לפעמים נדמה לי שהבודהיזם הטיבטי פופולרי כל כך במערב רק בגלל הטקסים הצבעוניים, התפילות הרבות וחישובי החטא והחסד (כלומר הקארמה הרעה והטובה) שאפשר לזכות בהם מכל מעשה ומעשה. בקיצור: כל מה שאנחנו דוחים בבוז במסורות היהודיות-נוצריות, אנחנו מאמצים בחדווה כשזה עטוף טיבטית.

ההנחה הזאת נתקלת בבעיה כאשר אנחנו בוחנים את הפופולריות של הדזוגצ'ן (Dzogchen). מסורת טיבטית זו היא למעשה "אנטי-מסורת", בן סורר ומורה לבודהיזם הטיבטי שמסרב להתנהג לפי הכללים ומחפש לשלול את כל הידוע – על מנת לזכות בבלתי-ניתן-לידיעה, כמובן. הדזוגצ'ן, כמו זרמים שונים של זן, טוען שאין דרך להארה, מפני שהכל כבר עכשיו מואר. צריך רק להבחין בכך. מיד. בשני העשורים האחרונים זכה הדזוגצ'ן לפופולריות רבה במערב, וכ"אנטי-שיטה" להארה הוא המתחרה הטיבטי של הזן הסיני והיפני ושל האדוויטה ההודית.

פירוש השם דזוגצ'ן הוא "השלמות הגדולה" (או "ההשתלמות המלאה"), והכוונה היא לידיעה סופית ומוחלטת של המציאות, שמתבססת מעבר לכל הגדרה של שלמות או חוסר-שלמות. הדזוגצ'ן הוא המוחלט, שבאופן פרדוקסלי זהה לגמרי עם העולם הזה, היחסי, כאן ועכשיו. מכיוןן שהדזוגצ'ן גורס שהכל כבר מואר, אין בו טקסים, אין טכניקות מורכבות של מדיטציה או טנטרה ואין גם היררכיה של מוסדות או מורים. יש רק הזמנה לשים לב ברגע זה שהקיום ממילא ולנצח הוא הוויה מוחלטת, מבריקה ומושלמת.

לדזוגצ'ן אין מסורת מובנית, והטיבטית שהיו נחשפים אליו היו באים מתוך המסורות הבודהיסטיות הקיימות של טיבט, בדרך כלל אחרי שנים של תירגול וניסיון. אז, יום אחד, היה הלאמה שלהם מזמין אותם לעיין בטקסט דזוגצ'ן, או מפגיש אותם עם איזה דזוגצ'ן מאסטר. אבל, כאמור, לדזוגצ'ן אין טקסט, טקס, או אף עמדה פילוסופית מסוימים שאיתם הוא מזוהה בבלעדיות. יותר מכל אלו הדזוגצ'ן הוא ידיעה עמוקה, שנמצאת מעבר לשפה ולמחשבה (למרות שאינה שוללת אותם). אל הידיעה הזו היה המורה מנסה להביא את התלמיד, או נכון יותר היה מגלה לו שהוא פשוט שכח שהיא כבר ברשותו.

שורשיו של הדזוגצ'ן לוטים בערפל, אבל הוא כנראה צמח לקראת המאה העשירית לספירה בדרום טיבט. מכיוון שלא מיסד את עצמו קשה מאוד להתחקות אחר התפתחותו, אבל ברור שהכניסה לסודות הדזוגצ'ן היוותה שיא של זרמים מסויימים בבודהיזם הטיבטי. קיימים סיפורים רבים על מוארי דזוגצ'ן טיבטים שהחלו את דרכם כנזירים ואז, עם הבנת סודות הדזוגצ'ן, יצאו מהמנזר אל הקהילה ונהיו מורים עצמאיים, גדולים ואף קונטרוברסלים. הדזוגצ'ן, אם כן, התברך לא רק ברוח מרדנית, אלא אינטגרטיבית, כאשר על פי השקפתו אין מקום או זמן בחיים שאינו מואר, ואין טעם להתחבא במנזר אם ממילא העולם כולו הוא שדה בודהות אחד גדול. לכן, אגב, היו גם יותר נשים מוארות ומורות בדזוגצ'ן מאשר בכל זרם טיבטי אחר.

אבל איך מתרגלים דזוגצ'ן? איך רוכשים את מה שממילא קיים? ברור שאי אפשר, ולכן ברור שאין לדזוגצ'ן תרגולת מסויימת. ובכל זאת, יש, כמובן – אחרת הוא לא היה יותר מהצהרות מטאפיזיות חביבות. בחודש מרץ השנה התארח מורה הדזוגצ'ן קית' דאומן בבית בהאוונא, בתל אביב, שם הוא העביר ישיבת מדיטציה. אחריה היתה גם הזדמנות לשאול אותו כמה שאלות. דאומן הוא מורה ותיק ומוכר, שלמד אצל גדולי הלאמות ופירסם תרגומים לא מעטים של כתבי דזוגצ'ן. הוא אינו מקובל על חלקים מסוימים מתוך המסורת הטיבטית, והוא מלמד פחות או יותר כאאוטסיידר, מה שרק עוזר להוכיח, כמובן, שהוא מורה דזוגצ'ן אמיתי.

