1) שלשום פורסם בניו-יורק טיימס מאמר פובליציסטי של דיויד ברוקס, שקולע לדעתי הרוחנית בדיוק. ברוקס כותב על כך שבעוד שהמדע ככלל מהווה סכנה לכל דת פונדמנטליסטית, הרי שמה שמדעי המוח וההכרה המודרנים מגלים הוא דווקא את המימד הנשגב שבחוויה האנושית. הוא מספר על אנדרו ניוברג (שגם אני כתבתי עליו כאן) שהצליח לזהות "חווית טרנסאדנטליות" במוח, חוויות אותן המוח גם מזהה כאמיתיות יותר מהחוויה היומיומית; הוא מספר על ההכרה של המחקר בכך שאנחנו איננו ישויות קבועות אלא תלויי נסיבות ויחסי-גומלין תמידיים (יענו, אין אני כמהות יציבה); על כך שכנראה יש בנו חוש לחוויות של קדושה; ועל כך שעל פי כל אלה אלוהים מזוהה בצורה המדויקת ביותר על ידי הכוליות הבלתי-נתפסת של החיים כולם. "בדרכים מפתיעות," הוא כותב, "המדע והמיסטיקה משלבים ידיים ותומכים אחד בשני". מה שיוצא מזה, כותב ברוקס, הוא בעצם "בודהיזם טבעי".
אני מסכים בשמחה. ואם יש משהו שמאיר את העתיד בשבילי הן ההתפתחויות הללו, שלמרות שלא (לא, לא) תופסות את כל מורכבותה של החוויה הדתית לסוגיה, בשבילי הן מצביעות על מהותה. עקב בצד אגודל, המדע מצליח לומר בשפה אמפירית את מה שהמיסטיקנים, אם מפשיטים מהם את המטאפיזיקה והתיאולוגיה, אמרו כבר מזמן. זה חשוב, מפני ששפתו של המדע היא במידה רבה אוניברסלית, מובנת לכל מי שמוכן להתבונן בעולם בצורה רציונלית, ומאפשרת רב-שיח בין תרבויות שונות. אבל האם נכון להפשיט מאיתנו כל מטאפיזיקה ותיאולוגיה? זאת שאלה טובה. לדעתי ממש לא – בתנאי שלא ניקח את המטאפיזיקה והתיאולוגיה שלנו כאמת מוחלטת. מה שהמדע מאפשר לנו הוא לראות את הבסיס האמפירי שעליו אנחנו בונים את הדת האידיוסינקרטית שלנו. עם הידע שהבסיס הזה משותף לכולנו אפשר לצאת ולקשט אותו במסורות הפרטיות שלנו, תוך שאנחנו לא לוקחים אותן יותר מדי ברצינות. (ובסופו של דבר כמובן, גם את ממצאי המדע אין לקחת יותר מדי ברצינות.)
למי שקורא כאן כבר זמן מה אולי זכור שהבטחתי לכתוב על ספר חשוב של תומס מטצינגר, מחוקרי התודעה הגדולים בעולם. ובכן, ראיינתי אותו, על הספר ועל דברים אחרים, ואני כבר שלושה חודשים מחפש אכסנייה לראיון המעולה הזה, בו הוא אומר דברים דומים לאלה שפורסמו בניו-יורק טיימס. זה נושא חשוב ורלוונטי מאוד לדעתי, אבל אני פשוט לא מוצא לו במה. אז או שלא כתבתי טוב, או שהעורכים חושבים שזה לא מעניין את קוראיהם. ואל דאגה: ברגע שאתייאש אביא את הדברים לכאן.
2) בקובץ ה- pdf הבא תוכלו למצוא את המאמר Trading in the Enlightenment for the New-age של Catherine Liu (מתוך The Common Review), והכוונה כמובן היא ל"נאורות", לא ל"הארה". ליו מותחת ביקורת מלומדת על רוח ה"הכל הולך" של הניו-אייג', מבכה את חוסר הביקורתיות של ההמונים וחוששת לעתיד הדמוקרטיה במצב שכזה. היא מזהירה גם מפני חדירת הלכי הרוח הללו לאקדמיה. מאמר רציני שכתוב היטב.
