מחר בבוקר אני נוסע באוטובוס לעמאן, משם ממריא לבחריין, ומשם טס לעיר מדרס שבדרום תת-היבשת ההודית. משם אני טופס את הרכבת הראשונה לבנגלור, העיר בה גרה חברתי הטובה ארונדהטי. אחרי יומיים-שלושה של שלום שלום אדרים באוטובוס לטירוונאמאלאי עיר הקודש, שם אני מתכנן לבלות חודש. מדיטציה וקריאה והוויה. וכתיבה.

אז לגבי הכתיבה: נראה לי שאכתוב, למרות שזאת לא החלטה קלה. לא שיש לי סודות: אני מוכן לדבר על עולמי הדתי עם כל אחד. ולא שאני מפחד שזה ייצא קצת הזוי, מה שאכתוב מהודו. כלומר, זה בטוח ייצא הזוי, אבל לא נורא.

אלא שכפי ששמעתי פעם אישה חכמה מאוד, ג'איה אשמור, אומרת, יש משהו מן הבריחה ברצון לחלוק עם מישהו חוויה, בין היא קשה או יפה. יש כאן איזושהי פריקת מטען, שאולי כבד מדי לשאת אותו לבד. לכן כשאנחנו מספרים על משהו שקרה לנו אנחנו מקלים על עצמנו להתחמק מלהיות איתו, מלתת לו לשקוע בתוכנו. אם זה נכון, הרי שהדיבור התמידי על איך אנחנו מרגישים ומה קרה לנו מהווה מקבילה חוויתית-מילולית לשפיכה מוקדמת, או אולי לנטייה בולמית לאכול ולהקיא: המילים מוציאות את החוויה מתוכנו ומאפשרות לנו להתנקות ממנה. אז נכון שתחושת ההקלה היא גדולה, אבל האם בכך לא קילקלנו את הסיכוי שלנו להפנים את מה שקרה לנו, להפוך אותו לחלק מאיתנו באמת?

ודאי שמתם לב לנטייה להתוודות שקיימת בעולם המערבי (נדמה לי שפוקו כתב על זה לא מעט). אם לא, התבוננו בפעם הבאה שאתם בחברת אנשים זרים, נאמר באיזה טיול מאורגן או הפגנה ארוכה או משהו כזה, מה קורה כשיש הפסקה, או מנוחה: אני מנחש שהאנשים ישבו במעגלים ויספרו אחד לשני איך עבר עליהם היום ואיך הם מרגישים עם זה. כאילו מישהו ביקש מהם להתוודות, לשפוך הכל החוצה. זה הפך ממש מסורת, שכל אחד מספר מה איתו. אז אולי זה נכון מה שאשמור אומרת, שיש בזה איזה בזבוז של החוויה החוצה, שרפת הכוח (הטרנספורמטיבי?) שהיה בה.

גם ידידי אסף כתב השבוע על כוחה המשחרר של המילה. השאלה היא האם תמיד אנחנו רוצים להשתחרר ממה שממלא אותנו – או מתי: האם ייתכן שיש חכמה בהמתנה לפני הפריקה, בהריון לפני הלידה.

אגב, מתוך התובנה הזאת אפשר גם להבין את הכעס הידוע על בחורים שאחרי שהיו עם מישהי מיד "רצים לספר לחבר'ה": לא מפני שהם מוציאים "שם רע" לבחורה, אלא מפני שהם מחללים איזו קדושה שהיתה נצורה באינטימיות, ברגע קסום של קרבה, של פגישה, של אמת. במודע או שלא במודע הם בורחים מאותה אמת, שהיא גם אהבה.

לכן אני מהסס אם לכתוב כל מה שקורה לי, לנפשי, קורה ביני ובין אלוהי, ובתוכנו. האם זה לא יבזבז איזה אוצר שהיה יכול להזין אותי? האם זה לא יחלל איזו קדושה פרטית, כלומר יחשוף אותה ברבים, מעורטלת, ויהפוך אותה מהוויה למילים?

נחיה ונראה. אנסה לכתוב כמה שאוכל, וודאי לא אכתוב הכל. בכל מקרה, תגובות אין לי כוח לבדוק, אז אסגור את האפשרות הזאת. עם הקוראים סליחה.

