הרהורים על מוסד הגורו

כבר כמעט חצי שנה שאני חוקר במרץ ובעניין רב את סיפור Adi Da, הגורו שחושב שהוא התגלמות האל על פני האדמה, ובבוא הזמן, והזמן קרוב, גם אכתוב על זה מאמריים לאנרג'י. דא זה, לבד מהיותו מגלומן בפרופורציות אצטקיות, היה גם ידוע (אני לא יודע אם הוא עדיין ממשיך בכך) בהתעללות מינית ופיננסית בחסידיו, תחת התירוץ הגורואי הידוע של "Crazy Wisdom", היינו: תאמין לי, זה שאני מתעלל בך זה עוזר לך להגיע להארה.

הנושא של הפרקטיקה הסאדו-הארתית הזו ראוי לדיון נפרד ונרחב, ולא אתחיל עם זה כעת. אבל בחיפושי אחר אנשים שונים שהתייחסו לעניין הגעתי אל האתר הבא של אלן קצלב, תלמיד של סרי אורובינדו, שמהגג על ענייני רוח ונוגע גם בעניין הזה במאמר עדכני (הוא מזכיר בו גם את פרשת הרב גפני האחרונה). בדיון על מוסד הגורו קצלב אומר כאן כך:

The problem is that the current Guru institution, as it has been adopted in the West, is deeply flawed, indeed, it is quite medieval. It may be that these traditional cultures like India, Tibet, and the Far East have their own checks and balances, and since these have been removed in the West, what is left is the abusiveness.

אני מסכים עם הסיפא של דבריו, ולא עם הרישא. כלומר, הבעיה עם מוסד הגורו אינה שהוא ימי-ביניימי (למעשה הוא עוד הרבה יותר עתיק מכך, ופרח גם ביוון העתיקה ולא רק במזרח – אבל אולי קצלב מתכוון לאופיו הדרקוני). הבעיה היא שהוא מוצא מתוך הקונטקסט המסורתי (תרתי משמע) שלו ונשתל אל תוך תנאים זרים ומוזרים. כמו מושאים רבים של הניו-אייג', הוא נשלף מתוך המסורת שהעניקה לו, כמו שאומר קצלב, איזונים ובלמים, ונבנה מאפס, כדי לספק צרכים אמיתיים ומיידיים במקרה הטוב, ותאוותניים ואגואיסטים במקרה הרע.

במקום שהגורו יבקש מהתלמיד כניעה מלאה (כמו רבים, ודא ביניהם), בסמכותה של המסורת שהוא אחד מהחוליות שלה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להכנע מסד עתיק ומסועף של תורה רוחנית שעמד במבחן הזמן, התלמיד נכנע לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד (כן, מואר אין פירושו בהכרח חכם), ובמקרים אחרים סתם שרלטן. במקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה לשמוע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

כאשר הגורו מואר בשלמות (אם בכלל קיים דבר כזה לא רק בתיאוריה – אז נאמר, מואר מספיק, ודבר כזה אכן קיים לדעתי) אולי לא תהיה בעיה, אך רובנו המוחלט, וכמונו רוב המורים הרוחניים, לא מוארים, לא בשלמות ולא בתיך. חיש מהר גרגירי האגו הקטנים שעוד נותרו להם מריחים את ההערצה והעוצמה שנפלה במנת חלקם, ומתנפחים למימדים מפלצתיים (וכתבתי על זה ביתר אריכות כאן).

מוסד הגורו, אם כן, לא נכשל משום שאין בו אמת (כי לדעתי כניעה מלאה לאדם מואר יכולה להביא טוב גדול), ולא משום שהוא מיושן, אלא משום שהוא מיובא ללא התוספות, מפני שלפני היצוא מפשיטים ממנו כל דבר שאפשר (stripped for export, מה שנקרא), והוא מגיע אלינו, במערב (וגם במזרח עם גורואים דוגמת אושו) ללא מסורת שתגביל ותייצב אותו. וללא זאת הוא נופל, פעם אחר פעם.

