אז גמרנו עם הלימבו

1. מסתבר שהכנסייה מסוגלת להשתנות: אחרי יותר מ- 1500 שנה של אמונה בלימבו, הכנסייה הקתולית עושה קולות של סתאאאאאם: במסמך שציפו לו זמן רב מודיעה "הועדה הבינלאומית לתיאולוגיה" שלכנסייה בעצם אין דוגמה פורמלית בנושא הלימבו, ולכן אפשר לוותר על האינסטאנציה המטאפיזית הזו.

ישו מבקר בלימבו. תמונה של Friedrich Pacher, סביב 1460.

הלימבו נועד מראשיתו לענות על צורך שהתעורר עם קבלת הדוגמה בדבר החטא הקדמון: כידוע, על פי הכנסייה הקתולית כולנו נולדים בחטא משום שאדם וחווה לא צייתו לצוויו של אלוהים ואכלו מעץ הדעת (כן, עונש קולקטיבי. לא פייר? איפה הייתם כשנברא היקום?). עד הופעתו של ישו בעולם לא היתה בעצם אפשרות לגאול את עצמנו מהחטא הזה, ורק עם צליבתו של בן האלוהים, קימתו לתחייה וקבלתנו אנו את האמונה בכל זה אנחנו נחלצים מהברוך. בראשיתן היו הכתות הנוצריות מטבילות כל מצטרף חדש לשורותיהן וכך מכניסות אותו אל תוך קהילת הנגאלים, וכשהדת התמסדה הורידו יותר ויותר את גיל ההטבלה (נדמה לי שתחילה זה היה בבר מצווה) כי פחדו שצעירים ימותו ללא כניסה תחת כנפי הכנסייה וכך לא יהנו מהמחילה מהחטא. לכן כיום מטבילה הכנסייה תינוקות בני יומם.

שתי בעיות התעוררו כתוצאה מהאמונה הזאת: ראשית, מה עם כל האנשים הצדיקים שחיו לפני שישו הגיע? מה עם אברהם אבינו, משה רבנו, ואריסטו (הפילוסוף החביב על הכנסייה)? האם הולכים לגיהנום רק כי הם חיו לפני שישו מצא לנכון להתגשם בגוף על פני האדמה, להיצלב ולקום לתחייה? שנית, מה עם תינוקות שמתים ללא הטבלה (למשל, תינוקות של יהודים)? הרי הם רק תינוקות! האם מגיע להם גיהנום רק על סמך החטא הקדמון, אפילו אם לא הספיקו עוד לחטוא חטא כלשהו משל עצמם (זיכרו שאין גלגול נשמות בנצרות)?

כדי לפתור את שתי הבעיות האלו המציאו אבות הכנסייה, בראשם אוגוסטינוס, את הלימבו. הלימבו הוא מקום ניטרלי כזה, לא גן עדן ולא גיהנום, אליו הולכים נשמות מי שחי חיים למופת או שלא הספיק לחיות כמעט כלל, ומאידך לא הפך לחבר רשמי בכנסייה. ולשם הלכו הנשמות האלו ב- 1500 שנה האחרונות.

כנראה שהבעיה שהתעוררה עם כל העניין (חוץ מזה שבעיניים מודרניות זה נראה קצת מופרך) היא שבמקומות רבים בהם הכנסייה עדיין מנסה לעשות נפשות (בעיקר אפריקה), קשה לומר למשפחות שמצטרפות שהתינוקות שהם לא הספיקו להטביל ומתו, לא זכו להגיע לגן עדן. מזל שיש עכשיו אפיפיור שהוא בעצמו מומחה לתיאולוגיה, והחליט להזיז עניינים.

עם זאת, הכנסייה מדגישה שזה שאין לימבו לא אומר בהכרח שהתינוקות (או משה רבנו וכו') נמצאים בגן עדן, רק ש"ישנם יסודות תיאולוגיים וליטורגיים רציניים לתקווה שתינוקות שלא עברו הטבלה ומתו, ינצלו ויהנו מזיו השכינה."

מה שבעצם מדהים בכל הסיפור הזה הוא המשמעות התיאולוגית שלו, כי זה בעצם מטיל איזשהו צל של ספק על כל הטענה הנוצרית שמי שלא בכנסייה נידון לגיהנום – נוצר כאן סדק ראשון באופי האבסולוטיסטי, הדרקוני, השובניסטי שקיים בנצרות משום הטענה שרק דרך ישו אפשר להגאל. וזה לא רע.

