יומני המקובל (ר' חיים ויטאל)

מבנה הספירות בתוך החלל הפנוי לכאורה מנוכחות אלוהית - מיסודות הקבלה הלוריאנית

בני ציפר כתב לא מזמן על הקסם שביומנו האישי של ר' חיים ויטאל, ואני מיהרתי לשים ידי על הספר, "ספר החזיונות", שיצא לפני כשנה במהדורה יפיפיה על ידי מכון בן צבי (ההדיר והוסיף מבוא – שלמדתי ממנו רבות – והערות משה פיירשטיין). מתוך היומן קל לראות כי הרב חיים ויטאל (1542-1620) היה טוען נוסף למשיחיות, כמו רבים לפניו ואחריו, וכמוהם בדיוק גם הוא לא הגשים את החלום שלחשה לו גאוותו. וזה אכן, כך נראה לי, הסיפור כולו, כפי שמיד יתברר.

קשה להפריז בחשיבותו של ר' חיים ויטאל (להלן: רח"ו) בתהליך התפתחות הקבלה. לא רק שהיה תלמידו הישיר של האר"י הקדוש מצפת, הוא גם כתב את תורתו (האר"י מיעט לכתוב), והגירסה שלו לקבלה של האר"י היא למעשה הגירסה שהתקבלה בקרב רוב רובם של המקובלים עד ימינו.

קשה גם להפריז בחשיבותו של הרעיון המשיחי, ללא ספק אחד התרומות הגדולות של הדת היהודית לעולם, שכן בעוד תרבויות אחרות תפסו את הזמן כמחזוריות מעגלית שמובילה שוב ושוב אל אותו המקום, או תהליך עקבי של הידרדרות והתרחקות מתור-זהב ארכאי, ראתה היהדות בהיסטוריה אפשרות להתגלות אלוהית וזירה לשכלול ולהתעלות של המציאות, עד לגאולה השלמה.

הגאולה ביהדות בעיקרה אינה פרטית אלא כללית, של האומה והאנושות כולה, והשיחרור שמדובר בו אינו הפרידה מהגוף והעלייה של הנשמה לגן עדן (כמו בנצרות, ברובה), או הבקעה של ההכרה האינדבידואלית מתוך האשליות שנתפסה בהן (רוחניות הינדית ובודהיסטית), אלא התנערות מעול "שעבוד מלכויות" וכינון מחודש של מלכות בית דוד הקונקרטית, כאן, על האדמה המקודשת של ארץ ישראל הממשית.

קל לראות איך הרעיון הזה חדר, כמו וירוס מנטלי, אל ההכרה הקולקטיבית של המערב, וכיצד תנועות משיחיות רבות, ממסעות-הצלב ועד המרקסיזם, ינקו ממנו את ניצוץ החיים שלהן. דוגמאות אלה מועילות גם לצורך הבנת הדיאלקטיקה הממזרית החפונה בלבו של הרעיון המשיחי: תנועה שאמורה תמיד לשחרר את האדם ולשפר את העולם, מביאה על פי רוב לשעבודו המוגבר והאלים, ולניוון, אם לא לחורבן כללי.

משיחים היו תמיד. כלומר משיחי שקר, שכן עד לימינו אף לא משיח אחד הצליח לממש את מה שהבטיח. המפורסמים מבין אלו שהצמיחה היהדות הם כמובן ישוע מנצרת, בר-כוכבא ושבתאי צבי, אבל גם בימינו לא חסרים טוענים לכתר, מהיהודי המסורתי ועד לניו-אייג'י המגוחך. המשותף לכל אלו היא האמונה הבלתי מתפשרת שהאמת, וכל האמת, נמצאת אצלם בכיס, וזאת למרות כל העדויות המוחשיות המצביעות כנגדם, ולמרות שהם ודאי מודעים ויודעים על מקרים רבים בהם אחרים חשבו בדיוק כמוהם והוכחו מאוחר יותר כשוטים, תמימים או אפילו, חלילה, שרלטנים.

"ספר החזיונות", כאמור, הוא יומן אישי של טוען נוסף לכתר, ואם שאיפתו של רח"ו אינה, כאמור, מקורית, הרי שכתיבתו אותה ביומן דווקא כן. יהודים מעטים מאוד כתבו יומן אישי, ועוד פחות יומן המתעד את חוויותיהם הרוחניות והמיסטיות – איכשהו זה לא ז'אנר שיהודים התחברו אליו (בעבר). רח"ו הוא ללא ספק הראשון שניהל יומן שכזה, ומיומנו אפשר לקבל איזו תחושה של האדם שמאחורי הרעיונות. ואפשר גם למצוא שם בבירור את שאיפותיו המשיחיות, שאיפות שבמרכזן עומד הוא עצמו.

כדאי להבין את הרקע להתעוררות המשיחית שלו: ר' חיים ויטאל אמנם נולד חמישים שנה אחריו, אבל גירוש ספרד (1492) היה ברקע לפעילותו ולשאיפותיו. עומק הטראומה שהגירוש הותיר בקרב היהודים היה אדיר, ודווקא מהמצוקה הגדולה הזאת עלו ופרחו תקוות משיחיות גדולות לא פחות (כן כן: כשטוב מאוד זה סימן לבואו הקרוב של המשיח, וכשרע מאוד זה סימן לבואו הקרוב של המשיח – הגיון תיאולוגי דווקא יש בזה: הרי מצב קיצוני הוא תמיד נקודה של מפנה, או שבירה).

