אקדמות לדעתי ממלא צורך חשוב בשדה המחקר והחשיבה הנוכחי בישראל, וזאת בכך שהוא משמש כבמה להעלאת רעיונות ותזות שמתבוננות יותר לעתיד מאשר לעבר. כוונתי היא לכך שכתב-העת לא מצמצם עצמו, כמו רוב כתבי העת האקדמיים כיום, לניתוחים פילולוגיים על טקסטים ולמחקרים המנסים להוכיח מי-השפיע-על-מי. כבר אמרו את זה לפני כמובן: חלק מבעיית דלדול התלמידים במדעי הרוח בזמננו היא ללא ספק בגלל שהם פשוט לא מעניינים. אז נכון שאל זמנן של התורות המטאפיזיות מסבירות-הכל של המאה ה-18 כנראה לא נחזור, אבל ההצטמצמות הפוזיטיביסטית שמאפיינת את המחקר במדעי הרוח היום חייבת להיות חלק מהסיפור, ולא כולו, אם יהיה עתיד לפילוסופיה. אקדמות מאפשר מרחב חקירה וחשיבה גדול. הוא מוותר בשביל זה על צמצום התמחותי ועל יוקרה אקדמית. אבל גם אני מוותר על אלו, כך שזה מסתדר בדיוק.

טוב, אז התפרסם לי מאמר באקדמות. הנה הגליון שיצא זה עתה:

כותרת המאמר שלי הוא בדרכי נועם: הניו-אייג' כהטמעה של אתוס נבואי-נוצרי ביהדות בת זמננו. אני מדבר בו על ההבדל העקרוני בתפיסת המרחב בו מתקיימת מערכת היחסים עם האל בין היהדות הרבנית לנצרות החל מפאולוס. בעוד היהדות הרבנית, בהשען על תפיסת האדם שלה כגוף וגם נשמה, ראתה בביצוע פעולות בגוף ובפה את כינון ומימוש הקשר עם האל, הנצרות הפאולינית, מתוך כך שראתה את האדם כנשמה בתוך גוף, תפסה את מוקד הקשר עם האל במחשבה וברגש. במאמר אני עוקב אחרי התפתחות הגישה הנוצרית עד לתוצאתה הכמעט מתבקשת, היא רוחניות הניו-אייג', שמתוך הגישה הנוצרית המתבוננת פנימה מוותרת לבסוף אפילו על הנצרות עצמה, כלומר על ישו ודבריו, על הכנסייה וחוקיה. היהדות שנפתחת בעת הזו לניו-אייג' למעשה מפנימה גישה זו, שעבורה היא אתגר לא פחות גדול, ואף מסוכן, לעיכול. אולם בכך למעשה היהדות בסך הכל  מאמצת מחדש את האתוס של נביאי המקרא, שתמיד התעקשו שהכוונה והמוסר הם העיקר. הנצרות היא שניכסה את האתוס הנבואי במשך אלפיים השנה האחרונות, כאשר מנגד היהדות הרבנית התרכזה בקיום דקדקני של מצוות. על כל זאת ועוד…

רציתי לאמבד את המאמר כאן, אבל משום מה הוורדפרס לא מוכן לקבל אותו, אז הנה לינק, שם אפשר לקרוא או להוריד אותו.

בדרכי נועם

1. הדי בחירתו של אובמה ממשיכים ללוות אותנו כמובן. לפני עשרה ימים התפרסם הראיון המקיף ביותר שנתן אובמה בענייני דת, והוא מעורר תגובות. הראיון ניתן ל- Cathleen Falsani מהשיקגו טיימס, מיד אחרי שאובמה נבחר למועמדות הדמוקרטים לסנאט באילינוי, במרץ 2004. הרבה לפני שמישהו חשב שהצעיר המרשים הזה יהיה נשיא ארה"ב, אובמה מדבר בפשטות על מה שהוא מאמין. והדברים יפים:

אני נוצרי. […] מצד שני, נולדתי בהוואי, שם יש כמובן השפעות מזרחיות רבות. גרתי באינדונזיה, הארץ המוסלמית הגדולה בעולם, מגיל שש עד עשר. […] ועלי לומר שכנראה, אינטלקטואלית, שאבתי מהיהדות לא פחות מכל דת אחרת. כך שאני נטוע במסורת הנוצרית. אני מאמין שישנן דרכים רבות אל אותו מקום, והוא האמונה שיש כוח עליון, אמונה שאנחנו קשורים יחד כבני אדם. שישנם ערכים שחוצים גזע או תרבות, שמניעים אותנו קדימה, ושהחובה של כל אחד מאיתנו, כפרטים וכחברה, לקחת אחריות ולדאוג שהערכים הללו יהיו חלק מחיינו.