ציוד

טוב, חוץ מכובע וקרם הגנה וכדורים במקרה של מלריה אני כמובן לוקח ספרים:

• The Dawn Horse Testament המהדורה הראשונה, 1985. זהו ה- magnum opus של המורה הרוחני המוכשר והמגלומן אדי דא. כתבתי עליו מאמר מחולק לשניים (חלק א' , חלק ב'). לדעתי יש בו בהחלט משהו עמוק מאוד, על כל טירופו, ואם התזה שלי נכונה והוא הדרדר והלך עם השנים, כי אז המהדורה הראשונה של הספר הזה אמורה להיות חבל"ז. קראתי בערך מאתיים עמודים מהמהדורה השנייה (1991, ויש כבר מהדורה שלישית מהשנים האחרונות), ואהבתי שם חלקים מסויימים (כלומר, איפה שהוא לא מצהיר שהוא בלבד התגלמות האלוהים על פני האדמה). בכל אופן, היה זה על הספר הזה שקן וילבר הצהיר את ההצהרה המופרכת הבאה:

  This is not merely my personal opinion; this is a perfectly obvious fact, available to anyone of intelligence, sensitivity, and integrity: THE DAWN HORSE TESTAMENT is the most ecstatic, most profound, most complete, most radical, and most comprehensive single spiritual text ever to be penned and confessed by the Human Transcendental Spirit.

  ווטאבר. על הפדיחות של וילבר בנוגע לדא (כולל לינק לציטוט הנ"ל) כתבתי בחלק ב' של המאמר לעיל על דא, אבל גם אם ברור שלא כצעקתה, נראה לי שיש בספר הזה עומק.

• The Origins of man and the Universe של Barry Long. ברי לונג עושה רושם של מורה רוחני רציני וטוב. קראתי את ספרו המפורסם ביותר, Only Fear Dies, ואהבתי הרבה ממנו, אם כי הוא קצת החלטי מדי לטעמי, ובסופו הוא גם מפליג למטאפיזיקה (כל מני מדורי גן עדן וגיהנום) שאני לא יודע על מה הוא ביסס, ולשם מה היא בכלל נחוצה (ייתכן, אגב, שהוא הציג אותה במודע בתור מיתוס, כלומר הצגה אלגורית ולכן מטאפיזית ומובנית של אמיתות פסיכולוגיות ומופשטות, ואם כך אין לי בעיה עם זה). הספר הזה אמור להיות התיאוריה הכללית שלו לגבי מצבו של האדם, ואני מקווה שהיא ערטילאית פחות. בכל אופן, הוא הומלץ לי מפי אדם שאני סומך על חושיו הרוחניים, אז ננסה.
• This is Unimaginable and Unavoidable נכתב לא מזמן על ידי בחור אנונימי בן 24 בחודשים אחרי שזכה להארה. הוא קורא לעצמו בפסודונים Guy Smith. פעם היה לו גם אתר אינטרנט אבל הוא ירד. הספר מלא בשירה אקסטטית ובתובנות פשוטות על החיים המוארים. מעין טאו טה צ'ינג מודרני. יש לי הרגשה טובה לגביו.
• הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, של היגל, מתורגם ומוער על ידי ירמיהו יובל. התחלתי לקרוא את ההקדמה באנגלית (לפני שסיפרו לי שיש תרגום עם ביאור) והתמוגגתי מהעושר, העומק והגאונות הבלתי ניתנת להכחשה של היגל. אז מה אם הוא חשב שהממלכה הפרוסית הנוצרית היא הביטוי האולטימטיבי של הרוח – כאילו שאנחנו אף פעם לא טעינו. לבו במקום הנכון: לדעתו העולם הוא ביטויו השלם של הרוח המוחלט, וזה בהחלט מספיק בשבילי.
• תורת אחדות ההפכים: התיאוסופיה המיסטית של חב"ד, מאת רחל אליאור. קראתי את הספר הזה לפני שנים והגיע זמן לחזור אליו (נזכרתי בו בעקבות הרשימה על חב"ד מלפני שבוע). אני זוכר את הקריאה בו כחוויה של אושר צרוף על גילוי האוצר הבלום הזה של חוכמה רוחנית עצומה שחבויה בתיאולוגיה המוקדמת של חב"ד.

