קניתי כרטיס טיסה לארץ הקודש

זהו: קניתי כרטיס להודו!!! אני ממריא בתחילת יולי וחוזר באמצע אוגוסט. אבקר בבומביי, אצל ראמש בלסקר, אבל רוב הזמן אהיה בפרברי העיר טירוונאמאלאי, שלרגלי ההר הקדוש ארונצ'לה.

אוי, אתם לא יודעים כמה זה משמעותי בשבילי. אתם לא יודעים כמה מרגש. אני מרגיש, אני בטוח, כמו אותם עולי רגל ממאות עברו שעומדים לבוא אחרי זמן רב ולכרוע ברך במקום הכי קדוש להם. כי אכן, הייתי בטירו' כבר שלוש פעמים, ואכן, לדעתי, להרגשתי, לשיגעוני, טירוונאמאלאי היא המקום הכי קדוש על פני האדמה. לפחות הכי קדוש שאני מכיר. ולהיות שם, להוות שם, זה אחד הדברים הכי טובים שאדם יכול לעשות בשביל עצמו, ובעקיפין בשביל כולם. אני מרגיש בר-מזל ומבורך ומאושר רק כי אני יודע שאוכל לבלות חודש שלם בחום הנוראי של דרום הודו, יושב על הריצפה באשרם של רמאנה מהארישי, מודט, קורא ובוהה.

אני יודע מה אתם חושבים: "התחרפנת, הא?" ומכיוון שברור לכם שאתם מתעסקים עם מאמין פנאט, אולי אתם רוצים להתחכם ולשאול: "בסדר, בסדר, נגיד שקדוש קדוש קדוש, אבל תגיד, האם כולם מרגישים את הקדושה הזאת שאתה כל כך מהלל?" התשובה: ודאי שלא. בטירו' לבדה חיים יותר ממאה אלף הודים, שלא שונים הרבה מכל אוכלוסיית הודים אחרת. הם לא יותר מוארים ואפילו לא יותר רוחניים (האמת שהבנתי שהם אפילו פחות דתיים-מסורתייים, כלומר הם עוברים תהליכים של חילון – יחסית להודים – ולמשל לא ממש אוהבים את האשרם של רמאנה מהארישי ואת כל הטררם הרוחני שמתרחש בשולי עיירתם הפסטורלית).

ואני יודע מה אתם אומרים עכשיו: "אהה! אז אולי כל הקדושה הזאת היא לא יותר מאשלייה עצמית חביבה שדמיינת לעצמך, הא? אולי זו אוטו-סוגסטיה, הא? אולי דלוזיה, הא? אולי, גבר, פשוט לקחת שחטה אחת יותר מדי מהצ'ילום? אולי אתה סתם… אה… טמבל?" התשובה: אולי. אולי באמת. כמובן שאין לי יכולת, ואני גם לא רוצה, לפסול את האפשרויות הללו על הסף. אז אולי זאת באמת התשובה. אבל אולי, בכל זאת, לא, ואני אסביר למה אולי לא:

על תבונה ורגישות

המונה ליזה היא תמונה יפה? החמניות של ון גוך – יש בהן עומק? הגרניקה של פיקאסו שווה משהו? יש אומרים שהתמונות הללו הן יצירות מופת, אבל כמה אנשים לדעתכם מסוגלים באמת להעריך את הגאונות שבהן? לי ההשפרצות של ג'קסון פולוק נראות כמו סתם השפרצות, או כמו שאומרים: "אחותי הקטנה היתה יכולה לצייר את זה". אז מה אני לא מבין? ומה לא מבינים אנשים שחושבים שהגרניקה היא אסופה חסרת פשר של שברי דמויות?

ומה עם התשיעית של בטהובן [תוקן]? נדמה לי שרוב האנשים (נגיד, במדינתנו הקטנטונת) לא ממש מתחברים לזה, ואני כבר לא מדבר על איזה שופן או שוסטקוביץ'. מה, הם לא מבינים שיש כאן גאונות? הם לא שומעים את הדיוק המתמטי – עם שאר-רוח של השראה אלוהית – במוסיקה של באך? הם לא מבנים ש"וריציות גולדברג" היא יצירה שאם תיתן לה להיכנס לנשמתך היא תחורר בה נביעה שתרווה אותה במים חיים, או במקרים מסויימים אף תאיר בסחרור בלתי פוסק את מעמקיה וכמו דינמו מוזיקלי תדליק אותה כעץ ביום חגו של המשיח?