בהמשך הוא אומר על ישו, שעבורו הוא דמות היסטורית, מורה גדול ושהוא גשר בין האדם לאל. שימו לב שדבריו בעצם נמצאים בניגוד גמור לדוגמה הנוצרית. ישו אינו אלוהים בשבילו. הוא מורה, מורה רוחני, המוביל אותו אל האלוהים. הוא גם לא מאמין שמי שלא מאמין בישו יגיע לגיהנום – עוד פריט דוגמה שהוא משליך לערמת האמונות התפלות של ההיסטוריה. גם בגן עדן הוא לא ממש מאמין, אלא בכנות אישית ומוסריות שמתוגמלות כאן ועכשיו. דמויות מופת בעיניו הם גנדהי, קינג ולינקולן.

הוא גם אומר שמילדות יש לו חשד לגבי כל דוֹגמה, שהוא לא אדם שחושב שיש לו מונופול על האמת, שלדעתו הדת במיטבה מגיעה עם מנה גדושה של ספק, ושהדת והוודאות הדתית מסבות נזק רב בעולם. שהוא מאמין גדול בהפרדת הדת מהמדינה. שהוא חושב שמסוכן שמנהיג ידבר כאילו האל נתן לו מנדט לעשות את מה שהוא עושה. הוא אומר שהוא מאמין שאם אדם בצד השני של שיקגו סובל, זה משפיע עליו, מפני שכולנו קשורים. הוא גם מספר על העוצמה שנותנת האמת לדבריו, על איך שהוא מרגיש שמילותיו שונות כאשר הוא "רק חכם", מול הפעמים שהוא מדבר דברי אמת.

וזה נשיא ארה"ב. איזה יופי. למרות שזה אמור להיות מובן מאליו, בכל זאת, המאה ה- 21. אבל מול אחיזת החנק שמלפפת האורתודוקסיה היהודית סביב מדינת ישראל, ומול חוסר האונים המוחלט של המדינה להתנגד לכוחות – החרדיים, החרד"ליים – שהורסים אותה מבפנים, נותר רק לקנא באמריקאים.

וכמובן שהפרסום הזה לא עבר בשקט. כפי שמדוּוח כאן, ישנם מי שמוצא שדעותיו "פשוט אינן נוצריות", וזאת למרות שבסקר הדתות הגדול בארה"ב גילו כי מעל 70% מהנוצרים שם מאמינים שדתות רבות יכולות להוביל לגן עדן. יאללה, התבגרנו. ואכן, Kathleen Parker, בעלת טור בוושינגטון פוסט, חושבת שהאוונגליזם הנוצרי הוא שהורג את המפלגה הרפובליקאית. שהרפובליקאים "צמצמו את היתרון ההשכלתי והאלקטורלי שלהם בפני נמוכי המצח". ש"הדמוגרפיה מראה שהמפלגה הרפובליקאית – והשמרנות יחד איתה – תגווע ותמות אם הדת לא תחזור להיכן שהיא שייכת: אל לבו הפרטי של כל אחד", היא אומרת, וכאן אני מראה למה היא צודקת.

ולבסוף, הנה מאמר ארוך וחגיגי על בחירתו של אובמה, וממנו הציטוטים הבאים:

זו היתה דחייה של התקפת האד-הומינם, של הדמגוגיה האטוויסטית, של הרמיזות הדמיוניות, ושל האידיאולוגיה הקנאית. הקוּל המאוזן הביס את הפחד והבלבול המרירים. ההגיון ניצח. […] מפלגת המחשבה המאגית – של בריאתנות ולוחמי אמונה ודיבור בלשונות, של קיצוץ במיסים תוך כדי איזון התקציב – הודחה. […] אמריקה החליטה שאנחנו באמת לא יכולים להרשות לכמה מאותגרים-אינטלקטואלית, ולא משנה כמה הם מגניבים, להיות הבאים בתור לנשיאות. המריטוקרטיה ניצחה את הפופוליזם המשתולל.

