חיי אשרם

רמאנה. בהגוון

זקני טירוונאמאלאי לא זוכרים תחילת יולי כל כך ידידותית למשתמש. מזג האויר בטירו' נוח, וזה כנראה לא יימשך זמן רב. אבל עכשיו נוח, ואני כאן עכשיו. כלומר באשרם של רמאנה מהארישי. כתבתי אליהם מראש (הכתובת באתר) והם הסכימו לקבל אותי לשבוע עם אופציה להארכה. נתנו לי חדר במגורי האורחים.

חיי אשרם הם חיים נעימים ומחזוריים: כל יום והטקסים שלו, כל שנה והחגים שלה. ככה זה לפחות כשהגורו מת לפני כמעט שישים שנה וכל מה שיש זה זכרונות. דת בהקמה. אה כן, יש עוד משהו: שאקטי, כמובן, שאקטי. אבל נגיע אל זה מאוחר יותר. רמאנה מת ב- 1950, ומאז האשרם פועל על טייס אוטומטי. זה לא רע: הם מאורגנים היטב, כסף לא חסר (יש מספיק גם לממן בתי ספר ומרפאות באזור ומפעל הזנה לעניים), והעיקר: סגל מובחר של ברהמינים דואג לטקֶס טקסים כמעט כל שעה עגולה.

הטקסים כולם מתרחשים בקודש הקודשים של האשרם, הוא ה"סמאדהי" של רמאנה, כלומר המאוזוליאום שלו: אולם ענק (ראו תרשים: כל C) בו מקדש (סביב A) שמתחתיו קבורות עצמותיו של המואר (כן: קדושים ההודים לא שורפים, אלא קוברים). שם מתבצעות הפּוּג'וּת כל יום כל היום, ועל הלינגם השחור בוהק, שמשמש למעשה כמצבה לרמאנה, נשפכים כמויות נאות של שמנים ומוצרי חלב.

מה שיפה באשרם הזה, לבד מהרוגע ונועם ששורים עליו, הוא שהוא אבן שואבת לעשרות עולי רגל כל יום. כרגע יש בטירו', אני מעריך, לא יותר משלושים מערביים (בעונה, דצמבר-ינואר, יש כאן מאות, כולל עשרות מורים רוחניים), חלקם ממילא עברו לגור כאן (אגב אני הישראלי היחיד, למיטב ידיעתי). אבל האשרם משמש המוני הודים כל השנה כמקור ברכה ונמען תפילה. תענוג הוא להתבונן במשפחות הבאות לכאן על ילדיהן, או על הזוגות הצעירים, או על הזקנים שבאים לכאן לבלות את ימיהם האחרונים בקרבתו של רמאנה. ואל תחשבו שמדובר רק בפשוטי העם: יש כאן הכל: גם משכילים, גם עשירים. השנה שמעתי לראשונה צלצולי סלולרי באולם הגדול. וגם מוסלמים באים. ואפילו נזירים בודהיסטים ראיתי כאן. שמו של רמאנה יצא למרחוק וכמובן שהוא עבר דאיפיקציה כבר מזמן, כנהוג בעדות הודו.

הפרוצדורה היא כזו: עומדים מול המקדש, ושחים אפיים ארצה. אפשר לתת כמה פירות לכהנים כדי שיעלו אותם עולה לרמאנה, ומזה אפשר לקבל חזרה חלק לאכול (פְּרָסָד), וזה נחשב מבורך כמובן. ואז מה שעושים בדרך כלל זה שסביב אותו המקדש נוהגים ללכת במעגלים, כלומר במסדרון שבתרשים הוא מנקודה B והלאה, עם כיוון השעון. מלבד קלוריות זה שורף קארמה רעה ומקצר את הדרך לישועה. אני פחות אוהב ללכת, ומעדיף לשבת. הנקודה החביבה עלי היא E, שם, על הריצפה, אני יושב, מודט, בוהה, קורא, כותב, מאזין לקריאת הוֶדות ובעיקר מנסה לספוג מהקדושה, כלומר מהשאקטי, שלטעמי מאירה את האולם הזה בצורה יוצאת דופן ויוצאת מהכלל. על פי תחושתי ההוויה כאן קלה יותר מהרגיל והקיום קרוב יותר אל מקורו. משהו כאן מפגיש אותך עם ההווה. משהו כאן מהווה אותך היטב. משהו כאן מעמת אותך עם האמת. אבל כן, הבנתם נכון: ברמת העיקרון אני לא שונה בהרבה מאחרון משתטחי הקברים.