ראשית המאה השש-עשרה היתה מלאה במשיחים, ואפשר לציין לדוגמא את שלמה מולכו שניסה להגיע אל האפיפיור כדי לגייר אותו ולבסוף עלה על המוקד (ב- 1532). באותה תקופה גם גדלה מאוד בקרב היהודים תפוצתם של גילויים מפי כל מני שליחים שמימיים ומלאכים ("תקשורים", כפי שהיינו קוראים להם כיום), יותר מאשר בכל תקופה לפני כן, ועל כל אחד להחליט האם לפרש עובדה זו כראייה לכך שכאשר רע לנו אנחנו מוצאים את אלוהים יותר כי אנחנו מחפשים אותו יותר, או מוצאים אותו יותר משום שאנחנו מדמיינים אותו יותר.

האר"י הגיע לצפת ממצריים בשנת ש"ל (1570), בהיותו בן 36. כעבור שנתיים הוא נפטר (כתוצאה ממגפה), אבל בזמן הקצר הזה הוא פיתח תורה קבלית שגדלה להיות לזרם המרכזי של הקבלה כולה, ולמעשה הנהיג מהפכה בתפיסה הקבלית: הוא הסביר במונחים מטאפיזיים-מיתיים איך האל המושלם ברא את העולם הפגום, וכמובן נתן מרשם לתיקונו של העולם ולהבאתו לשלמות נצחית. (כתבתי על זה כאן).

כתב ידו של ר' חיים ויטאל (מתוך "שער רוח הקודש")

רח"ו נולד בצפת, ולמד בישיבות השונות של העיר. בשנות העשרים של חיייו עסק באזוטריקה ואף הקדיש שנתיים ללימוד אלכימיה (הוא מאוד התחרט על זה מאוחר יותר). אחר כך למד אצל אחד מגדולי המקובלים, רבי משה קורדוברו, שהיה החשוב שבמקובלי צפת עד שהגיע האר"י. משמת קורדוברו והגיע האר"י, נעשה רח"ו תלמידו המרכזי.

אבל כאמור, לא עברו שנתיים וגם האר"י נפטר. אחרי מותו של המורה הגדול החתים רח"ו את שאר תלמידיו על מסמך בו הם מכירים ברח"ו כפרשן המוסמך של תורת האר"י וכמעט כולם גם העבירו אליו את כל החומר הכתוב שנשאר להם מהשיעורים שהעביר האר"י. רח"ו, שכתב ספרים רבים על הקבלה הלוריאנית, הפך לאחת הדמויות המרכזיות בשדה הקבלי.

אבל הוא הרגיש עצמו כדמות גדולה אפילו יותר. שנת של"ה היתה, על פי תחזיות שונות, אמורה להיות שנת הגאולה, ולקראתה קיבץ סביבו רח"ו שנים-עשר מתלמידיו, כנראה כהכנה לכך שהוא יתגלה כמשיח והם יהיו שליחיו (לאו דווקא סממן נוצרי – הרי גם ישוע עשה זאת לזכר 12 שבטי ישראל). כאשר זה לא קרה התפרקה הקבוצה ורח"ו מצא עצמו לבד. הוא נדד לירושלים ואחר כך לדמשק – בשתי הערים ניסה ללמד תורה ולהחזיר את ההמונים בתשובה – בשתי המשימות לא צלח.

מהיומן של רח"ו עולה דמות של אדם חכם, בעל דמיון מפותח, שבצעירותו הרבה להשתובב: הוא כותב שהחטאים שמורו הגדול ייעץ לו להיגמל מהם הם שפיכת זרע לבטלה, גאווה וליצנות. מזה האחרון הצליח רח"ו ללא ספק להיגמל: שנותיו אחרי מות האר"י היו אפופות בדיכאון הולך ומעמיק. רח"ו, שהפך למורה לקבלה בזכות עצמו וכאמור נדד ללמד תורה בירושלים ובדמשק, הרגיש שהאנשים סביבו לא מכירים בערכו ולא נותנים לו מספיק כבוד. דבר זה תיסכל אותו מאוד.

למעשה, כאמור, הרגיש רבי חיים ויטאל שהוא מועמד טוב מאוד להיות המשיח בכבודו ובעצמו: על פי היומן שלו רוח קדושה הודיעה לחבריו שתיקון העולם תלוי רק בו, ושעליו להשיב את כל היהודים בתשובה (הוא אכן ניסה לעשות זאת, ללא הצלחה רבה). רח"ו גם מפרט ביומנו דברים שאמר לו האר"י, על פיהם "הייתי יכול להשיג יותר מן המלאכים מצד גודל ערך נשמתי ושביאת נשמתי לעולם היתה לצורך גדול בעולם ושלא היה בידו ורשותו לבאר יותר מזה […] ושאם היה מגלה לי העניין שהייתי כמעט פורח באויר מרוב שמחה על העניין". למרות ההבטחות הרבות, רח"ו לא מימש את הגורל שהרגיש שהוא ראוי לו, ואפשר ממש לסרטט תהליך בו ככל שעוברות השנים הוא שוקע בדיכאון הולך וגובר.

