על הקדושה – רודולף אוטו

רודולף אוטו

עם מושג הקדושה פתח רודולף אוטו דרך חדשה בהגות הדתית האקדמית בכלל, ובפנומנולוגיה של הדת בפרט. אוטו היה האקדמאי הראשון שייחד לתחום הדתי בתרבות האנושית מסלול קיום פרטי, המקביל, ולא נמשך או מוביל, לדרכי ההויה האחרים אצל האדם, דוגמת הרציונלי, האתי, או האסתטי. אוטו קבע כי החוויה הדתית מהווה זרם עצמאי בחיי הנפש של האינדבידואל, אשר לא ניתן לעשות לו רדוקציה לדחפים פסיכולוגיים או לצרכים פסיולוגיים כאלו או אחרים. הקדושה מקורה בפגישה של האדם עם הנוּמינוֹזי (The Numinous, מושג שחידש אוטו ומצביע על מציאות ראשונית, גולמית, "אחרת לחלוטין" שהיא בבת אחת מפחידה ומושכת), מולו מרגיש האינדבידואל יראה, ענווה, חוסר אונים וחוסר הבנה. מתוך העמידה אל מול המציאות הזו של "האחר לחלוטין" נולדת הקדושה, והדתיות כולה.

עד לפרסום ספרו "הקדושה", בתחילת המאה העשרים, ובמידה רבה גם אחריו, שלטה בכיפה גישה שונה, תוצאת הגישה החילונית בתכלית של המאה התשע-עשרה, ההתרחקות מהפילוסופיה ההגלינית ועליית הפוזטיביזם. מארקס מהווה דוגמא מובהקת להעמדת כל התופעה הדתית על אינטרסים זרים לה, היינו חברתיים ובראש ובראשונה כלכליים. אך גם אחרים, בין אם היו אבולוציוניסטים כספנסר, פסיכולוגיסטים כפרויד או נביאי זעם דוגמת ניטשה, אם לא פשוט הכריזו בחגיגיות על סופה של האשליה שהיא הדת, הרי שלפחות דאגו "להסבירה" על ידי תיאוריות כוללות. אפילו מקס ובר, שהקדיש חלק ניכר מחייו לחקר דתות, התייחס לדת כתופעה הניתנת להכללה בין ההמצאות התרבותיות האחרות של החברה האנושית.

ובר אמנם העיד על עצמו שאינו "מוזיקלי מבחינה דתית", ואולי ההבדל העיקרי בין אוטו, כחוקר דתות, אליו ואל האחרים שמניתי, הוא שהאחרון פשוט היה אדם דתי. אוטו היה פרוטסטנטי אדוק, וייתכן שהוא עצמו מרגיש את הנומינוזי מולו, ואולי אף את אותה "הרגשה אוקיאנית" עליה כותב רומן רולאן לחברו פרויד, ואשר אותה מודה פרויד (בתחילת חיבורו "תרבות ללא נחת") שאינו מזהה אצלו עצמו, וממהר להסבירה כרגרסיה למצב העוברי. אוטו, כאדם שחוויות אלו הן כן חלק מעולמו, מרגיש נוח הרבה יותר לייחד אותן כנובעות ממקור עצמאי ונבדל ברוחו של האדם, דבר שלפניו העז רק קירקגור, ואחריו מעטים ביותר (ברגסון, בובר).

אצל אוטו, אם כן, הקדושה כמימד במציאות היא אכן sui generis, אך הוא אינו מגדיר אותה כבלתי-רציונלית בכללותה. אדרבא, כותרת המשנה של ספרו היא "על הלא-רציונלי באידאת האל ויחסו לרציונלי". הקדושה, אם כן, היא החיבור בדת של האספקט הלא-רציונלי, שבא לידי ביטוי בפגישה של האדם עם הנומינוזי, עם האספקט הרציונלי, שהוא התחום המוסרי. מתוך העמידה אל מול הנומינוזי נובע כל מה שאינו, ולא יכול להיות, רציונלי בדת. במונחים קאנטיאנים הנומינוזי הוא לפני הקטגוריות, ואינו יכול להתפס על ידן. אך התופעה הדתית אינה נבנית רק ממימד זה. הדת מהווה גם מערכת חברתית-מוסרית, המכוננת חוקים ומצוות למאמיניה ומכוונת את חייהם. רק השילוב של שני אספקטים אלו מהווה את "הקדושה".

