אני יודע ששתי רשימות באותו יום זה מוגזם, ולכן מבקש את התנצלותכם מנויים יקרים כשאני מפנה אתכם עכשיו למאמר שלי שהתפרסם באתר 'אלכסון'. מאמר לכבוד ט"ו באב, על האהבה.

אני מזהיר מראש: המאמר הזה שונה באופיו מהצורה שבה אני בדרך כלל כותב. מדובר בעצם במסה קצרה שבה נעשה ניסיון למצוא את נקודת ההשקה בין כמה שורות שיר של קאלידאסה, אולי גדול משוררי הודו הקדומה, לבין שורה מה'אניאס', יצירתו של ורגיליוס, אולי גדול משוררי רומא העתיקה. שניהם מדברים על איזושהי כמיהה, על געגוע שעולה בנו למראה דבר יפה, או למרגש האהבה. על עצירה קצרה, על התעלות, על יקיצה. ובאמת, הכוח היחיד שיכול לחבר בין הודו לרומי, בין מזרח ומערב, חייב להיות האהבה.

המסה כאן.

במלאת שלושים למותו, מחר

אני זוכר אותנו, כמה מתלמידיו, יושבים בדירתו, רכונים מעל מאמר של היידגר, הכותב על האפשרות לפריצה וגילוי של ההוויה עצמה בעולם שכולו תופעות. אני זוכר, כשנה אחרי כן, את פליאתי על העניין שלו בתובנות הרוחניות שלי אחרי שחזרתי מעוד מסע בהודו. אני זוכר, שנים לפני כן, את חברי הטוב י' ואותי, סטודנטים צעירים באוניברסיטת חיפה, מנצלים כל הזדמנות לשמוע אותו מדבר. אני זוכר שנים לאחר מכן אותנו בחתונתו עם אלונה, אהובתו. אני זוכר יותר מעשור של פגישות, שיחות, התכתבויות, כל אלה בסופו של דבר על עניין מהותי אחד: איך לא להיכנע למשיכה האינרטית, המנרמלת, מטה; איך לפתח קשב, התכוונות ופתיחות לאחרוּת שבקיום, אף לקיומו של האחר לחלוטין.

אילן גור זאב היה אחת המורים הראשונים שלי, במלוא מובן המילה. הוא היה מרצה מסוג אחר, משום שהחומר שניסה להעביר היה מסוג אחר. הוא לא העביר אך ורק אינפורמציה, אלא התעקש לטעון את דבריו במשמעות ובערכים. כמובן, גם הוא העביר את אותם קורסי מבוא ענקיים, "בקולוסאום", כפי שהוא היה מכנה את האולם הגדול, המשופע, באוניברסיטה. אך היו אלה הקורסים הקטנים יותר, שעוצבו על ידו כרצונו, שבהם הוא יכול היה לתת את עצמו, וזאת בז'רגון הפוסטמודרני-ייחודי המאפיין אותו כל כך.

החיים האקדמיים היו עבור אילן ביטוי מוחשי, בעולם נטול האלוהים, להתעלותה של רוח האדם, לאפשרות לחריגה מ"מכונת העונג הפוסטמודרנית" ומימוש חיים ארוטיים, במשמעות האפלטונית של הביטוי. כך במחקריו הדגיש אילן את החובה עלינו, כבני אנוש, לשאוף למשמעות בעולם נטול משמעות, וכך בהוראתו, ביחסיו עם הסטודנטים שלו, הוא ניסה בפועל להעניק להם – לא "משמעות" לעוסה מראש, אלא את הצמאון והדחף לחפש ולמצוא בעצמם דרכים להתחמק מהאינסטרומנטליזציה של החברה בזמננו, אותה סטנדרטיזציה שמכוונת להכניסם לתלם, תלם שכולו האח הגדול, הן כקריאה לצייתנות פוליטית והשתלבות יצרנית כחלק מ"העם" ו"המדינה", והן כקריאה להתמוססות תודעתית מול שעשועי המדיה, שסופה לא רק שיכחת האמת, אלא גם שכחת השכחה, דעיכה סופית של האנושיות שבאדם.