בהנחה שהדברים שרח"ו כותב ביומנו הם אמת, איך ייתכן שהבטחותיו של האר"י הקדוש לא התגשמו? האם יכול להיות שהאר"י טעה כשראה ברח"ו את מי שיחזיר את העם בתשובה? ואולי המשיחיות של רח"ו היתה פוטנציאלית בלבד, והיתה מתממשת לו הדור שלו היה ראוי לה, דבר שכנראה לא קרה? רח"ו עצמו מנסה לענות על שאלות אלו ביומנו: בגיל 69, כאשר הוא מדבר עם קבוצת שדים, הוא מקבל מסר מהאר"י שאכן "באת לעולם כדי להשיב את העם בתשובה". הוא שואל אז דרכם את מורו האם "נתבטלו כל הדברים שהבטיחני בחייו" והאר"י משיב ש"עדיין כל הדברים ההם עומדים כבהתחלה, אבל התרשלותי [כלומר התרשלותו של רח"ו] מונעת קיומם".

אבל מה היתה יכולה להיות התרשלותו של רבי חיים ויטאל? מה היה הפגם שמנע ממנו לממש את שליחותו האדירה? מכיוון שהיה זקן ומדוכדך, כנראה שהחטא היחיד שנותר לו לתיקון, מהשלושה שהאר"י הורה לו לתקנם, היה חטא הגאווה. אבל איך זה שלא הצליח, לכאורה, לתקן את גאוותו כל השנים האלה? הייתכן שבאופן אירוני דווקא ההבטחות הגדולות שקיבל מהאר"י על גובהה של נשמתו הגבירו אצלו את העוון הזה? האם יכול להיות שהוא לא יכול היה לממש את שליחותו המשיחית מכיוון שהיה גאה מדי, ושהיה גאה מדי מכיוון שניסה כל חייו לממש את שליחותו המשיחית?

בונוס לקוראים – הוראות מפי האר"י מתי יש להשתטח על קברי צדיקים:

רח"ו כותב שהאר"י "גם צוה אותי […] שאם אלך להשתטח על קברי צדיקים יהיה בערב ראש חודש או בט"ו לחודש [כלומר בירח מלא], כי אז יש יותר הכנה מכל שאר הימים, ושלא אלך לא בשבת ולא בי"ט [ביום טוב, כלומר חג] ולא בר"ח [ראש חודש], כי אז נפשותיהם עולות למעלה ואינן מושגות על הקבר."

[עודכן 15.1.07: המאמר עלה גם באנרג'י]

35 תגובות

  1. היתה תקופה שקראתי אותו הרבה, ובאמת התרשמתי שהוא קצת באגו טריפ, וזה בעוכרי הכתיבה שלו. הוא אדם מרתק שנע בין המציאות לבין דמיון, בין מיתוסים לבין ממשות אישית.
    אך הפיטפול של הקבלה בכלל, ושלו גם כן, זה ההתעסקות ב"אני" כל הזמן, ובמדידת מי יותר "גבוה" וכולי. זה כניראה במקום סקס או משהו כזה.
    יש בו כנות אישית מדהימה וגם מעברים חדים מאופוריה להלקאה עצמית
    לא ניראה מאוזן, וגם חסר בתחום הלמדנות, כלומר הוא לא הגיע לאיזון למשל כמו קארו, ששלט בחומר המשפטי באותה מידה ששוחח עם חוצנים על נשמות וגילגולים.
    ניראה לי שהאיזון הזה הוא חיוני כדי להשפיע על קהלים גדולים. בכל מקרה כל קהילה זקוקה להסדרה בפועל של יחסיה, כלומר, למשפט ופוליטיקה ובזה נמדדת ה"רמה" של הדור.
    הדמויות המקראיות נותנות מודל, כמו משה, אברהם, דוד, כלומר אנשים שעלו בסולם יעקב מן האדמה לשמיים וירדו, עסקו בארצי ובנסתר.
    חוסר האיזון הזה ניכר גם כיום בחברה. כלומר, הצד המעשי נמוך מאד, נשלט בידי עבריינים, חמדנים, ערמומיים, ואילו הצד הרוחני "עלה והתנתק" לכיוון של עידן חדש, כלומר, כמו הקבלה, עיסוק מעט אונניסטי ומנותק במדרגות "האני" ובתיקון אישי. הרעיון היהודי הוא להוריד את האור לחושך ולחומר, וזה כניראה לא פשוט בכלל. הפיצול התגבר מאד בחורבן בית שני, וההיווצרות של ישוע, והנצרות, הם הרחבת הפער בין ה"תיקון הפרטי והפנימי" ובין ההתנהלות הפוליטית של הקהילה.
    הגאווה היא חוסר הרצון להתעסק בלכלוך, כלומר לרדת למציאות ולתת סתירה למי שצריך, איזה פוליטיקאי או עולם תחתון או עבריין. כניראה קל יותר לשבת במערה ולהזות. ומצד שני, המקלקלים בתחום הפוליטי, פרקו עול לחלוטין, שגם זה סוג של גאווה.
    היום אני לא מסוגלת לקרוא אותו, זה ניראה לי כמו השתגעות מסוגננת.