אמור לי ממה אתה מנסה להיגאל ואומר לך איזה אופי ילבש המסע הרוחני שלך

יש כאן אחד, אמריקאי גבוה (הוא נשוי ליפנית קטנה – הם גרים כאן) שכאשר הוא מקיף את המקדש-סמאדהי הוא כולו זורח, מחייך בצורה קיצונית, קצוות פיו מתוחות כאילו בכוח אחורה ולמעלה – הוא פשוט מתענג. אבל הוא בין הבודדים שכך. רוב המערביים כאן "לא באו להינות", וזה כל כך ניכר וכל כך עצוב. חלקם כאן חודשים, אולי שנים, ושקועים במעין כובד ראש מדכא, מודטים או משתחווים או מתפללים בכזאת רצינות…

כל כך קל ליפול להלך הרוח האכזרי הזה, שבו אתה תופס את החיפוש הרוחני שלך, את הפעילות הרוחנית שלך, יותר מדי ברצינות, תופס את עצמך יותר מדי ברצינות, וזה כמובן הדבר הכי לא רוחני לעשות. כמו שאלן וואטס אומר: מלאכים יכולים לעוף רק מפני שהם לוקחים את עצמם בקלות.

אם יש משהו ללמוד מהמסורת ההינדית הוא הדגש על כך שבסופו של דבר הכל הוא משחק אלוהי ("Lila"). אלוהים משחק מחבואים עם עצמו, זה הכל. אבל אותם מערביים שבאים מתרבות נוצרית רואים כל גאולה כמחילה על חטא, ולא כהתעוררות מתוך תפיסה מוטעית. להתעורר מחלום, או להבין שקרתה טעות, הרי יש באלו מימד קומי. חשבנו ככה, והנה פני הדברים הם בכלל אחרת! מאבק אם חטא והתגברות עליו הוא כמובן עניין חמור. ושוב: אם אנחנו כולנו טועים הרי ממילא טיפשי לקחת את עצמנו ברצינות. אבל אם אנחנו כולנו חוטאים… אוי, שרק "ירחם השם".

בשביל בני תרבות נוצרית, אם כן, האשרם הוא בעצם כנסייה ורמאנה הוא מעין ישו שאמור לגאול אותם מחטאיהם. בשביל ההינדים (והבודהיסטים) הוא פשוט מישהו שיודע משהו שהם עדיין לא תפסו (אם כי ודאי שהוא עצמו יכול, בנוכחותו, גם לעזור להם לתפוס את העניין ההוא). ובשביל יהודי כמוני הוא כמובן עניין להתפלסף עליו.

כי אמיתית היא, ולא סמל, ולא דגל ולא אות

ועכשיו לעניין מעניין ביותר: מהו לדעתכם מוקד האולם? המקדש, נכון? ולאן, אם הייתם רוצים לשאת תפילה, הייתם פונים? למקדש, נכון? כלומר אם נרצה לבקש מרמאנה שיתן לנו הארה שלמה ומלאה במהרה בימינו, נעמוד, נאמר, בנקודה C, נצמיד ידיים לכיוון A וסביבתה, ונמלמל תפילה זכה, היוצאת מהלב. עד כאן הכל ברור. אבל מה שלא ברור הוא מדוע ולמה הודים רבים שרוצים לבקש מרמאנה בקשות (קרוב לודאי לא הארה, אלא פרנסה, זיווג, רפואה שלמה וכיוצא באלו) פונים דווקא אל אחת התמונות שלו, כלומר לצילומים התלויים, בגודל טבעי, בחמש הנקודות המסומנות ב- D??? אליהן הם ממלמלים את תפילתם, ולא אל המקדש שעל הקבר.