ומה עם המערכונים של "החמישיה הקאמרית", או "המופע של לארי סאנדרס"? זה מצחיק או לא? יש לא מעט אנשים שזה לא מצחיק אותם בכלל. יש אנשים שלא רואים אפילו מה חכם בכל אלה. אז הם כן או לא מצחיקים? וחכמים?

ומה עם הגורל הטרגדי של אדיפוס? או הגבורה הטרגית של אגממנון? או המאבק האמוני של אברהם אבינו בעקדה? או הליריקה הדיאלקטית של קירקגור (פעם כתבתי עליהם)? יש אנשים שלא מבינים על מה המהומה. שבכלל לא תופסים את האופק האינסופי שאליו נמתחו נשמות האנשים הללו (גם אם לא היו קיימים היסטורית), מאיימות להיקרע או לפרוח לבלי שוב מאימת המעשה המטורף שהן עומדות עוד רגע לעשות, או שלפני רגע עשו? אז האם מעשיהם לא היו מופת של הקרבה, מוסר ודתיות? האם הם לא משמשים לנו אידיאל כמעט בלתי מושג לגבהים אליהם הרוח האנושית יכולה להעפיל?

והמוסר הקאנטיאני הטראסאנדנטלי? ברור שהרבה אנשים לא ממש מבינים מה פירוש לעשות מעשה מסויים שלא על מנת לקבל כל גמול, אלא רק כי הוא מוסרי. ברור שחלק לא קטן מאוכלסיית העולם לא רואה מה טוב בזה בכלל, למה זה אידיאל. אז אולי זה לא ממש קיים? אולי כל הפלצנות המוסרנית הזאת ריקה מתוכן ממשי?

חוש קודש

מקיף ומכיל את העולם כולו: ההר הקדוש סרי ארונצ'לה. עומד מלפניו: פרסיקו

טוב, אתם כבר מבינים למה אני חותר: יש דברים שכדי לתפוס אותם, צריך לפתח חוש מסויים, צריך לפתח רגישות מסויימת, צריך להפתח אליהם. כדי להעריך את הציורים של דה-וינצ'י, פולק או פיקאסו צריך גם ללמוד אומנות (ואת זה באמת צריך, למרות שכיף נורא לומר "I may not know art, but I know what I like" – אם אתה לא מבין באומנות מה שתאהב פעמים רבות פשוט לא יהיה אמנות), וצריך (לא פחות ואולי אפילו יותר) גם לפתח (או להיוולד עם) כושר להעריך אומנות, להעריך את אותו מרכיב חמקמק (והייתי גם אומר: אלוהי) של השראה, של שגב, של שלמות, שיש או אין ליצירה מסויימת. כך גם לגבי מוזיקה כמובן. וכך גם לגבי הומור, או דרמה, או מוסר, או עוד כמה דברים שלא עולים בדעתי כרגע.

וכך גם לגבי קדושה. קדושה היא מרכיב במציאות, אימננטי, אמיתי, בלתי-ניתן לרדוקציה, ולזהות קדושה זה חוש, כמו הומור או מוזיקליות. זה אולי נשמע נורא, כי הרי הקודש אמור להיות נחלת הכלל, חופשי בפני כולם, אבל העובדה המדכאת עד עפר היא שהוא לא. כמו היופי, כמו המוסר וכמו ההומור – לא כולם מבינים אותו. לא כולם מרגישים בו. לא כולם "מתחברים" אליו. לא כולם גם מספיק נפתחים כדי להעמיק את הידיעה שלו.