3) אפי פז שלח אלי לינק לבלוג שנראה חביב ביותר: הוא מציע קבצי טורנט להורדה של כל מני סרטים רוחניים. בבקשה.
4) הטיים בקצרה על כנס היוגה הבינלאומי במייסור.
5) מאמר מגזין של הניו-יורק טיימס על לואיס היי, מאושיות ראשית הניו-אייג' (הדבילי) האמריקאי.
6) סוזן סלקמור בהספד יפה לד"ר אלברט הופמן, מגלה הל.ס.ד.
7) ראיון חביב עם קן וילבר. דת, מדע, אינטגרלי, שמינטגרלי. והנה וילבר בקטע נאה שפורסם בבלוגו, בו הוא קורא לנו להבין שההכרה אינה בתוכנו, אלא אנחנו בתוכה.
8) תלמידי אנדרו כהן (אולי לרגל ביקורו בארץ) העלו שתי שיחות ארוכות שלו לרשת. בשיחות שוטח כהן את התיאולוגיה האבולוציונית שלו. אני ממליץ על השיחה השנייה, שנדמה לי שהיא קצת פחות פשטנית. וכן, בהזדמנות אנסה לכתוב משהו עליו.
9) חשוב לי להביא את הדברים הללו לכאן: סיפור התאבדותה של מיתר שרף, בתה של אשה ששקועה בהזיות רוחניות.
10) Faith Fighter הוא משחק מחשב מבדר ביותר, בו עלינו לגלם ישות שמימית מסויימת (אלוהים, ישו, הבודהה, גנש, מוחמד או בודאי (לא יודע מי זה אמור להיות)) ולהחטיף מכות רצח לכל הישויות השמימיות האחרות. מי שמנצח את כולם עולה לשלב באחרון בו הוא מתמודד מול… טוב, זאת הפתעה. לכל דמות יש כוחות מיוחדים והמשחק כולו מבדר וטוב להוצאת אגרסיות רוחניות. כל התמונות ברשימה הזאת משם.
11) עוד לא ראיתי אותו, אבל התפרסם ראיון קצרצר איתי בגליון האחרון של "חיים אחרים". אני תוקף את כל השיגעון האפוקליפטי/משיחי של 2012.
12) אחרון חביב: למטיף אמריקאי נוצרי יש מה לומר על הביטוי התנ"כי "משתין בקיר".
לולאת האל 
בהקשר למחקר של נויברג – למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על חווית קדושה? ומדוע אתה מניח תשתית מיסטית מחשבתית וחוויתית לכל דת? י
בקווים כלליים התיאוריה של נויברג מזכירה את יונג וכל מיני פנומנולוגים של הדת. בכמה פרקים מהספר "על הקדושה" יוסף דן טוען, בצדק לדעתי, שאת מושג הקדושה כפי שאותם פנומנולוגים ופסיכולוגים משתמשים בו הם שואבים מהתפיסה הנוצרית שבה קיימת חלוקה בינארית מובהקת בין קדושה לחולין, זאת בעוד שהחלוקה הזו אינה קיימת (לפחות לא באופן ובמובן הזה) ביהדות ובאיסלאם. מהסיבה הזו התיאוריה של נויברג, עוד לפני שנברתי בתוכה והכרתי אותה היטב מעוררת בי התנגדות.
באופו כללי נראה לי מעניין לבדוק את הקשר בין הנוירולוגים האלה של הדת לבין הפנומנולוגים של הדת של המאה ה-20, מייסדי התיאוריות הגדולות (רודולף אוטו, ון ליו..)
