"אוריינטליזם", אדוארד סעיד, תר. עתליה זילבר, הוצאת עם עובד, 2000 (במקור מ- 1978), 354 עמ'.

כשיצא "אוריינטליזם" ב- 1978 לא ידע אדוארד סעיד (ולא המו"ל שלו) אם המחקר אשר הוא מחזיק בידיו יכול לעניין ציבור רחב, אך הן בארה"ב והן באנגליה עורר הספר תשומת לב רבה, ובמהרה תורגם לשאר שפות אירופה ויותר מאוחר לשפות המזרח הרחוק. בינתיים קנה אדוארד סעיד את עולמו ונהייה לאחד המבקרים הבולטים של האתנוצנטריות המערבית, ולאחד מדובריו הבולטים של העם הפלסטיני. כעת, לאחר עשרים ושתיים שנה, מופיע סוף-סוף הספר בעברית.

שלא כמו שאפשר בטעות להבין מכותרתו, "אוריינטליזם" אינו עוסק במזרח, אלא דווקא במערב. הספר הוא כתב אשמה כנגד המחקר המערבי של המזרח, כנגד הדרכים שבהן הכוח והדמיון המערביים, במשך כמאתיים שנה, עיצבו למטרותיהם הקולונייליסטיות את הידע על ארצות המזרח ועל האיסלאם, ובכך אף הצליחו לעצב את המזרח עצמו. סעיד מבקר את הדרך שבה המערב התיימר לחלק את האנושות לתרבויות, מסורות, דתות ואף גזעים שונים, כאשר לכל מגזר מוגדר שכזה הוצמדה מהות אינהרנטית אשר פועמת בקרבו וקובעת לעולם את התנהגותו. האוריינטליזם הוא השם שנותן סעיד למחקר המערבי של המזרח, בין אם הוא סוציולוגי, אנטרופולוגי, היסטורי או פילולוגי, מחקר שחילק את האנושות בקוים ברורים ל"אנחנו" (המערביים המתקדמים, המוסריים, הדינמיים, החרוצים, האקטיבים, האסרטיבים) ול"הם" (המזרחיים המפגרים, הברבריים, הפרימיטיבים, הסטאטיים, העצלים, הפסיבים, הכנועים). חלוקה זו לא באה רק לצורך הרגשת העליונות של האדם המערבי, אלא גם ובעיקר משום הצרכים הפוליטיים שעמדו בפני המערב מהמאה התשע-עשרה עד היום.

ברור שיחסי הכוחות לאורך כל ההיסטוריה הקרובה היו לטובת המערב הכובש, וכעדות לכך אפשר לראות את עצם קיומו של תחום המחקר האוריינטליסטי במערב, ללא כל מקבילה כנגדו במזרח, ללא "אוקסידנטליזם". סעיד צמצם את מחקרו על יחסי המחקר המערבי והמזרח לנסיון האנגלו-צרפתי-אמריקאי עם הערבים והאסלאם. החל בכיבושי נפוליאון, דרך הקולוניליזם האנגלי והצרפתי ועד המלחמה על הנפט של ימינו וביצור ההגמוניה האמריקאית, המערב תמיד היה צריך להצדיק את ההתערבותו הברוטלית בחייהם של מליוני בני אדם, את הכפייה של ערכיו עליהם ואת גזילת אדמותיהם ואוצרות הטבע שבארצותיהם. במהלכי המערב תמיד הסתתרה ההנחה שעל אף שהצרכן המערבי שייך למיעוט מספרי, הוא זכאי לנכס ו/או לבזבז את רוב משאבי העולם. האוריינטליזם עזר בכך שאפיין את המזרח קודם כל כזר, כ"אחר" לתרבות האירופאית, ומעבר לכך, כמובן, כנחות וכזקוק לגאולה.

סעיד מנתח את האוריאנטליזם בתור שיח, לפי הפרדיגמה שמציע ההסטוריון והפילוסוף מישל פוקו. הוא סבור כי רק בתור שיח ניתן להבין את צורות הפיקוח והמישטור בעזרתם הצליחה התרבות המערבית לנהל ואפילו ליצור את האוריינט בתקופה שלאחר ההשכלה. סעיד מדגיש כי האוריינט אינו עובדה דוממת של הטבע, אינו קיים "שם בחוץ" וממתין לגילויו. מהויות, איזורים ומגזרים כגון "המזרח", "האיסלאם", "אירופה" וכו' הם מעשה ידי אדם. בהגדרתו כ"אחר" האולטימטיבי ובייחוס תכונות שונות למהויות כדוגמת "המנטליות הערבית" או "הנפש המוסלמית", הצליח המערב לא רק "לגלות" ו"להבין" את המזרח, לא רק להצדיק את כיבושיו ובזיזותיו בו, אלא אף ליצור, לברוא את המזרח כפי שרצה, שכן השיח הוא שבונה בשבילינו את המציאות שלנו. את כל זאת עשה המערב באמתלה של מחקר מדעי ופיתוח אבולוציוני "טבעי", וכך נתן לידע שלו ולמעשיו תוקף אובייקטיבי, "אמיתי", "נורמלי". אך אין ידע אובייקטיבי, אין פרט מידע נטול פוליטיקה ואידיולוגיה, ודבר זה מתברר בברור בניתוח של סעיד את מחקר המזרח בידי המערב. התזה של סעיד היא שההיבטים המהותיים של התיאוריה והפרקטיקה האוריינטליסטיות אינן גילוי פתאומי של ידע אובייקטיבי על האוריינט, אלא מערכת של שדות-שיח שנתקבלו בירושה מהעבר הדתי הנוצרי (שנלחם באיסלאם) של אירופה, ושחולונו, אורגנו ועוצבו מחדש בתוך דיסיפלינות מדעיות בכדי לתת להם את חותמת הכשרות המדעית.

