השנה הוזמנתי להרצות בפסטיבל 'לימוד' בוורוויק, אנגליה, שהתקיים מה-22 עד ה-26 לדצמבר. את רשמי כתבתי בשני מאמרים שהתפרסמו באתר אבי חי (האחרון פורסם  אתמול) ומאוחדים כאן לרשימה אחת

אחד הרגעים המעוררים שחוויתי בפסטיבל 'לימוד' השנה היה כשפגשתי שני נציגים של 'לימוד בולגריה', כלומר הכינוס הדומה שנערך בבולגריה. 'לימוד' בבולגריה מארח פחות אנשים מ'לימוד אנגליה' (המרכזי), כלומר הכינוס בו השתתפתי בשבוע שעבר, ואשר מהווה בית למשך שבוע עבור לא פחות מאלפיים ושש-מאות איש. בבולגריה מגיעים ל'לימוד' כשבע מאות איש, רובם ככולם יהודים בולגרים. אלא שאם נזכר בגודל האוכלוסייה היהודית בבולגרייה, כששת אלפים איש, נבין מיד מה גודל המאורע, ומה חשיבותו של 'לימוד' ליהדות בולגריה. יותר מעשרה אחוזים מהקהילה שם מגיעים למפגש. אפשר להסיק בקלות שזהו האירוע המרכזי של הקהילה היהודית שם, אירוע שמעצב במידה רבה את חייה וסדר היום שלה.

'לימוד בולגריה' הוא דוגמא קיצונית, אבל לא יחידה, להשפעה העצומה שיש לפרוייקט הזה על היהדות שמחוץ לארץ ישראל. ישנן כיום לא פחות משמונים אירועי 'לימוד' בשנה בשלושים ושמונה מדינות, בשש יבשות שונות. מניו-זינלנד דרך הודו ועד דרום-אפריקה, המודל שפיתחה הקהילה היהודית בבריטניה לפני 33 שנה הוא כנראה פריט היצוא המצליח והמוצלח ביותר שלה.

פלורליזם א-היררכי

אז מהו המודל? בגדול, נפגשים ולומדים יחד. ההרצאות יכולות להיות על כל נושא שבעולם: מקרא, בישול, פוליטיקה או ספורט. הן כמובן נוגעות לזוויות היהודיות של כל אלה, אבל הקהל, למרות שהוא בעיקרו יהודי, כולל גם לא-יהודים שבאים להתעניין. בהרצאה שלי על מגמות נאו-חסידיות בקהילות ברסלב נכח כומר אנגליקני. הזרם הגדול ביותר בקרב הקהל הוא האורתודוקסיה המודרנית, שמהווה כמעט 40% מהמשתתפים. השאר שייכים לזרמים לא אורתודוקסים או לשום זרם שהוא.

אחד העקרונות המרכזיים שלימוד דבק בהם הוא הפלורליזם המוחלט שלו. לכל אחד יכול להיות קול במפגש: לכל אדם, לכל זרם, לכל רעיון. בהמשך לכך, 'לימוד' מנסה לעצב את המרחב המשותף שלו בצורה א-היררכית עד כמה שאפשר. תגי השם המחולקים אינם נושאים כל תואר, והשם הפרטי בהם מובלט פי כמה מהמשפחתי. אתה פוגש, על כן, את מייקל, טליה ואפרים, ולא את פרופ' מייקל פישבין, עו"ד טליה ששון והרב הראשי של אנגליה, אפריים מיבריס. אין במקום גם חדר אח"מים שאליו יכולים רמי הדרג להיעלם אחרי הרצאותיהם. כולם בקמפוס אוניברסיטאי אחד, באותם חדרי אוכל ובתי קפה. המטרה היא מפגש, היכרות והפרייה הדדית.

הרב הראשי סוף סוף מגיע

אפרופו הרב הראשי של בריטניה (בעצם הרב הראשי של ה-United Synagogue, גוף יהודי אורתודוקסי שהוקם על ידי הפרלמנט הבריטי ב-1870, ונחשב לגוף שמייצג את היהודים בממלכה), השנה הוא השתתף לראשונה ב'לימוד', אחרי שהרב הראשי הקודם, לורד ג'ונתן זקס, נמנע מכך בעקביות. זקס דווקא ליברלי למדי בהשקפותיו, אבל משום הסכם ישן שהיה לו עם היהודים החרדים בבריטניה הוא הדיר רגליו מהכינוס, וזכה על כך לביקורת רבה מהקצוות הפלורליסטים יותר של יהדות בריטניה.

