, ברוחניות פמיניסטית כמובן, ועוד. כדי לחגוג את הגעתה לחוג שלנו ביקשתי ממנה ראיון קצר על הקשר בין פמיניזם לרוחניות. (אני, אגב, אלמד בשנה הבאה קורס יחד עם ד"ר קרן ארבל על מדיטציה יהודית ובודהיסטית, הבדלים והשפעות.)

מריאנה רוח מדברבשנה הבאה תלמדי קורס על "רוחניות פמיניסטית". מכיוון שרוב רובו של הניו-אייג' ממילא אגליטרי, מה בעצם מיוחד ברוחניות פמיניסטית?

הניו אייג' מבטא באמת ברובו ערכים רוחניים-פמיניסטיים, ובמובן זה צודקת מרי פרל בדנרובסקי כשהיא טוענת שאפשר לראות בשיח של הניו אייג' ובשיח של הרוחניות הפמיניסטית "שיחים חופפים". הרבה טקסטים יכולים להיחשב גם כניו אייג' וגם כרוחניות פמיניסטית. אבל החפיפה היא חפיפה והיא חלקית, היא לא זהוּת מלאה. ניו אייג' כולל גם הרבה נושאים שאינם בהכרח שייכים לרוחניות הפמיניסטית, כמו התעניינות בריפוי אלטרנטיבי ובתרבויות המזרח, במלאכים ובקלפי טארוט. הנושא הנשי הוא אחד הנושאים בניו אייג', שמעריץ נשיות (או מה שהוא תופס כ"נשיות") ואת האיכויות ה"נשיות", מכל מיני סיבות שודאי נגיע אליהן בהמשך.

יותר מזה, מכיוון שהניו אייג' כל כך מעריץ נשיות, הדרך לחפיפה ולערבוב בין השיח הפמיניסטי לבין הניו אייג' מאד קצר. כי אם למשל הניו אייג' מדגיש חלופות לחשיבה שכלית, כגון עיסוק באינטואיציה, רגש, חוויה וכו' – כל אלה מזוהות בדרך כלל עם הנשי, גם בשיח הניו אייג'י וגם בשיח הרוחניות הפמיניסטית. כתוצאה, כשמלמדים אותנו לבטא רגשות או מעודדים אותנו לשים לב לאינטואיציה ולטפח אותה, אפשר לראות בכל השיח הזה (גם אם המילה "נשי" אינה מופיעה בו) דוגמה של שיח פמיניסטי. דוגמה בולטת אחרת היא ערך שמשותף לשני השיחים והוא הדגש על הקרבה לטבע, ההערצה והקידוש של הטבע – גם הניו אייג' עורג לטבע ול"טבעיות" וגם השיח הרוחני-פמיניסטי מדגיש את הטבע וקידוש הטבע. יותר מזה, נשיות מזוהה עם טבע, ולכן הערצת הנשיות עולה בקנה אחד עם הערצת הטבע. אשה נתפסת כפוטנציאל של אמא (רחם), והטבע מזוהה כ"אמא אדמה", והזיהוי בין השתיים הוא עמוק ומתעסקים איתו בדרכים שונות ורבות בניו אייג' וברוחניות הפמיניסטית.

בקיצור, השאלה שלך מוצדקת. מצד אחר, אני לא בטוחה שהמילה הנכונה לתיאור הפמיניזם הניו אייג'י היא "אגליטרי", כי מדובר בפמיניזם שהוא לאו דווקא מהסוג הליברלי, כאמור לעיל.

למה לדעתך הניו אייג' מעריץ נשיות?