אז למה לא בשנה הבאה בירושלים הבנויה? כי עבור היהודים הדת היא תמיד יותר ממה שבלבו הפרטי של כל אחד, לטוב ולרע. בנקודה זו של ההיסטוריה זה לרע מאוד.

2. והנה סיכום מקיף של הטיפול של התקשורת האמריקאית בדת במערכת הבחירות האחרונה.

3. התגלתה מצבת אבן מהמאה השמינית לפני הספירה בטורקיה של היום המציינת אמונה בנשמה נפרדת מהגוף. כידוע, אמונה כזו לא היתה קיימת באותה תקופה בכנען. המצבה כתובה ארמית, ומציינת שנפשו (ה"נָבְּש") של משרת של מלך מסויים תישמר במצבה לכשימות. זה לדעתי משמעותי מאוד, שכן האמונה בנפש מציינת את תחילת גילויו של "החלל הפנימי" שבנו, כלומר הסובייקטיביות שלנו. הגילוי הזה התחיל, אני מעריך, בערך בתקופה זו, אולי קצת לפני, בעיקר במזרח, והגיע עם חלוף המאות עד אלינו. במאה השנייה לפנה"ס ספר דניאל כבר מביא עדות שהאמונה בנשמה פרטית נבדלת שלא תלויה בגוף קנתה לה נחלה בארץ ישראל. 

4. האתר של קשת סוף סוף עלה, ואיתו אמורים לעלות כמה וכמה מאמרים שכתבתי לשם כבר לפני שנה. הראשון שעלה (אם אני לא טועה) הוא מאמר קטילה על "הסוד". סיכום קצר וחביב של ההיסטוריה והכשלים של הספר האידיוטי, שבעיקר שווה בשביל הפסקה האחרונה (הרשו לי לצטט את עצמי):

רגע, ומה אם יש משהו במה שמספר לנו "הסוד"? מה אם באמת המחשבות שלנו משפיעות על המציאות (ולא רק דרך המעשים שבאים בעקבותיהם)? הבעיה, בסופו של דבר, היא שגם אם נקבל את הרעיון שהמחשבות שלנו משפיעות על מציאות (ודוק: משפיעות, לא יוצרות!), עדיין תישאר עם הקונספציה של "הסוד" בעיה פשוטה וחותכת: אנחנו לא שולטים על המחשבות שלנו. זה שאני רוצה לחשוב חיובי לא יגרום לי באמת לחשוב חיובי, כי דפוסי התנהגות (ומחשבה בכלל זה) לא משתנים על פי פקודה רצונית רגעית. לצורך זה דרושה עבודה רבה, תהליך רוחני מלא ושלם. אבל את זה כמובן שהמשווקים הלהוטים של "הסוד" לא אומרים לכם.

5. ולחברי הטוב יקי מנשנפרוינד יש טור קבוע בערוץ הרוח של קשת, ובו הוא מטיל ספק בכל דבר רוחני. המאמר הראשון שלו הוא על "אנרגיות", והוא לא רע בכלל. 

6. סופרת הניו-אייג' הענקית, מרלין פרגסון, כותבת רב המכר העצום The Aquarian Conspiracy, הלכה לעולמה. תהי נשמתה פנויה לגלגולים ותקשורים.

7. טיבטים רבים נואשים מדרכו האי-אלימה של הדלאי-לאמה, תובעים עצמאות מלאה וחושבים על טרור נגד הסינים. בינתיים הדלאי-לאמה לא בקו הבריאות וייתכן שימנה יורש עוד בחייו (כלומר, זה לא יהיה הוא עצמו בגלגולו הבא). מאמר של הניו-יורק טיימס.

8. הלייטמנים פותחים ערוץ טלוויזיה. צפייה נעימה. 

9. בית בהאוונה נפתח מחדש, והשמחה רבה. מי שגר במרכז הרוויח מקום איכותי ונעים לתרגל וללמוד את הדהרמה.

10. אני תרמתי לוויקיפדיה. תרמו גם אתם.

