ההלכה כפאסט-פוּד

מי שנוסע מדי פעם באוטובוס, במקומות שבהם האוכלוסיה היא אורתודוקסית (כמו ירושלים), ודאי מכיר את המחזה הבא: יושבים להם גברים, יושבות להן נשים, וכל הנסיעה קוראים וקוראות איזה ספרון קטן בדבקות מרשימה. זה יכול להיות פשוט ספר תהילים, או לפעמים (אצל הגברים) עותק קטן של גמרא, או (אצל הנשים) מעין כרך קטן של הלכות, שבדרך כלל ממוקד רובו ככולו בענייני "צניעות", כלומר חובתן של בנות ישראל לכסות את גופן על מנת שלא להביא את בני ישראל לידי חטא.

התופעה עצמה, לבד מהיותה מעוררת (בלבי לפחות) תערובת מוזרה של הערכה רבה לדבקות וצער מסויים על הכיוון שאליו מופנית דבקות זו (ואולי גם על האופי המעט אובססיבי שבה היא מתאפיינת), מעניינת משום שהיא כמובן עניין חדש לחלוטין: לא קשה להבין שעוד לפני כמה עשרות שנים היא לא התקיימה כלל. פשוט: הפצת דברי דפוס בצורה זולה וזמינה כל כך לא היתה אפשרית אז. כל המנהג הזה, שנתפס עתה על ידי הממסד הרבני כמובן ומבורך, הוא סיפור חדש לחלוטין, של סוף המאה העשרים. לפני זה נסעו להם שומרי מצוות והיו יכולים ממש להנות מהנוף.

אביב טטרסקי ידידי הפנה את תשומת לבי לשלב הבא בהחדרת השקידה על לימוד הלכה לכל פינה ושניה של החיים: מכונה אוטומטית שמוכרת ספרוני "לימוד יומי". הרי היא בקומה השניה של התחנה המרכזית ירושלים (ואני עצמי עברתי על פניה עשרות פעמים ולא הבנתי את משמעותה עד שאביב הצביע לי עליה, לצערי לא מפני שהייתי שקוע בעבודת השם, אלא כי הייתי טרוד מדי ברדיפת אוטובוסים). והנה: רק שלשל מטבע והצלת עצמך מביטול תורה. התורה כמשקה-קל שאתה לוקח לדרך. ההלכה כפאסט-פוּד.

כאן כמובן ראוי להביא את המשנה ממסכת אבות פרק ג', ובה אומר רבי יעקב: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: 'מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה' – מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו". המשנה הנוראית הזאת מתייחסת כמובן לגברים שהם תלמידי חכמים, שכמובן ידעו את תלמודם בעלפה (כי התושב"ע היתה אז ממש תושב"ע), והיו משננים תוך כדי הליכה, ואוי ואבוי אם היו לרגע עוצרים להינות מהנוף, שכן מה לטבע ולפנייה אל האל?

מזל שקם לעם הזה מאור גדול (ומיסטיקן ענק) כראי"ה קוק, שפירש וחידש והסביר שאין הכוונה חו"ח שהטבע עומד בניגוד לתורה, או שצריך לברוח מיופיו על מנת להכיר את יופיה, אלא ההפך הגמור, שכל המפסיק ממשנתו, כלומר כל מי שחושב בטעות שהתבוננות בטבע היא הפסקת שניית התורה, הוא כאילו מתחייב בנפשו, אבל מי שיודע שאדרבא, השגב האלוהי מצוי בטבע לא פחות (ויש שיאמרו, אף יותר) מבין דפי ההלכה, הוא עובד את האל באמת ובתמים. (ולצערי אני לא זוכר איפה אומר זאת הראי"ה, ואם מישהו יודע ויכול לביא את המקור, תהיה עליו הברכה.)

והנה ציטוט של הראי"ה שממחיש את החשיבות שהוא ראה בהערכת יופיו של הטבע:

צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלוקות המתגלה בעולם בכל יופיו והדרו, בכל חי ורחש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור. (אורות, קיט).

אמן ואמן.

13 תגובות

  1. ואע"פ שהם יכולים להיראות סותרים זה את זה, בסופו של דבר אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

    לכן גם ההסתכלות בטבע צריכה להיות עם גבולות של זמן וצריך לזכור מה עיקר ומה טפל, מה אמצעי להידבק בקב"ה (התפעלות מהעולם) ומהי ההידבקות בקב"ה (לימוד תורה).
    ההסתכלות בטבע היא כמו אכילת קינוח – היא מתוקה ומועילה, אבל אם אדם יבסס את כל ארוחותיו על קינוח הוא יחלה בסוף.

    אהבתי

  2. ואני שמעתי פעם בשם רבי נחמן, ש"מתחייב בנפשו" פירושו בהקשר הזה "מתמלאת נפשו חיוביות"! הוא אין לו גבולות…

    אהבתי

  3. קודם כל יפהפה, כרגיל…ההלכה כפאסט-פוד פשוט נפלא ואמיתי. אכן תהיתי לא מעט על המכונה הזו, מי משתמש בה וכן הלאה. חוצמזה, דבריו הראי"ה מזכירים סיפור, שנתקלתי בו בהודו ואיני בטוחה לאן בדיוק הוא משתייך, ייתכן מאד שהינדואיסטי במקורו- ישנם שני תלמידים אשר צריכים למדוט בחצר וחושקים בסיגריה. על מנת לברר האם מותר לעשן מחליטים כמובן לשאול את הגורו. האחד הולך וחוזר עם תשובה שלילית והשני עם תשובה חיובית. זה שקיבל תשובה חיובית שואל את חברו- "מה שאלת?" ועונה הראשון-"שאלתי אם מותר לעשן בזמן שאני מודט, ומה אתה שאלת?" ועונה השני-"שאלתי אם מותר למדוט בזמן שאני מעשן"…וכאן טמון ההבדל

    אהבתי

  4. תומר, אני יכול אולי לשער איפה נמצא המקור. במידה וספרי הראי"ה נמצאים בהישג ידך, תוכל לחפש ב"עין אי"ה" על ברכות חלק ב – זהו החלק בו הוא כותב על מסכתות קצרות, ואולי שם זה נמצא.