מוזר לא? הרי לי ברור שרמאנה נמצא שם, כלומר תחת הלינגם ובין עמודי השיש השחורים. לשם אני פונה כדי לתת כבוד לגורו הענק, ליד שם אני יושב כדי לספוג שאקטי ולהנות מהקדושה. אז מה העניין עם ההודים האלה? כאילו, הלו? אולי, בוקר טוב? מה יש לכם לחפש בתמונה של הדבר, אם יש מולם את הדבר האמיתי?

או, זה בדיוק העניין: תמונה של הדבר היא בשביל הודי לא רק תמונה של הדבר. היא הדבר עצמו – אמנם ברמת קיום קצת פחות חמורה. כי להודים אין סמלים. כן כן, הם לא מכירים בהפרדה בין הדבר, לייצוג של הדבר. כתבתי על זה פעם את אחד המאמרונים שאני הכי שמח בהם ("הגאונות שבאלילות"), וחבל לי לכתוב שוב, אז הרשו לי לצטט את עצמי:

שלא כמו במערב, שמימי יוון העתיקה התפתחה בו חלוקה ברורה בין המילה לדבר אותו היא ציינה, בין השפה למציאות ה"אמיתית" (דואליזם שבעצם מהווה שילוש, בין המילה, המושג אותו היא מסמנת, והדבר עצמו "שם בחוץ"), בהודו התפתחה תפיסה שונה של השפה, בה, ניתן להציע, המילה והמושג מהווים שלבים שונים של קיום של הדבר עצמו (את האפשרות הזאת העלה בפני פרופ' דוד שולמן). במילים אחרות, המילה היא קיום פחות בחומרתו, במציאותו, מהדבר עצמו, אך עדיין היא חלק ממנו, ואין היא רק יצוג או סמל שלו.

שולחן למשל הוא ברמות שונות של קיום החפץ עצמו אותו ניתן למשש, המושג התיאורטי שיש בראשנו ("משטח עם רגלים המשמש להגבהת חפצים מהאדמה"), והמילה, כלומר רצף הצלילים שאנחנו מוציאים מפינו כאשר אנחנו מתייחסים אליו. בעוד שבמערב שתי הקטגוריות האחרונות היו מהוות יחדיו את ה"סימן" של הדבר, בהודו הן מהוות רמות נוספות, מעודנות הרבה יותר, של קיום, שלבים נוספים של תהליך התרחשותו של הדבר, נפרדות ויחד עם זאת לא-נפרדות ממנו.

על פי תפיסה זו השפה היא חלק בלתי נפרד מהמציאות (ולא יצוג מרוחק שלה), היא קשורה מהותית לחפצים (כלומר היא אינה מוסכמה חברתית שרירותית) ומהווה מדרגה נוספת של קיומם (כמו, אולי, בתהליך האצלה ניאו פלטונית, כלומר מהלך של זרימת שפע אלוהי שככל שהוא מתרחק ממקורו, הופך לאמיתי פחות). מכאן נובע שרעיון של הסמלה זר ומוזר להינדים.

