1.7.07

על מטוס סילון
כעלה נידף
אני עף
אל אלוהי הנהרות הנפגשים

שום דבר לא יפריד בינינו
כשאשב בחיקו
למרגלות ארונצ'לה
של אלוהי הנהרות הנפגשים

העולם זורם דרכי עכשיו
לא אני זז – רק הוא
אלוהי הנהרות הנפגשים
שטוף אותי ממני במימיך המטהרים

האור שאני רואה
חום היום
הבל האויר
הם אני
כלומר הוא
כלומר אני

העיפות
כאב הגב
היבלת, הסנדל
הם הוא
כלומר אני
כלומר הוא

מאות טון של ברזל באויר
האין זה פלא?
ודאי פלא גדול הרבה יותר
מהיות אלוהי הנהרות הנפגשים
אני
עצמי ובשרי
מהותי
הוויתי

2.7.07

אני בדילמה: בכל תחנה שהרכבת עוצרת מתחשק לי לקפוץ החוצה ולקנות בקבוק מים מינרלים. חם, ואני צמא מאוד. מצד שני, שעתיים ישבתי על הריצפה ליד השירותים, וסוף סוף יש לי מקום ישיבה. אם אקום אפסיד אותו. בדיקת הדרכונים אחרי הנחיתה עברה מהר מהצפוי, אספתי את התיק גם כן מהר, ותפסתי ריקשה זריזה לתחנת הרכבת של מדרס. הגעתי חצי שעה לפני הרכבת הראשונה, של 7:15 לבנגלור, וארונדהטי הזמינה לי כרטיס לשניה, בעוד שש שעות. הרכבת היתה מלאה אבל כרטיס ללא מקום שמור היה אפשר לקנות. והנסיעה תימשך שש שעות. חבל שלא הסכמתי להצעתה הנדיבה של הדיילת האדיבה במטוס, לכוס מים אחרונה לפני הנחיתה. פחדתי שאצטרך פיפי. אבל מי ידע שתוך שעה בלבד אעבור ממטוס ממוזג אל ריצפת קרון רכבת מפושתן? ריח השתן נישא באפי, חריף ומר, מזכיר לי כמה נורא על הריצפה ליד השירותים. מצד שני יבש בפה, עייפות כללית, ובלב שמחה.

4.7.07

את ארונדהטי פגשתי לראשונה בקורס מדיטציה לפני 11 שנה, במדרס. תיך נהט האן היה אז בהודו, והוא העביר קורס קליל לעשירי העיר. במקרה עברתי בסביבה, ומיד נרשמתי. דהטי היתה שם, כאחת היאפיות. היא לא באמת יאפית, אבל היא בהחלט הודית משוכנזת. לבד מגון עורה היא מערבית לחלוטין: חילונית, פמיניסטית, רווקה בת 33, דוברת אנגלית בלבד (מלבד כמה מילים בהינדי וכמה מילים בשפת אמא, טמילית) ומתנגדת נמרצות לאמריקניזציה של הודו. כאילו שהיה נשאר ממך משהו אם היו מפשיטים את כל מה שאמריקאי בך, אני אומר לה. שתוק, היא אומרת לי.

בילדותה למדה בבית ספר מיסודו של קרשינמורטי. היא גם שמעה אותו מדבר כמה פעמים, אבל היא לא זוכרת כלום. היתה קטנה. כשבגרה לימדה בבית ספר כזה, מתוך אידיאולוגיה. בחורה טובה. אחר כך השלימה תואר שני במדעי המחשב, והיום היא אשת היי-טק בבנגלור. כמו כל הברהמינים, היא אומרת. כן, היא נצר לשושלת ברהמינים, וזה טוב, אבל מהזרם הוישנויי, כלומר לא השיוויי. לא נורא. היא גרה בדירה עם שותף: מזכ"ל גרינפיס בהודו. כן, כבר היה ביניהם רומן. היום, היא אומרת, היא היתה עוזבת את העבודה במחשבים, אותה היא לא אוהבת, ועובדת בגרינפיס, אבל היא חייבת לחסוך כסף כדי לקנות דירה לאמא שלה, שאביה התגרש ממנה והיא לא עובדת, ובגרינפיס לא משלמים כמו במחשבים. 

כשהראתי לה מאמר בעיתון על כך שמי שמתחתן בשביעי לשביעי 2007 מובטח לו, על פי האסטרולוגים ההודים (שאני לא מבין מה להם ותאריך הנוצרי כמובן), שיזווג שוב עם אותה הנשמה בשבעת הגלגולים הבאים היא התפלצה: "על גלגול אחד אני לא מסוגלת להתחייב!".היה כיף: ראינו סרט הודי על המחשב הנייד שלה, יצאנו למסעדות חביבות, דיברנו וצחקנו. אפגש איתה שוב, כך מתוכנן, בבומבי, בעוד חודש.

