ההזדקנות אינה יותר מאשר הצטברות עוד ועוד פגעים כרוניים בגופינו. ככל שאדם מתבגר ומוסיף שנים, כך הוא גם אוגר ומוסיף מני מחלות, חוסך ואוסף פגמים ונזקים בגופו שילכו איתו וילווהו כל חייו. אדם נולד חף מכל פגע, תמים וטהור, כולו שלמות מדויקת ונקייה. משך תשעה חודשים גדל והתפתח ללא מגע יד, אף ללא כל יכולת שלו עצמו להשפיע בדרך כלשהי על היווצרותו. והנה בתום תהליך הבריאה יוצא לאויר העולם יצור מושלם. יצור מאופס, יצור תמים, ללא רבב. אך כשם ששלם ועגול הוא, כך הוא גם זהה בתכלית לכל תינוק אחר. וזו הרי עובדה הידועה לא מכבר: כל התינוקות אותו הדבר. הכל יודעים שאין ממש להבחין בין תינוק לתינוק, ואפילו בין תינוק לתינוקת, משום שכולם פשוט דומים כל-כך – ניתן לומר אף זהים. ככה זה: שלמות היא שלמות היא שלמות, וכל שלמות אחת זהה לזו שבמורד הרחוב. אם אין שום סימן, אם אין שום סריטה, הרי כל המכוניות סוּבָּרוּ לבנה, ותינוקות שאך זה נולדו דומים לחתולים בלילה, שכידוע, אז הם כולם אפורים. רק הזמן, רק טחינתם של גלגלי המציאות תאפשר הבחנה והבדלות בין אדם לאדם, שכן עם חלוף הימים הולכים ונשזרים בו, באדם החי, אותות מבחינים: פצעים וחטטים, סריטות וגירודים, צלקות ופגמים, נכויות וקמטים. עוד ועוד "חברים ומכרים" מתווספים לאדם, ואם תחילה נאלץ להסתפק בצלקת בברך שקיבל כשנפל בהיותו בן חמש, לאורך זמן מגיעה גם הציפורן החודרנית, פצעי האקנה המחוטטים, השן עם הרקבובית, אחריה הטחורים, בעתיד גם תבוא צלקת-ניתוח-המעקפים, וכמובן החברבורות וכתמי-הכבד החינניים…

כך זה נמשך ונאספים המאפיינים, איש איש ותבנית נוף גופו המיוחדת, כל אדם והמרקם הייחודי של פגעיו ונכויותיו. וכל אלו נהיים, מילולית, לבשר אחד עם האדם עד שאין כלל להפריד בינו לבינם, מפני שהוא עצמו, זהותו והוויתו, מוגדרת בעזרת אותה צליעה או אותו גמגום, אותם פגעים שנשארים איתו לכל החיים, אותם פגמים שמלווים אותו עד יום מותו (כולל, אם התמזל מזלו, עד שעת מותו האחרונה, אם הוא מקבל אז במתנה משום-מקום, למשל, גיהוק עיקש לאפיון ייחודי של אותה שעה ייחודית ומובחנת).

אלו אכן "סימני הזמן" שמסמנים לנבדל כל אחד ואחת, שמגדירים את האינדבידואל. לחיות פירושו להשתנות, ולהשתנות פירושו להיבדל ולקבל ייחוד – להתרחק הלוך ורחוק מאותו כליל של שלמות שהיינו כתינוקות ולהתפצל שוב ושוב לאלפי האפשרויות היחידניות שהם אנו, באוספנו את אותם פגמים נפלאים. הזדקנות היא היבחנות, התבגרות היא התבדלות, גדילה פירושה לתת לזמן לעשות את שלו, שבכל המקרים הוא גם שלך, מפני שהוא המגדיר אותך. החיים הם מנוס מאותה שלמות משמימה והתפלשות חייתית בבוץ השינויים. כי להיות מושלם פירושו להיות לא-אדם, להיות בלי זהות ואף ללא מציאות. החיים הם אכן החריגה מהשלמות, ועל כן המאבק לזהות. ולכן תינוקות המתים בדמי ימיהם לעיתים נקברים אף ללא שם: הם עדיין לא כלום, וּודאי לא אדם. על כן גם, נראה, פגם ברית המילה – בשביל ההבדלה.

היצירה מתקיימת כאשר נוצר האיחוד בין הצורה לחומר, ההתנגשות בין השלמות לממשות. התינוק הוא שיגור של צורה טהורה דרך חומר דחוס: תחילה קו-ההתקדמות מהיר וברור, בהיר ומדוייק, אך לא עוברת שנייה, אף לא חלקיקה, והחומר סביב מתחיל לחכוך ולשחוק, להאט ולפגום. הטיל-תינוק עוד מהיר ומעופו ישר, וצורתו מפלחת את דוחס החומר, אך אין פילוח בלא השפעה גם על המפלח, והקליע שלנו הולך ומאט, משנה צורתו על פי סביבתו, הנה הוא כבר ילד, הנה הוא בחור – מה כבד המחיר שמשלמת הצורה על כניסתה לחומר! הנה מבוגר, הנה הוא זקן – אך מה רב הוא הרווח, שכן כך ורק כך היא נחלצת מסתמיותה, מאלמוניותה, קורמת – ממש – עור וגידים וזהות והוויה. סופו של דבר: החומר גובר, והצורה-טיל-תינוק-ילד-בחור-מבוגר-זקן מאיטה ועוצרת, אפסה תנופתה וקץ מעופה. ובעצם, מומשה מטרתה.

בל נחביא את הפגמים שלנו – נציגם לראווה! הלא הן הם אנו, הם-הם זהותנו. אך גם בל נתגאה בהם – לא עשינו דבר כדי לקבלם, לא פעלנו בשמץ בשביל לאספם. הם באו לנו לא קרואים וללא כוונה, נדבקו אלינו או נוצרו עלינו. אלה חיינו: התרסקות בחומר של הצורה. זה מה שאנו: אוסף פגעים, ציבור חטטים, תאונה אחת גדולה. אך כמה נהדר – כאשר ניתן לתאונה הזו החופש להיות ולהמשיך להתרסק (והחופש הזה ניתן לה/לנו על ידינו עצמנו), אז נוצרת יצירה מופלאה: קטסטרופה שכולה חיים והנאה, אסון-טבע שהוא הטעות הכי נכונה.

(פורסם בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, אי שם בשלהי שנות התשעים)