בהסברו את הצד המוסרי בדת, דואג אוטו להבדיל היטב בין המוסר הדתי לתורות מוסריות חילוניות: בעוד שאדם יכול לפשוע כנגד חוקי המדינה או המלך, רק כלפי האל עלול אדם לחטוא. מתוך הרגשה זו של חטא, המיוחדת גם היא, כמובן, לתופעה הדתית, נובעת קטגוריה בסיסית נוספת של הדת: הגאולה. כל הדתות, טוען אוטו, מבקשות לענות על הצורך האקוטי של האדם בגאולה, בין אם זו גאולה מחטא קדמון בנצרות, או גאולה ממעגל הלידה והמוות בהינדואיזם ובבודהיזם. הדיאלקטיקה של חטא-גאולה, גם היא יחודית לתופעה הדתית, מהווה את הצד הרציונלי והמובן בתוך מושג הקדושה.

הקדושה, אם כן, מהווה סינתזה של הלא-רציונלי והרציונלי בדת, ועל פי טיב הסינתזה הזו מבקש אוטו גם להכריע איזו דת היא השלמה ביותר. עצם החיבור בין הלא-רציונלי והרציונלי הוא כמובן בעייתי ביותר, שכן כיצד ניתן להכליא דבר שאינו ניתן לתפיסה בקטגוריות, עם קטגוריות אלו עצמן? איך נחבר בין הבלתי-ניתן-להגדרה להגדרות ברורות, בין האפריורי לאפוסטריורי, בין רוח לחומר, בין, למעשה, האלוהי והאנושי? כאן שולף אוטו את הקלף המנצח (בתקווה שזה לא ג'וקר), בדמותו של ישו הנוצרי. מה אם לא האינקרנציה של האל על פני האדמה מהווה את החיבור המושלם, האולטימטיבי, בין המימדים השונים, שאינם ניתנים לעולם לחיבור? בדמותו של ישו, על פי אוטו, משולבים בצורה מושלמת הנומינוזי והמוסרי, וזהו הבסיס שמתוכו עולה ונבנית הדת הנוצרית כעליונה בדתות העולם.

אין ספק שרודולף אוטו מחוקרי הדתות המשפיעים ביותר במאה העשרים. הבדלתו את הדת כבעלת קיום עצמאי ואפריורי ברוח האנושית היוותה פריצת דרך והשפיע על על חוקר אחריו שהתייחס לבעיה הדתית, בין אם הוא תמך בגישתו של אוטו ובין אם התנגד לה. עם זאת, קביעה זו גם נושאת עימה בעיות המיוחדות לה: ראשית, הצורך להניח שאכן זה כך, כלומר שאכן ישנה חוויה דתית אותנטית. לרבים זוהי "קפיצת אמונה" שאינה עולה בידם, או שאינם כלל רוצים לעשות. שנית, אם קיבלנו הנחה זו, עלינו למעשה לקבל את העובדה שלעולם לא נבין באמת, בצורה רציונלית ואף מילולית, את מהותה של החוויה הדתית. אם כך, הערך ההסברי של ההשקפה הזאת מוגבל.

הקדושה קובעת את הדת כקטגוריה יחודית ועצמאית בשדה הרוח האנושית, בזה גדולתה, אך בזה גם נגמר תפקידה. מי שמסוגל לתפוס, לגעת, בכוונתו של אוטו כאשר הוא מדבר על הנומינוזי, מושג זה אולי עוזר לו גם לגעת בחוויה המיסטית. אך מי שאין לו כל קשר לכך, שאינו "מוזיקלי מבחינה דתית" כמו וֶבר, אינו יכול להבין דבר נוסף על מה שכבר הבין על התופעה המיסטית ממושג זה. אכן, אוטו עצמו, בתחילת ספרו על הקדושה, ממליץ למי שלא חווה חוויה פאנטסטית, יוצאת-דופן, ייחודית מימיו להפסיק לקרוא, שכן אין בכך טעם בשבילו. התובנה כי אין אנו יכולים בעצם להבין את התופעה הדתית והמיסטית לאשורה מקופלת ipso facto במושג הקדושה של אוטו.