שימו לב: אני לא טוען שקדושה אינה דבר שאפשר בכלל לבסס מבחינה אובייקטיבית ולכן תעזבו אתכם מדרישות לוודאות אינטר-סובייקטיבית ותנו להתפנן בשקט. אני לא טוען שיש פה משהו שהמדע לעולם לא יוכל לגעת בו ולכן אי אפשר לדרוש שיעמוד בסטנדרטים של חקירה אמפירית. אני טוען שכמו שחיידקים אי אפשר לראות ללא מיקרוסקופ, וכמו שכדי לגלות מה אטומים עושים כשהם לבד צריך לבנות מאיץ חלקיקים, וכמו שכדי באמת להבין למה מיכלאנג'לו הוא אמן גדול צריך להבין באמנות ולהיות בעל חוש אמנותי מפותח – כך גם כדי להתבסם בקדושה צריך להכין את הקרקע: לדאבון הלב זה לא משהו שבמצבנו היומיומי הוא נגיש.

להרגיש קדושה היא יכולת, וכמו כל יכולת אחרת, לצערי הרב היא לא מחולקת שווה בשווה בין כל בני האדם. לכן תמיד היו מצד אחד שאמאנים, כוהנים, גורואים, קדושים וכו' (שאני ודאי לא נמנה עמם), ומצד שני הדיוטות, חברי קהילה שנסמכים על כישוריהם של הוירטואוזים הדתיים הללו (כן, סמכות דתית גם נוצרה פעמים רבות כעזר לניצול, אם לא ממש שיעבוד, של ההמונים – אני רק אומר שזאת לא הסיבה היחידה). אבל את היכולת הזאת, שוב, כמו מוזיקליות או הומור, אפשר (וצריך, וראוי, וכדאי!!!) גם לפתח. וכאשר מפתחים אותה פתאום מבינים מה גאוני אצל באך, או מה פולוק בכל זאת מצליח לעשות שאחותי הקטנה לא יכולה, או למה אברהם של העקדה הוא מופת אדיר של דתיות נשגבת, או למה טירוונאמלאי היא אחד המקומות הקדושים על פני כדור הארץ.

[מאמר נוסף שלי על סוזן בלקמור והגותה התפרסם באנרג'י. לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]

30 תגובות

  1. אולי באמת לקחת משהו – לבאך אין שום תשיעית (ואם התכוונת לבטהובן – סחטיין). עכשיו ברצינות – אין כמוך, תמשיך להודו ותנשום אוויר קדוש, גם אני הייתי שם וגם אני יודע שאיאפשר לתאר את זה, רק תיקון קטנטן (לא לך, אתה יודע את זה) – מה שמבלבל זה שחושבים שבהודו מקבלים משהו, ובאמת, לדעתי, פשוט יש שם אווירה והזדמנות באמת "לנקות את הראש" אבל ממש, וכך להיפטר ממטען עודף, שהוא זה שמושך אותנו מטה מטה…

    אהבתי

  2. שאלה: אם אתה כל פעם אומר שצריך לעצור את רצח העם בדרפור, איך זה שאתה נוסע להודו? הייתי בטוח שאתה בדרך לדרפור

    אהבתי

  3. אוי, פאדיחה. בקשר לתשיעית אני מתכוון. כן, הכוונה לבטהובן. ה"ורייציות" הן של בך. עם הקוראים סליחה. ובקשר להודו, נכון מאוד מה שאתה אומר כמובן, אבל אני עדיין רוצה להדגיש את המימד האובייקטיבי שבקדושה של המקום.

    יהודה, בקשר לדרפור: אתה צודק עקרונית, אבל ממש מסוכן שם.

    אהבתי

  4. תגיד,
    תוכל לפרט קצת על
    "המוסר הקאנטיאני הטראסאנדנטלי"
    יש אפשרות להרחיב את הפסקה הזו…??
    תודה
    וגם אני מסכים שצריך להפסיק את רצח העם בדרפור.

    אהבתי

  5. לקאנט יש השקפה מוסרית רצינית ועמוקה, ואם אתה רוצה סיכום גש לכאן:
    http://plato.stanford.edu/entries/kant-moral/

    אבל בקשר (ורק בקשר) לעניין שאני דיברתי עליו, הכוונה היא שאם, נאמר, אני אגיע לדרפור, ואם אראה חבורה של חיילים גוררת לשיחים נערה כדי לאנוס אותה (כפי שקראתי בכתבה ב"מוסף הארץ" לא מזמן), אז אם אני אנסה לדבר אל ליבם של החיילים הללו ולומר להם שלמרות שהם ודאי יכולים לאנוס את הנערה הזאת ולחמוק מלתת את הדין על כך, אסור להם לעשות את זה מכיוון שזה יחטא כלפי אידאה מוסרית כלשהי, כלומר זה לא בסדר לא כי אפשר להיענש בעקבות זה אלא כי זה פשוט wrong, אז אני בספק אם הם יבינו בכלל על מה אני מדבר, ובספק יותר גדול אם הם יסלחו לי על כך שאני בכלל מטריד אותם.