התפתחות (חלק מ)הרעיון המשיחי

2. ואפרופו ישו, מאמר מעניין מאוד של פרופ' ישראל קנוהל (שיש לי את העונג הרב ללמוד מפיו בימים אלו) התפרסם אתמול ב"תרבות וספרות" ושופך אור על האמונה הנוצרית בדבר מותו וקימתו לתחייה של המשיח. מסתבר שעל פי טקסט שנמצא האמונה במשיח שמת וקם לתחייה היתה קיימת ביהדות בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס, עוד לפני הדוגמא החיה שנתן ישו. אותו רעיון הוא גם הבסיס לאמונה היהודית במשיח בן יוסף.

בקצרה, האמונה במשיח בן יוסף אומרת שלפני שיבוא משיח בן דוד ויגמור עניין, תהיה מלחמה ענקית ("גוג ומגוג") שבה ימות משיח אחר, בן יוסף. הוא ינהיג את כוחות האור (זה אנחנו, כן?) ועל סף הניצחון יהרג. אחריו יבוא בן דוד וימלוך על ממלכת ישראל הגדולה לנצח נצחי נצחים. הרעיון הזה נזכר לראשונה בתלמוד (ראו לינק למאמר, שם קנוהל מדבר על זה), ואחרי זה זכה לפיתוחים נרחבים בקבלה לזרמיה.

אם זה נכון, הרי שהכת הנוצרית הקטנה אימצה את הרעיון הזה כדי להתמודד עם המשבר שפקד אותה במות עליה נביאה, ואולי – אם נעז להעלות על דעתנו (נעז, נעז!) – ישו תיכנן את מותו מראש, כדי שיהיה תואם לאותו רעיון של משיח הרוג (הוא אהב לעשות דברים שתאמו לנבואות קדומות).

אם כך, מסתבר שמאותו עץ גינאולוגי צמחו (באופן אבולוציוני-מימטי – ראו תרשים מפואר שהכנתי בעצמי) שני רעיונות על תפקידו ותפקודו של המשיח: הראשון, הנוצרי, על מותו ותחייתו, והשני, התלמודי-תָנָאי (שאולי כבר הכיר את זה הנוצרי) על משיח מוקדם, משיח פג, שמת בקרב ומוחלף על ידי המשיח האולטימטיבי.

3. ואפרופו אבולוציה ומימטיקה, הרי הרצאה של ריצ'רד דוקינס, אולי האנטיתאיסט הכי פנאט, אבל אולי גם הכי חכם, בעולם. כאן הוא מדבר על ספרו האחרון The God Delusion, שכבר חודשים בראש טבלת רבי המכר בארה"ב. עד שראיתי את הסרט הזה (האמת, רק את עשר הדקות הראשונות בינתיים) לא ממש חיבבתי את האיש. אבל שורו הביטו וראו: מדובר בגבר מרשים. ולא פחות חשוב: הוא יודע לכתוב, לעזאזל. אני ממליץ לשמוע אותו קורא מספרו את השורות הבאות (לכו לסביבות 8:30 דקות – אם הטלוויזיה לא עובדת הנה הלינק):

The God of the Old Testament is arguably the most unpleasant character in all fiction: jealous and proud of it; a petty, unjust, unforgiving control freak; a vindictive, bloodthirsty ethnic cleanser; a misogynistic, homophobic, racist, infanticidal, genocidal, filicidal, pestilential, megalomaniacal, sadomasochistic, capriciously malevolent bully.

אוי, יש משהו בדבריו, לא? הוא באמת לא הכי נחמד בעולם, ה' צבאות…

אבל חשוב לי להבהיר משהו: ייתכן שנוצר איזה רושם שאני בז לדת האורתודוקסית או המסורתית. זה לא המצב. יש לי הרבה כבוד והערכה לדת הממוסדת, וביתר תוקף ליהדות. לכונן מערכת דתית-חברתית זה לא עניין פשוט (בלשון המעטה), והוא מלווה תמיד בהרבה שגיאות ובעיקר בהרבה פשרות. יחד עם זאת אני חושב שיש ביהדות מוסדות ורעיונות מאוד מאוד עמוקים וחכמים. כמובן, יש גם הרבה מאוד מאוד מה לשפר ולשנות, ויש הרבה מקום לביקורת, וכמובן גם לצחוק.

3 תגובות

  1. הידד לדוקינס! :) צריך ללחוץ על "כתר" המנוולים האלה שיתרגמו כבר את הספר האחרון שלו.. אם יש שפה שבה צריכים הרעיונות האלה להיכתב, זה אותה שפה שהתחילה את כל הסיפור הזה.. (והייתי אומר גם ארמית, אבל הי, יש גבול לכת תעלול.)

    אהבתי

  2. תודה על הדיווח! אני בד"כ לא עוקב אחרי חדשות מן הואתיקן, אבל זו בהחלט ידיעה מעניינת ביותר. בכלל, הכנסיה במאה הנוכחית, ועם האפיפיור הנוכחי (שלא מפסיק להפתיע), היא דבר מענין.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s