כדי להסביר את זה (וכדי להסביר למה לא אוכל להסביר את זה באופן מלא), אני רוצה להוסיף הקדמה קטנה. בדוקטורט שלי הצעתי מודל של ראיית הניו אייג' כ"רשת רעיונית" – רעיונות, ערכים, מושגים נמצאים בקשרים אסוציאטיביים זה עם זה בתוך העולם התרבותי של הניו אייג', כך שהרבה מאד רעיונות קשורים זה לזה בדרכים שונות. הנושא של הנשיות נמצא גם הוא בתוך "הרשת הרעיונית" של הניו אייג', ואני חושבת שהדרך להסביר למה הניו אייג' מעריץ נשיות היא בעצם לתאר את ההיגיון הפנימי ב"רשת" הזו והקשרים האסוציאטיביים בתוכה בהקשר של נשיות. זה כמובן מאד מורכב וסבוך, ואי אפשר למצות את זה כאן, אבל אני אצביע על כמה הקשרים מרכזיים של הערצת הנשיות בניו אייג'.

אחד מהם הוא הערצת ה"אחר" וה"אחרוּת" – מתוך העמדה הביקורתית של הניו אייג' כלפי התרבות המערבית המודרנית המיין-סטרימית, הוא מעלה על נס דוגמאות חלופיות לדגמים המערביים, דוגמאות של ה"אחר". זה כולל את ההערצה למזרח הרחוק, ואת הסקרנות כלפי קבוצות כופרות במסורות הקונבנציונליות (ע"ע צופן דה-וינצ'י), ואת ההתעניינות בכל שיטת ריפוי שאינה קונבנציונלית, וגם במיגדר הנשי שנתפס כמדוכא ודחוי במסורת המערבית המרכזית. אז אפשר לראות בהתעניינות של הניו אייג' בנשיות ביטוי של ההתעניינות ב"אחר".

דרך אחרת להתבונן על הערצת הנשיות בניו אייג' היא דרך הקידוש של הטבע – המחזוריות של הטבע, האדמה, הסמליות של אמא אדמה וכו'. מכיוון שהטבע נתפס כנשי בתרבות המערבית, ואמא אדמה נתפסת כארכיטיפ של נשיות, גם ההערצה לטבע תומכת ודוחפת להערצה של נשיות. כמובן זוהי הערצה של ה"נשיות" כפי שנשיות נתפסת בניו אייג', ואני לא נכנסת כאן לשאלה אם זו באמת נשיות. עבור הניו אייג', הנשיות קרובה לטבע, נשים מבטאות בגופן את המחזוריות של הטבע, הגוף הנשי מגלם את הקדושה של הטבע הנשי, הרחם הנשי הוא דגם בזעיר-אנפין של אמא אדמה – ולכן כפי שהטבע נערץ ונחשק, כך גם הנשיות.

אפשר להוסיף ולהוסיף הקשרים נוספים לרשימה הזו – למשל, השיח הפסיכולוגי היונגיאני ששולט בניו אייג', וכולל עיסוק בארכיטיפ של "אנימה"; החיפוש אחר חלופות לשכל שמוביל לדגש על גוף, חוויה, רגש ואינטואיציה – שכולן נתפסות בניו אייג' (ולמעשה גם במסורת המערבית הקלאסית) כנשיות; ועוד.

צלמית אלה ממלטה

מה הממשק של הרוחניות הפמיניסטית עם היהדות?

השאלה הזו עוזרת לי להציג את הצד האחר של השאלה הקודמת. ניסיתי להבהיר כיצד הניו אייג' כולל בתוכו גם רוחניות פמיניסטית אבל גם דברים אחרים (תרבות המזרח, טארוט, הילינג…), ואפשר גם להציג את זה הפוך – הרוחניות הפמיניסטית כוללת גם שיח ניו אייג'י אבל גם מעבר לו. יש רוחניות פמיניסטית שמתעניינת באופן למדני-מדרשי במקורות היהודיים והערכים שלה אינם ניו אייג'יים בהכרח, אלא יותר עוסקים בביקורת דרשנית של המסורת היהודית. (אפשר למצוא גם רוחניות פמיניסטית בדתות אחרות – למשל בעולם הפונדמנטליסטי-אסלאמי יש צמיחה של פמיניזם, והוא שונה מהפמיניזם הניו אייג'י.)