ההזדקנות אינה יותר מאשר הצטברות עוד ועוד פגעים כרוניים בגופינו. ככל שאדם מתבגר ומוסיף שנים, כך הוא גם אוגר ומוסיף מני מחלות, חוסך ואוסף פגמים ונזקים בגופו שילכו איתו וילווהו כל חייו. אדם נולד חף מכל פגע, תמים וטהור, כולו שלמות מדויקת ונקייה. משך תשעה חודשים גדל והתפתח ללא מגע יד, אף ללא כל יכולת שלו עצמו להשפיע בדרך כלשהי על היווצרותו. והנה בתום תהליך הבריאה יוצא לאויר העולם יצור מושלם. יצור מאופס, יצור תמים, ללא רבב. אך כשם ששלם ועגול הוא, כך הוא גם זהה בתכלית לכל תינוק אחר. וזו הרי עובדה הידועה לא מכבר: כל התינוקות אותו הדבר. הכל יודעים שאין ממש להבחין בין תינוק לתינוק, ואפילו בין תינוק לתינוקת, משום שכולם פשוט דומים כל-כך – ניתן לומר אף זהים. ככה זה: שלמות היא שלמות היא שלמות, וכל שלמות אחת זהה לזו שבמורד הרחוב. אם אין שום סימן, אם אין שום סריטה, הרי כל המכוניות סוּבָּרוּ לבנה, ותינוקות שאך זה נולדו דומים לחתולים בלילה, שכידוע, אז הם כולם אפורים. רק הזמן, רק טחינתם של גלגלי המציאות תאפשר הבחנה והבדלות בין אדם לאדם, שכן עם חלוף הימים הולכים ונשזרים בו, באדם החי, אותות מבחינים: פצעים וחטטים, סריטות וגירודים, צלקות ופגמים, נכויות וקמטים. עוד ועוד "חברים ומכרים" מתווספים לאדם, ואם תחילה נאלץ להסתפק בצלקת בברך שקיבל כשנפל בהיותו בן חמש, לאורך זמן מגיעה גם הציפורן החודרנית, פצעי האקנה המחוטטים, השן עם הרקבובית, אחריה הטחורים, בעתיד גם תבוא צלקת-ניתוח-המעקפים, וכמובן החברבורות וכתמי-הכבד החינניים…

כך זה נמשך ונאספים המאפיינים, איש איש ותבנית נוף גופו המיוחדת, כל אדם והמרקם הייחודי של פגעיו ונכויותיו. וכל אלו נהיים, מילולית, לבשר אחד עם האדם עד שאין כלל להפריד בינו לבינם, מפני שהוא עצמו, זהותו והוויתו, מוגדרת בעזרת אותה צליעה או אותו גמגום, אותם פגעים שנשארים איתו לכל החיים, אותם פגמים שמלווים אותו עד יום מותו (כולל, אם התמזל מזלו, עד שעת מותו האחרונה, אם הוא מקבל אז במתנה משום-מקום, למשל, גיהוק עיקש לאפיון ייחודי של אותה שעה ייחודית ומובחנת).

אלו אכן "סימני הזמן" שמסמנים לנבדל כל אחד ואחת, שמגדירים את האינדבידואל. לחיות פירושו להשתנות, ולהשתנות פירושו להיבדל ולקבל ייחוד – להתרחק הלוך ורחוק מאותו כליל של שלמות שהיינו כתינוקות ולהתפצל שוב ושוב לאלפי האפשרויות היחידניות שהם אנו, באוספנו את אותם פגמים נפלאים. הזדקנות היא היבחנות, התבגרות היא התבדלות, גדילה פירושה לתת לזמן לעשות את שלו, שבכל המקרים הוא גם שלך, מפני שהוא המגדיר אותך. החיים הם מנוס מאותה שלמות משמימה והתפלשות חייתית בבוץ השינויים. כי להיות מושלם פירושו להיות לא-אדם, להיות בלי זהות ואף ללא מציאות. החיים הם אכן החריגה מהשלמות, ועל כן המאבק לזהות. ולכן תינוקות המתים בדמי ימיהם לעיתים נקברים אף ללא שם: הם עדיין לא כלום, וּודאי לא אדם. על כן גם, נראה, פגם ברית המילה – בשביל ההבדלה.

