בודלר על היופי שבאהבת מכוערות

הספר

מצאתי פעם, אני חושב ליד פח זבל, ספר זעיר, אוצר: "פואמות קטנות בפרוזה" מאת ש. בודלר. תרגום: נ. רַבָן. ההוצאה: ספרית פועלים / דורון / הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה. שנת ההוצאה: 1948.

הפואמות הפרוזאיות יפות מאוד כמובן, או לפחות התרגום כנראה טוב, אף כי אין לי דרך לדעת – צרפתית אני לא יודע. בכל אופן, די ברור שהספר הזה אבד לנצח (ממילא הוא בערך בגודל של כרטיס אשראי), לא תהיה הוצאה מחודשת ואני לא בטוח אפילו אם מעריצי בודלר בארץ יודעים שהוא יצא אי פעם. אבל בשביל זה יש בלוג. בחרתי קטע אחד שנגע ללבי במיוחד: פרק ל"ט.

סוס גזעי

היא מכוערת מאוד. ונחמדה אף על פי כן.
הזמן והאהבה טבעו בה את חותם צפרניהם ולמדוה לקח אכזרי על הגזילה שכל רגע ורגע וכל נשיקה ונשיקה גוזלים מן הנעורים והתומה.
היא מכוערת באמת; זוהי נמלה, עכביש, אם תרצה לומר, אפילו שלד; אלא שגם משקה תרופה היא, סם-קסמים, מעשה-כשפים! כללו של דבר – נחמדה היא!
הזמן לא יכול לשבור את ההרמוניה הטופפת שבהילוכה, ולא את ההידור העומד וקיים שבמבנה גופה. האהבה לא שינת את נועם נשימתה, נשימת ילד; והזמן לא נטל מאומה מרעמתה הגדושה, שבתוך ריחותיה העמומים שופעת כל החיוניות קשת העורף של הנגב הצרפתי; נים, אי, אֶרל, אַויניון, נארבּון, טוּלוז, ערים ברוכות שמש, שטופות אהבה וחן!
לשוא נעצו בה הזמן והאהבה את שיניהם, כי מאומה לא נטלו מחן חזה הדומה לחזה נער, חן מטושטש, אבל נצחי.
ייתכן שנפסדה מרוב שימוש, אבל העייפות לא שלטה בה וטעם גבורתה עמד בה, והרי היא בחינת סוס מגזע משובח שעין החובב תכירנו אפילו בהיותו רתום לכרכרה שכורה או לעגלת-משא כבדה.
ומלבד זאת, הרי היא כה רכה וכה נלהבה! אהבתה כאהבת הסתיו; דומה שקרבת החורף הציתה בלבה אש חדשה, וההכנעה שבחיבתה אינה מַלאָה כל-עיקר.

בודלר

הידד למכוערות! תהוללנה אלו שאינן מתאימות! אוי, אני אוהב אתכן, ברבוּרוּת ברווזוֹניות שכמותכן, ולו רק תהינה טובות! כן, זה דווקא חשוב, הטוּב. כבר אמר אוסקר ווילד: "השאירו את היפות לחסרי הדימיון", והוא אכן השאיר את היפות, אך כמובן שגם במכוערות לא נגע. אבל אני אגשים את מצוותו, ואתלה גם בפקודתו של האל לנביא יחזקאל (י"ג, י"ז): " ואתה בן-אדם שים פניך אל בנות עמך המתנבאות מלבהן, והנבא עליהן" – 'מלבהן' כתיב, כלומר מתוכן, שאין חיצוניותן המסר שהן נושאות, שאין עורן אורַן, אלא ליבּן, נשימתן, עומקן. טוּבן. וכמובן: 'עליהן' כתיב, ולא 'אליהן', ודי לחכימא וגו'.

ולא שיש לי משהו נגד יופי. כלומר כל עוד הוא לא שבלוני, פלקטי, קלישאי. כי בובת ברבי איננה יפה, ומי שחושב כך לא יודע יופי אנושי מהו: לא שלמות, אלא השאיפה אליה (במילים אחרות: שלמות ארצית היא פיקציה, הרכבה דמיונית של אידיאלים תוצרת זמן ומקום על תשתית גשמית אותם אין לה שום דרך לפרנס. במילים אחרות: אלילוּת).

וחזה הדומה לחזה נער… אוי, מזל שיש איזה צרפתי שמבין את הקסם שבזה.

כבר מזמן צילמתי את הקטע הזה והדבקתי אותו על השמשה האחורית של המכונית שלי. כי גם היא כזו: ישנה, חבוטה, מכוערת, אבל מלאה בחן ובכוונות טובות, ומזמינה תמיד לכרוע, להיכנס ולנוע איתה הלאה הלאה.

7 תגובות

  1. גם אני אימצתי עותק שמצאתי ברחוב. זה שבידי יצא בהוצאת 'ספריית תרמיל' בשבט תשל"ב – פברואר 1972, בתרגום נ. רבן. הפואמה האהובה עלי היא ח', 'הכלב והבושם'.

    אהבתי

  2. שמעתי אומרים : אין נשים מכוערות, יש פחות מדי וודקה.

    כיעור ויופי הם תלויי תקופה, תרבות ואזור גיאוגרפי.
    ברבורה ברווזונית עם חזה נערי? זה בדיוק הדימוי של הדוגמנית האולטימטיבית בערוץ האופנה. האידאל שלך תואם את אידאל היופי המקובל היום.
    הקטע של בודלייר על זמני ומקסים.

    אהבתי

  3. זה נחמד. עד שיתקל מבטך, כך סתם, ביפהפיה. לא יפה, לא חמודה, לא רעננה. יפהפיה. כמו ההבדל בין פסנתרן קונצטרטים מקומי, לגדולי הסולנים. כך ההבדל בין אחת שאפשר לנסות למלל את יופיה, לזו שהיופי שלה כה עז עד שלרגע אתה מבין איך עש שנות מלחמה בין טרויה ליוון, כמ עליה. בת דמותה של אפרודיט.

    כזה הוא טבענו.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s