סתם מחשבות של בוקר…
אהבתיאהבתי
נכון, יש משהו נוצרי בתפיסה הזאת: הכוונה באמת היא ל"נומינוזי", לאותה יראת הוד שאדם מרגיש מדי פעם, או להפתחות למימד שהוא אסתטי אבל כך שהוא מורגש כ"גדול מהחיים". אבל אני לא חושב שזה זר ליהדות. מה, אין ביהדות דיבורים על יראה? אין הבדלה בין קודש לחול? נכון שהרבה מהפעמים שמוזכרת קדושה, בעיקר במקורות העתיקים, היא יותר קטגוריה לגליסטית מאשר עניין חוויתי, אבל עם חלוף המאות זה משתנה.
ונכון, אני מניח תשתית מיסטית לדתות. זאת הנחה שלא חייבים לקבל כמובן. וכמובן שיש גורמים אחרים להיווצרות דתות, כמו פחד מפני הלא נודע, רצון לשליטה על אחרים, אגואיזם ואתנוצנטריות וכו'. אבל יש גם את אותה אמת (לדעתי), שהיא האפשרות שלנו לגעת במשהו שהוא מעבר לאני הקטן שלנו, במשהו שנתפס אצלנו תחילה כ"אחר לחלוטין" (ואז הוא מעורר יראה), ובסופו של דבר (כך אני חושב), הוא הוא אנחנו וכל דבר אחר, ובידיעה הזאת עולה בנו אהבה.
אהבתיאהבתי
הליכה על פי הזרם בחוסר ביקורתיות נוצרת בכל תחום בו מספר אנשים החליטו שמתאים להם להתמקם, וההמון חסר הבטחון מצטרף אליהם
דת, מדע, זרובבלה – כולם כלים, גישות המגיעות לספר, לאמת ולהכיר אמת אחת אוניברסלי – הקיום שלנו
כל אחד והכלי המתאים לו,
לפעמים כאן קולעים, לפעמים שם קולעים
יופי וכיעור יש בכל מקום
העיקר להיות בראש פתוח לקלוט כמה שיותר דברים שמתאימים לאותו הפרט, עוזרים לו בהתפתחותו, הבנתו והשלמתו האישית מנקודת מבטו
הגדרות הן סורגים
אני באמת לא מבינה את העיסוק האובססיווי בדת, מדע ומה שלצידם
הרי ברור שהאמת הקיימת לא מובנת לאדם עד תום
ואולי בעצם, עד תומו כאדם
ומי שהצליח לאחד בין העולם הגשמי לעולם הרוח… טוב, אצלו אין שום עיסוק אובססיווי
אז עכשיו אני מבינה
:)
אהבתיאהבתי
קראתי את ההספד של סוזן בלקמור
לאלברט הופמן והגעתי למסקנה שחבל. לא חבל שהוא מת כי כולם מתים אלא חבל שהרסו. ואולי יותר רלוונטי: חבל שהרסו לי.
אני אישית מאוד מפחד מאותו סם, שנים של הטפה.
והיום, בעקבות אותו הספד ובעקבות עוד הרבה דברים אחרים אני לפעמים מרגיש שפספסתי משהו מתוך אותו פחד.
אהבתיאהבתי
אבל לפחות נהניתי מהקומיקס. ואולי גם החכמתי קצת. מה שבטוח: 1 מצאתי לפחות לינק אחד להעביר הלאה למתעניינים 2 מצאתי עוד קורא של חיים אחרים חוץ מבני המשפחה שלי
:)
אהבתיאהבתי
ראשית כל, למה אתה חושב שמאוחר מדי? הופמן מת בגיל 102, ואין לי ספק שהוא לא פסק מלבלוע… לא צריך לזוז מהמקום בשביל זה, אתה יודע.