היצירה מתקיימת כאשר נוצר האיחוד בין הצורה לחומר, ההתנגשות בין השלמות לממשות. התינוק הוא שיגור של צורה טהורה דרך חומר דחוס: תחילה קו-ההתקדמות מהיר וברור, בהיר ומדוייק, אך לא עוברת שנייה, אף לא חלקיקה, והחומר סביב מתחיל לחכוך ולשחוק, להאט ולפגום. הטיל-תינוק עוד מהיר ומעופו ישר, וצורתו מפלחת את דוחס החומר, אך אין פילוח בלא השפעה גם על המפלח, והקליע שלנו הולך ומאט, משנה צורתו על פי סביבתו, הנה הוא כבר ילד, הנה הוא בחור – מה כבד המחיר שמשלמת הצורה על כניסתה לחומר! הנה מבוגר, הנה הוא זקן – אך מה רב הוא הרווח, שכן כך ורק כך היא נחלצת מסתמיותה, מאלמוניותה, קורמת – ממש – עור וגידים וזהות והוויה. סופו של דבר: החומר גובר, והצורה-טיל-תינוק-ילד-בחור-מבוגר-זקן מאיטה ועוצרת, אפסה תנופתה וקץ מעופה. ובעצם, מומשה מטרתה.

בל נחביא את הפגמים שלנו – נציגם לראווה! הלא הן הם אנו, הם-הם זהותנו. אך גם בל נתגאה בהם – לא עשינו דבר כדי לקבלם, לא פעלנו בשמץ בשביל לאספם. הם באו לנו לא קרואים וללא כוונה, נדבקו אלינו או נוצרו עלינו. אלה חיינו: התרסקות בחומר של הצורה. זה מה שאנו: אוסף פגעים, ציבור חטטים, תאונה אחת גדולה. אך כמה נהדר – כאשר ניתן לתאונה הזו החופש להיות ולהמשיך להתרסק (והחופש הזה ניתן לה/לנו על ידינו עצמנו), אז נוצרת יצירה מופלאה: קטסטרופה שכולה חיים והנאה, אסון-טבע שהוא הטעות הכי נכונה.

 

(פורסם בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, אי שם בשלהי שנות התשעים)

אני מאושר. עברתי, אחרי מאמצים רבים, את מבחני הקבלה המפרכים ליחידת העילית ללחימה למען האנושות (יָעָלְל"א) הנאבקת בטרור הבינלאומי, וכעת אני נמנה עם המיעוט המובחר שמחרף את נפשו כדי שתושבי כדור הארץ יוכלו להמשיך בשלווה את שגרת חייהם. אבל בעוד שאני נהנה כמעט ללא סוף מהטפיחה העצמית על השכם, נשמע זמזום ממכשיר הקשר שלי ואני נקרא למשרדו של המפקד – עוד לא עבר יום מאז שנכנסתי לתפקיד ואני כבר נשלח למשימתי הראשונה.
 
מהתדרוך מתברר שפרופ' נבּרוֹ הארמתוֹת, הגאון המרושע, שטל מתחת לניו-יורק מכשיר בגודל כדורסל הפולט קרינה רבת עוצמה. כל מה שעושה הקרינה הבוקעת מהמכשיר, הוא שהיא קוטעת את ההולכה החשמלית בסינפסות של המוח. ברור, אם כך, שמוחו של כל אדם שנחשף אל הקרינה הזו הופך לגוש בשר חסר ערך וגופו, שאינו מקבל הוראות פעולה, פשוט מת. כרגע המכשיר פולט את קרינתו הקטלנית ברדיוס של עשרה מטרים, אבל הארמתות מתכוון לסחוט את הממשלה העולמית ולהוציא ממנה סכום של זיליון דולרים, תוך איום שאם הסכום לא יינתן לו (בשטרות בלתי מסומנים כמובן) הוא יגביר בשלט רחוק את רדיוס הקרינה למאה קילומטר ובכך יקטול מיליונים (אם לא זיליונים!).
 