    אבל זאת דוגמא קלה מדי. דוגמא יותר טובה: אם אני במשרד (נגיד שיש לי משרד) אחרי שכולם הלכו הביתה, האם אני אבין (וארגיש) שלקחת עט זול שנתנו לי כדי להשתמש בו בעבודה (כי אני צריך עט ואין לי זמן לעצור ולקנות) זה פשוט אסור, כי זה םשוט לא מוסרי?

    אהבתי

  6. מה היחס בין אלוהים לבין המציאות, לטעמך? האם אלוהים הוא קדוש? אם כן, במה מתייחדת קדושת האל? ובמה מתייחדת קדושת המציאות?

    אהבתי

  7. אנסה בקצרה לפרט את התפיסה שלי לגבי אלוהים, החיים וכל השאר:

    אלוהים הוא העולם ואין דבר שאינו אלוהים. אלוהים הוא היש וכל מה שיש הוא אלוהים.

    במחינה פנומנלית אפשר להבחין בשני רמות של המציאות: הרמה המוחלטת וזו היחסית.

    ברמה היחסית מתרחשים החיים שלנו, ערכינו היחסיים וכל עולם התופעות הזמני.

    הרמה המוחלטת היא אלוהים לבד, אינסופי, נצחי.

    עכשיו, למעשה, אין כל הבדלה בין הרמות הללו והן שתיהן מופרדות רק בתפיסתנו הבלתי שלמה (שאפשר להביא אותה לכדי השתלמות).

    באותה רמה יחסית ישנם מקומות שהם כאילו "יותר אלוהים" מאחרים (אבל רק כאילו – הרי הכל אלוהים באותה מידה כמובן). אלו מקומות קדושים. כמוהם ייתכנו זמנים קדושים, אנשים קדושים ומעשים קדושים. מה שמאפיין את התופעות הקדושות הללו הוא שהן עוזרות לנו לכוון את עצמנו לקראת הידיעה העמוקה שהכל הוא אלוהים.

    לכן אלוהים לדעתי לא קדוש, כי אלוהים הוא לא תופעה, ורק תופעות יחסיות יכולות להיות קדושות.

    מצד שני אלוהים הוא כל התופעות כולן, ולכן גם הקדושות שבהן כמובן.

    אהבתי

  8. כל כך הרבה כבר הגיבו, אבל גם אני רוצה!
    סחתיין וכיף לך – שיש לך את מקום העלייה לרגל שלך ושאתה זוכה לנסוע אליו שוב.
    אביב

    אהבתי

  9. בטיעונים שלך ממש כמו אלו שמאמינים שאנחנו חיזרים בעצם שנינשטו,
    יש כנראה סביות ביולוגיות מובהקות לתחושת קדושה כמו גם להתפעלות שלנו מיצירות אומנות כמו גם להתעלות של חקלנו מאומנות מודרנית בעוד שאלו שלא לא מתפעלים,
    לעשות רדוקציה של הכל למעין תחושת קדושה נראה לי מעליב