גם בדת העברית הקדומה לא היה קיים אותו פער סמיוטי (כפי שלמדתי מפרופ' משה אידל): פעם לא היו סמלים, והנחת תפילין לדוגמא, היתה הנכחת האל על ידי עטיית דמותו וצורת שמו. האל מצידו היה גם הוא מניח תפילין והקשר שנוצר בינו לבין קהילת עובדיו היה ברור  וישיר. גם "צלם אלוהים" היה, עוד בימי חז"ל, הנכחה של האל בעולם (כפי שאפשר לקרוא בספרו של יאיר לורברבוים בשם זה): זה היה ממש צלם של האל, שנתפס כפי שהצלמים ההודים נתפסים כאן: זה אלוהים בזעיר אנפין! מכאן מובנת ההדגשה על מצוות פרו ורבו: יש להנכיח עוד ועוד את האל בעולם… רק עם המשבר הסמיוטי שהלך וגבר עם חלוף המאות נוצר הפער בין המעשה או הדימוי, לאל. במאה השתיים עשרה הפער כבר היה בלתי ניתן להכחשה, והביא למבוכה גדולה בקרב המאמינים. אז הרמב"ם כתב את "מורה נכבוכים" שהדגיש את הפער, אבל עם הסבר צמוד ("ברור שאלוהים הוא לא באמת מלך בשמיים! זה רק סמל! זה מסמל את שלטונו ואת קבלתנו את עול מלכותו עלינו"). הקבלה שנולדה אז גם היא היתה עוד תשובה לאותו משבר (תשובה מוצלחת הרבה יותר בעיני רוב העם, כפי שההיסטוריה מלמדת), והיא הסבירה את הפער בין העולם לאלוהים על ידי מערכת של אינסטנציות אלוהיות: ספירות. כך היא גם קישרה מחדש בין העולם לאלוהים.

לדוגמאות לתפיסה הזאת קראו את המאמר. העיקר הוא שמכאן מובן למה תמונתו של רמאנה היא רמאנה. כן, זה מחייב תפיסה שונה של אחדות הקיום, כי הרי יש המון תמונות של רמאנה, אז הוא (במידה מסויימת) בהמון מקומות בו זמנית. אבל זה לא מפחיד את ההינדים.

בחנות הספרים של האשרם, בינות טקסטים מיסטיים רבים (שכבר אין לי כוח שיסבירו לי שה- Self הוא הכל והעולם הוא אשלייה וכו' וכו') מצאתי ספר חביב מלא במכתבים ששלחה חסידה של רמאנה, Suri Nagamma שחיתה שחיתה באשרם בשנים האחרונות לחייו של הגורו. במכתב הראשון שבספר (21 לנובמבר, 1945) היא מספרת על החג הגדול של טירו', בו מדליקים להבה ענקית על ראש ארונצ'לה. ביום אחרי זה היא כותבת ש"הבוקר שרי ארונצ'לסווארר התחיל להקיף את ההר עם כל הפמליה של החסידים והנגינה…". שרי ארונצ'לסווארר הוא התגלמות שיווה כארונצ'לה. היא מתייחסת למנהג ההודי להוציא את פסלי האלים ולשאת אותם על מרכבות עץ בעלות אופני ענק, ולהסיע אותם ממקום למקום. אבל שימו לב איך היא כותבת! לא "הפסל של שרי ארונצ'לסווארר", ולא "דמותו של שרי ארונצ'לסווארר" – שרי ארונצ'לסווארר עצמו! כלומר, אם לצטט שוב (אין כמו לצטט את עצמך):

פסלי האלילים אינם ייצוג או סמל (תפיסה המחלקת בינם לבין "הדבר האמיתי" ובכך יוצרת דואליות) אלא הדבר עצמו, אמנם במדרגה קיומית עדינה יותר. הפסל הוא האל, אך האל אינו רק הפסל – הוא הרבה יותר גדול ממנו (לעתים הוא, כאמור, היקום כולו). […] הפסל הוא האל, ובכך מגלם את אחדות הקיום, ואת הזהות השלמה בין המוחלט ליחסי: היקום הוא רצף אחד, תהליך שלם ומושלם שבין אם נתפוס אותו מהזווית האלוהית או האלילית  נדבר על אותה מהות עצמה.