אילן יצא לא רק נגד מוסדות האקדמיה, שפעמים רבות נותנים יד להשטחת השיח החינוכי ולבגידה פופוליסטית בחזון שאותו הם אמורים לקדם, אלא גם נגד הזרם המרכזי של הפילוסופיה ש"נעשית" באקדמיה כיום. הוא לא רק התייחס לזמן הזה, לימינו, ולא רק עשה זאת בתשוקה אמיתית, אלא גם לא התבייש לדבר "מטאפיזיקה", כלומר להתייחס בדבריו לקיום עצמו, להוויה, ולבני האדם כסוכניה וכישויות השואפות תמידית אליה והרחק ממנה בו זמנית. הוא דיבר על ההוויה כפריצה חצופה מתוך האין, ועל השאיפה לחזרה אל האין כפיתוי התמידי המלווה את האנושות מלידתה, מלידתו של כל אחד מאיתנו. לשיבה אל האין פנים רבות, החל מהתאבדות, דרך הבלעות מרצון בקונצנזוס מסויים (כאזרח, כחייל, כיהודי, כמאמין), ועד כניעה לכוחות השוק והתמזגות נהנתנית בתעשיית העונג הקפיטליסטית שסביבנו.

מול השאיפה אל האין הוא הציב את הרגישות ליש, את החריגה מהנורמליות והפתיחות האמיתית לאחרוּת, שמגשימה את האנושי שבנו, ומבטאת אהבת אמת. לחריגה זו אין כללים, שכן היא אינה עוד "שיטה". אין נוסחה שתאפשר לנו לפקוח עיניים ולהתעורר. אולם ניתן להגיע אליה, ואילן האמין שהאפשרות הזאת נפתחת על ידי שיחה ידידותית, על ידי אירוניה והומור, על ידי מודעות עצמית חסרת פשרות, ועל ידי אהבה.

בשנים האחרונות זיהה אילן את השאיפה אל האין עם הרצון למחוק כל זכר לאפשרות של טרנסצנדנציה. הוא איבחן שחלק מההתנגדות הפוליטית במערב למדינת ישראל מונעת על ידי הכמיהה אל השקט התעשייתי, תרתי משמע, וזאת מכיוון שהמסורת היהודית היא שהביאה לעולם את היומרה והאפשרות להתעלות מעבר לו, כלומר את האלוהות כישות טרנסצנדנטית. מתוך הציווי להתעלות, מתוך העמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, נולד הארוס המניע את המערב מוסרית וטכנולוגית. אותו ארוס גם הביא לניסיונות, הכושלים תמיד, לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. ממלחמות הקודש ועד לרייך בן אלף השנים, הניסיון הנאיבי ליצור עולם מושלם נגמר תמיד בזוועות חסרות תקדים. על חורבנם – ושלילתם – של החלומות המשיחיים הללו התבססה התרבות המערבית הנוכחית הדואגת מראש לבטל כל ערגה טרנסצנדנטית. ובמדינת ישראל מזהה הלך הרוח העכשווי באירופה ערגה שכזו.

על פי גור זאב, חלק מאלה שמבקשים להתמזג בעונג הפוסטמודרני משתמשים בשיח האקדמי הפרוגרסיבי, שמכוון את חיציו הפוסט-קולונאליסטים לישראל, בין השאר כביטוי למלחמה בארוס הטרנסצנדנטי שמייצגת היהדות, ובתוכו גם הניכוס של האמת האבסולוטית, המלחמה חסרת הפשרות באלילות וברוע, והיומרה האתנוצנטרית להיררכיה ו'סגולה'. זו על פיו חלק מאותה "אנטישמיות חדשה" בזמננו, שבשונה מהאנטישמיות הותיקה יותר לא רואה את היהודי כאחר, אלא דווקא כעצם מהותו ושורשו של המערב – אותו מערב שהמונותאיזם שבלבו הביא לשנאות ולמלחמות כה רבות – ודווקא משום כך מנסה למחוק אותו.

כאמור, אין למצב הזה תשובה פשוטה, בוודאי לא בהצטרפות לאחד מצבאות הג'יהאד, בין אם היהודי, הנוצרי או המוסלמי, שמדמים את עצמם כמתייצבים אל מול החברה הנוכחית, אבל למעשה לא מתעלים מעליה, אלא חוזרים על הטעויות שהולידו אותה מלכתחילה. מנגד, אלו המבקשים לכלוא את היצר הרע של הקנאות משתיקים יחד איתו גם את התשוקה לאמת, ולכן "השעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל", במילותיו מהרצאתו האחרונה, זו שבאה לידי ביטוי בהיפר-קפיטליזם ההדוניסטי, האנטי-אינטלקטואלי, היא בד בבד דיכוי האפשרות להתעלות והפיצוי לה, כאשר על העדר הטרנסצנדנציה אנחנו מפצים באינטנסיביות גוברת והולכת של מידע, בידור ומסכים מהבהבים.