    אהבתי

    1. כמה שטויות את כותבת מהרח"ו היה חזק בפשט בד בבד עם החלק הנסתר הוא בעצמו כותב בהקדמה לעץ חיים שאחד התנאים להיכנס ללימוד הקבלה הוא להיות מלא בבשר ויין דהיינו ש"ס ופוסקים וכל החלק הנגלה של התורה וגם כותב המאמר מתאר את מהרח"ו כאילו הוא עוד איזה אדם מהשורה שחיפש הרפתקאות בקיצור אתה צריכים עוד הרבה לחפור כדי להבין את הדברים רואים שלא שימשתם גדולי דור וכל הכתב שלכם נובע מדמיון פורח ומסקנות עקומות ושטחיות שלא שייכות אצל למדנים אמיתיים והעיסוק שלכם מתמקד בטפל במקום לעסוק בעיקר.

      אהבתי

      1. כותב המאמר, תומר פרסיקו, איננו בודה את הדברים מראשו, אלא מתאר את מה שכתוב בספר החזיונות הנקרא גם 'שבחי האר"י' או 'שבחי מהרח"ו'. ספר זה כולל גם הרבה ממה שמקובל כיום כעובדה היסטורית על הרב חיים נג'ארה כותב הפיוט "יה רבון עולם".

        הבעיה היא שספר זה נתפס כנאמן ומקורי בעיני חוקרים רבים על אף ביקורת המורה בבירור על היותו זיוף מאוחר. יש לציין שהספר פורסם בידי רבנים וטובים – שראו בו ספר קדוש לעילא (חוץ מצינזורים פה ושם כדי לקצץ ממנו את מה שלא נראה להם). את חטאי אבותיי אני מזכיר היום, כבן אחר בן לאחד הרבנים המדפיסים (רבי שלמה לוצקיר).

        אנא קרא מה שכתבתי כאן בהערות לפני שלש שנים.

        מצד שני, תפיסת עולמך שספרי הדת נכתבו בידי מלאכים שאין להתווכח איתם, אינה נכונה בעליל. קרא את ההקדמה של המהרח"ו לעץ חיים, ותראה שהוא עצמו קורא לך לדון בדבריו ולהתווכח עליהם אם תמצא בהם דבר שאינו עולה על ההגיון. (וספר החזיונות מלא בדברים מסוג זה)

        ומי לנו גדול מהרמב"ם שכתב בהקדמה לפירוש המשניות במפורש (המקור בערבית, התרגום של רבי יהודה אלחריזי ולאחר הסכמת הרמב"ם):
        "אבל כשירגיל נפשו בלמוד ספרי המדות וחכמות מה שהוא ראוי בתבנית הכדוריות וזולתם מן הערכים הנערכים זה לזה, ויעתק משם אחר כן אל הספר המסודר בענין זה והדומה אליו רוצה לומרספר תכונת הגלגלים הידוע ספר אלמגסט"י. אז יתברר אצלו זאת הטענה ותשוב לו הטענה אמת… (שהארץ והשמש שניהם כדורים, ושהיקף כדור הארץ 24,000 מיל ועוד פרטים בעניין זה. ספר אלמגסטי הוא ספר ללימוד מתמטיקה וטריגונומטריה ובו יש את החישובים שעל פיהם היוונים הגיעו למסקנות אלו לגבי העולם)…

        ועוד אומר בהקדמה לפרקי אבות (עם אותו התרגום): וגם הבאתי מדברי הפילוסופים הקדמונים והחדשים… ושמע האמת ממי שאמרו… ואף על פי שלא כתבתי: "אמר פלוני,…"… ואפשר שהיה מביא זכרון שם האיש ההוא, לחשוב מי שאין לו חיך שהדבר ההוא נפסד שיש בו רוע – (אבל האמת היא) שלא יבינהו. (כלומר: לא כתבתי שאלו דברי אפלטון או סוקרטס היווניים, כי אנשים טפשים שלא מבינים היו פוסלים את הרעיון מראש כי הוא נאמר על ידי אדם כזה או אחר, וללא קשר אם הרעיון באמת רע או באמת טוב).

        אהבתי

      2. משתמש אנונימי! אתה צודק ב100 % כאחד שמכיר את העניינים מקרוב באמת, אני אומר לך: זה איש קדוש! תראה, גם מרן רבי יוסף קארו שנסמך בצפת על ידי הסמוך הראשון בזמן הגלות – ר' יעקב בירב, סמך את תלמידו – ר' משה קורדובירו, והורה לו שיסמוך את הרח"ו. אין טעם להאריך,כי מי שמכיר את זה מבפנים – יודע, ומי שלא – זה לא יעזור לו !

        אהבתי

    2. איריס. אנא קראי את שתי התגובות שלי על מאמרו של תומר.
      גם ספר החזיונות – כביכול של ויטאל, וגם הספר מגיד מישרים – כביכול של רבי יוסף קארו, חשודים כבדים בזיוף.
      אמנם פרופ' ורבלובסקי קבע שאין הוכחות חד משמעיות לזיוף, (אף שרבים וטובים לא הסכימו עמו, אבל גם אם נניח שדעתו היא היחידה, האחרונה והבדוקה ביותר) אבל מעולם לא נפתרו ספקות כבדים גם לגבי ספר זה.
      לעומת זאת, ספר החזיונות מלא בסימנים וסממנים לזיוף, ופלא שחוקרים רציניים מסתמכים עליו כמעט בלעדית על מנת לצייר לעצמם תיאור היסטורי כביכול של הקהילה והאמונות הרווחות בצפת של שנת ה'ש"ל.