בחזרה לשאלה שלך, הפמיניזם הרוחני היהודי כולל בתוכו גישות שונות למסורת – חלקן מבקרות את הטקסטים המסורתיים ומדגישות את הדיכוי שבהן עבור נשים, וחלקן מנצלות את הטקסטים כדי להדגיש את העצמת הנשים שגלומה בהם; חלקן מבקרות את אלוהים על גישתו הפטריארכלית, וחלקן משמיעות את קולו של אלוהים (או השכינה) כמבטא ערכים פמיניסטיים/נשיים; חלקן חושבות שהיהדות היא מקור מרכזי לבעיית הנשים ומשמיעות קול "חילוני", וחלקן רואות את המאבק שלהן כפרוייקט דתי מובהק, למען ובשם המסורת היהודית. כך שיש מגוון גישות בעולם היהודי-פמיניסטי, ומעניין לראות כמובן את הרווחים והמחירים השונים שכל בחירה פמיניסטית כרוכה בהם.

אתן דוגמה לשני מדרשים פמיניסטיים יהודיים, שמצויים באסופה "דרשוני". שניהם עוסקים בשרה אימנו, ושניהם מנסים להתמודד עם הבעיה של השוליות של שרה לעומת אברהם במסורת היהודית על ידי העלאת דמותה על נס, אבל כל אחד מהם עושה זאת בדרך אחרת.

המדרש האחד מבוסס על מדרש חז"ל המזכיר את עשרת הניסיונות של אברהם, וממחיש כיצד כל ניסיון של אברהם היה למעשה גם ניסיון של שרה – יוצא שלא רק אברהם עמד בעשרת הנסיונות שהפכו אותו ראוי להיות אבי האומה, כי אם גם שרה עמדה במקביל בעשרה נסיונות קשים. לדוגמה, אם תחשוב על הניסיון שבו עמד אברהם כששרה נלקחה לארמון פרעה, הרי הניסיון היה קשה לשרה לא פחות. זה מדרש שמבטא כיוון ליברלי המשווה את מעמדה של שרה לזה של אברהם על בסיס זהה.

המדרש האחר מציע קריאה אחרת של העקידה, לפיה יוצא שגם שרה הועמדה בניסיון של הקריאה להקריב את בנה יצחק, אבל סירבה לצו האלוהי. המדרש הפמיניסטי ממשיך ומספר שהפניה הגיעה לאברהם והוא ציית לצו האלוהי ויצא עם יצחק להר המוריה. מסתבר בהמשך המדרש כי למעשה הניסיון האמיתי היה בחינה של היכולת לעמוד בסירוב לצו האלוהי, מתוך הבנה שזו מעין "מצווה בלתי חוקית בעליל", ושרק בזכותה של שרה ניצל יצחק והברית ממשיכה, שכן אברהם נכשל בניסיון שבו עמדה שרה. אמנם זהו רק סיפור על אברהם ושרה ברגע אחד, אבל מסתתרת כאן עמדה פמיניסטית המעריכה סירוב על פני ציות, המעודדת חתרנות כנגד עמדת הסמכות/הממסד.

ההשוואה בין שני המדרשים האלה היא מאלפת, כי שניהם משווים בין עמידת שרה לבין עמידת אברהם בניסיונות שאלהים מזמן להם, אלא שהראשון מנסה ליצור גזירה שווה מתוך קבלה מלאה של הערכים שאברהם מייצג בסיפור הקלאסי, בעוד שהאחרון חותר תחת המשמעות הקלאסית של סיפור העקידה – אמונה וציות עד כדי הקרבת הבן, ומציג את אברהם כמי שנכשל ואת הערך האמיתי בסירוב לציית.