    אהבתי

  10. תומר, בתגובתך אתה אומר: " אבל אני עדיין רוצה להדגיש את המימד האובייקטיבי שבקדושה של המקום", ואת זה קשה לי להבין. נראה לי ראשית שאין דברים שאפשר להגדירם כאובייקטיביים – כלומר יש כמובן, אבל .בצורתם המקורית, לפני שנפלו ל"פה" שלנו או ל"מוח" שלנו, וכשאנחנו מודעים אליהם וחושבים עליהם רהע שהם כבר סובייקטיביים, כי השלכנו עליהם את רשת המושגים שלנו, והרי הם סובייקטיביים.
    אם יש מימד אובייקטיבי בקדושה של טירו, הרי שיש מקומות אחרים שהם לא קדושים, או לפחות פחות קדושים, אני יכול בהחלט להסכים עם זה, אם רק תוריד את שם התואר "אובייקטיבי". תשאל ברסלבר, הוא יגיד לך שהקבר באומן הרבה יותר קדוש מטירו, ויהיה לך קשה מאד להוכיח לו שבאופן אובייקטיבי אתה צודק. ייתכן שאפילו אם תשאל אחד מהתושבים המקומיים הוא לא יסכים איתך, במיוחד אם הוא איש מחשבים…
    אז בא נתפשר על קדושה סובייקטיבית, ונמשיך לעשות מדיטציה בשקט…

    אהבתי

  11. שמע, אני בכל זאת מתעקש.
    תראה, אני חושב, כפי שכתבתי, שאפשר לפתח את אותו חוש קודש. אם כך, אפשר לזהות אם מקום כלשהו הוא קדוש או לא, או יותר או פחות. אז ברור שנכנסים לכאן הרבה מאוד אלמנטים סובייקטיבים, ברור. ועדיין, אני חושב שלפחות תיאורטית, גם אם מעשית זה ממש מסובך, אפשר להבדיל בין מקומות שונים ולדעת מבחינה סמי-אובייקטיבית איזה יותר קדוש. למה "סמי"? כי זה עדיין יהיה כמו יצירת אומנות, שקשה באמת להצביע על מה הופך אותה ליותר טובה מאחרת, ושתמיד איפשהו נכנסים גם ענייני טעם וריח. אבל עדיין: יש מולנו יצירה, והיא יכולה להיות טובה או לא.

    לא הייתי עדיין באומן אבל באמת מסקרן אותי להגיע לשם ולראות מה אני ארגיש.

    שוב: אני מבין שמה שאני אומר נשמע קונטרוברסלי מצד אחד וילדותי מצד שני, אבל זה מה שאני חושב שהוא נכון.

    אהבתי

  12. אהבתי את מה שכתבת, אבל ההנחה שקיימת מציאות כלשהי – מה שמכנים divine reality – טעונה הצדקה. ההתעסקות במציאות מוחלטת / אלוהים / עליונה הפכה לנחלתם של פלטוניסטים מאז ימי אפלטון ועד היום.

    זו הנחה מטאפיסית יפה, יפה כמו ספרות ושירה, שטעונה הצדקה. אפשר לטעון שבמטאפיסיקה אין בכלל אפשרות להתווכח, אבל אם רוצים להתווכח, צריך להחליט האם אנחנו מוכנים לקבל את העולם שבניסיון כתחום היחיד לדיון על היש, או שאנחנו רוצים להתעסק בדברים אחרים, ולהימנע מוויכוח.

    אהבתי

  13. צודק!
    כהנחה מטאפיזית ייתכן שיש לה ערך אסתטי, אבל הרי אני מבקש הרבה יותר מזה. לכן אין לי כל רצון שמישהו יאמין לי או "ישתכנע" שאכן כך הם פני הדברים. אני רוצה, כפי שאמרת, שהעולם שבניסיון יהיה תחום הדיון שלנו – אני רוצה שתחווה את זה ותדע את זה (ידיעה עמוקה, לא אינטלקטואלית).

    כאן בדיוק מגיע מה שכתבתי מעלה על הצורך לפתח את אותו "חוש קודש", ואוסיף עכשיו: בכלל לפתח את הרגישות שלנו למימד המוחלט (פנומנולוגית) של המציאות.

    לצורך כך הומצאו במהלך ההיסטוריה שיטות רבות מספור, מתפילה ועד מדיטציה, מריקוד אקסטטי ועד מסעות פסיכודליים, וזה רק מראה שאין שיטה אחת קבועה, אלא שעל כל אחד מאיתנו למצוא את הדרך שלוקחת אותו ביושר המירבי אל המטרה. לצורך כך צריך תשוקה גדולה לדעת את האמת, כנות רבה, אהבה לחיים, ולא יזיק גם חוש הומור. במילים אחרות, אין לי דרך להראות לך שיש משהו בדברי. אתה צריך להראות את זה לעצמך (או לא, כלומר אחרי שניסית וחקרת, להגיע למסקנה שאין).