אנחנו יודעים היכן המכשיר, אומר המפקד. הבעיה היא שכל רובוט שיתקרב אליו כדי לנטרלו יתגלה על ידי גלאי המתכות של הארמתות (מה שיגרום לרשע הזה מיד להפעיל את המכשיר במלוא עוצמתו), וכל אדם שיקרב אליו יפול שדוד, כי מוחו יפסיק לפעול. המשימה שאנחנו רוצים להטיל עליך, הוא אומר, אינה פשוטה, אבל הרי לא התנדבת לשירות ביעלל"א כדי לבצע משימות פשוטות. אנחנו (הוא מהסס קצת לפני שהוא ממשיך) מתכננים להוציא את המוח שלך בניתוח ולמקם אותו באינקובטור מיוחד שישמור אותו חי. כל קצוות העצבים, שמוליכים מהמוח שלך ואליו יחוברו למיקרוטרנסמיטורים אלקטרוניים זעירים שישדרו ויקלטו את התשדורות העצביות הרגילות, כך שהמוח שלך יוכל להמשיך לתקשר עם גופך. מאידך, מפני שהמוח לא יהיה איתך, לא תהיה לך כל בעיה לגשת ולנטרל את מכשיר המוות של הארמתות.
 

אחרי!

אני מסכים, כמובן. הטכנולוגיה הדרושה לשם כך כבר קיימת, וברור לי שאחרי שהמשימה תבוצע יוכלו ללא כל קושי להחזיר את המוח לתוך ראשי. כבר באותו הלילה מתבצע הניתוח, ובבוקר אני קם, מביט בתדהמה במוח שלי צף על גוש של ג'ל בתוך אקווריום, כאשר אל כמעט כל מילימטר ממנו צמוד מצבט סיליקון המחובר לחוט חשמל דקיק עשוי פחמן, שבתורו נכנס לתוך משדר סלולרי מרובע בגודל של קופסת גפרורים. גם על ראש שלי יש משדר כזה, והרופאים אומרים לי שגם לכל קצוות העצבים בתוך ראשי מחוברים חוטים שמובילים אליו. "אני לא מאמין", אני אומר לעצמי, הנה אני, מתבונן במוח שלי מבחוץ!!!"
 
אבל רגע! האם אני לא צריך לומר: "הנה אני, צף בתוך ג'ל, נצפה על ידי זוג העיניים שלי מבחוץ"? ברור! הרי אני המוח, לא? או לכל הפחות, אני נמצא בתוך המוח. אבל כשאני מנסה להעביר את נקודת המבט שלי אל המוח שבתוך האקווריום זה לא הולך. אני לא מצליח להתגבר על התחושה שאני נמצא היכן שגופי עומד, ואני מתבונן מבחוץ על המוח שלי.
 
אני מנסה לומר לעצמי: "אני במפקדת יעלל"א". את זה אני מקבל. "אני במרכז הרפואי, בחדר". הולך. "אני עומד ומביט על המוח שלי". מקובל עלי. "אני נמצא באקווריום והגוף שלי מתבונן בי". לא, את זה אני פשוט לא יכול לקבל. זה לא מרגיש נכון. אולי זה פשוט כוחו של הרגל, שממקם את ה"אני" שלי מאחורי העיניים?

תחושת ה"אני"

בכל אופן, אין זמן לחשוב על זה – אני חייב למהר ולהציל את העולם. מכונית מעופפת (כמובן) מטיסה אותי אל מחסן ישן שעל גדוד נהר ההדסון ועוזבת אותי שם. במנהרה ארוכה שמתחילה ברצפת המחסן אני זוחל אל המכשיר הקטלני, ומגיע אליו כעבור שלוש שעות. אני רוכן על ידו, מאיר אותו בפנס, ומתכונן להתחיל לפרק אותו.
 
אבל מהר מאוד אני מרגיש שמשהו לא כשורה: תחילה אני הופך חרש, ואחרי כמה שניות אני מתעוור. אחרי עוד כמה שניות אני מאבד כל תחושה בגופי. מתברר שהקרינה מהמכשיר של הארמתות פוגעת איכשהו בתשדורות הרדיו שמאפשרות קשר בין המוח שלי לגופי ולהפך! זאת אומרת בעצם שבשניות אלה הלב שלי מפסיק לפעום! אני לא מאמין, הגוף שלי שוכב חסר חיים במנהרה מתחת למנהטן, ראשו עמוס ברכיבים אלקטרוניים חסרי ערך, ואילו אני כלוא עכשיו, ללא גוף, בצנצנת זכוכית במעבדה של יעלל"ה!!!
 