הרווח הפמיניסטי בגישה הראשונה הוא דמות נשית של מנהיגה, של אם האומה. המחיר שלה הוא קבלת הערכים הפטריארכליים (כניעה לצו העליון, הקרבת קשרי דם ואהבה על מזבח הציות…). הרווח של הגישה האחרונה הוא דמות נשית שעדיפה על הדמות הגברית, אבל המחיר הוא הודאה בכך שנשים לא אמינות בעניין של ציות לסמכות, שיש בהן אלמנט מהותי של מרדנות. הגישה הראשונה רואה במרדנות פגם מבחינה מנהיגותית, מכיוון שהיא מקבלת את הערכים המסורתיים, בעוד הגישה האחרונה רואה במרדנות מעלה מבחינה מנהיגותית… והנה לנו דוגמה אחת של הפרדוקס שאיתו מתמודדים בהקשר של פמיניזם רוחני/דתי.

צלמית אלה ממלטה

בזמנו כשחקרתי מעט את פולחני האלה הגדולה בימינו, נחשפתי לפולמוסים ערים בתוך הקהילה הנאו-פגאנית. יש נשים שסבורות שקבוצות הפולחן אמורות להיות על טהרת הנשים בלבד. יש המשתפות גברים אולם רואות במונותאיזם המערבי את אבי אבות החטא הפטריארכלי, ומחרימות את האלוהות הזכרית. מנגד, יש נשים שמבקרות את הרוחניות הנשית כחסרת השפעה במציאות, בנתיב של בריחה שמונע פעולה פמיניסטית פוליטית אמיתית. האם תוכלי להסביר את יחסי הכוחות במאבקים הפנימיים האלה?

אוהו… גם אתה מתאר כאן וגם אני בתשובתי הקודמת הזכרתי על קצה המזלג את ההבדלים העמוקים בין גישות שונות ברוחניות הפמיניסטית. לפני שאתייחס לשאלה, אני רק רוצה להדגיש את ההבחנה בין "נשים" לבין פמיניזם. יכולה להיות גישה פמיניסטית בפי דוברים גברים, ולא כל דבר שאומרת אישה הוא בגדר שיח פמיניסטי. גישה פמיניסטית מסויימת טוענת שלנשים יש קול אחר, דיבור אחר, תובנות אחרות – ולכן מבחינתה שיח נשי הוא שיח פמיניסטי (ושיח גברי הוא שיח לא-פמיניסטי).

זו גישה מאד רווחת ברוחניות הפמיניסטית, אבל השימוש שלי במילה "פמיניזם" היא אחרת. אני אינני מתמקדת בדובר/ת (האם זו אשה?), אלא בתוכן הדברים או בגישה או בערכים שמוצגים. פמיניזם מבכה את דיכוי הנשים – גם אם בדרכים שונות ומנוגדות. יש כאלה שמבכות את העובדה שלא מעודדים ילדות ללמוד מתמטיקה כביטוי לדיכוי הנשיות (שיכולה להצליח במתמטיקה ומתוך כך להצליח ולזכות להערכה בחברה), וכאלה שמבכים את העובדה שמעודדים ילדות ללמוד מתמטיקה כביטוי לדיכוי הנשיות (שמנוגדת למתמטיקה ולהערכת מתמטיקה). גם זו וגם זו יכולה להיחשב גישה "פמיניסטית", כי היא עוסקת בדיכוי נשים (רק ששתי הגישות חולקות בשאלה מה בדיוק נחשב לאותו דיכוי).

אם נרצה לסבך את התמונה, אחרי שכיניתי את שתי הגישות האלה "פמיניסטיות", חשוב לציין שגם אלה וגם אלה יכולים לטעון שהגישה שלהם בכלל "לא פמיניסטית". זה כבר עניין של טרמינולוגיה, ואני אסתפק כאן בטענה שאלה דיבורים פמיניסטיים במובן שאני הגדרתי – כלומר שהם מתמקדים בשאלות של דיכוי נשים ובדרך לתקן את הדיכוי.

ועכשיו לשאלתך, אפשר למצוא באמת המון המון גישות ותתי גישות בתוך הפמיניזם הרוחני.