הקדושה היא מושג תיאורי יותר משהיא מושג הסברי, אך היא פותחת פתח להסברים עתידיים. אוטו קובע את הדת כנפרדת ונבדלת בשדה הרוח האנושית. למיקוד תשומת הלב בדת כהוויה ייחודית ומיוחדת חשיבות כפולה: ראשית כדי למנוע נסיונות חוזרים ונשנים של רדוקציה של הדת לכדי אינטרסים כלכליים או צרכים פסיכולוגיים, הסברים שאינם לעומקם הסברים, שכן יותר מכל הם מנסים להעלים את שאלת הרגש הדתי והמיסטי ולא באמת לענות עליה. ברור כי העמדת הדת על בסיס אחר ממנה והכפפתה, בסופו של חשבון, למערכת חוקים חיצונית לה מרוקנים, למעשה, את הדת מכל תוכן דתי אמיתי, אם אכן ישנו כזה. קביעת הדת כהוויה ייחודית חשובה גם במובן זה שהיא מאלצת אותנו להתמודד עם הדת בכלים אחרים משהיינו משתמשים אילו רצינו להסביר, לדוגמא, תופעות כלכליות, או פסיכולוגיות. כך לא יחמקו מאיתנו פרטים ומשמעויות דקות, משל היינו מנסים לאכול מרק בעזרת מזלג.

אני, אם תותר לי מילה אישית, בסך הכל מסכים עם אוטו שאי אפשר לעשות רדוקציה של התופעה הדתית, שיש לטפל בה בכלים המיוחדים לה, ושהיא ממלכה בפני עצמה. אבל, שוביניסט רליגיוזי שכמוני, אני סבור שהיא חולשת על כל שדות החיים האחרים, כלומר הייתי מעמיד, לדוגמא, את האתיקה והאסתטיקה, לפחות ברובן, על הבסיס הדתי. הרגש הדתי הוא בשבילי המהותי ביותר באדם, למרות שאני מודע לכך שיש כאלה, אף טובים וחכמים כמו ובר או פרויד, שאינם "מוזיקליים מבחינה דתית". מצד שני, עם אימון מתאים והקשבה נכונה אני חושב שרבים שהקדושה נשמעת להם כמו רעש סתמי או כמו מוזיקת-מעליות יכולו להתחיל להנות מ"הסימפוניה האלוהית".

אני גם פחות מסכים עם הדגש על חוסר-האפשרות-להבנה של אוטו בנוגע לקדושה. כלומר, אולי מקור קדושה עצמו, כלומר הזה עצמו, הוא אינאפבילי, אבל הדרך שבה היא מתגלה לנו היא בעיני פחות מיסתורית ממה שאוטו חושב. הקדושה, לדעתי, מתגלה כאשר אנחנו פוגשים באינות קיומנו הפרטי, כלומר כאשר האורגניזם האנושי מקבל רמיזה שבמהותו הוא זהה להוויה כולה. מתוך זה יכולים להתעורר פחד גדול או אושר אדיר, או אהבה, ואלו אחר כך יכולים להיות מזוהים כרגשות דתיים. כל זה יכול התרחש בזמנים ובמקומות שונים, ולפעמים בחברת אנשים מסויימים, ואלו יכולים לקבל מעמד של "קדושה", כלומר הכרה ממסדית בקדושתם. על כל אלה אני מקווה עוד לכתוב.

[עוד על מושג הקדושה (לא רק על פי אוטו) כאן; לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]

18 תגובות

  1. אותו רגש שלא ניתן להסבירו הוא תוצאה של מניפטלציה ארוכה של האדם כלפי עצמו ולהוכחה לא ניתן למצוןא את אותו רגש אוקייאני אלא לאחר שורה של מניפולציות על המציאות.
    גם כל הנחות העבודה הן למעשה הנחות עבודה דתיות כלומר שיש רגש אוקייאני שלא ניתן לבדיקה
    דווקה בתור מי שחווה את הרגש האוקייאני הזה חשוב לדעתי לעשות לו רדוקציה אם לא נעשה לא רדוקציה איך נבין אותו?
    גם לאהבה חשבו פעם שאין הסברים ויש היום יותר ויותר הסברים זה לא הפך את רגש האהבה פחות פוטנטי

    אהבתי

  2. זה נראה לי מזוייף. ככה אני אומר את שמו אז ככה אני גם כותב. באמת שבלי כל כוונה לשחק לידי אותם ראשי תיבות טיפשיים.

    אהבתי

  3. פוסט מעניין מאד!
    האם אוטו היה דבק בפרשנותו לקדושה גם אם היה מתייחס לקדושה שמייחסים אנשים שונם לחלקיקי חיים יומיומיים ו"סתמיים" כמו כוס הקפה השחור בבוקר, בהיה בשמש היורדת על הים או מקלחת טובה וחמה בסופו של יום?

    אהבתי

  4. תקרא את על הקדושה של הרב אליעזר ברקוביץ. חלק מדבריו אני מביא בבלוג שלי תווית : קדושה.
    הקדושה היא לא רגש או תחושה אלא קשר עם אלוהים והיותו אימננטי.