אלה הספרים. אבל ודאי תשאלו, האם לא נמאס לי לקרוא טקסט מיסטי אחרי טקסט מיסטי? האמת? קצת נמאס. קראתי כבר מאות על גבי מאות של טקסטים של ועל מיסטיקה. והאם, תשאלו, המילה "הארה" איננה מעוררת בי בחילה? האמת? כמו גרעפס אחרי אכילת דגים. והאם לא יותר טוב לקחת איזה רומן "חזק וטוב", כדברי המשורר, ולשקוע בו? האמת? השבוע גמרתי לקרוא את "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד, וזה אמנם לא רומן, אבל היופי של הכתיבה ועדינות התובנות שהיא מעטרת לא יכולים שלא לעורר חוויה רוחנית אצל הקורא הקשוב. אז למה לא לקחת איזה ספר שכזה? אין לי תשובה טובה. כוחו של הרגל.  

—

באחד הימים בשבוע שעבר פתאום הכל נראה לי טיפשי: ואולי לא היו הדברים מעולם? ואולי הכל קשקוש בלבוש? אולי כל הדיבורים על רוחניות, ואלוהים, ודת, ואין-אני, הם אשלייה עצמית, טריפ שהכנסתי את עצמי אליו מהסיבות הכי אגואיסטיות – או גרוע מכך: משום סיבה בכלל, אלא סתם כי זה מה שעושים אנשים: חיים בתוך סרט.

נכון שאני מרגיש כך וכך, חווה כך וכך, מבין כך וכך, (חושב ש)יודע כך וכך. אז מה? כל כך הרבה אנשים השלו את עצמם בעבר, ואני ודאי לא חסין מאשלייה. ואפילו אם כל מה שאני חי ויודע הוא אמת, האם לא משולות כל אותן חוויות וידיעות לדגים צבעוניים הכלואים בתוך אקווריום הסובייקטיביות שלי? ואם כך, איזו משמעות בעצם יש להם וליופיים?

אז אולי אין אלוהים ואין קדושה, אין משמעות ואין עומק, ויש רק חיים פשוטים, קרים בחורף ודביקים בקיץ? ואולי האושר האמיתי, גם מול פני המוות, גם מול פני הסבל האדיר של האנושות, גם מול פני מיליארד גלקסיות וקבוצות-כוכבים וחלל אינסופי שבתוכו אנחנו פחות מכלום, הוא לשתות תה בבוקר עם אהובתך, אחרי לילה בו ישנתם יחד על אותה מיטה? ואולי אני עושה שטות איומה שאני נוסע?

כך חשבתי. ופחדתי. בחסידות היו אומרים שזהו קיטרוגו של היצר הרע. ניקוס קאזאנצאקיס היה קורא לזה 'הפיתוי האחרון'. אפשר להיות פחות דרמטיים ולומר שזה פשוט רגליים קרות. כך או כך, מחר בבוקר אני נוסע באוטובוס לעמאן, משם ממריא לבחריין, ומשם טס לעיר מדרס שבדרום תת-היבשת ההודית. משם אני טופס את הרכבת הראשונה לבנגלור, העיר בה גרה חברתי הטובה ארונדהטי. אחרי יומיים-שלושה של שלום שלום אדרים באוטובוס לטירוונאמאלאי עיר הקודש, שם אני מתכנן לבלות חודש. מדיטציה וקריאה והוויה.

 

["רופאים ללא גבולות" שלחו אלי מייל ובו לינק למצגת על הפעילות שלהם בדרפור, וגם לינק למי שרוצה לתרום להם כסף, כדי שיוכלו להמשיך לפעול שם למען הפליטים. התרומה המינימלית היא 35$, סכום שלא ישנה בכלום את המצב הכלכלי של כל אחד מאיתנו, ושיכול לתת חיים, פשוטו כמשמעו, לאנשים שגורלם נורא בצורה שלנו קשה אפילו לדמיין]