יש שיח פמיניסטי (של נשים או של גברים) שממשיך לדבר על אל, אלוהות זכרית. שיח פמיניסטי אחר מדבר על האלה (או השכינה, או גאיה, או אמא אדמה, או דיאנה…). שיח פמיניסטי אחר מדבר על ההיבטים הזכריים והנקביים של האלהות (או על הקדוש ברוך הוא והשכינה, או בעל וענת, או מגוון האלים והאלות ההודיים…). יש פמיניסטיות רוחניות שנוקטות בגישה רדיקלית לפיה יש מקום במעגל רק לנשים, ויש פמיניסטית שמרגישות נוח גם עם גברים במעגל, ויש שמקפידות דווקא על השילוב של נשים וגברים. יש שפועלות במרחבים שונים בדרכים שונות – יש מרחבים חד-מיניים (לנשים בלבד או לגברים בלבד, כמו פסטיבל שאקטי ופסטיבל שיווא בהתאמה) ויש מעורבים.

יש שיח שדוחה את המסורות המונותיאיסטיות האברהמיות (יהדות, נצרות, אסלאם, דרוזים…) כי הוא רואה בהן דת פטריארכלית ומציע להן תחליף (למשל, גישות ניאו-פגאניות), ויש שיח שמנסה לתקן-לפרש את המסורות האברהמיות כדי להטמיע בהן גישות פמיניסטיות חדשות. יש פעילות רוחניות שמדגישות היבטים פמיניסטיים ופעילות פמיניסטית בהקשר הרוחני, ויש כאלה שלא… דוגמה מעניינת בהקשר הזה היא התקשור – רוב המתקשרים הם מתקשרות (נשים), אבל רוב הישויות המתוקשרות הן זכריות (מרשב"י ועד סנט ג'רמיין

לגבי הביקורת על הגישה שהפמיניזם הרוחני מבטא נסיגה מפעילות במרחב הציבורי, היא מזכירה לי את הטענות הכלליות נגד הניו אייג' – שאנשים עסוקים במדיטציה למען השלום הפנימי בתקווה לסדר את המצב עם הפלסטינים. הטענות האלה, לדעתי האישית (ור' גם טענתה הדומה של קת'רין ראונטרי), לא מוצדקות ברוב המקרים. יש גם פעילות פוליטית בולטת בתוך הרוחניות הפמיניסטית וגם יש פעילות פוליטית אלטרנטיבית, כזו שחומקת מהעין כשאתה מחפש הצבעות בכנסת והפגנות אלימות בצמתים. הטענה שמופנית כלפי השיח הרוחני היא שהוא מתמקד בעולם האישי והפנימי, ולכן לא מפנה אנרגיות לפעילות במרחב הציבורי והחיצוני. וזו טענה שגם אינה מדוייקת (כי יש פעילות פוליטית במרחב הציבורי) וגם בעייתית (כי מי אמר שרק פעילות פוליטית במרחב הציבורי נחשבת?!).

הפמיניזם העלה על נס את הסיסמה "האישי הוא פוליטי" – למשל, אם אני מרגישה לא נוח עם הגוף שלי, זו לא בעיה אישית שלי שאין לה הקשר רחב-חברתי/פוליטי/חינוכי. אם אני לא מוצאת דרך גם לקדם את הקריירה שלי וגם לגדל ילדות, שוב זו לא בעיה אישית שלי בלבד. אלה בעיות פוליטיות – ששייכות למרחב הציבורי: הן נובעות מהמרחב הציבורי, ניתנות לפתרון במסגרת המרחב הציבורי, והפתרונות ה"אישיים" שלנו מזינים מחדש לטוב-ולרע את המרחב הציבורי. אם נשים מתארגנות לשינוי התודעה שלהן, לשינוי המיתוסים והערכים הקהילתיים, לעידוד פתרונות חלופיים, ללגיטימציה לבחירות שונות – יש לכך כח פוליטי ללא ספק.