לבד מהמהותנות הפרועה שבה נקט האוריינטליזם, כאשר הוא מייחס תכונות לאידאות כדוגמת "הערבי", "המוסלמי", "ההודי" וכו', סעיד מאשים את חוקרי המזרח המערביים גם בחוסר של כל התעמקות אמיתית במושא מחקרם ובמהלכים אינדוקטיבים מופרכים. כך הבחנה בקשר למשורר ערבי מן המאה העשירית הכפילה את עצמה למדיניות על-אודות וכלפי "המנטליות המצרית", ופסוק מהקוראן ישמש עדות לחושניות המוסלמית היוקדת. תיאוריות אלו הפכו ל"אמת", וזו בתורה נתנה גושפנקא רשמית לכיבוש, לשיעבוד ולבזיזה של המזרח. כל זאת מתוך תרבות שראתה עצמה עליונה מבחינה מוסרית, מלאה בדאגה ל"נורמות אוניברסליות" של אתיקה, לפתיחות ולסובלנות. אך כאשר "אמת מדעית" משמשת כלי לשיפוט ולגזירת גזר דין על אוכלוסיות של מיליונים, כי אז המחקר המדעי אינו אלא צורה חדשה של דעה קדומה והליברליות אינה אלא דיכוי בתחפושת של נאורות.

חשוב להבין כי סעיד אינו טוען שהאוריינטליזם הציג הצגה מוטעית של המהות המזרחית. סעיד דוחה מכל וכל קיומה של מהות כזו (או של איזושהי מהות אחרת). טענתו היא, שוב, שהאוריינטליזם פעל את פעולתו למען מטרה, לפי נטייה מסויימת ובתוך מסגרת היסטורית ספציפית. היצוגים של המזרח לא באו בצורה ספונטאנית לעולם עם "התקדמותו" של הידע המערבי. הם מילאו שליחות.

סעיד מבכה את המציאות שנוצרה בחלקים של האוכלוסייה הערבית, בה הדמות המזרחית שיצר המערב עשתה לה נפשות ונוצר הפרדוקס של הערבי שרואה עצמו כ"ערבי", כלומר כטיפוס או אב-טיפוס שבנה המערב. מכונת התעמולה האוריינטליסטית המערבית עשתה עבודתה ביסודיות רבה כל כך עד כי יש פרטים במזרח הרואים עצמם כיום כנחותים מוסרית, פאסיביים, חסרי תרבות, אפילו פרימיטיבים ביחס למערביים. נבנה גם מעמד של אינטלקטואלים מזרחיים שמנסים ליישר קו עם המחקר המערבי ובכך נכנעים לתכתיביו. הספר נכתב כחלק ממלחמתו של סעיד בתופעות אלה.

במאמר שהתפרסם בגליון מאי של "מצד שני: פרסום של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית", כותב סעיד על המהומה שפרצה בישראל עם הצאתו של שר החינוך דאז, יוסי שריד, להכניס את שירת מחמוד דרוויש לתכנית הלימודים. סעיד מותח ביקורת על כך ש"כל הליברלים המערביים, יהודים ולא יהודים, שהיה להם הרבה מאוד מה לומר בנושא אי-הסובלנות האיסלאמית שהתבטאה בפתווה נגד סלמאן רושדי, לא פצו את פיהם היום כדי להגיב על ההתקפות על יוסי שריד ומחמוד דרוויש. …למיטב ידיעתי, הדיווחים על הדיון המוזר עצמו הובאו ללא כל הערות, כאילו היה זה דבר טבעי בתכלית שאזרחים ומחוקקים בדמוקרטיה… יתיחסו אל שיר בודד… כאל איום קיומי על זהותו של הרוב". וודאי שאין דין חוסר רצון להכניס שיר לתכנית לימודים כדין הוצאת גזר דין מוות על מחבר ספר, אך מה שסעיד מנסה לציין כאן הוא המצב שבו כל פעולה איראנית נתפסת ומגונה מיידית כפעולה פרימיטיבית וברברית, ואילו לכאשר מבוצעת פעולה בעלת אופי דומה במדינה "מערבית" אין היא אפילו מושכת תשומת לב. האפלייה הזו היא תוצאה של שנים רבות של טיפוח התדמית השלילית של המזרח.

סעיד הוא פרופסור לספרות (אוניברסיטת קולומביה). הביקורת המנוסחת היטב שלו (התרגום שותף וקריא מאוד ומלווה את הטקסט בהערות מועילות) מרתקת משום שהיא מראה את דרך ההבניה של ה"אחר" לתרבות המערבית, על ידי המניפולציות של השיח המדעי ומתוך המוטיבציה של הקולוניליזם. אך ניתן למצוא בה עניין הן בעיסוקה בספרות המערבית על המזרח, הן בהשלכותיה ללימודי האוריינט בזמנינו, הן לקורא ה"אוריינטלי" עצמו מושא המחקר המערבי, וכמובן, לקורא הישראלי היהודי.

בהקדמה למהדורה הישראלית כותב סעיד כי דווקא "קורבנות של סטריאוטיפים גזעניים, של רדיפות ושל אלימות יכולים להפיק רבות מההכרה בקיומם של דפוסים דומים בהם עצמם וב"אחרים" שלהם." הוא מוסיף שהוא "מקווה שכך יהיה גם במקרה שלנו, בזמן שאנו מנסים לבנות תרבות משותפת, 'מעבר לערבים ויהודים', כביטויו הנבואי של עמיאל אלקלעי".

[פורסם במדור התרבות של "כלבו" בשנת 2000]