11/4/01

3 בבוקר. התעוררתי. העניין במצב החדש הוא שאין עניין כמעט בשום דבר. חוץ מלצאת מכאן כבר, וחוץ מהעניין במצב עצמו, לא איכפת לי מכלום. יש ראייה יפה כמעט כל הזמן, והרגשה מעורערת ביותר של עצמיות, וחוץ מזה לא איכפת כמעט מכלום. או לא ממש איכפת מכלום. כי למי איכפת?

אז יש ראייה, אבל אין הרגשה שהכל טוב, יש הרגשה שהכל סתם. ואין כמעט הרגשת אני-עושה, אבל יש בכל זאת הרגשת זה-קורה-לי. קצת. ואין התלהבות מדברים כמו להגיע הביתה, אבל יש פחד, יש פחד לא להגיע הביתה, למשל. אז איזה מן מצב מוזר זה?
נראה לי שיש אנשים שמתאשפזים על פחות מזה. אז למה לא להתאשפז (יש ביטוח?) כי אני בסביבה שמחשיבה סוג כזה של מצב נפשי כמשהו נהדר.

איזה טיפש הייתי! איזה טיפשון! התשובה היתה אז כמו תמיד כמו עכשיו פשוט קבלה. כניעה טוטלית וסופית לאדיוט שהוא אני ולא ניסיון לשנות אותי שוב ושוב.
הייתי כבר קרוב לשבירה כאשר אמרתי מספיק, רצתי אל החורשה עם הווקמן ושמעתי אדמה-רוח-ואש ["בוגי-וונדרלנד" ו"לטס גרוב טונייט"] תוך כדי ריקוד נמרץ. וזו היתה התשובה: לא לחשוב איך זה, אם אני "קרוב יותר להארה", אז בכל זאת אני עצבן וחסר סבלנות – אלא לקבל שזה המצב, זה האדיוט, זה התכנוּת שיש ולזרום עם זה! איזה כיף!

אני עדיין במצב נפשי מעורער. חשבתי ללכת לרָמש בבומביי, אבל בינתיים אני נשאר עם [המסלול של] בָּנְגָלוֹר-טירוונאמלאי. בכל אופן, ברחתי מהויפאסנה ואני בפונה.

מה פתאום כל כך בא לי לכתוב ביומן? לא יודע, אבל בא לי. נכון לעכשיו חזרתי די נורמלי. וכבר מתגעגע לטירוף האלוהי בו הייתי שרוי. איזה דבר זה היה. פשוט ברחתי משם היום! אלוהים. עכשיו אני במסעדה חביבה בפונה. שותה קפה וסודה. לימדתי את עצמי לאהוב סודה. כמו אבא.

אני מגיע חזרה לחדר-המלון ומי מחכה לי? אלוהים. איזה פחד. ורק עכשיו אני מבין שייתכן ונגמרו המשחקים, ייתכן שזו תחילתה של קריאה, של משימת חיים, ולא עוד עיסוק-במיסטיקה-לשיפור-העצמי-ולהנאה-שבחוויה. הראייה אופפת אותי עכשיו כשאני לבד בחדר ואין לאן לברוח. הייתכן שבאמת לא אחזור אותו דבר? כלומר לא אחזור תומר-משופר, אלא אחזור לא-תומר?

[תראו, הפוסט הזה מאוד מביך אותי. אני מעלה אותו גם כי הוא המשך של סדרה, וגם כי אני חושב שחשוב שיהיה ידוע שחוויות כאלה אינן נדירות מאוד. הן לא נופלות רק בחלקם של מני גורו, וגם לא רק אצל דמויות עבר מופלאות. לא "פסקה הנבואה" ולא בשמיים היא. כמובן, הן דורשות על פי רוב עבודה, התכוונות, ופתיחות מסויימת, שלמען הכנות אני חייב לומר שיש אנשים שפשוט אין להם אותה (על כך כאן). אבל לרובנו יש. באשר לעניין ה"שליחות", זה מביך אותי במיוחד, ואני מציע לראות את זה מזווית אנתרופולוגית או פסיכולוגית, ופשוט להבין שבני אדם שנדמה להם שהם פוגשים את האלוהות, בד"כ מרגישים כתוצאה מזה שנכפתה עליהם איזו שליחות. כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה.]