5 תגובות

  1. כטיפוס אנטי-ממסדי שכמותי יש לי בעיה עם כל מוסד/תרבות וכו' המכתירים עליהם מלך. כיוון שאני ספוג לחלוטין בתפיסת העולם הזו,
    האם אתה יכול להסביר מה בעצם טוב כל-כך במוסד הגורו שטוהרתו נרמסה לה כך ע"י העולם המערבי?

    אהבתי

  2. בדיוק בגלל שאנחנו ספוגים כל כך באנטי ממסדיות טוב לנו לאתגר את עצמנו עם הממסד האולטימטיבי, כלומר עם כניאה מוחלטת של הרצון שלנו לאחר.

    תראה, נקודת ההנחה היא שיש משהו כושל, פגום, בצורה שאנחנו מתנהלים כרגיל, וליתר דיוק במבנה העצמיות שלנו. הרצון שלנו כולא אותנו בתוך סורגים שמפרידים אתנו מהמציאות על ידי יצירתו של מרכז שהוא לכאורה אוטונומי ועצמאי: האני.

    ההנחה היא שכדי להתעלות מעל האני, שנתפס גם כמיותר, גם כמביא לסבל וגם כלא ממש אמיתי, כדאי להכפיף את רצוננו לרצונו של אחר. משהו כמו קבלת עול מצוות. נעשה ונשמע. למה לי לעשות? כי זה רצון השם! וכו'.

    אבל לא רק על ביטול האני מדובר, אלא גם על גילוי של משהו אחר תחתיו , משהו הרבה יותר גדול והרבה יותר מלא. ההנחה היא שאנחנו יכולים להסתדר לא רק מצויין בלי האני, אלא שאלה הם למעשה החיים האמיתיים והמאושרים ביותר. אלו חיים בהם, אחרי שזנחנו את המבנה שהרכבנו מרצונותנו, את האני, אנחנו מזדהים עם הכוליות השלמה.

    כאשר אנחנו מכפיפים את רצוננו תחת גורו שחי את האמת הזאת, יש סיכוי שגם הנשמה שלנו תעבור איזה תהליך של זיכוך אלכימי ותפשוט את כל המועקה שדבקה בה.

    לדעתי יש בזה משהו : )

    אהבתי

  3. מעניינת אותי הגישה הזו של ה"איבוד העצמי" רק כדי לקבל אותו חזרה מזוכך.
    אבל בעצם אפילו בתיאור הנקי שלך אפשר לזהות את הסכנות כי התהליך דומה במידה מסויימת למה שמתרחש בכתות שחלקן אינן טהורות בהכוונתן, והרי כל ישותנו נתונה לגורו.

    האם היית מסכים שיש משהו "לא הישרדותי" בהגדרת מפעל הגורו (הישרדותי במובן משק אוטארקי) והמשך קיומו תלוי בכך שיהיו קיימים מפעלים אחרים לא-גורואים?

    אהבתי

  4. כן, יש משהו לא אוטרקי במוסד הגורו, בוודאי. כמו גם, ועוד יותר, במוסד הנזירות. שני אלה צריכים לרוב אנשים אחרים, מה שנקרא "הדיוטות", כדי שיכלכלו אותם, או לפחות יעזרו להם מאוד לכלכל את עצמם.

    אני לא רואה עם זה בעיה. ראשית כל מסיבה פרקטית: תמיד יהיו מספיק הדיוטות. לא כולם רוצים להפוך לנזירים ולא כולם גם בכלל מתעניינים ברוחניות.
    שנית מסיבה עקרונית: אין דבר אוטרקי אחד בעולם בכלל. ממילא כולנו תלויים בכל דבר אחר. עצמאות היא אשליה לדעתי (והרי זה מה שמנסים להבין מהגורו: שהאני שלנו עצמו הוא לא אוטונומי!). לכן בשבילי התלות של המוסדות הדתיים הללו לא נחשבת למדרעת.
    היא גם יכולה להיות יתרון כאשר היא מעודדת אנשים לתרום להם, לעזור להם, ולתת מעצמך זה דבר בריא מאוד.
    : )

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s