האליל ההינדי הוא למאמין חלק אלוה ממעל ממש ומהווה ראייה ברורה וזמינה לאלוהותו של העולם הזה. בעבודת האלילים ההינדית, שהצליחה לחמוק מפח הסמיוטיקה המערבית ולא לחצוץ בין הסימן לדבר ובין האל לעולמו, הפסל הוא האל ולכן עבודתו היא עבודת האל, ובשום אופן לא עבודה סמלית של בובה המייצגת את האל. אין, על כן, צורך להמתין להתגלות אלוהית או לחכות לשכינה שתרד: האלוהות נמצאת כאן ועכשיו. מולנו. פה. במרחק נגיעה, זמינה לחושים, בדברים הארציים עצמם. עלינו רק להיפתח לאפשרות הזו, החיה.

אתם מבינים את הגאונות כאן? כך ההינדים מנכיחים את האלוהות בעולם הזה, מביאים את אלוהים אל תוך עולם התופעות והזמנים, והאין זה בדיוק התפקיד הראשון והבסיסי של כל דת?

השער לאשרם. בפנים בדיוק זמן חלוקת מזון לעניים.

הסמאדהי. מבט מהדלתות הראשיות.

הסמאדהי. מבט מאיפה שאני יושב. שימו לב לתמונות של רמאנה…

שלושה ברהמינים מבצעים פוג'ה ללינגם שמעל קברו של רמאנה.

רק בשביל שתבינו את ההוואי: זהו חדר האוכל. עלי הבננה על הריצפה הם הצלחות. פותחים את קיפולם ושוטפים אותם מעט עם מים שבכוס הברזל שעליהם. אז האוכל, כלומר האורז, מוערם ולידו ערימות קטנות יותר של מני רטבים וירקות.

11 תגובות

  1. אני מאפשר תגובות, ואפילו קצת מתנצל על הניסיון שלי לדבר בלי להקשיב. אני מבטיח להקשיב אם כן, ואנסה גם לענות, אבל אני מנסה גם להיות עם עצמי, לבד, אז נראה עם אפשר יהיה לרבע את המעגל. התמודדנו כבר עם פרדוקסים גדולים מזה.

    אהבתי

  2. תודה תומר על השיתוף ועל הכתיבה היפה והמחכימה.
    לגבי הפולחן ההינדי, שני נושאים למחשבה:
    1. מה קורה כאשר הינדי רואה תמונה של אל או מנהיג רוחני מכת או דת אחרת? האם גם אז הוא מחפש נוכחות אלוהית?
    2. האם חיפוש הנוכחות האלוהית קורה גם בפנימיות האדם ובנפשו? או שהוא מכוון החוצה אל התופעות הנגלות?

    המשך מסע מופלא

    אהבתי

  3. א מה קורה לפסל שנשבר? האם הנוכחות האלוהית עוזבת אותו או נשארת בתוך חלקיה? ב יש לי תמונה של פפג'י שאני תמיד מסתובב איתה בארנק. זאת תמונת דרשאן אלא שרק עכשיו אני מבין שכל פעם שאני מתבונן בה הוא באמת!!! נותן לי דרשאן. תודה תומר ושבת שלום לכולם.

    אהבתי

  4. בשקט ניווכח
    שהשקטי נוכח
    גם כשהצלם נשכח

    מבינה שהצלם הוא לא הדבר עצמו אבל הוא גם לא הסמל שלו, אלא הממד החומרי המתבטא המוגשם של השקטי,ממנה חיותו

    אני אוהבת את חדר המדיטציה הקטן ואת הסמדהי של אמא מהרשי :) איזה כיף קדוש

    אהבתי

  5. זהות הדיבור והמושא, המסמן והמסומן, נמצאות גם בחסידות, בשער הייחוד והאמונה של אדמוה"ז בשם הבעש"ט על הפס' 'לעולם ה' דברך ניצב בשמיים', לגבי לשון הקודש.

    לעומת זאת, המלחמה החריפה שניטשה כנגד האלילות היתה כנגד הטשטוש שבין חי לצומח, בין מדבר לחי. האם אתה סבור שהמוניזם החריף של ההינדו אשר גורר יחס שווה ואדיש במידת מה לכל הברואים באשר הם (למיטב הבנתי), נכון לחיות על פיו? ושאין מקום בתודעה האנושית, הנבראת, ליצור מחיצות ע"מ להגיע להשתוות 'גבוהה' ולא להשתוות 'נמוכה'?

