רשמים מכנס Kabbalah and Contemporary Spiritual Revival

ביום רביעי שעבר נסעתי עם בוקר לבאר שבע, שבאוניברסיטתה התקיים כנס מעניין שכותרתו:
Kabbalah and Contemporary Spiritual Revival: Historical, Sociological and Cultural Perspectives
היינו: קבלה והתחדשות רוחנית בת-ימינו: היבטים היסטוריים, סוציולוגיים ותרבותיים.

כמובן שכבעל עניין בתחום רציתי מאוד לשמוע לפחות חלק מההרצאות ועשיתי הכל כדי לפנות לעצמי זמן ולהגיע. ואכן היה מרתק. לבד מהמינגלינג שהוא חלק חשוב ביותר בכל כנס אקדמי (למשל, יצרתי קשר עם גרהם הארווי, מומחה עולמי לפאגניזם ושמאניזם), הרי שגם ההרצאות שניתנו באותו יום היו מעניינות מאוד. מחשבי הנייד היה עמי (תראו איך אני חושב עליכם), ואני מביא כאן תקצירים שכתבתי (בסגנון מתומצת מאוד) מכמה מההרצאות, שאני חושב שיכולים להיות בעלי עניין.

אבל אני רוצה להדגיש בכל לשון של הדגשה, שמה שמובא כאן הינו מה שאני שמעתי –  זה לא אומר שזה מה שהם אמרו. מה עוד שמדובר בתרגום סימולטני שלי – הכנס היה באנגלית. כך שאני מבקש לייחס כל טעות כאן לשמיעה הקלוקלת שלי, ולא לדוברים עצמם.

מריאנה רוח-מדבר – Jewish Spirituality in the New Age – Emerging Jewish-Israeli Phenomena in the Junction with New Age Culture

מריאנה רוח-מדבר היא מרצה וחוקרת בתחום הרוחניות האלטרנטיבית והיהדות העכשווית, ומרצה באונ' תל-אביב.

ד"ר רוח-מדבר דיברה על הסצנה הניו-אייג'ית היהודית. למרות שביהודית קשה יותר למצוא מחיצה חדה בין רוחניות לדת [שלא כמו בנצרות למשל, שם היא ממש מתבקשת מתוך ההגיון התיאולוגי הפנימי – ת.פ.] בכל זאת יש רוחניות יהודית שהיא לא "דתית".

היא מנתה עשרה סוגים של תופעות ניו-איג'יות ישראליות-יהודיות:

1) תורות קבליות ששורשן בתורתו של הרב אשלג: "המרכז לקבלה" ו"בני ברוך" (קצת אנגלוסקסי ולכן יותר מוכר).
2) ניאו-חסידות. תוצאה של למפגש בין היהדות לתנועות ההיפים של שנות השישים. מחולקים שלתי קבוצות: רדיקלית (אוהד אזרחי, מרדכי גפני [שכמובן ברח מהארץ אחרי שהואשם בהתרדה מינית – ת.פ.]) ומסורתית יותר (ר' נחמן).
3) לוח שנה ופרשנויות אלטרנטיבים. טקסים אלטרנטיבים במרכזים ניו-אייג'יים שאין להם קשר ממשי ליהדות האורתודוקסית לבד ממועדיהם: שבתות וחגים. כמו גם אותם פסטיבלים המוניים (בראשית, שנטיפי, בומבמלה) שמתקיימים בחגים ונוהגים לציין אותם. הפרשנויות לחגים שם הן אלטרנטיביות: פרשנויות יונגיאניות, פמיניסטיות וכו'.
4) תקשור עם דמויות יהודיות: האר"י, אליהו, מטטרון, ישו. זו דרך פוריה שבה רעיונות חדשים, ניו-אייג'יים, מועברים דרך כלים עתיקים.
5) שמאניות יהודית, פגאניות יהודית, מאגיה ואקו-פמיניזם יהודי. השכינה ולילית מקבלים מוקד. R. Gershon Winkler למשל.
6) סינקרטיזם יהודי-ניו-אייג'י. למשל רייקי יהודי, יוגה יהודית, עירוב של בודהיזם ויהדות. או שי טובלי עם הבודהה מאוריון שהסביר למה היהדות נוצרה ולמה הייא מיותרת כיום.
7) תיאוריות "מדעיות" ניו-אייג'יות יהודיות. כמו של ימימה אביטל המערבבת פסיכולוגיה ניו-אייג'ית ויהדות. גם ערבוב של אלמטים מאריך פון-דניקן.
8) גישות הוליסטיות של גוף-נפש. מדיטציה, שיאצו וכו'. למשל יוגת-אותיות (עבריות), או ר' אליהו עזרד הקים מרכז "אחלמה" לריפוי יהודי.
9) יעוץ רוחני על פי היהדות. נומרולוגיה, אסטרולוגיה יהודית, קלפי טארות יהודיים. למשל נתנאלה מגר.
10) תשמישי קדושה יהודיים. שופר, טלית, תפילין שמשתמשים בהם בדרכים חדשות בניו-אייג'. למשל גם כלפי ר' נחמן, תמציות פרחים מישראל, אותיות קבליות על העורף, וכו'.