לכן, כשפעילות רוחנית פמיניסטית עוסקת בהעצמת נשים, ביצירת שפה חלופית, בדיבור על אלהים בנקבה, ביצירת טקסים שנשים הן המנהיגות הרוחניות בהן, בקידוש-מחדש של סמלים נקביים וחידוש פולחנים נשיים (מפולחנים שמזמנים את האלה למעגל ועד טקס תפילת ראש חודש בכותל), בניסוח מדרשים למדניים חתרניים ופירסומם, בהפצת מיתוסים וסיפורים על הנשיות המקודשת (שבחלקם הופכים לרבי מכר בעשרות שפות, כגון "המיוחלת") – אני לא רואה איך אפשר לטעון שהן לא פעילות פוליטית.

אגב, מעניין מאד לציין כאן שחלק מהפמיניזם הרוחני עוסק בשיח דתי מתוך מטרות "חילוניות". התובנה שהשיח שלנו הוא שמכונן ומעצב את הערכים ואת ההתנהלות החברתית, שהמיתוסים והאמונות שלנו יוצרים את מרחבי הבחירה לנשים ולגברים, הובילה מנהיגות של הרוחניות הפמיניסטית ליצור באופן מודע ומכוון מיתוסים שעוסקים באלה ושמעצימים היבטים נשיים. הבחירה הזו נועדה ליצור שינוי תודעתי, בעצמן, אצל בנותיהן (ובניהן), בקהילותיהן, ובחברה הכללית. כשנוצרת לגיטימציה לדבר על אלהים בנקבה, זה משפיע על האופן שבו נשים תופסות את עצמן ואת האפשרויות העומדות לפניהן, כמו גם את הפרשנות שהן מעניקות לחוויות שלהן, וזה משנה את החברה. זה יכול לשנות את המקצוע שהבת שלך תבחר. זה יכול לשנות את המקצוע שהבן שלך יוכל לשקול. זה יכול לגרום לאנשים לחוש אי נחת בכל פעם שמברכים "אתה… אלהינו מלך העולם" מבלי להזכיר את השכינה. וזו לא פעילות פוליטית?!

תודה רבה.

:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות:

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' יעל ברמן-בכר
yaelbe@tauex.tau.ac.il
03-6405627

יש לקיים משאל עם על נישואים אזרחיים

"מגיע הזמן שבו קיומו של חוק שנוגד מפורשות את זכויות האדם, הידועות היטב בכל רחבי העולם, הופך בלתי נסבל". כך כתב איש הדת הקלוויניסטי ז'אן־פול ראבו סן־אטיין למלך צרפת, לואי ה–16, ב–1787. ראבו ביקש חופש דת לדתות הלא־קתוליות בצרפת: קלוויניסטים, לותרנים ויהודים.

המלך השתכנע, ובאותה שנה חתם על "צו הסובלנות", שאישר לזרמים אלה את זכות הפולחן, את זכות ההתאגדות, ואת הזכות להירשם כנשואים מטעם דתם. היה זה שנתיים לפני המהפכה הצרפתית, וכבר היה ברור, אפילו ללואי ה–16, שאי אפשר למנוע זכות מובנת מאליה כמו רישום נישואים במדינה, למי שדתו שונה.

ברם, שיח זכויות האדם אינו סטטי. אותן זכויות "הידועות היטב בכל רחבי העולם" אינן חקוקות בסלע קדמון ונצחי משל היו עשרת הדיברות. אנחנו, בני האדם, לומדים מה הם הדברים שמגדירים אותנו, שנמצאים במעמקי זהותנו, שמשמעותיים לנו יותר מכל, ועליהם אנחנו מציבים הגנה מפני הכוח: מפני ההמון, מפני המוסדות החברתיים ומפני השלטון.