    אהבתי

  6. אורי, קשה לומר מה הינדי ממוצע היה עושה, כי אין ממש דבר כזה, שהרי הם מחולקים לכל כך הרבה זרמים ושיטות מחשבה ודרכי חיים שונים. אבל אני יכול לומא שעל פי הרושם שאני קיבלתי מהינדים שראיתי ודיברתי איתם, אז כן, אם הם יראו תמונה של ישו, נאמר, אז הם יתיחסו אליה בכבוד. אולי הם לא יתפללו אליה, כי זה לא האל שלהם, זה לא ההתגלמות של המוחלט שלהם יש קשר אישי איתו, אבל הם יכירו באלוהות של התמונה או הפסל.

    לגבי השאלה השנייה, כאן באמת יש הבדל ברור בדת הספציפית של ההינדי. אם הוא שייך לזרם הבהקטי, שכולו מבוסס על דבקות באלוהים *שהוא שונה* מהאדם, אז ודאי שאותו הודי יחפש את האלוהות מחוצה לו (אבל את הקשר שלו איתה בלבו). אם הוא שייך לזרם של האדוויטה, כמו אלה שכאן באשרם, שמחזיקים שבסופו של דבר הכל שיווה, הכל הוא אותו האלוהות האחת, אז ודאי שהוא יחפש את האלוהות הזאת לא רק בחוץ אלא גם בתוכו, בהכרתו, וינסה לזהות את האחדות שלו איתה.

    רני, אני חושב שכאשר תמונה נקרעת או פסל נשבר הוא חדל להיות אלוהי. הרי כך בדיוק פועל ההגיון כאן: זה לא ייצוג, שיכול להיות תקף גם אם החפץ אינו מושלם (למשל: שטר כסף קרוע ומקומט עדיין מייצג טוב מאוד את ערכו), זה הדבר עצמו, ולכן אם הדבר הרוס, הוא מת (ואכן, ההודים לא אוהבים שטרות כסף קרועים, כפי שיודע כל מי שהיה בהודו ולא הבין למה המוכרים לא מוכנים לקבל ממנו כסף…)

    נ.א., להינדים דווקא יש תפיסה היררכית של המציאות. זכור את שיטת הקאסטות שמחלקת את החברה שלהם… הם גם לא משווים אפילו בין כל בעה"ח: הפרה קדושה בשבילם והכלב, למשל, די טמא.

    והאם באמת המלחמה באלילות בכנען היתה משום ההשוואה בין צומח לחי לדומם? האם זה מה שהפריע בפולחן "י-ה-ו-ה ואשרתו" שהיה נהוג זמן רב? לא נראה לי. סביר יותר לדעתי שזה היה אז קרב פשוט על אקסקלוסיביות דתית. האל רצה שהשבט שלו יעבוד אותו ולא אף אחד אחר, זה הכל. לדעתי זה עולה בצורה מאוד ברורה מהטקסט המקראי.

    בכ"א בודאי שאני חושב שיש לשאוף לא לאחדות בה הכל נמרח לתוך מונוטוניות אחידה, אלא כזו ששומרת על ההבדלים היחסיים בין הדברים, ודאי. זו אחדות נון-דואלית אמיתית, כי עולם התופעות הוא לא ההפך ממנה (כמו בשיטות שחושבות שהן נון-דואליסטיות אבל הן למעשה מאוד דואליסטיות, ושואפות לברוח מהעולם), אלא כלול בתוכה.