    אהבתי

  5. תומר תודה לך על הבהרת עמדתו של אוטו, ולא פחות מכך על ההסברים שסיפקת לחשיבותו ותרומתו של הטיעון הזה במחשבה המערבית בכללה. עדיין לא הבנתי כאן במה שינה אוטו עקרונית את הטענה הידועה בדבר 'עניין אלהי' מיוחד (בלשונו של יהודה הלוי) או 'חוש שישי דתי' ייחודי, או 'עין פנימית' לדת, כפונקציה עצמאית לתפיסת האלהות בחיי האדם – טענה הנשמעת בתולדות הדתות מאז ומעולם, וביהדות ייצגוה לא רק יהודה הלוי (ודומני גם רב סעדיה גאון) ולא רק בובר שהזכרת אלא גם אברהם יהושע השל שדיבר על תחושת הנוכחות והמודעות לקיומו (awareness) או הרמן כהן שדיבר על 'קורלציה'. ובכן במה תרם כאן רודולף אוטו מעבר לטענה שכיחה וגם עתיקה זו?

    אהבתי

    1. ציון שלום,
      תודה על הדברים.
      לגבי תמיהותיך, בובר והשל היו אחרי אוטו, והושפעו מהתנועה המחשבתית שהוא יצר. הרמן כהן לא ממש קשור לימטב ידיעתי. לגבי יהודה הלוי, הוא מדבר על עניין שהוא ייחודי ליהודים, וזו כמובן אמונה שאין לה קשר למציאות.

      אהבתי

  6. אלא שגם לפי אוטו ישו הוא ההוכחה שאפשר להבין באמת, שאפשר וצריך ליישם את המטפיזי, בפיזי, ומכאן שהמגע של הקדושה עם הפסיכולוגיה והכלכלה אינו רדוקציה שלה, לפחות לא בהכרח אלא ישום שלה.

    התפתחות החוקים כך שמושג החטא יחפוף למושג הפשע, שהאשמה כלפי האל תחפוף לאשמה כלפי האדם, היא שמניעה את התפתחות החברה ותרבותה.

    בדיוק כשם שאין לאף אחד מושג איך פיזיקה ומתמטיקה מתחברים ולמרות זאת החיבור ביניהם הוא שמחולל את כל מה שמקדם את האנושות כך גם החיבור בין הקדושה לחילוניות, בין המטפיזי לפיזי, מחולל את התנועה הכי מהותית להתפתחות האדם.
    מתוך הנסיון להסביר את הלא ניתן להסבר מתרחש המהותי ביותר.

    אהבתי

  7. פרשות צו ושמיני האל ה"מפחיד" או האל הראציונלי?