העניין הגיע עד כדי כך שלאפרים מיבריס, הרב הראשי הנוכחי, למעשה לא נותרה כל ברירה. הגוף הבוחר את הרב הראשי בבריטניה, המורכב מרבנים וחברי קהילה (ולא רק רבנים שמעולם לא נבחרו בעצמם על ידי הציבור, כמו הגוף המקביל במדינת ישראל) התנה בפירוש את בחירתו של כל רב ראשי חדש בהסכמתו להגיע ל'לימוד'. אפשר להבין מכך לא רק איך יהדות בריטניה מנהלת את רבניה (ולא להיפך), אלא עד כמה האירוע הזה הפך להיות משמעותי.

ומשמעותו של האירוע חורגת מעבר לגיוון וחוסר-ההיררכיה שבו. 'לימוד' הוא הפן העולמי של התעוררות העניין בתרבות ובדת היהודית. מחקר שנערך ב-2011 הראה שעבור אלפי משתתפים היווה 'לימוד' השראה להתעמק ולטפח את הזהות היהודית שלהם. ברשימה הבאה אנסה לסכם את האירוע ולעמוד מעט על הצורות בהן התופעה הזאת מתפתחת.

תפוצת נאטו

לפני כל חדר אוכל, ואפילו לפני פינות קפה ותה, יש ב'לימוד' דוכן רחיצת ידיים + תמיסה אלכוהולית לחיטוי, ולפעמים אף עם מתנדב שניצב ושומר שאכן כל הנכנסים לאכול רחצו את ידיהם. המארגנים מאוד מפחדים שכל מני אנשים מכל מני ארצות ידביקו כל מני אנשים אחרים מארצות אחרות בכל מני מחלות.

ובצדק. דווקא מבחינות אחרות (ומשמחות הרבה יותר) יש כאן הדבקה רבתי. אחרי הרצאות שלי היתה לי הרגשה מיוחדת: הנה אנשים שמתעניינים מצרפת, ארגנטינה, ניו-אורלינס, בולגריה. להרצאה אחת שנישאת כאן יכולה להיות השפעה גדולה, כאשר כל אחד בקהל נושא את רעיונותיה חזרה למולדתו.

וכל אחד גם מגיע מעולם אחר: אקדמאים, רבנים, אנשי ציבור, אנשי עסקים, בני נוער, אמנים, פוליטיקאים, כל אחד עם זווית העניין שלו, כל אחד עם הציבור הספציפי שהוא יכול לספר לו מה שמע ולמד. מעולם לא הרצתי מול קהל כל כך מגוון, ומעולם לא הרגשתי עד כמה השפעה יכולה להיות להרצאה אחת. וזאת אפילו לא המטרה העיקרית של הכינוס.

זרמי העומק

אז מה משמעותה של תופעת 'לימוד'? ללא ספק, כמה זרמי עומק שונים שנעים בעת הזאת תחת הלוחות התרבותיים של היהדות נפגשים על מנת ליצור את האירוע המרשים הזה. ראשית, נדמה לי שמדובר בצורך עמוק בקהילתיות שעולה ביהדות שמחוץ לישראל. קהילות קטנות במדינות מזרח אירופאיות או בערים אוסטרליות או במחוזות ספר אמריקאים זקוקות למפגש על מנת לצבור שעות שבת אחים גם יחד. מפגש חברתי מאפשר לשוב ולהרגיש חלק מעם, להחליף רעיונות ולרענן השקפות.

עבור הצעירים מדובר כמובן בהזדמנות למצוא בני/בנות זוג, ועבור המבוגרים שער חיוני ביותר למילה ששמעתי שוב ושוב בימי הפסיבל: networking. יהודים הם מומחים עולמיים ביצירה, ניהול וגיוס תרומות לעמותות ללא מטרות רווח, ואי אפשר להדגיש מספיק את חיוניותם של קשרים לצורך כך. כל אלה מהווים תשתית חשובה להפקה.

מגמה נוספת שתורמת ל'לימוד' היא השקפת עולם אוקומנית, שאפשר לכנותה במקרה היהודי פוסט-דינומינישנית. במילים אחרות, החלוקות לזרמים שונים מאבדות מתקפותן. הן קיימות, אבל לא כיסוד חשוב של זהות, וממילא לא כגורם שיכול להעכיר אווירה של שיתוף פעולה והפרייה הדדית. לבד מאשר בהקשר לבואו המתוקשר של הרב הראשי החדש של בריטניה למקום, אני בכלל לא זוכר דיבור על "זרמים" יהודיים באירוע כולו.