      אהבתי

        1. אכן אין כל חשד ממשי. חוץ מזה ש"כתב היד הנאמן" הופיע בתקפ"א ורח"ו נפטר בשנת שפ"א. כלומר 200 שנה אחרי מותו. ושמדובר בשני ספרים שונים שצורפו יחד.

          אכן אין כל חשד ממשי. חוץ מדברי המו"ל (זקינו של סב סבי)
          גם השליח המביא העיד "בְפָנַי – הכל נעשה" / בפני נכתב, בפני נחתם איש מפי איש, עד בעל המעשה…

          אכן אין כל חשד ממשי. אלא שגם אחרי הסכמתו של אשכולי, פיירשטיין למשל לא הוציא את כל החלק החמישי כי חושד שאינו מתחת ידי הרח"ו. והלא שני כתבי היד נמצאו, לא? או לפחות צילומיהם נמצאים ביד בן צבי.

          אכן אין כל חשד שקורא בכל מקום 'אבא מארי ורבי ז"ל' ופתאום כאן משמש הביטוי אבא מארי. בלי רבי ובלי ז"ל, אף שבמפורש מדבר על כתיבת הדברים אחר מות אביו.

          אכן אין כל חשד שמשתמש בתאריכים ליצירה, בלי לפרש כל פסוק עליהם, בעוד שבכל כתביו האחרים, תמיד משחיל פסוק כלשהו לציון השנה.

          אכן אין כל חשד בהעדר קולופון – הקדמה, ובהעדר סיום בחתימת שמו בראשת"ב כמקובל.

          אכן אין כל חשד שהסיפור הראשון הוא על נבואת אחד "רבי חיים אשכנזי" (אביו של נתן העזתי) בדבר לידתו של רח"ו.

          אכן אין כל חשד שבשאר ספריו קורא למורו: מורי הר"ם אלשיך ז"ל, ואילו כאן נקרא למורי הר"מ אלשיך, שוב בלי ז"ל ובאות מ"ם רגילה.

          אין כל חשד לכך שבכל ספריו אין אזכור לרבי יוסף קארו שנקרא בפי אנשי דורו מהר"ר יוסף קארו כלומר מרן הרב רבי יוסף קארו, ואילו בספרנו מכנהו מהר"י קאר"ו יצ"ו – עם ראשי תיבות בשם משפחתו ובברכת ישמרו צורו ויחיהו – ברכה לאדם חי, ומדבר על המגיד של הרב קארו, בעוד הידיעות על המגיד נפוצו רק בשנת ת"ט, כשבעים שנה אחר מותו של ר"י קארו.

          אין כל חשד שבזכרונות מתש"ז כותב על חלום בו היה 'מורו' מהר"י קאר"ו ש"צ (כלומר שליח ציבור, אבל אל לנו לחשוד בכמה וכמה ביטויים ופתיחות לקטעים המורים על ניסיונות לרמוז על שבתאי צבי) ואינו מזכיר בשום מקום ז"ל, אף ש'מורו' זה נפטר שנתיים קודם לזכרון זה, ואף שרק שני זכרונות קודם הזכיר את תוארי הברכה על חיותו של 'רבו'.

          אין כל חשד לכך שבספר זה קורא לאר"י רבי בלי שום תארים נלווים, בעוד בכל כתביו קורא לו בשמו המלא עם קידומת מהר"ר יצחק לוריא אשכנזי, ומקפיד להוסיף זלה"ה (זכרו לחיי העולם הבא), או, אחרי שכבר הציגו קורא לו 'מורי ז"ל'.

          שהביטוי "והיה כתוב בו" החוזר שוב ושוב, אינו אפייני לרח"ו, המשתמש ב'כתוב' בד"כ במובן ציטוט מספרי הקודש, או כותב: נמצא כתוב, הצריכו לכתוב. ובכל כתביו לא נמצא "היה כתוב" אלא בהקדמות שכתבו לספריו אחרים.

          שהביטויים המרובים "ליל שבת קודש", ו"מוצאי שבת קודש" וכן סיפורי החלום המרובים בלשון הווה ("והנה…") המופיעים בספר, שונים מביטויי החלום שלו, ותיאורי השבת בכתביו: "ביום שבת איכה, חלמתי שהיה אומר לי…" בלשון עבר מתמשך.

          אין כל חשד על סיפורה של חנה אשתו שראתה את "נפשות בניך שמתו בקטנותם". כשאנו יודעים מתוך שער הגלגולים שהיו לו רק בנות!!!

          להמשיך?

          אהבתי

          1. אתה יכול להמשיך. אני טוען על פי דעת המחקר הנוכחי: אין כל חשד ממשי שמגיד מישרים אינו של קארו. ממש בימים אלה יוצא ספרה של מור אלטשולר בעניין, ותוכל בעצמך לקרוא. ייתכן מאו שהסיפורים האלה הם המצאות אפולוגטיות.