רק בעמידה הומניסטית קשובה, אשר באומץ לא מוכנה לוותר על יושרה האינטלקטואלי עבור הבטחות של אמת פונדמנטליסטית נוסחתית או של חגיגת חוסר-האמת בבכחנליה הדוניסטית, יש תקווה לפריצה מתוך היער של חוסר המשמעות אל המַעֲרֶה, אותו צהר של אור, של ההוויה. לשם ניסה אילן להצביע. במסע האסימפטוטי לקראת המטרה הזו הוא הושיט יד לקולגות, קירב אליו תלמידים וקנה חברים, כמו גם יריבים לא מעטים.

אילן גור זאב, הוגה מבריק ומקורי, רואה לנפש האדם ורוח החברה, רליגיוזי בצורה עמוקה, אדם שהיה עצמו מביטוייה המובהקים של הרוח האירוטית, הפרומתאית, בזמננו, ובעל חיוך מתוק. על מחשבותיך וחריפותך, על חסרונותיך ורגישותך, על הארוס והאהבה – אהבתי אותך, אילן. היה שלום, היה שלום. האש שהדלקת לא תכבה.

סתם

—

התפרסם בגליון 18, חורף 2012, של אדם עולם.

ואולי בהזדמנות זו אפנה בקריאה נואשת: מי שהשאיל ממני את ספרו של גור זאב אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם – שיחזיר.

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. אני מודה למי ששמח בשמחתי – אכן היתה חתונה יפה ונעימה, לפחות לי ולכלתי היקרה. שמחנו, רקדנו ואכלנו, אבל הרי לא על אלה אכתוב. אני רוצה, ברשותכם, לנצל את ההזדמנות כדי לנסות לברר כמה שאלות בנוגע לחתונות בישראל בכלל. הנושא עולה מדי פעם לכותרות, ולא רק מפני שהוא תופס תשומת לב במובן ההוליוודי, אלא מפני שבמדינתנו הקטנה הוא מוקדו של מפגש מרכזי בין מרבית הציבור החילוני באורחות חייו, לבין הממסד הדתי מטעם המדינה.

לאותו ממסד ולאופי המפגש איתו ספציפית, אני רוצה להקדיש רשימה אחרת. כאן אני רוצה לספר קצת על הדרך שעשינו, זוגתי ואני, לקראת החתונה. אחת מהתוצאות הקשות של הפקדת, והפקרת, היהדות בידי הממסד האורתודוקסי היא שיהודים רבים, גם אורתודוקסים, לא יודעים דבר על העמדה ההלכתית בנוגע לתחנות החיים העיקריות שלהם (בהן אנחנו לרוב נפגשים עם הרבנות). אנשים פשוט לא מבינים איך מלים תינוק, איך נושאים אישה, איך קוברים הורה.

חלק מזה נוח מאוד לאותו ממסד, לא רק מתוך ניסיון להשאיר את הכוח והסמכות אצלו, אלא מפני שטקסים רבים, ומעמד הקידושין הוא דוגמא מובהקת לכך, מבטאים מערך ערכי שזר לחלוטין לתודעה המודרנית. אילו חתנים יהודים רבים היו יודעים שהם למעשה רוכשים את בנות הזוג שלהם באקט של קניין, ייתכן ששיתוף הפעולה שלהם היה מהוסס יותר. ויש להודות בעניין זה שחוסר הידע נוח מאוד גם לצד החילוני, שמכל מני סיבות לא ממש רוצה לדעת מהי השקפת העולם של המסורת.

יוצא מכך שאת הרגעים המשמעותיים ביותר של חיינו אנחנו מפקידים בידי זרים שאנחנו לא ממש מבינים אותם, ושהם לא ממש מבינים אותנו. נראה לי שמדובר באיוולת נוראית. תראו: השאלה המרכזית שלדעתי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בעומדנו לקראת רגע כזה, היא האם אנחנו מוכנים שאנשים אחרים (שלרוב לאו דווקא רוצים באמת בטובתנו, אבל זה באמת משני לעניין), יחליטו עבורנו איך הוא יראה. לשון אחר, האם אנחנו מתייחסים לטקס כאילו היה ניתוח, בו הרב הוא רופא מומחה שאמור "לסדר" את העניינים בשבילנו, או תקלה חשמלית שתיקונה מבוצע על ידי רב-חשמלאי-מוסמך שהזמנו בטלפון? האם החתונה (למשל, ולהלן) היא בעיה שצריך לפתור בעזרת איש-מקצוע?