הנה דבריו:

דזוגצ'ן הוא מה שנקרא ה"ככיות" או ה"זהיות" [suchness, thusness] של המציאות. מגלים את זה על ידי ישיבה והתבוננות במיינד. דזוגצ'ן דורש ממך לפרק את מבני המחשבה. הפירוק הזה מוביל לזיהוי טבע המיינד.

מדיטציית דזוגצ'ן מוגדרת כאיחוד בין "סמאתה" ל"ויפאסנה" [ריכוז רגוע ותובנה – ת.פ.]. האיחוד הזה מתקיים באופן ספונטאני, כל הזמן, מיום לידתנו ליום מותנו. הראייה של הדזוגצ'ן אומרת שאנחנו כבר, מרגע לידתנו ועד יום מותנו קיימים בצורה מושלמת ללא שום צורך להוסיף או לגרוע מעצמנו, או להפוך את עצמנו לדבר-מה. זאת משום שהטבע של כל מה שקיים הוא הכרה ריקה ואור.

אבל אם אין צורך בשום שינוי כי טבע המיינד תמיד מושלם כפי שהוא, הווה בעצם קיומו, אז מה היא מדיטציה? מדיטציה לא מבקשת לשנות את מצב המיינד. המדיטציה היא רק ההכרה במה שמתרחש ברגע הזה, בין אם זו הארת הבודהה או הזיה. לכן אין טעם להתאמץ במדיטציה, או בכלל לעשות משהו. הירגעו לתוך טבע המיינד. אל "תעשו מדיטציה". ערכו הכרה עם טבע המיינד. אנחנו יושבים במדיטציה כדי שזרם החוויות הרגיל יתקל לכאורה בסכר, ייעצר ויצטבר. אנחנו משתמשים בזה כפתח להתבוננות בטבע המיינד. ההוראות, אם כן, הן רק להתבונן בטבע המיינד, ללא הוספה או החסרה וללא שיפוט כלשהו. בלי לטפח או לדחות כל מצב שעולה; בלי לנצור כל דבר מענג ובלי לשלול כל דבר שאינו נעים. אבל זו לא מדיטציה של "קבלה" של דברים: אנחנו לא "מאפשרים לכל דבר לבוא". דברים באים, ואנחנו לא עושים איתם כלום.

באי-העשייה הזו עולה השלמות הגדולה. שאי אפשר להגדיר אותה במילים, שהיא לא זה ולא האחר. אנחנו לא מחפשים "מודעות" ולא "תשומת לב" ולא "נוכחות" כי כל דבר או מצב שעולה הוא בעצמו כבר מודעות. אי אפשר לברוח מזה. אין רגע שזה איננו. אי אפשר לפגוע בזה בשום צורה, אף פעם. זה לא מדולל על ידי בורות ולא מזוקק על ידי ריכוז. רגש לא מעמעם את זה. זה לא משהו עמוק או משהו במימד אחר. זה תמיד כאן מול הפנים. אין מוסד שיכול להחזיק בזה ואין מוסד שיכול לרומם את זה. ובמודעות הזו יש מרחב. יש תכונה מסוימת של זהות. ריק ומסיבי וכאשר זה בפעולה זה מתבטא כחמלה. במרחב הזה ובבהירות הזו כל דבר שמגיע הוא חמלה.

אין דבר במרחב החוויתי שאינו טבע המיינד. אין דבר שתוכלו לעשות, לומר, לבטא בצורה גופנית או אנרגטית או מחשבתית שאינו נחווה כטבע המיינד. כל אלה אינם הנחות פילוסופיות על מהות הקיום, אלא גישה מסויימת. זה נועד רק להביא אתכם למקום מסויים, ולא לבנות עוד תורה מטאפיזית.

לדעתי אפשר למצוא את מהות הדזוגצ'ן בכל תרבות. בכל תרבות עם רגישות סוטריולוגית [של גאולה – ת.פ.] שהיתה קיימת על פני האדמה. ישנה נטייה טבעית, דינמיקה טבעית לצאת מתוך הכאב לתוך חוויה מאוחדת, אינטגרטיבית של המציאות בה אור ההכרה זורח.