לבסוף, וכבסיס לסעיף הקודם, ניתן למנות את פחיתותה של ההלכה כגורם משמעתי בחייהם של היהודים בזמן הזה. זה כמובן לא חדש, אבל זאת מגמה מתגברת, וכדאי לשים לב שהיא קיימת בקרב שומרי מצוות לא הרבה פחות מאשר בקרב מי שממילא אינם שומרי מצוות. במילים אחרות, גם עבור אורתודוקסים וקונסרבטיבים (מסויימים), שההלכה היא חלק משמעותי בחייהם מבחינת הזמן שהם מקדישים לדקויותיה בכל יום, ההלכה אינה חלק משמעותי בחייהם מבחינת החשיבות שיש לה כיסוד של זהות. קיום מצוות אינו מספק מבחינתם כדי לעצב עבורם חיים יהודיים משמעותיים. הם זקוקים לרובד תרבותי-הגותי שישלים עבורם את "החיים היהודיים", שיטעין אותם בלחלוחית מספקת על מנת שיפרחו.

הפחתת ההלכה כיסוד של זהות היא זו המאפשרת עירוב זרמים מחד, וזו המושכת שומרי מצוות רבים להעשיר את חייהם ב"יהדות" שאינה קשורה להלכה, אלא מתפקדת יותר כמקור לעושר תרבותי. בשונה משניתן למצוא בקבלה ובחסידות (אם נתבונן בשני ניסיונות קודמים להמריא מעבר להלכה), הפרפראות התרבותיות כאן אינן קושרות עצמן למצוות, אלא מתפקדות בשדות תרבותיים אחרים (אינטלקטואלים, אמנותיים, פולקלוריסטיים, קולינריים).

יהדות כתרבות, שפת הקודש בתרגום

האם "יהדות כתרבות" שכזאת יכולה לעצב מרחב מתמשך של זהות פרטית וקהילתית? אני לא יודע. מה עוד שלבד מהניתוק מההלכה, קיים ב'לימוד' עוד ניתוק: מהשפה. רק כשאתה שומע כמה הרצאות שנוגעות במימדים טקסטואלים של המסורת אתה מבין עד כמה זה חורק. כלומר, כל העניין הזה של יהדות שאינה דוברת עברית. ואתה מבין עד כמה גדול הנס שנעשה לעם ולדת ולתרבות היהודיים בהחייאתה של השפה העברית בארץ ישראל.

רק כשאתה שומע הרצאה על תלמוד באנגלית, ואף מפי פרופסור מוערך מאחת מהאוניברסיטאות הטובות בארה"ב, כאשר כל מילה בכל פסוק או מדרש צריכה להיות מתורגמת, כלומר נאנסת לתוך תבנית מסויימת, כלומר נעקרת מהקשרה ומועקרת מעססיותה וריבוי פניה; רק כאשר אתה משתתף בסדנת מדיטציה אבולעפיינית כאשר במקום צירופי שמות האל אתה מצרף ABC, רק אז אתה מבין באמת עד כמה מרוחקת היהדות הזאת, עד כמה היא חיה את חייה דרך כלי שני, יהדות מתווכת, יהדות מִטפחת.

כמובן, אפשר לומר שזו פשוט יהדות מסוג שונה. ענף אחר, לגיטימי ומשמעותי לא פחות. יש לו גם את יתרונותיו. ויחד עם זאת הניתוק מהשפה יחד עם הניתוק מההלכה (וניתוק מלאומיות הרי ממילא הנחנו כהנחה מוקדמת) לא משאיר הרבה יסודות מוצקים לבנות מהם עמוד שדרה זהותי-תרבותי.

אני בהחלט לא רוצה להצטרף לקולות הפסימיים לגבי היהדות מחוץ לישראל (שתמיד נדמים לי כשלובים בניסיון מגושם להרגיע את עצמנו שלמרות שהחיים בישראל קשים נורא אין ברירה וכו'). תרבות היא אורגניזם מורכב ורב-מימדי שיודע לשרוד במצבים לא פשוטים, והתרבות היהודית ודאי כבר הוכיחה את עצמה מהבחינה הזאת. אין גם ספק שערכו של 'לימוד' עבור לקהילות יהודיות מחוץ לישראל הוא רב, והקהילתיות שהוא מכונן היא אמיתית. בסופו של דבר, זו אכן מטרתו, ונכון להיום הוא מגשים אותה.