    אהבתי

  14. יש לך הנחות יסוד שאינן מוצדקות (נניח, אפיסטמית). אני לא מכיר שום ידיעה אחרת מעבר לידיעת ההכרה את העולם שבניסיון. אני לא יכול לדעת את X באופן שונה מהאופן שבו אני יודע את X, מכיוון שאיני יודע דרך ידיעה אחרת.

    אפשר לטעון הרבה טענות בדבר הדרך להגיע לידיעה אחרת או להכרה מיוחדת. זו טענה שטענו פלוטינוס ויאמבליכוס, למשל. אולם מדובר בתחושה ולא בהכרה, מדובר בהרגשה ולא בהכרה.

    אהבתי

  15. דוד, אני חושב שהדיכוטומיה שאתה מניח בין תחושה לידיעה היא חדה מדי. אני לא מדבר כאן על ידע שמופיע כאינפורמציה במוח. להפך: ידע כזה (שהוא יותר "מידע", למעשה) הוא מוגבל בתועלת שלו לדעתי, אם כי יש לו ערך. אני מדבר על ידע אחר, שאולי כדאי לקרוא לו "וודאות". זו אותה וודאות שיש לך שאתה דוד, שאתה אדם, שאתה רואה כרגע את מסך המחשב שלך וכו'. קביעות על העולם שאתה לוקח כמובן מאליו. הודאות הזאת קשורה לחושים ולדרך שבה אנחנו מעבדים את המידע שמגיע מהם. מה שאני טוען (כמובן, אני ממש לא ממציא כאן כלום) הוא שכרגע יש לנו איזו טעות אפיסטמית בהערכת אותם קלטים, שבגללה אנחנו מחלקים את העולם חלוקות למיניהן (כגון סובייקט ואובייקט, טוב ורע, שלושת הזמנים ועוד רבות) שהממשות שלהם אינה "חמורה", או אמיתית לחלוטין (אבל גם אינה הבל – אני לא רוצה לבטל את כל זה). כאשר אנחנו לומדים להעריך אחרת את המציאות, כלומר את עולם הניסיון (אלא אם כן אני לא מבין למה אתה מתכוון בביטוי הזה), מה שאווידנטי בשבילנו משתנה, ואנחנו בפועל חיים בעולם אחר: המציאות בשבילנו משתנה (ולטובה, הייתי מוסיף). וכפי שכיום אנחנו סבורים שמה שאנחנו מרגישים תקף בשביל כולם, כך גם אז: כל אותם מיסטיקנים מרגישים שהם גילו דרך אחרת, יותר אמיתית, לחיות ולהבין את העולם. מה אתה אומר?

    תום, לדעתי הרגשת הקדושה לא תלויה בשום אמונה. ראייה לכך אפשר להביא מתרבויות שונות, בהן האמונה באל היא שונה לגמרי (מונותאיזם, ריבוי אלים, אלים כתופעות טבע, או אפילו ללא אלים כמו הבודהיזם) ושיש בהן מקבילות לתחושה הזאת (הם לא קוראים לזה "קודש" כמובן). יש גם "ז'אנר" שלם של "מיסטיקה של הטבע" בו אנשים מגלים איזושהי אחדות ושלמות בעולם כשהם בטבע, וגם כאן זה לא קשור לשום אמונה שהם החזיקו (לדעתי).

    אהבתי

  16. אהלן תומר,
    לאחר ששרצתי בעיר הזו כחודש וחצי והכרתי כל פינה בה, אתה בוודאי מבין שאני מרגישה קנאה עזה (קנאת סופרים הא?!) חוץ מזה האם יצא לך להגיע לספריה עם הקוד? אם כן האם יצא לך לקרוא ספר באיזור הבריכה ליד הסיפריה? חוץ מזה האידלי שופ שלי היא השניה מהפינה…. בודאי אתה זוכרת עלמה אני מדברת ואם לא – תבין כשתהיה שם – תמסור ד"ש לואלי – חשוב לא לשכוח
    לא חם מדי עדיין??
    אני יודעת שבמאי – יוני ממש חם שם….
    יאללה תהנה גם בשבילי