5.7.07

האוטובוס מבנגלור לטירו' מלא, אבל לא מפוצץ, וזה טוב מאוד. מבחוץ כתוב עליו "ULTRA DELUX", אבל הזמנים שהוא נחשב כזה עברו. הסרט ההודי שמשודר בשתי הטלוויזיות בתוכו, בווליום אדיר, גם הוא ישן, אבל זה רק מוסיף לו חן: צבעי טכניקולור מזוייפים, שירים צעקניים וריקודים צבעוניים, הגברים משוחי בלורית ומטופחי שפם, הנשים עבות בשר וארוכות שיער, ולהשלמת החוויה הסאונד רודף את התמונה בדיוק שנייה מאחור, המירוץ זנוני אבוד מראש. יש עוד חמש שעות נסיעה. בקטנה.

—

אני הוזה, ברור. אוטו-סוגסטיה. שכנוע עצמי. אילוזיה. דלוזיה. טירוף מוחלט. אחרת אי אפשר להסביר את זה: שהראש פתוח ושקט אחרי שעה במקום הזה, אחרי תה ומקלחת ועשרים דקות מדיטציה. הראש פתוח לרווחה, פעור, כאילו הוא אגוז קוקוס גדול שמישהו שבר את חציו הקדמי במכת מצ'טה אדירה, באיבחה אחת, והמחשבות עפו להן לכל הכיוונים, רסיסים של שכל קלים מנוצה, משאירות אחריהן שקט עמוק, סמיך ועסיסי. ובוהק. ברור: אני פשוט הוזה. ומה שחמור הוא שאני נותן לעצמי להזות. חוסר אחריות נפשע. חטא מוסרי כנגד הרציונליות.

תנו לעצמכם להזות מדי פעם. הרשו לעצמכם להיות חסרי אחריות. הרפו מעט. הרפו מהמאמץ המתמיד להיות מבוססים, יודעים, צודקים. לא כל הזמן. פעם ב. האם, אם כן, אני מציע פשוט להאמין בכל שטות? האם אני מבקש לשמוט כל בסיס לוגי, לחתוך בינינו ובין המציאות את חבל הספק הסביר ולהמריא לחלל ללא חליפת חמצן? חלילה. שלל קשקושי הרוחניות בפיטה, בלבולי הניו-אייג' ברופי וחצי לא גורמים לי נחת כלל. צלם בהיכל הם בשבילי. כי הם מתיימרים לפתוח את קודש הקודשים, ולמעשה מובילים אל מדבריות של חול.

אבל גם כאן צדק הבודהה: גם כאן יש לצעוד על דרך האמצע. אז האם יש להישאר תמיד עם שתי רגליים על הקרקע? כן. ודאי. שתי רגליים על האדמה. אבל: לא שתיהן בבת אחת. ככה פשוט אי אפשר להתקדם. אחת על האדמה ואחת באויר, לפניה, מגששת קדימה, שלוחה הלאה, מאמינה שיהיה היכן לדרוך, שתמצא משען גם בטרה אינקוגניטה.

כי הבעיה שלנו, כפי שמזכיר הגורו המערבי ראם דאס, היא לא שאנחנו מתעקשים לדעת, אלא שאנחנו מתעקשים לדעת שאנחנו יודעים. כלומר, אנחנו לא מסתפקים בזה שאנחנו יודעים משהו (ואנחנו, כלומר הרבדים העמוקים בנו, יודעים כל כך הרבה), אלא אנחנו מתעקשים לדעת את זה במילים, לנסח את זה לעצמנו (עצמנו, ברבדים השטחיים, הרדודים), לדעת שאנחנו יודעים. אפשר לראות את המנגנון הזה במהופך בניסיון לא לחשוב על פילים לבנים. כמובן, זה לא אמור להיות קשה. רוב הזמן אנחנו ממילא עושים את זה. הבעיה היחידה היא שגם אם נחשוב על דברים אחרים כדי להעסיק את המוח, נמלה ראשנו בכל דבר ועניין שאיננו פיל לבן, הרי שנחזור מדי פעם רק כדי לבדוק, רק כדי להיות בטוחים שאנחנו באמת לא חושבים על פיל לבן. והנה חשבנו על פיל לבן. כך אנחנו מתעקשים לבדוק הכל: כל הנחה וכל תחושה, כל חוויה וכל רגש. מתעקשים לנתח הכל עם אותה עין צופיה ובוחנת, עם אותו סכין מבריק ומדויק של ודאות מדוקדקת. והשלם פשוט לא יכול להתגלות כאשר הוא מנותח וגזור לחלקים. או כשמצפים לו, אורבים לו כדי לתפוס אותו מיד כשהו בא.