            אהבתי

            1. ד"ר מור אלטשולר שמדבריה מאוד נהניתי, קבעה שספרו של זקני רבי שלמה לוצקיר (פלאם) נכתב על ידי תלמידו של המגיד מזלוטשוב, כאשר היא מצטטת מתוך ההקדמה של "דברת שלמה". אלא שספר זה יצא רק לאחר מותו בידי בנו, זקני רבי אברהם סגינהור (פלאם) מאולסק (נתעוור כתוצאה מסכרת בגיל מבוגר), ושם בהקדמה רשומה גם בקשת אביו לצרף את ההקדמה מן הספר 'ליקוטי אמרים – מגיד דבריו ליעקב' לכשיוציא את הספר דברת שלמה. כלומר זוהי ההקדמה של הספר מגיד דבריו ליעקב, של מורו רבי דב בר ממזריטש, ו**לא** הקדמה על רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. גם שם ספרו דברת שלמה, נקרא על שם המגיד **דב**, וגם כמובן שם הספר מגיד **דב** ריו ליעקב. וכל הקורא במקורות שונים ומי שעיניו בראשו, וקורא את הדברים המפורשים הכתובים בהקדמה, מבין שזקני כיוון למגיד ממזריטש וכל תורתו על פיו.

              במילים אחרות, אלטשולר טעתה טעות גדולה וניכרת לעין, ומעולם לא חזרה בה. ועדיין אני מודה לה מעומק ליבי שהכירה לי את המחקר על בית הדפוס שלו ותולדותיו בשנות ההסתרה, ועל התכנית הסודית בהובלת ר' שלמה לוצקיר, להבאת הגאולה בשנת תקמ"א, שכללה את הוצאת הספרים, את נסיון הפיוס עם התניא, את הכתב המאוחד (כתב אדמו"ר הזקן) של האר"י עם אותיות מנהג אשכנז (ובית יוסף), את תחיית השפה העברית, ואת עליית החסידים. הם באו לארץ לראות את תחיית המתים בעיניהם ולדווח עליה, אך לא הבינו שהם עצמם היו תחיית המתים, כפשוטו.

              אהבתי

              1. אגב, בשיחה עם פרופ' רחל אליאור היא אמרה שאמור לצאת ספר שלה על רבי שלמה ודבריו.
                וגם על דבריה אני כבר שומע בראשי מראש את ביקורתו הקשה של ידיד אבי פרופ' מאיר בר אילן, שאת לקחו אני שומע בבית הכנסת ברחובות אחת לזמן. ודבריו הנכוחים של פרופ' ישראל קנוהל ב'פתח דבר' לספרו "השם" יכולים להאיר לנו בזה הדרך: עיון זה חשף לפני כמה עולמות וסודות גנוזים, ואף גרם לי לחזור בי מכמה מן ההצעות שהעלתי בספרי הקודם…

                לעתים האקדמיה מביאה מדע ושיטה המסתברים, אך קורה גם לא אחת שיש להם שיטה הנסמכת על כרעי תרנגולת שגדלה בכלוב סוללה תעשייתי, ולשם התיקון עליהם לעמוד על דלעת, כמאמר חכמינו ז"ל: ותנא היכא קאי דקאמר מאימתי? תנה אקרא קאי.

                לכן כדאי תמיד לבדוק במקור. ולגבי המגיד מישרים, מעולם לא נכנסתי לעניין למעט מספר תמיהות לגבי העניין עצמו, ולגבי אימוצו העדכני.

                הערכתי לרב מרגליות עולה עוד ועוד בכל סוגיה שבה אני נתקל בדבריו, האחרונה שבהם לגבי הספר חמדת ימים ודעתו שמקורותיו של הספר אינם שבתאיים, אף שהספר עצמו על צורתו בודאי שכן הינו. והנה רק כיום מתבררים היקף הליקוט ממקורות קדם שבתאיים לתפילות לפיוטים ולכמעט כל השאר (כולל סדר ט"ו בשבט), והשם "נתן עזתי" מקבל אף הוא פירוש חדש ומובן (בהיותו גימטריית שמו של המחבר רבי ישראל יעקב אלגאזי). "מורי" בספר זה, הוא שם כללי לקטע מלל המועתק מכל מקור שהוא.

                בליל שבועות למדתי את "פירוש ספר היצירה המיוחס לאבן עזרא" – ספר שכולו מלמדנו את אופן כתיבתו של הרב אבולעפיה, ואין פלא שהיו שרצו לתקוף את דרכו. אך אם נזכור שהוא חי 300 שנה(!) קודם לרח"ו, הרי שהאובססיה של הספר השני מתוך ספר החזיונות יכולה אולי להוביל אותנו, לדעתי, לכותב האמיתי.

                אהבתי

                1. סחתיין על היקף הידע משה. מכיוון שאלטשולר חקרה את העניין נחכה לספרה ונראה מה היא כותבת על אמינותו של מגיד מישרים. ורבלובסקי, בכ"א, לא ערער על היותו של קארו.

                  אהבתי

  2. שהרעיון המשיחי הוא תרומה של הדת היהודית ותנועות כמו מסעי הצלב והמרכסיזם ינקו ממנו?

    אהבתי

  3. איריס, אני מסכים איתך. הירידה היא הכרח לא פחות מהעלייה. אשרי היודעים לא רק להכנס בשלום, אלא גם לצאת בשלום.

    חגית, זה עניין די ידוע ומקובל. לא המצאתי שום דבר. אם תבדקי מסורות דתיות עתיקות ומזרחיות תראי שהן רואות את הזמן כמחזורי (כלומר ללא מטרה מוגדרת) או מתדרדר (כלומר הולך מטוב לרע, מסדר לכאוס). היהדות היתה הראשונה שראתה את הזמן כחץ שטס מבריאת העולם עד לימות המשיח, כלומר כמתקדם לעבר סוף מוגדר וטוב. משם לקחו את הרעיון כל מי שהכריז שבעתיד (אחרי ש"נשחרר את ירושליים מהמוסלמים", אחרי "מהפכת הפרולטריון") תיכון ממלכת גן עדן עלי אדמות.