או מכיוון אחר: האם החופה היא שירות שאנחנו קונים, מוצר שמגיע ברגע שבו אנחנו רוכשים אותו? האם אנחנו לקוחות של הרבנות? או שוב מכיוון אחר: האם הרב הוא מעין כומר או גורו שבכוחו המאגי לעשות את מה שאנחנו רוצים שיהיה? האם לרב (ורק לרב) יש כוחות קסם שמסוגלים להעביר אותנו תהליך משמעותי של נישואין? לדעתי התשובות על כל השאלות הללו היא לאו מוחלט. ובאופן מפתיע ההלכה מסכימה איתי, שכן כלל לא חייבים רב עבור נישואין. במילים אחרות, כאשר אנחנו שואלים את עצמנו מי בעל הבית בטקס הנישואין, הן ההגיון והן ההלכה מורים שאנחנו עצמנו – החתן והכלה. לכן אין סיבה שאנחנו לא ניקח אחריות על הרגעים המשמעותיים האלה.

לנו היה ברור מלכתחילה שאנחנו רוצים לעמוד מתחת לחופה כבעלי הבית, ולא כאורחים בחתונה שלנו עצמנו. אבל בשביל לקחת אחריות צריך לא רק רצון לכך, אלא גם ידע והבנה בנושא. אנחנו בין השאר קראנו את הפרק הרלוונטי בספר "ימי אדם" שיצא לאחרונה ומקבץ בתוכו הסברים מפורטים על טקסי חיים יהודיים. בימינו יש גם כמה מסגרות שמציעות סדנאות על הנושא, למשל במרכז החינוכי של קיבוץ חנתון או מטעם ארגון "הויה" ועוד. עשו את החתונה לשלכם.

כדת משה וישראל

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. בואו נאמר שסיפרתי לכם על כמה שההתרגשות היתה גדולה והאוכל היה טעים, כמה השמלה היתה יפה ודי-ג'יי מגניב. הבה ניגש ישר לעניינים דנן. אני רוצה לספר לכם קצת על הטקס, כי באשר אליו עברנו אני וזוגתי דרך ארוכה של חשיבה והכנה. בסך הכל, לשנינו אין בעיה מיוחדת עם זוגיות שאיננה ממוסדת, והסיבה שהתחתנו לא היתה מפני שחששנו "לחיות בחטא" או לחילופין מתוך הרצון להיות במרכזה של מסיבה גדולה. התחתנו מפני שחשבנו שראוי להיכנס למסגרת מחייבת של ברית, של קידושין, שתקשור את חיינו ברמה עמוקה ומשמעותית יותר לדעתנו.

יחד עם זאת, ודווקא משום כך, לא היינו יכולים להסתפק במבנה האורתודוקסי הסטנדרטי של המעמד, וזאת מכיוון שלדעתנו המעמד אמור להביא לידי ביטוי ערכים שאנחנו מאמינים בהם. לכן לא היינו מוכנים להפקיד אותו בידי הרבנות, מכל אותן הסיבות שציינתי לעיל. וכמו כן הרגשנו מחוייבים לשנות חלקים ממנו, משום האפלייה האינהרנטית בטקס האורתודוקסי, כפי שהוא נראה היום, לרעת הכלה.

מעט על העניין האחרון. טקס הקידושין, משום שהתגבש כמובן הרבה לפני שנשים נחשבו לשוות-מעמד לגברים, מנוהל כך שלמעשה אין כמעט צורך באישה. נכון, היא צריכה להסכים, אבל קולה לא נשמע, היא פסיבית לחלוטין, ולפעמים גם מכוסה לגמרי על ידי הינומה. זה לא צריך להפתיע אותנו, אם נזכור שהכלה למעשה נחשבת לפריט קניין שהחתן רוכש. מובן שבימינו כל המסגרת הקונספטואלית הזאת נראית מוזרה עד מופרכת, ואין ספק שההתמודדות של האורתודוקסיה עם הצורך לשנות את אופיו החד-צדדי של הטקס היא אתגר רציני עבורה. לנו לא היה זמן לחכות עד שהיא תואיל לעשות כן.