דבר אחד מתברר לי מהר מאוד: אותו שינוי של תחושת הנוכחות, תחושת ה"אני", מהגוף אל המוח, שקודם לכן היה בשבילי בלתי אפשרי, עכשיו נראה מובן מאליו: ברור שלא אני שוכב חסר חיים במנהרה! ברור שאני לא גוף מת, אלא מוח חי מאוד, אני הרי צף בתוך ג'ל חמים במעבדה! אין לי אמנם תחושות (הרי אין לי כלל גוף), אבל אני כאן, חושב מחשבות ומרגיש רגשות! אני המוח (או במוח), הרי זה ברור!
 
מסתבר אם כן, שאחרי ששודר אות הרדיו האחרון בין המעבדה של יעלל"ה לגוף שלי במנהרה והגוף צנח ומת, אני שיניתי מקום במהירות האור, וקפצתי מהגוף שלי אל המוח שלי… ה"אני" שלי, כלומר המוקד של הזהות וההוויה שלי, שוגר משם לכאן, ולכן אני עכשיו כאן.
 
זה מוזר, לא? מה בדיוק שינה מקום בשנייה שהגוף שלי מת? הנשמה שלי? אולי מה שקפץ היתה רק נקודת המבט שלי? אם אני מאמין שה"אני" הוא דבר שקיים קיום אמיתי (כמו נשמה), הרי יש שתי אפשרויות בשבילי לפרש את מה שקרה: או שה"אני" שלי, שהיה קשור לגוף (על פי הרגשתי) שוגר אל המוח וכעת הוא (כלומר אני) כאן בתוך האקווריום; או שתמיד ה"אני" שלי היה במוח, וכאשר הרגשתי את עצמי כאילו אני בגוף שלי מתבונן על המוח שלי זאת היתה טעות, כמו שעושה אדם שמפחד ואפילו מתכווץ בסרט כאשר המכונית של הגיבורים הולכת להתרסק: הוא פשוט מזדהה איתם ולכן שוכח שהוא לא נמצא כלל ברכב שלהם, ושאין לו מה לפחד! ככה גם אצלי: הזדהיתי עם הגוף שלי בטעות. עכשיו שהוא מת חזרתי אל עצמי ואני יודע מי אני ואיפה אני: אני מוח (או נשמה בתוך מוח), צף בתוך אקווריום, במעבדה.

הכל בהזדהות 

סוגיה מעניינת לניתוח אינטלקטואלי מצאתי לעצמי, ועכשיו לפחות יש לי הרבה זמן לחשוב על זה. אבל בעוד אני מנסה להבין מי ואיפה אני, אני מרגיש ששינה נופלת עלי, וכשאני מתעורר אני פתאום יכול לראות ולשמוע. וגם לזוז. מסתבר שצוות הרופאים המצוין במעבדות יעלל"א הרדים אותי למשך כמה חודשים (הם חששו שללא גוף אני עלול להשתגע עם הזמן). בינתיים הם חיברו אותי (כלומר את המוח שלי) לרובוט אנדרואידי שהם הכינו בדיוק למקרה כזה. מבט בראי מגלה לי שיש לי כעת גוף מתכת מכוער, דמוי אדם, שבמקום עיניים יש לו מצלמות, במקום אוזניים מקרופונים, ובמקום עור חיישני מגע. כל זה לא ממש משמח אותי, אבל זה יותר טוב מלהיות תקוע באקווריום.
 
הבעיה היא שהמוח שלי עדיין תקוע באקווריום. מסבירים לי שאי אפשר היה לתת לו תנאים נאותים לחיים בתוך גולגולת הברזל שלי, ולכן פשוט השתמשו באותו סידור אל-חוטי שעבד קודם כדי לשדר מהמוח אל הגוף שלי (שעכשיו הוא גוף מתכת) את כל הפקודות ולשדר אליו את כל התחושות.
 