    אהבתי

  7. תומר,
    שיטת הקאסטות תמיד נשמעה לי- מבחוץ, לא חקרתי את התופעה לעומק – כקושיא שיש לעמוד עליה, ולא כביטוי מהותי להיררכיה.
    ב'קרב פשוט' לא מסבירים את ההתנגדות העמוקה שהיתה למקרא כנגד תפיסות אחרות- הראיה הפשוטה לכך היא הסובלנות שאפיינה את שאר עובדי האלילים. מדוע להם לא היה צורך לשמור על אקסלוסיביות? בנוסף, במקום להתנגד לאשרה היה אפשר להכניס אותה פנימה, ומדוע לא עשו זאת?
    אני דווקא חושב שלמקרא יש מספר חידושים מהפכניים בתפיסת העולם, שינויים אשר מנוגדים במהותם לאלילות. ההמרה של מיתולוגיה בהיסטוריה, אשר נובעת מרעיון הקידמה והתפתחות העולם, אשר נובע מתפיסת זמן בעלת מאפיינים קוויים (ספיראלית ליתר דיוק, מעגל מתקדם) ולא מתפיסת זמן מעגלית ומחזורית, אשר נובעת מההתגלות, אשר נובעת מהטרנסצנדנטליות של האל – כל אלו לא יכלו לדור בכפיפה אחת עם האלילות.

    לאשרה יש מאפיינים תיאולוגיים ברורים אשר המקרא התנגד אליהם בכל כוחו.
    ונדמה לי שביטוי נהדר להבדלים התיאולוגיים הללו יש למצוא במאמר של מיודענו מנוסי על התיאולוגיה הפמיניסטית בראי החסידות.

    אהבתי

  8. ראשית נסכים: למקרא יש חידושים מהפכניים בתפיסות העולם. אין שום ספק בכלל. היהדות הקדומה היתה חידוש ע-צ-ו-ם על פני כל מה שהיה, לא רק בסביבה הזאת, אלא למיטב ידיעתי בעולם כולו. אגב, לא מונותאיזם היא חידשה (כי את זה הגה אחנטון לפניה), אלא דווקא, כנראה, את רעיון הטרנסאנדנציה של האל, על כל הטוב והרע שבו.

    עוד חידוש שיש בו טוב וגם הרבה רע, הוא אכן אותו שוביניזם דתי. חוסר הסובלנות הזאת לאלים אחרים לא היתה מוכרת לדתות האליליות שהיו אז. מה שכן, לא הייתי תולה אותה בסיבות תיאולוגיות עמוקות יותר מדי, אם אפשר, וקל ופשוט הרבה יותר, להסביר אותה באגואיזם ואתנוצנטריזם רגיל ונפוץ. שוב: זה מה שעולה מקריאה פשוטה בטקסט המקראי: הקב"ה הוא אל ק-נ-א ונקם. הוא לא אוהב שאהובתו ישראל רועה בשדות זרים. מה יותר פשוט מזה? למה צריך למצוא הסבר יפה יותר (אלא אם אנחנו רוצים ליפות את מה שאצלנו קצת מכוער)?

    כמובן, הנחת המוצא שלי היא שהיהדות, כמו כל דת אחרת, איננה התגלות טהורה מלמעלה, אלא היא שילוב של השראה אלוהית עם תרבותם של האנשים הזוכים לה. לכן גם אני לא רואה סיבה להניח שלבד מקומץ בודדים היו היהודים אז גאונים גדולים, ולכן אני לא מחפש "סודות" תיאולוגיים מתוחכמים. אם אתה חושב שהתורה ירדה מהשמיים זה סיפור אחר, ואז הרי אתה מחוייב למצוא בה עומקים וסגולות. אבל שוב אני אומר שאכן יש חידושים אדירים במקרא, ולא בכדי היהדות היא חצי מהבסיס של העולם המערבי כולו (יחד עם יוון כמובן).

    אהבתי

  9. אני מדבר על חלקי הפסל לא כמייצגים את האלהות אלא על האלהות האימננטית הקיימת ב-כ-ל דבר בעולם. בתוך ההינדואיזם קמו לא מעט ענקי רוח שהתייחסו בביטול למוסד הקאסטות. הלינגאיאטים, סידהארמשוור, גאנדהי, נאנאק שייסד את הסיקהים. האדוייטה לא מתייחסת להייררכיה אלא לגיוון שבאחדות.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s