לפני שבועיים, בהכרעה לאשרר את זכותם של להט"בים להתחתן בארצות הברית, כתב שופט בית המשפט העליון אנתוני קנדי, כי החוקה האמריקאית משמשת בסיס לא רק לכיבוד החירות, אלא גם ללמידת משמעותה. למידת משמעותה של החירות מחייבת אותנו להרחיב את ההגנה עליה. לא רק בארצות הברית, אלא גם באירלנד, שם התקיים משאל עם על הנושא, היינו עדים לנקודת ציון היסטורית במאבק להכרה בהומוסקסואליות כיסוד עמוק וחיוני של זהות ומשמעות, ממד של חיינו שאי אפשר להתכחש לו, ועל כן יש להכיר בו ולכבד אותו.

משאל העם באירלנד - מתוך עיתון הטלגרף

לעומת הזכות לממש ולקיים את הנטייה המינית שלנו, הזכות לחופש דת ותיקה מאוד ו"מובנת מאליה" כבר מאות שנים. והנה, במדינת ישראל אין הכרה מלאה לא בזכות הזאת ולא בזאת. גרוע מכך: בעוד הדמוקרטיות המתקדמות בעולם, אותן מדינות שישראל מתגאה שהיא חולקת אתן "ערכים משותפים", מעמיקות את ההבנה שלהן בכל הנוגע לחיי אנוש בזמן הזה ומרחיבות בהתאם את ההתייחסות לכך בחוק, מדינת ישראל נסוגה לאחור. לא רק שנישואים חד־מיניים לא מתאפשרים, אלא שאפילו נישואים אזרחיים לבני זוג הטרוסקסואלים אין. מה שהיה ברור בצרפת במאה ה–18, דהיינו שלבני זרמים דתיים שונים יש זכות להתחתן במדינתם, אינו קיים בישראל של המאה ה–21. ואם לא די בכך, העברת בתי הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד הדתות פירושה הכפפת כל יהודייה נשואה בישראל למערכת דתית פטריארכלית שבאופן מובנה מפלה אותה לרעה.

המצב הזה הוא בלתי נסבל, ומהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם של אזרחי ישראל.

ואולם, ייתכן שההידרדרות האחרונה תסמן את הדרך לפתרון. יישארו בתי הדין הרבניים במשרד הדתות, ויהיה משרד המשפטים נקי מההתעסקות בדת. כך נראית תחילתה של הפרדת דת ממדינה בתחום הנישואים. השלב הבא צריך להיות הקמתה של מערכת מקבילה של נישואים אזרחיים, תחת משרד המשפטים, שתאפשר לכל אזרח, אורתודוקסי ושאינו, הטרוסקסואל ושאינו, להתחתן בחתונה אזרחית.

מרבית חברי הכנסת של האופוזיציה הנוכחית כבר הביעו את תמיכתם בנישואים אזרחיים, או לכל הפחות בהסדר של ברית זוגיות. על חברי הכנסת של מרצ, המחנה הציוני ויש עתיד למצוא בעלי ברית בסיעת כולנו, בישראל ביתנו ובליכוד (שר הביטחון משה יעלון אמר במפורש שהוא בעד נישואים חד־מיניים), ולהביא הצעת חוק בעניין לשולחן הכנסת. גם אם ייכשל, לכל הפחות יביא המהלך לחשיפה פומבית של עמדותיהם של כלל חברי הכנסת בנושא, כדי שהציבור יידע מי תומך באפליית נשים ומי תומך באפליית להט"בים.

בכל הנוגע לנישואים בישראל, קיים חוסר הלימה חריף בין עמדות הציבור, שרובו תומך בנישואים אזרחיים לכל (הסקרים מראים על תמיכה יציבה, של מעל 60%, בנישואים כאלה), לבין יכולתה של הכנסת לחוקק בהתאם. אם תיכשל היוזמה לחקיקה, יש לפתוח בקמפיין הדורש משאל עם בשאלת נישואים אזרחיים לכל. מגיע הזמן שבו קיומו של חוק הנוגד מפורשות את זכויות האדם, הידועות היטב בכל רחבי העולם, הופך בלתי נסבל.

:

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'