אבל יותר מכך: אנחנו מתעקשים כך גם להרגשי, ולהדגיש, שאנחנו קיימים. נחזור שוב ושוב אל עצמנו רק כדי לודא שכן, הנה אנחנו. לא נעלמנו. אנחנו כאן, חלק מהעולם. חלק נפרד. עצמאי.

מבינים? יש כאן כמה בעיות חמורות עם כושר החשיבה שלנו: בעיה אחת היא שהוא מנסה לתפוס את מה שהוא לא יכול. את השלם. בעיה שניה היא שהוא מאשרר את קיומנו כישות נפרדת ונבדלת מאותו שלם (וזה, למי שלא יודע, לא נכון). ויש עוד כמה בעיות. אבל הבעיה שאני דיברתי עליה מעלה היא שהוא לא נותן להתקדם. הוא מתעקש לחזור ולבדוק, לחזור ולבסס, גם אם מה שהוא בודק אינו כרגע בר ביסוס. כי עוד מעט, כאשר הרגל שנשלחה קדימה תחזור ונפגוש את האדמה, אז יבוסס אותו הדבר. אבל כרגע עדיין אי אפשר לתפוס את זה. וכושר החשיבה שלנו לא נותן לנו לעשות את הצעד הזה: הוא קופץ מיד אל תוך הריק, אל תוך הרווח בין המחשבות, ומכניס שם עוד איזה מחשבה, או איזה רצון, או איזה זיכרון. לכן גם כשאנחנו כבר מתחילים להיפתח, מתחילים להרגע אל תוך ההוויה, הוא "בודק". הוא רק בודק. הוא בודק אם זאת אכן ההוויה, זה הכל. אבל הבדיקה הזאת מחזירה אותנו אל האדמה בבום. שתי רגלים שלא זזות אפילו מטר. אז יש כאן בעיה אינהרנטית עם חדוות הביסוס, בעיה פנימית עם הרצון לדעת שאנחנו יודעים, שלא נותנת לנו לגלות את מה שאנחנו ידענו תמיד ושכחנו.

זה באמת הוא, כושר החשיבה. היכולת לנתח ולבדוק. זה לא נשלט וזה לא אשמתנו. אבל עם תרגול מדיטטיבי נכון אפשר ללמוד לותר עליו, לתת לו להרגע, להרפות. וכמובן, מזל שיש את טירוונאמאלאי, שלא משאירה ברירה אלא להרפות. אלא להזות. ולזה יקרא מקום קדוש.

—

לילה. חשוך. פנסי הרחוב מעטים ושלוליות האור רחוקות אחת מהשניה, לא יוצרות אפילו אשלייה של זרם שוטף. הבאבות, הסאדהו, הסניאסים, הנזירים הנודדים פורסים את המחצלות שלהם בצידי הכביש הראשי. המחפשים הרוחניים המערביים קונים בקבוק אחרון של מים מינרלים ללילה. אני מצחצח שיניים ונושא תפילה של הודיה.

 

 

 

 

[השבוע חוגגים יומולדת לדלאי לאמה. לרגל המאורע (כנראה) יצא אחד העיתונים הרציניים בהודו, The Hindu, עם שני מאמרים מעולים על הנעשה בטיבט. כתב אותם עורך העיתון, אחרי שביקר שם בחודש שעבר. המאמרים די פרו-סינים: הוא מדגיש את סכומי הכסף האדירים שמשקיעה בייג'ינג בפיתוח האיזור, במתיחת קו רכבת (שכבר הגדילה את הסחר ב- 75%!), בבניית בתי ספר (תחת התיאוקרטיה של הדלאי לאמה היו 95% אנלפבתים) ועוד. מישהו אמר "כיבוש נאור"? אל תתעצבנו: קראו המאמרים (ראשון, שני).

אחד הקוראים החרדיים של הבלוג שלך אלי מייל עם התייחסות לרשימה הקודמת. מסתבר שג'איה קלעה לדעת גדולים, שאף הוסיפו על דבריה חכמה וחסד. הנה דבריו: הרעיון על כך שהחויה נגמרת עם הדיבור, ופתרון הדילמה שלך, מופיע בספר חסידי של תלמידו של הבעל שם טוב, רבי פנחס מקוריץ: "אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר (ס"ג ע"א), פירוש, שעל ידי הדיבורים יצא ממך החיות, כמו שנאמר נפשי יצאה בדברו וכו'. [ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו, אף על פי שעל ידי הדיבורים תצא ממך החיות, מכל מקום] פזר חיותך כדי להחיות נפשם. ואם לאו, כנס חיותך אצלך, כי טוב יותר שתעבוד עצמך להשי"ת בהחיות" (אמרי פנחס – שער ב – לקוטי ש"ס ומדרשים).]