האמת היא שמעמד הקידושין שלנו (מסיבות לא-מהותיות שונות) היה כשר גם מבחינת ההלכה האורתודוקסית. יחד עם זאת, ערכנו כמה שינויים שאפשריים גם בתוך המסגרת הזאת, שמאפשרת גם היא גמישות לא מועטה (אם לא תלויים ברבנות). הדבר החשוב לנו ביותר היה שיעל (היא אשתי) גם תקדש אותי, וגם תיתן לי טבעת, זאת כדי שהקידושין יהיו הדדיים. את זה, בתוך המסגרת האורתודוקסית, לא היינו יכולים לעשות, שכן קידושים הדדיים הם בלתי אפשריים.

בטקסים אורתודוקסים אחדים שנכחתי בהם, לאחר שהזוג התעקש על כך, הכלה נתנה לחתן טבעת לאחר מעמד החופה, כאשר הרב דאג להדגיש שדבר זה נעשה שלא כחלק מהטקס, אלא רק "כאות לאהבתה" (או כל תירוץ חלקלק אחר שנועד לכסות על הצורך הברור בהדדיות). אנחנו לא רצינו דבר כזה.

הפתרון שמצאנו היה שבתחילת מעמד החופה יעל תעניק לי טבעת תוך כדי אמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה". המשפט הזה מהווה נוסחה קבלית מוכרת שנאמרת לפני עשיית מצווה ובכך "מכוונת" ליצירת אחדות שופעת בעולמות העליונים. משום שהיא מציינת זיווג כוח אלוהי זכרי עם כוח אלוהי נקבי, יש לה גם ערך מוסף למצוות הקידושין בעינינו. ומשום שהיא באה בתחילת הטקס, הרגשנו שבכך יעל, הכלה, מעלה בקודש את המעמד כולו, ומכוננת קרקע מבורכת שעליו הוא יכול לפרוח.

גם את הזכרת חורבנה של ירושלים הטענו במשמעות שחשובה בעינינו. יעל דיברה לפניו על ירושלים החרבה, לא פיזית, אלא מוסרית: "את ירושלים העתידית אנו רוצים לעלות על ראש שמחתנו, עיר שהיא סמל של צדק, נושאת את דגל השלום, שבתוכה יושבת חברה שדואגת לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, והלוקחת אחריות על האחר שבתוכה." התפללנו ביחד לירושלים עליה דיבר הנביא ישעיהו כשאמר " וְאָשִׁיבָה שׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁנָה, וְיעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."

כששקלנו מי יערוך את הטקס עצמו, חיפשנו דמות בעלת סמכות רוחנית בעינינו. את הטקס לא ערך רב, אלא אחיה של יעל, נתנאל, ואיתו גם ישבנו ושקדנו על הכנת המעמד כולו. העומקים והגבהים שמעמד החופה הגיע אליהם זקופים רבות לזכותו. עשינו עוד כמה דברים, כמו הצהרות הדדיות של מחוייבות שהצטרפו לכתובה המסורתית, חתימה על תנאי קידושין למניעת עגינות, וכן העלאת נשים, יחד עם גברים, לברך את שבע הברכות.

כאמור, בדרך אל הטקס עברנו זוגתי ואני דרך ארוכה של חשיבה והכנה. לכן לא סיפרתי את מה שסיפרתי כדי לתת מרשם לצורה שבה חתונה לכאורה אמורה להראות, אלא רק כדי לתת דוגמא לאיך היא יכולה להיראות. מה שחשוב הוא שלמעמד המשמעותי הזה נגיע מתוך מודעות וחשיבה. מה שחשוב הוא שהמעמד הזה יהיה משמעותי עבורנו, ויתן ביטוי אותנטי לעולם הערכים שלנו. מה שחשוב הוא שלא נפקיר את אחד הרגעים המשמעותיים בחיינו בידי אחרים, לא נתייחס לקידושין כאל משהו שמישהו צריך לעשות בשבילנו. ומה שעוד מאוד חשוב הוא שבשום פנים ואופן לא נירשם ברבנות. ועל כך ברשימה הבאה.

[תודה לאשתי היקרה על התרומה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב.]