    אהבתי

  17. לא שמעתי על ה"ספריה עם הקוד". איפה היא?
    ומה זאת אומרת האידלי שופ שלך?
    ובקשר לחום, יהיה כנראה ממש חם, ואני מקווה שזאת לא תהיה בעיה קשה מדי. אבל אין מה לעשות: אין לי זמן אחר לנסוע…

    אהבתי

  18. עד כמה שאני זוכר – אתה חובש כיפה לומד יהדות ומתעתד להיות מורה לתנ"ך.
    אבל ארץ הקודש שלך בהודו ואפשר מידי פעם לזיין בלי אהבה ועוד כל מיני בלי חשבון ובלי רבנים.
    איך אתה מיישב את הסתירה לכאורה – הידיים ידי עשיו והקול קול יעקב?
    ואתה יודע שאני קורה אותך בנחת.

    אהבתי

  19. והתשובה לה מורכבת.

    אכן, החיים לא פשוטים, לא חתוכים בברור, לא מחולקים לריבועים קטנים שאפשר להכניס למטריצה ולקבל נוסחה מסוטטת. אני משתדל לעבוד את האל, כלומר ללכת לקראת האמת, בצורה הטובה ביותר שאני יכול. דרכי מובילה אותי לכל מני מקומות, חלקם סותרים.

    אבל זה העניין: שכל ניסיון לישב את הסתירות שבחיים העשירים, העמוקים, המופלאים האלה הוא ניסיון תפל ובטל. הוא אפילו, אעז ואומר, סוג של אלילות. כי החיים לא נועדו להיות מיושבים, אלא פועמים ואוהבים.

    האם אני אומר "לזרום", כעדות הניו-אייג'? האם אני מציע לזרוק את כל החוקים לעזאזל ולהרגע אל תוך השאנטי? האם אני חושב שרק בהשלת כל המוסדות החברתיים נמצע חופש אמיתי? חלילה. זו כמובן רק עוד דרך ליישוב הסתירות, לעבודת אלילים.

    העיקר, לדעתי, הוא להיות כנים, מאוד מאוד כנים, בראש ובראשונה עם עצמנו. לבחון, ולשוב ולבחון, אם אנחנו הולכים בדרך, אם אנחנו מוכנים לותר על הכל בשביל האמת, אם אנחנו עבדי השם אמיתיים.

    וזה אומר גם להציב לעצמנו מגבלות, לבחון את עצמנו, להכנע לחוקים ומוסכמות, להיות מוסריים. וגם ללכת נגד כל אלו כאשר הם שקריים. זה לא קל. יודע מה: זה הדבר הכי קשה. אבל זאת הדרך היחידה.

    והיושר האדיר הזה שנדרש מאיתנו ייתכן ויראה מבחוץ כעקלתון. אבל אנחנו נדע שזו בשבילנו הדרך הקצרה ביותר אל האמת. שאכן, זו ה-א-מ-ת. ואתה הרי יודע שבאלוהים מתאחדים כל הניגודים.

    אהבתי

  20. אני יודע שזה מלפני שנים, אבל הפסקת תגובה על דרפור
    "אם, נאמר, אני אגיע לדרפור, ואם אראה חבורה של חיילים גוררת לשיחים נערה כדי לאנוס אותה (כפי שקראתי בכתבה ב"מוסף הארץ" לא מזמן), אז אם אני אנסה לדבר אל ליבם של החיילים הללו ולומר להם שלמרות שהם ודאי יכולים לאנוס את הנערה הזאת ולחמוק מלתת את הדין על כך, אסור להם לעשות את זה מכיוון שזה יחטא כלפי אידאה מוסרית כלשהי, כלומר זה לא בסדר לא כי אפשר להיענש בעקבות זה אלא כי זה פשוט wrong, אז אני בספק אם הם יבינו בכלל על מה אני מדבר, ובספק יותר גדול אם הם יסלחו לי על כך שאני בכלל מטריד אותם."

    כל כך הזכירה לי את הקטע המצמרר-נפלא הזה, שלא יכולתי להתאפק מלשים קישור.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s