    אהבתי

  4. לא זוכרת איפה ומי, אבל קראתי תיזה ומחקר המוכיחים שרעיון המשיח אינו יהודי אלא שאול מדתות אזוריות אחרות. אגב תנועה קדימה לא סותרת את המעגליות, וגם לפי הקבלה, משיח משלים ספירה אחת, ואז עוברים הלאה לצורת התקיימות אחרת, וכך הלאה במחזורים שזזים מצד אחד קדימה ומצד אחד הם מעגליים.
    המשיח, כשליח האל עלי אדמות ניראה דוקא רעיון אלילי

    אהבתי

  5. לא שמעתי על מחקר כזה. אשמח מאוד לקבל הפנייה. אבל לדעתי זה לא נכון (אגב, מותר גם מדי פעם להודות שהיהדות בכל זאת הביאה משהו ייחודי לעולם).
    ובאשר למשיח קונקרטי (בניגוד לציפייה לא ממומשת) כעבודת אלילים, יהודים גדולים וטובים חשבו כך, מבן גוריון ועד ליבוביץ'. כי זה אכן קצת אלילי. אבל לפעמים קצת אלילות היא דווקא במקום, ברוך השם, בטח אם מזהים אותה ככזו…

    אהבתי

  6. אגב, תודה על ההערה בקשר ליציאה בשלום מהירידות. אני בהחלט לא יצאתי מהירידה האחרונה ואולי זה השיעור

    המחקר שאני מתייחסת אליו קשור למגילות קומראן. ככלל , היו אלה הרומאים שחיפשו את "המלך" שעומד להיוולד ביהודה ולהיות המשיח, והשאר כבר היסטוריה. נידמה לי שהמקור הוא הדת הזורואסטרית מפרס שממנה יצאה האסכטולוגיה של היהדות הנצרות והאיסלאם
    בהינדו יש הרעיון של בוא האווטר-קאלי כאשר העולם ירד לשפל שאין כמותו, כלומר התגשמות אלוהים בשליח לגאולה ברגע של החורבן (יום הדין) וכולי.
    זה לא תחרות "מי יותר קדום או טוכ" בעיני, וכמובן ליהדות יש זכויות רבות, אבל הכל בהקשר.
    אני דוקא רואה את החידוש הגדול של היהדות באופן שבו היא מתמקדת בעולם הבלתי גאול

    אהבתי

  7. הרומאים חיפשו את המשיח העומד להיוולד רק מפני שזו היתה נבואה שהם שמעו מהיהודים… בדת שלהם לא היה רעיו של משיח.
    ובדת הזורואסטרית ככל הידוע לי גם לא קיים משיח. אמנם יש שם מלחמה אסכטולוגית של כוחות האור נגד כוחות החושך, אבל זה נובע מהחלוקה הדואליסטית שלהם של המציאות, ולא מעקרון של שכלול תמידי ותיקון של העולם כמו ביהדות. במילים אחרות יש כאו הבדל עקרוני: האל היהודי זקוק למאמיניו שיתקנו אותו ואת עולמו, ודווקא משום כך, כלומר משום שיש בו עצמו רוע, הוא מושלם. האל הזורואסטרי מושלם, נקי מרע, וזקוק למאמיניו שישמידו את כוחות הרע החיצוניים לו כדי שיהיה שקט.

    אהבתי

  8. שלום רב

    אמנם הכתבה מעניינת מאוד אך לנסות לחקור ולהבין בטבע שלך דבר שאנשים השיגו בחוש נוסף, לא מאפשר לך להיות ברמה כזו שתוכל לחקור או להשיג את מה שעבר עליהם.

    צריך להבין, זה שמקובל כתב שהוא השיג יותר מהמלאכים אינו אומר שהוא קורא לעצמו משיח.
    אלא השגה…
    אנו תופסים ב 5 חושים, כך נולדנו, כך אנו תופסים את הטבע
    מה יש מעבר לגבולות שעימם נולדתי אינני יודע
    חכמת הקבלה זו שיטה שעל ידה ניתן להתעלות מעל חמשת החושים בכדי להעלות ולהשיג את העולם הרוחני
    זו איננה פילוסופיה!!!
    העולם הרוחני זה אותו מקום שממנו מגיעות הסיבות

    המשוג משיח אינו תלוי אך ורק בהשגה של המקובל אלא בהתאמה לתקופה ולדור
    מכיוון שהדור הזה הוא דור שההתפתחות הגיעה לרמה כזו שאנשים כבר שואלים שאלות קיומיות על החיים, דבר שלא היה קיים בעצמה שכזו בעבר
    לכן ……
    שניזכה
    י