    חוקרי המקרא, בעקבות אוטו רודולף, מבחינים בין שני יסודות מרכזיים בתפישת האל. הראשון והבסיסי שבהם הינו האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות, המכונה היסוד הנומינוסי. התכונות המאפיינות יסוד זה הן מיסתוריותו, עוצמתו הנאדרת, חימתו וזעמו המתפרצים בעוז, נשגבותו ורוממתו. באדם הניצב מול הנומינוס מתעוררות תחושות של אימה, ביטול עצמי ואשמה עמוקה.
    אולם כבר בראשית התפתחותה של הדת מתחיל תהליך שבו מופרה האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות – הנומינוס – בתוכן ראציונלי ומוסרי. כך משתנה גם אופי המפגש והיחס בין האל לאדם. תחת נבדלותו, פליאתו וזרותו של האל מודגשים עתה דוקא הזיקה והקשר שבין הבורא לברואיו המושגחים על-ידו תדיר. במקום ביטול עצמי ומחיקת ה'אני' האופיינים למפגש בין האדם והנומינוס, צומחת עמידה על תוקף היישות העצמית.
    תהליך זה של מעבר מאל נומיסטי לא ראציונלי מוראלי מתרחש גם במקרא. אך בפרשתנו האל הוא אל נומיסטי לגמרי, היסוד הנומיסטי שלו מגיע לשיאו בפרשת שמיני, כאשר הוא הורג את שני בניו של אהרון כי הם עשו איזו טעות בהקרבת הקרבן, אך למעשה, ללא סיבה נראית לעין.
    בפרשתנו האל כל הזמן מאיים על הכוהנים שאם הם לא ימלאו את מצוותיו בדיוק מוחלט הם ימותו.
    נתחיל בפרשת "צו". האל מצווה על אהרון ובניו לא לצאת מפתח אוהל המועד במשך שבעה ימים, כי אחרת הם ימותו: " ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים…ולא תמותו, כי כן צויתי" (ויקרא, ח,לה).
    בפרק הבא אלוהים הורג את בני אהרון בגלל שהם הקריבו קטורת לפני האל עם "אש זרה אשר לא צווה אותם"(ט,א). נזכיר כי זהו היום הראשון שבו מקריבים לאלוהים קרבנות. אולי הם עשו טעות מסויימת (אשר פרשנים מסורתיים, כמו הרשב"ם, רש"י וחז"ל לא מבינים בדיוק וחלוקים ביניהם מהי). אבל העונש הוא מוות. מוות בלתי מוסבר. משה נותן הסבר סתום להתנהגות האל: "הוא אשר דבר ה' – בקרובי אקדש, על פני כל העם אכבד, וידם אהרון" (שם, ד). הפועל "אקדש" הגזור מהקדושה הוא גילוי מובהק של הפן הנומיניסטי "הנבדל" של האל. ה' כביכול אומר כדי להשיג את יראת העם, את הכבוד מהעם, אני צריך לפגוע בקרובים לי – הכהנים. לי זה מזכיר את התנהגותו של סטלין שקודם כל פגע בכל חברי המפלגה בצמרת (ואולי גם רובספייר). כלומר זאת אמירה צינית. כי ה' לא טוען שבני אהרון חטאו במשהו ספציפי.
    על אהרון ובניו נאסר להתאבל, נאסר לקבור את הבנים, הם נסחבו מאהל המועד ונקברו כבהמות ע"י אנשים זרים: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו" (י,ו). "וידם אהרון" – אהרון שתק ולא התאבל מפני שקיבל עליו את הדין, ולדעת הרשב"ם משום שמשה הסביר לו אם יתאבל יהיה בכך חילול שם שמים.
    מבחינה היסטורית למי היה נחוץ להציג כך את האל? מעיון בפרקים הבאים עולה כי זה היה האינטרס של הכהנים עצמם. רק ע"י הצגת האל כמאיים, והצגת השרות לפניו ככרוך בסכנת מוות, הם יכלו לשכנע את העם להשאיר להם את המונופול על עבודת האל, ולתת להם מס קבוע מכל הקרבנות. המרידה של קורח ועדתו, בספר במדבר ט"ז, מראה לנו שלא כולם שמחו להעניק להם את המונופול הזה.
    מה כל זה יכול להגיד לנו ?
    להשתדל מאד כאנשים, כהורים, כמורים, כבעלי תפקיד וסמכות לא להיות נומיסטים. להיות מוסריים, מובנים ושומרים על שקיפות. מעשינו צריכים להיות מנומקים, ושיטות שכנוע ע"י הפחדה מגונות מכל וכל.

    אהבתי

    1. ואולי זה אומר משהו לגמרי אחר, שהבעייה היא הסמכות, התפקיד, המעמד… שהם הדברים המפרידים ביו מימד הקדושה שאי אפשר בלעדיו לבין מימוש רציונלי שלא.

      אנחנו כהורים, המורים, המייצגים תפקיד, צריכים לוותר על סמכות, לחלוטין.

      אהבתי

  8. האם המשפט " הייתי מעמיד, לדוגמא, את האתיקה והאסתטיקה, לפחות ברובן, על הבסיס הדתי" לא מבצע את אותה עבירה כמו אלו שמנסים להסביר את החוויה הדתית באמצעות אלמנטים פסיכולוגיים, כלכליים וכו'?

    אהבתי

  9. אמונה

    האמונה-תרופה נגד הפחד, מ"החוסר-וודאות". הדת מספקת גידים, חוקים ופרושים לאמונה. האמונה זקוקה לקדושה כתמיכה רגשית,ערכית, לדת .

    צורך לזהות והזדהות -כללית ואישית, הביא ל- דת
    -יש כלי קודש, בנינים וספרים וריטואלים נלוים. כלי-הדת הם הבית ל"חיבור-עדתי". ישנה שם תחושת-הגנה, תענוג/נוחיות "בהזדהות-משותפת". זהות זו, גם מחדדת שוני, בין עדה/דת אחת לאחרת והסבל ממלחמות אף מחזק המסירות לדת והעדה. בעידן החדש, יותר אנשים-יוצאים לחיפוש אישי אז אפשר לצפות לעתיד של יתר סובלנות !

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s