    אפשרות שנייה (שנראית לי יותר סבירה) היא שזה ב"עולת ראי"ה", שני הספרים שכתב על סידור התפילה. חפש את מסכת אבות בסידור (אמורה להיות אחרי תפילת מנחה של שבת), במשנה הרלוונטית.

    עומר, אני לא יודע אם אתה מתכוון לתורה נב בליקוטי מוהר"ן (קמא), אבל ככל הידוע לי – רק שם הוא מדבר על "הרי זה מתחייב בנפשו", והוא אכן מדבר (בערך…) על 'התמלאות הנפש בחיוביות'… מה שנכון הוא, שהוא הופך על פיה את המשמעות של המשנה, ואת התיאורים שמתפרשים כאסורים, כמו "המהלך בדרך יחידי", הוא מפרש כתיאור ההתבודדות… הנה ציטוט קצר:

    "הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו… הרי זה מתחייב בנפשו – שנכלל כל העולם בבחינת מחויב המציאות עם נפשו, כי ע"י ההתבודדות הנ"ל זכה לבחינת ביטול וכו'"

    אהבתי

  5. ובאופן מיוחד לעומר ונמי על הדברים היפים באמת.

    אופיר: אין לי בבית את הספרים הללו לצערי. אבל תודה על המידע, ואבדוק כשאוכל (אם אזכור).

    אהבתי

  6. שמעתי את הסיפור בגירסא יהודית (ומעניין איך הסיפור עבר בין המזרח לרוסיה הלבנה). הסיפור הוא איך רבי לוי יצחק מברדיטשוב סנגר על יהודי שקרא קריאת שמע תוך כדי תיקון גלגלי עגלתו.

    אהבתי

  7. כמובן שאפשר להסביר את המשנה של רבי שמעון בצורה מעט פחות מפלצתית – מאחר שמדובר כפי שאתה מדגיש בתורה שבעל פה, השינון יכול להיות תרגול שבעזרתו הפרטים נחקקים במוח. כמו מה שאנחנו עושים כשאנחנו לומדים בעל פה טקסט (משננים בקיצור). במקרה כזה, אם אתה נעצר להתפעל מהנוף או ממה שזה לא יהיה אתה עלול לאבד את הפרט שאותו אתה מתאמץ לזכור..
    בקיצור – אם לעשות פארפרזה על סיפור הגורו והסיגריה שהובא לעיל – אפשר לשנן תוך כדי טיול בטבע (ולא בהכרח בישיבה בחדר הלימוד) בתנאי שההתפעלות מהטבע לא תפריע לשינון.

    אהבתי

  8. ישראל, אכן יפה ומעניין. בכלל מדהים לראות כמה משלים, סיפורים ועוד ועוד ועוד מופיעים במקבילות מזרח-יהדות. כמו השלהבת הקשורה בגחלת שמופיע בגלגולים בודהיסטים וכמו "כשיש ספק אז אין ספק" אשר רבות מיוחס לקונפוציוס ומופיע גם בגמרא. ויש עוד רבים.

    ולתומר תודה, והזדמנות לומר תודה כללית שכזו
    על החוויה שבקריאת הדברים שלך לאורך זמן רב

    אהבתי

  9. ואני חרדי בהגדרתי החברתית
    אין במלמול פסוקי תהילים אלא סוג של פנאטיזם מלמולי רוב בני האדם המלמלים עוסקים בזה מתוך אמונה נאיבית שזה יעזור להם והם חוזרים חלילה שוב ושוב על אותם טקסטים הייתי מגדיר זאת בצורה מכאנית בלבד
    תופעה זו היא עוד שלב של ניתוק האדם מהסובב אותו והכנסתו לספירה מרחפת ומנותקת
    באותה המידה הם מסוגלים לשנן את ספרי הטלפונים של גוש דן וירושלים באותה אדיקות

    אהבתי

  10. זה מופיע באורות התורה. אם אני לא טועה – פרק ט' פיסקה ז'.
    כמה תהפוכות נפש עברתי עם הפיסקה הזאת. ולמען היושר האינטלקטואלי, אני ממליצה לך לפחות להביא לפני הקוראים את המשכה של הפיסקה, בה הוא מודה ש"אף על פי שמכל העולם אור חיים זורח הוא, מן התורה זורח אור חיים דחיים. ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מועתקת, הציטוט הוא מזכרוני הדל ואינו מדוייק.

    אהבתי

  11. זיכרון דל שכזה.
    תודה אודיה. כלל לא זכרתי את המשך הדברים של הראי"ה, ורק עכשיו אני נזכר שאכן כך. נו, שויין.

    אמרי לי, האם ייתכן שאת אודיה שפעם מזמן הכרתי?

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s