השאלה שיש לשאול היא האם מתוך העושר הפלורליסטי והרב-גוני יתגבש קיום יהודי מתמשך. כרגע נדמה לי שמוקדם מדי לדעת, אבל סימן לכך שהפרויקט נמצא בדרך הנכונה נקבל כאשר תצא מלימוד לא רק קהילה, אלא יצירה.

:

—

פורסם באר אבי חי בשניח חלקים: חלק א', חלק ב'.

מי שנוסע מדי פעם באוטובוס, במקומות שבהם האוכלוסיה היא אורתודוקסית (כמו ירושלים), ודאי מכיר את המחזה הבא: יושבים להם גברים, יושבות להן נשים, וכל הנסיעה קוראים וקוראות איזה ספרון קטן בדבקות מרשימה. זה יכול להיות פשוט ספר תהילים, או לפעמים (אצל הגברים) עותק קטן של גמרא, או (אצל הנשים) מעין כרך קטן של הלכות, שבדרך כלל ממוקד רובו ככולו בענייני "צניעות", כלומר חובתן של בנות ישראל לכסות את גופן על מנת שלא להביא את בני ישראל לידי חטא.

התופעה עצמה, לבד מהיותה מעוררת (בלבי לפחות) תערובת מוזרה של הערכה רבה לדבקות וצער מסויים על הכיוון שאליו מופנית דבקות זו (ואולי גם על האופי המעט אובססיבי שבה היא מתאפיינת), מעניינת משום שהיא כמובן עניין חדש לחלוטין: לא קשה להבין שעוד לפני כמה עשרות שנים היא לא התקיימה כלל. פשוט: הפצת דברי דפוס בצורה זולה וזמינה כל כך לא היתה אפשרית אז. כל המנהג הזה, שנתפס עתה על ידי הממסד הרבני כמובן ומבורך, הוא סיפור חדש לחלוטין, של סוף המאה העשרים. לפני זה נסעו להם שומרי מצוות והיו יכולים ממש להנות מהנוף.

אביב טטרסקי ידידי הפנה את תשומת לבי לשלב הבא בהחדרת השקידה על לימוד הלכה לכל פינה ושניה של החיים: מכונה אוטומטית שמוכרת ספרוני "לימוד יומי". הרי היא בקומה השניה של התחנה המרכזית ירושלים (ואני עצמי עברתי על פניה עשרות פעמים ולא הבנתי את משמעותה עד שאביב הצביע לי עליה, לצערי לא מפני שהייתי שקוע בעבודת השם, אלא כי הייתי טרוד מדי ברדיפת אוטובוסים). והנה: רק שלשל מטבע והצלת עצמך מביטול תורה. התורה כמשקה-קל שאתה לוקח לדרך. ההלכה כפאסט-פוּד.

—

כאן כמובן ראוי להביא את המשנה ממסכת אבות פרק ג', ובה אומר רבי יעקב: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: 'מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה' – מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו". המשנה הנוראית הזאת מתייחסת כמובן לגברים שהם תלמידי חכמים, שכמובן ידעו את תלמודם בעלפה (כי התושב"ע היתה אז ממש תושב"ע), והיו משננים תוך כדי הליכה, ואוי ואבוי אם היו לרגע עוצרים להינות מהנוף, שכן מה לטבע ולפנייה אל האל?

מזל שקם לעם הזה מאור גדול (ומיסטיקן ענק) כראי"ה קוק, שפירש וחידש והסביר שאין הכוונה חו"ח שהטבע עומד בניגוד לתורה, או שצריך לברוח מיופיו על מנת להכיר את יופיה, אלא ההפך הגמור, שכל המפסיק ממשנתו, כלומר כל מי שחושב בטעות שהתבוננות בטבע היא הפסקת שניית התורה, הוא כאילו מתחייב בנפשו, אבל מי שיודע שאדרבא, השגב האלוהי מצוי בטבע לא פחות (ויש שיאמרו, אף יותר) מבין דפי ההלכה, הוא עובד את האל באמת ובתמים. (ולצערי אני לא זוכר איפה אומר זאת הראי"ה, ואם מישהו יודע ויכול לביא את המקור, תהיה עליו הברכה.)

והנה ציטוט של הראי"ה שממחיש את החשיבות שהוא ראה בהערכת יופיו של הטבע:

צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלוקות המתגלה בעולם בכל יופיו והדרו, בכל חי ורחש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור. (אורות, קיט).

אמן ואמן.