"בת ההר חדת הלשון והעין, את סומכת את דבריך על הסאנקהיה, ואם אמת העולמות היא קיום של שניות, הרי שאני נכנע לך מיד: נקים ביחד מציאות ומשפחה.

אולם היטב את יודעת כי לאמיתו של דבר רק האחד קיים, רק הבּרָהְמָן הנשגב, שהוא אני. על כן את, אביך, טיעונייך ועולמך – כולם רק אשליות פורחות, חלומות של שוטים.

חכמי האדוויטה יודעים: רק אני קיים, ואין בלתי. רק אני קיים, וכל השאר הבל הבלים.

את אשלייה, אלה יקרה. אשלייה ותו לא. את אלוזיה, ואולי דלוזיה, שמטעה כל מוח לא מפותח. אולם אני רואה ברור, יקירתי. רואה דרכך, ודרך מילותייך. זו הצגה, זה שיר, זהו בלון ברוח. זוהי טיפה של טל בבוקר המתחמם. זוהי  א י נ ה  אמת."

פרווטי נראתה מופתעת, אך היא הכינה את עצמה היטב למילותיו. היא מכירה אותו מלד הזמן, והיא ידעה שכך הוא יענה. נשמה האלה עמוק, והתכוננה להכריע את הדיון. מיד אמרה