    אהבתי

  9. אין צורך להתפלפות הזאת סביב הדת, יהדות, קבלה, תורה, משיח, וכו'…
    כל ספרי הקודש, כל המקובלים (מתקופות האלו) מדברים אך ורק למציאות רוחנית ולא גשמית (שאנו לא מרגישים אותה). אחרת כל הדת הופך להיות משהו ללא משמעות (NON SENSE), סיפורים, מוסר…דרך אגב זה (כלומר הסתכלות חיצונית/גשמית לדברי הקודש) גם הדבר שמביא לפירוד בעם ולמלחמות וריבים (ראה מה שקורה בעולם הדתי/חרדי). כל המושגים, כולל מושגים שנראים לנו גשמיים (גם כי כך חונכנו מגיל 0) בספרים כגון תורה, חמור, שור, משיח, בית המקדש, מה שלא יהיה מדובר על דברים מעולם הרוחני, מציאות מעבר לחושים של אדם רגיל. (אגב משיח זה כוח הפנימי שבאדם שמושך אותו לרוחניות, חיבור עם הבורא).
    כשמקובל כותב/מתכתב עם מקובל אחר, לאו דוודא מדברים על המציאות שלנו…כלומר אם האר"י נותן הנחיה מתי להשתטח על קברי צדיקים, הוא אינו מדבר על משהו גשמי היות ולכל המושגים, קבר, צדיק, שבת, ראש חודש, ירח וכו' יש משמעות אחרת עבור המקובלים (ע"פ חוכמת הקבלה). אלה מצבים פנימיים/רוחניים שבאדם (המקובל). ניתן ללמוד זוהר וכתבי האר"י ולראות את התרגום/הגדרות קבליות של כל המושגים אלו.

    אהבתי

  10. לא מקובל לכתוב "יעץ לו להגמל משפיכת ז"ל. זה ביטוי לעגני המהרח"ו קודש קודשים וכל הקדושים הללו.

    אהבתי

  11. חוץ מזה אתה לא מבין קבלה, על ההסתכלות שלך שיטחית וחיצונית ללא כלים נכונים, אתה רחוק מאד עדיף לך לנבור במקדשי הבודהיסטים בהודו ולניק משם את שיא תפארתך, מאשר לבוא ולנסות לנהבין מילה אחת בדברים העליונים האלו ולהתגדר בהם. כל הבנותיך טיפשיות לצערי הרב אתה נבוך מאד ולא חוקר כלל בקושי, אתה צריך להעלות רמה.

    אהבתי

  12. מה לגבי כך שטלטל את גיסו כשהיה על ערש דווי כדי להשביעו שיאמר לו בחלום מה מקומו בעולם הבא וזאת בניגוד להלכה מפורשת(!!) שאומת שאסור? לך אתה, צא ולמד. "תלמיד חכם העובר על הלכות, הריהו כקל שבציבור" (שו"ע).

    אהבתי

  13. תומר, אני אוהב לקרוא את הדברים שלך, ללמוד מהם ולא להסכים להם.

    יש מקום רחב לפקפק במקוריות ספר החזיונות, הן מהאופן בו "נתגלה", הן מהתקופה (מאתיים שנה אחרי מותו), והן מרמזים שונים בהקדמה, לגבי מי שאכן כתבו. כמו כן היפוך המשמעות של ביטויים מתוך ספרו "שערי קדושה", המגחכים את דבריו והופכים אותם לריקים וחלולים, והשימוש הרב בטכניקה ספרותית זו, הם סממן נוסף לאי מקוריות הספר.

    בהקדמותיו לספריו, הרב חיים ויטאל מרבה לשבח את העוסקים בקבלה, כלומר במשמעות המצוות וכיצד הם משפיעים על העולם, ולעומת זאת הוא קורא לאלו העוסקים בטכניקה של קיום המצוות בלבד "מייבשים את התורה". נדמה לי, תומר, שאם לא היית כולך נסער על ההשפעות השליליות כל כך של הקבלה והמשיחיות, היית יכול אפילו להסכים עמו.

    לעומת הקריאה בספר החזיונות, מי שיקרא את ספריו של הרב חיים ויטאל עצמו, לא יכול להימלט מהחתירה שלו לכבוד הדדי ולהצטנעות. הנה כמה פנינים:

    "ואיך תכעוס על זולתך, ולא תכעוס עליך, שאתה בעצמך (בכך שאתה כועס על אחרים) טורף נפשך באפך ועובד עבודה זרה בכעסך…"

    "ואיכה תבקש שררה ומעלה רמה, ותקות אנוש רימה…"

    "העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות וביטול עסק התורה, וכונת התפילה…גם גורמת סלוק רוח הקדש מעליו.
    וההפך בהיותו עובד השם יתברך בשמחה, כמו שכתוב 'עבדו את ה' בשמחה' כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה, להתדבק בו יתברך…

    "הלבנת פנים ומכנה שם רע לחברו והמתכבד בקלון חברו יורדין לגיהנם ואינם עולים… והם בכלל לא תרצח, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק הזהב: 'במערבא במאי זהירי טפי? באזל סומקא, ואתי חיוורא' (בארץ ישראל שממערב לבבל, במה הקפידו? באיבוד סומק הלחיים, והגעת חיוורון הפנים. כלומר: שלא לגרום למישהו להתבייש)

    והלוואי שאנו, שזכינו לשבת במערבא, אחרי כל כך הרבה שנים שמנעו זאת מאתנו, נוכל ללמוד ממנו כמה מהדברים הנחמדים הללו.

    אהבתי

  14. דרך אגב "העיגול הגדול" הינו מבנה הספירות בתמונה לא מדויק כלל וכלל ואפשי לצור על פי צלוחיתו

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s