בכל אופן, ככל שעוברות השנים גם אני מגלה עד כמה האגודה למלחמה בסמים עוסקת בהונאת הציבור, לא פחות. אני זוכר איך כשהתחלתי לעשן חשיש (בהודו) פחדתי שאתמכר ואתחיל לגנוב טלוויזיות כדי לממן את המנה הבאה. כמובן ששום דבר כזה לא קרה. כיום אני יודע שגם ל.ס.ד. הוא סם טוב ומיטיב.
אבל צריך להדגיש: איכותו של טריפ תלויה לא רק בסם, אלא גם באדם ובהקשר. אדם שקרוב למשבר פסיכוטי, זה מה שיכול לדחוף אותו מעבר לקצה. אדם שנוטה לחרדות, ייתכן שזה מה שהוא יחווה. אדם שהוא קונטרול-פריק אולי יפחד מאיבוד השליטה וזה יעשה לו רע, וכו'. ואדם נורמלי שמתנסה בסם במצב מפחיד, או במקום זר ומוזר, או עם אנשים שהוא לא אוהב, או לפני יום שהוא חושש ממה שהוא אמור לעשות בו וכו' – גם כן עלול ליפול לטריפ רע. אבל לאדם נורמלי שנמצא במקום ומצב נורמלי שני הסמים שהזכרתי לדעתי עושים טוב.
והכי טוב לגשת לכל העניין עם מידה מסויימת של חרדת קודש, כי הסמים הללו יכולים גם לפתוח אצלנו דלתות לעולמות פנימיים שלא הכרנו, לכל מני מצבי תודעה שהנגישות שלנו אליהם כרגיל מוגבלת (ללא כמה שנים של מדיטציה, נאמר), ומאוד חשוב דווקא שנתוודע אליהם. ולכן חשוב שהמצב לא רק יהיה נורמלי, אלא משופר, עם תפאורה ומוזיקה וקטורת וכיוצא באלו. זו דעתי בכל אופן.
אהבתיאהבתי
בוודאות גדולה את העובדה שאנחנו אובייקטים אקטיביים חיים
אובייקטיביים
לעומת זאת, (ואתה מאמין , אני מאמינה) :)
את האלהים, הנעלם הגדול,
לא מתגלה בוודאות החושית ברמת האובייקט החומר
האמת היא שהאלהים חי וממשי כמונו רק שהוא באמת נסתר
ברמה היחסית, מאיתנו.
אהיה אשר אהיה
מה שמשאיר אותנו לחוות אותו ברמה הפנימית. לנו אין את כח ההוצאה לפועל ללא תהליכים שבחמר,ובגבולות החוקיות הכימית פיזיקאלית במימד הזמן,
האלהים חי וממשי, ומסתיר את ממשיותו כדי שיהיה לנו חפש בחירה למידה ופעולה.
האין יוצר את היש.
האלוהות שאיננה מגלמת את כוחו היחסי של האין האלוהות יצרה אותנו כיצורים יוצרים
בעקבות התפיסה היחסית של האין בחושנו
מהנעלם הגדול נולדה
התרבות השירה האומנות המדע
ההקשבה
אנחנו מחפשים את האלהים
עצם העובדה שהאלוהות היא האין שבחמר
מנקודת מבטנו היחסי שלנו
יוצרת תודעה של השתנות
יוצרת את היצירה
הופכת אותנו לישויות יוצרות, מחפשות ומתפתחות
זאת ההתחשבות הגדולה של האלהים
התחשבות
מלשון מלאכת מחשבת
אהבתיאהבתי
הילת ימי להט לילותי תומר
למה הוא רק מזכיר את המאמרים ולא מרחיב קצת יותר על תוכנם וזהות הכותב? שלא לדבר על סגנון ובהירות האנגלית, ושאר ירקות.
בכל מקרה, דיוויד ברוקס הנ"ל הוא כמדומני שמרן ידוע שאחד ממאמריו אף תורגם בכתב העת "תכלת". ומעניין מה הקשר בין שמרנות לאהדת המיסטיקה?
אהבתיאהבתי