הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשביעי.

18/3/01

ימים מלאי זיו עוברים על תומר בנכר. כל בוקר פגישה עם רמש [רָמֶש בֶּלְסָקָר, גורו הינדי היושב בבומביי], וכבר נכנסנו למשיח, אחר כך מבזבזים ראייה על הארכיטקטורה הנפלאה של בומביי, ובערב אפשר, כמו היום, ללכת לסרט וגם לנגוס ולבלוע קצת הֶש-קוּקי [עוגיות חשיש] להענקת טורבו אינג'קשן לשכינראייה. אז קצת מסוממים יושבים אצל מסעדת "קָאמָט", שותים קפה וסודה ותה עם לימון לנסות לעזור לבטן להתגבר על שלל ביזת מתקפת המָאנְצִ'יס.

אבל בבוקר היה נהדר אצל הסָאדְגוּרוּ ["גורו-האמת"] פשוט ראייה שלמה ועמוקה ואפילו, אולי, קצת העמקה של ההבנה שאין אין אין עושה, היינו Doer, היינו אני. היינו מרכז מרכזיים מרכזיית גבעתיים.

בדרך הנה עצר אותי שחור ממזרח-אפריקה, קבצן קטוע יד וזקן עיוור שניסיתי לעזור לו לרדת מהכביש בשלום. כולם רצו כסף. נתתי. מהכפתלי? אבל מה עם ההבנה העמוקה שלא באה? איפה החסד איפה, שואלים חסידי חב"ד ואני איתם ודורשים מהשם "משיח עכשיו"! סתם, האמת אני כל כך טוב לי שהסוף הוא רק רעיון שטני שמכניס בי המזרח. מי צריך לאבד את העושה? אוי, עושה-עושה, מי חלם אותך הלילה?
סרטים-אחי-סרטים.

אז ראיתי את "נמר-דרקון" והיה חביב. מעניין שעכשיו אני הרבה מסתולֶר מבסרט, והרי שם היה כבר מזמן כלומר אמור לפעול הסם המסמסם.

התיישבו לידי זוגיים יאפים. יאפים הודים, ואם יש דבר מגוחך מזה זה רק סִיק קרח. אז אני לא כותב [את הרומן], כן רואה, כמעט ולא עושה, אבל באמת מסְפֶּנְדִינְג הרבה כסף. אבל זה בסדר, לא?

וכנראה שמפוּנָה ישר לטִירוּוָנָמָלָאי, עוד לפני מָיְיסוּר, כי רָאמָאנָה [גורו שהאשרם שלו נמצא בטירוונמלאי, ומת ב- 1950] קורא לעבדו.

עכשיו הגישו לי חשבון ומצפים שאלך. אלך.