כשאתה אומר "להתבונן בטבע המיינד", למה הכוונה?
ההוראה, לצערנו, נמסרת בשפה שבה הנחות המוצא הן שישנו מתבונן, משהו שמתבוננים בו ופעולה של התבוננות. אבל צריך להבין אותה רק בתור גישה, או צורה של התייחסות. אין מתבונן, אין במה להתבונן. יש רק מצב של מודעות. אם יש חלוקה כזו למתבונן ודבר שמתבוננים בו אז לא תוכל להמשיך להתבונן בו כשתקום מהמדיטציה. טבע המיינד הוא המפתח.

האם הדזוגצ'ן מדבר על "הארה"?
הוא מדבר על הארה לא כמטרה, אלא כעובדת קיום. הארה היא הזיהוי של המצב המואר הטבעי של ההכרה.

והזיהוי הזה הוא בנקודה מסויימת בזמן?
לא ממש. אתה לא יכול בעצם להתקיים ללא שום זיהוי כזה.

אבל לאנשים שאנחנו קוראים "מוארים" יש הרבה מזה, יותר מלאדם רגיל?
אחד הדברים המאפיינים את הדזוגצ'ן הוא האנונימיות שבהבנה. אם אתה חושב שאתה מואר או בודהה, אזי אין באמת הבנה של טבע המיינד. תחושת ההישג פוחתת ככל שעולה עוצמת המודעות. למעשה לא יכול להיות "מאסטר של דזוגצ'ן", כי ברור שלא הדזוגצ'ן הביא את ההבנה, אם היא אכן קיימת. שום דבר לא יכול לגרום להבנה לבוא. זה לא עניין סיבתי.

אם זה לא עניין של סיבה ותוצאה, האם אין אפשרות לפחות לא לגרום להבנה, אלא, אולי, להכין את הקרקע כדי שהיא תוכל לבוא?
איך יכול משהו שאין לו סיבות, להיות התוצאה של דרך? ומה הוא שהוא תוצאה של זמן תרגול ארוך שמהווה בסיס למשהו שאין לו סיבה? הדזוגצ'ן אינו תוצאה של קארמה טובה, כי הוא אינו תוצאה של שום דבר. טבע "השלמות הגדולה" הוא הניצוץ שבכל רגע. הוא הזוהר של כל רגע של חיים. זה הכל. זה האור שהוא טבע ההכרה.

הדזוגצ'ן לפניך. הוא לא חלק משום ממסד. הוא פשוט מולך. הדזוגצ'ן לא נועד לשפר לך את הקארמה. אם מישהו רוצה לשפר לעצמו את הקארמה יש לו מבחר אדיר של שיטות איך לעשות את זה, במיוחד בבודהיזם הטיבטי. אם אתה רוצה לשפר את הקארמה שלך אל תכנס למעגלי הדזוגצ'ן. אנחנו לא מתבוננים בקארמה. אנחנו מתבוננים במשהו שהוא מעבר לסיבתיות. מעבר למנגנון הסיבה והתוצאה. אנחנו מתבוננים במשהו שאינו תוצאה של סיבתיות קארמטית. משהו ספונטאני. משהו שכבר קיים בך בהיותך אנושי.

כל ממסד שטוען שיש לו בעלות על הדזוגצ'ן וטוען שיש לו דרך כלשהי שתוביל אותך אליו לא אומר אמת. אולי כדאי שתשאל את עצמך מדוע מקבלים הלאמות הטיבטיים הערכה כה רבה, מדוע הם הפכו לכוהנים הגדולים של הדור הזה שדורש הרגעה, שדורש שחרור מהכאב שבקיום דרך טכניקות בודהיסטיות. למה שנצטרך ללכת למישורים הטיבטיים כדי למצוא מה שכבר מול הפרצוף שלנו? מאיפה הצורך הזה ללכת למקומות הנידחים ביותר כדי להשיג משהו שמופיע כל הזמן, בכל מקום? הלאמות הם המשמרים של כל מני טכניקות של יוגה ומדיטציה שפותחו בהודו, והטכניקות הללו באמת מעניינות מאוד ויכולות להשפיע על הקארמה שלך ועל המציאות בדרכים שונות. יכולות להעניק לך אנרגיה ועוצמה. יכולות לפתח אצלך ריכוז ולשנות את מצבי התודעה שלך ולהזמין כל מני תובנות וחזיונות. אבל אם מה שאתה רוצה הוא דזוגצ'ן, כלומר את "השלמות הגדולה", אין צורך ללכת לשום מקום. אין צורך בשום קבלה של מסורת או תמסורת רוחנית כלשהיא. אל תיתן לאף אחד למסד או לתעש או לקחת ממך את המימד המאוד אישי ואינטימי של הקיום האנושי. השאלה היא רק למה לא אמרו לך את זה קודם?

הנה הלינק למאמר באנרג'י