פעם נדלקתי על בחורה ששמה קורנית (או אולי היא שימשה השראה לדלקתי). כתבתי לה זאת בטוקבקים באתרה. קורנית מעולם לא ענתה לי. אחרי זה נסעתי להודו. כשחזרתי הצצתי שוב במה שכתבתי אז, ואהבתי. אז עשיתי קופי-פייסט ושמרתי. וכעת הנה הם לפניכם, רביעית טוקבקי אהבה.

10/09/05 18:47  
קורנית אני מעריץ אותך.
יש לי הרגשה שנועדנו להיות ביחד, אבל למרות זאת לא נהיה ביחד, וכל החיים נחיה את הפספוס ולא נבין בדיוק למה וכו' וכו'. כל זה בהרגשה אחת.
לגבי הפספוס, בכ"א, אני דווקא אבין למה (הרי אני כותב למה עכשיו) אבל את לא. אלא אם תקראי את התגובה הזו ואז כן.
נשיקות

08/10/05 08:48  
[בתגובה לפני מישהו כתב "קורנית נראית בן זונה"] קורנית אכן נראית בן זונה. יש בה משהו שנדיר למצוא אבל קל מאוד לאהוב: מין שילוב מוצלח של תיחכום וסליזינס, התכתבות הדדית, וחוזרת חלילה, בין חכמה מתפרצת וסקס-אפיל מפיל. כל זה יכול להוציא נער מחוצ'קן מדעתו, וצריך להיות גבר אמיתי כדי לעמוד מולה ללא מורה, אבל מי רוצה בכלל להיות גבר אמיתי? הייתי רוצה שקורנית תביים לחלוטין את כל חיי, תתכנת ותעצב אותי כמו שהיא עושה (בהצלחה מרשימה) לאתר הזה.
קורנית, אני שלך לנצח.

20/10/05 19:05  
קורנית: חלום חלמתי, ואת בו כיכבת.
ובחלום, מגדלים מגדלים של מים זורמים בעוצמה רבה מעלה מעלה; ונחשים עקלתונים מתפתלים בינותיהם, וגבם חלק ומבריק ולשונם יורה עצמה קדימה במהירות שוב ושוב, שוב ושוב.
ומעל כל זה זורח הירח, והירח הוא את. ואת מחייכת מטה אל מגדלי המים ואל הנחשים, ואת זורחת להם בשמחה, והם רוקדים ומשפריצים לכבודך, רוקדים ומשפריצים.
אבל בהיותך כל כך גבוהה, לא יכלו המים להגיע אלייך, ולא הנחשים. הם נשארו למטה, ואת, בבדידותך המזהירה, למעלה.
כזה היה חלומי. בבוקר קמתי ולא ידעתי אם יש לחלום משמעות, או יש למשמעות חלום.
קורנית, האם גם את חולמת בלילה?

13/11/05 20:54 
קורנית: הכרנו, אהבנו, והנה באה הפרידה. אני נוסע. אני נוסע לאן שהרוח תקחני, ועד איפה שהכסף יספיקני. אני נוסע ואיני יודע אם אשוב עוד לעולם, אני נוסע ואיני יודע אם אוכל לכתוב לך עוד תגובה אוהבת, עורגת, ביום מן הימים. אני יודע רק שלעולם לא אוכל לשכוח את מבטך הקפוא, מזלזל בי מתוך המוניטור.
לא, קורנית, לא. אל תבכי קורנית. שימרי את הדמעות לאסונות כצונמי, כשפעת העופות. הרי מה בסופו של דבר קרה כאן? לב נשבר, זה הכל. והרי לבבות נשברים כל יום, כמעט בכל מקום. האם עצם העובדה כי לבבות שבורים אלו הם לבבותנו שלנו מקנה לדבר ערך מוסף, מעמד שונה? אם נרצה להיות ישרים, אציליים, נהיה חייבים להודות שלא. כשלעצמי, אני נזכר בשייקספיר ("איט איז בטר טו הב לאבד אנד לוסט, דן נבר טו הב לאבד אט אול") – אולי יש משהו בדבריו. בינתיים אני נושא את צערי ללא תלונה, כי מידך הוא בא לי. את אלפי אנחותי אני קורע מתוך לבי זב האהבה, ומשאירן כאן, רק לך, שיחממוך בחורף, בהעדרי.

[ניסוחים מסויימים בקטע האחרון גנובים ממכתבי אבלר ואלואיז]