והנה אני שוב מתבונן על המוח שלי מבחוץ. אבל רגע: אולי אני עדיין המוח, שהפעם נצפה על ידי זוג מצלמות שמשמשות לי כעיניים? זה מאוד מבלבל. אם אני חושב על זה, ברור לי שאני המוח ולא הרובוט. אבל אם אני לא חושב על זה…. אני מיד "שם את עצמי" בתוך הרובוט – למעשה רק כך אני יכול לתפקד כמו שצריך. כאשר אני ניגש ומרים את האקווריום עם המוח שלי, "מרגיש לי" כאילו אני מרים את המוח, ולא כאילו איזה רובוט מרים אותי. אז מי א-נ-י?
 
מסתבר שאיך שהוא ה"אני" תמיד נמצא במקום שאני מזדהה איתו, ואני נוטה להזדהות עם המקום שבו אני פעיל. אם אני רק חושב, אז הגיוני לי, ואני מרגיש, שאני המוח. אבל אם אני רואה ושומע וחש, אז אני נוטה למקם את עצמי במוקד הראייה והשמיעה והתחושה. בעצם יוצא שמיקום האני שלי נקבע על פי הפעילות שמתבצעת. אולי לכן כאשר כילד שיחקתי במשחקי מחשב בעצם מיקמתי את עצמי, והזדהיתי לגמרי, עם הדמות שזזה על מסך המחשב. שם פעלתי, ולכן שם הייתי.
 

אין אני?

ה"אני", אם כן, מתקיים היכן שמתקיימת פעילות, והוא מתקיים כהשלכה מסויימת של המערך הפסיכולוגי, כהזדהות עם דבר-מה: גוף, עיניים, דמות בסרט או דמות על מסך המחשב. השאלה שנותרה היא רק האם לבד מזה ה"אני" קיים גם קיום אחר, אמיתי יותר.
 
אם אני מאמין שיש "אני" אמיתי (למשל, שיש נשמה) כמובן אחשוב שכן. אחשוב שלמרות שהנשמה שלי מזדהה עם פעילות כזו או אחרת ו"משליכה" את עצמה לפה ולשם, היא תמיד קיימת קיום שהוא מעבר לכל זה. אם אני מאמין בזה יהיה עלי להסביר למה ה"אני" או הנשמה טועים כך וממהרים להזדהות עם דברים שאינם הם. למה לא ברור לנשמה שהיא נשמה – הרי אם זה היה לה ברור, היא לא היתה מפחדת ממות הגוף, למשל.
 
אם אני לא מאמין שיש "אני" אמיתי או נשמה, אחשוב שבעצם ה"אני" אינו יותר מהשלכה תמידית, אינו יותר מהזדהות עם משהו או מישהו. אז אחשוב שה"אני" אינו יותר מאשר נקודת השקפה שנלקחת (על ידי המוח) ברצינות גדולה יותר מכפי שראוי, שהרי למעשה היא יכולה להשתנות בין רגע, שלמעשה ה"אני" משתנה כל הזמן. אז אהיה חייב להסביר לעצמי למה המוח לוקח את אותה הזדהות כל כך ברצינות, למה הוא מאמין שה"אני" הוא דבר מוצק הרבה יותר מאשר סתם הזדהות עם איזה מוקד של פעילות. אהיה גם חייב לבדוק מה קיים חוץ מההזדהות הבלתי נלאית הזאת.
 
מה שברור הוא שאנחנו נוטים להזדהות עם הפעילות שאנחנו מבצעים. גם ברמה המיידית, כאשר אנחנו "מרגישים את עצמנו" במקום שבו אנחנו פועלים; וגם ברמה הלא מיידית, כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו פעמים רבות על פי המקצוע שלנו. האם זה כל מה שאנחנו? האם אנחנו באמת רק מורים או עורכי-דין או כבאים? האם פרופ' הארמתות המטורף הוא רק טרוריסט? האם אתם עכשיו רק קוראים מילים אלו או האם אתם קיימים גם כמשהו אחר, גדול יותר מהפעולה הזו לבדה, ואמיתי יותר?
 
 
הניסוי המחשבתי מבוסס על מאמר של דניאל דנט  "Where Am I?" מתוך הספר המצוין והמומלץ "The Mind's I".

 

ניסוי מחשבתי נוסף שכתבתי על תפיסת האני פורסם כאן.