כמובן שרבים לא רואים את זה כ"יהדות", אם כי כל חידוש יהודי תמיד נחשד בזרות, לפני שהתקבל.

יוסי לוס – Transforming Experiences in the practice of Buddha Dhamma (the Path of the Buddha) in Contemporary Israel

יוסי לוס חוקר את הבודהיזם בישראל מנקודת מבט אנתרופולוגית.

באירופה וארה"ב יש עניין של לא-אסייתים בבודהיזם. מחקרים מתקשים לתפוס את התופעה משום שהם מתעקשים לנסות למצוא "בודהיסטים מומרים" – כלומר יש לחוקרים גישה מהותנית. הם רוצים אנשים שלקחו את המקלט המשולש ונשמעים לחמשת הציוויים – כאילו כדי להיות בודהיסט אתה חייב להשמע לקוד מסויים של מעשים או דוגמה.

אבל יש בעיה להציע אלטרנטיבה לגישה הזאת, שלא תהיה יותר מדי רחבה (למשל "בודהיסט הוא כל מי שאומר על עצמו שהוא כזה"). יש צורך בשינוי ניסוח השאלה: במקום "מי בודהיסט" ל"מה זה אומר להיות בודהיסט". קתרין בֶּל הבחינה בין תיאוריות שרואות בטקסים פעילות הנפרדת מחיי היומיום, לבין אלה שרואות טקסיות בפעילות יומיומית. בל הציע שבמקום לחפש הגדרה אוניברסלית של טקסים, אולי נמצא איך פעילות מסויימת הופכת לטקס. כך גם, לא צריך לחפש בודהיסטים, אלא לברר איך מישהו הופך לבודהיסט בהקשר תרבותי מסויים.

מאז שנות השבעים הבודהיזם פורח במערב. אבל רק בשני העשורים האחרונים הוא פופולרי בישראל. הבעיה היא שבישראל קשה עוד יותר לברר מי "בודהיסט", כי רוב מי שעוסק בפעילות זו לא רואה עצמו כך, ואפילו לא "בודהיסט יהודי". למרות שרבים עושים מדיטציה ולוקחים על עצמם את אותם הציוויים. לוס לכן קורא להם "מתרגלי דהרמה" ואומר שיש צורך לשנות את הפרדיגמה.

הפעילות המרכזית הרלוונטית בישראל היא ה"קורס". קימות שתי קבוצות של מתרגלים: אלה שבאים פעם אחת וזהו, ואלה שממשיכים ובאים. בקורסים לא רק יושבים אלא גם לומדים תכנים (ארבע האמיתות הנאצלות, חמשת הציוויים).

בראיונות ביקש לוס שיספרו לו על החוויות המשמעותיות ביותר בשבילם. נראה שהסיבה שהולכים שוב ושוב לקורסים הם החוויות הללו. החוויות המשמעותיות ביותר היו משותפות במובנים רבים למספרים. המימד החוויתי הוא החשוב ביותר למתרגלים. החוויות החשובות ביותר בדרך כלל התרחשו בקורס הראשון, וכללו התמודדות עם חוסר-שליטה. ההתמודדות הזאת מידעת או מפגישה אותם עם חוויה של שחרור (כאשר הם משלימים עם חוסר השליטה), שאותה הם מבקשים לשחזר בקורסים הבאים.

אדם קלין-אורון – Messages for the End: Eschatological Thought in 20th century, Channeling and it's Israeli Verities

אדם קלין-אורון הוא חוקר תופעות בתרבות הניו-אייג' והוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברי.

אין היסטוריה של תקשור בישראל. הכל התחיל בשנות השמונים. הגדרה לתקשור: מצב בו אדם מאמין שהוא משמש ככלי ישיר לישויות שמדברות דרכו (לא איתו). זה מעין מצב של "דיבוק". התקשור לסוגיו חשוב מאוד להפצת הניו-אייג'.

מושג "עידן הדלי" התחיל כנראה בשנות העשרים-שלושים (אף שהוא נשמע לפני זה). זו תקופה בה רבים האמינו שהעולם הישן מת, ועולם חדש הולך להיוולד. אבל לא ידעו מה הוא יהיה. זו תקופה מאוד לא יציבה, בכל תחומי התרבות. הרבה עינויים פוליטיים וכלכליים, בעיקר אחרי "המלחמה הגדולה". אנשים הרגישו שהם חיים בתקופה חדשה. זו תקופה בה אמונה בספיריטואליזם (האפשרות לתקשר עם המתים) היתה בשיאה (ולא במקרה זה היה אחרי המלחמה). תיאוסופיה פרחה אז, והיא דיברה על "מאסטרים" ששלטו מההימלאיה. מתוך התיאוסופיה עלו תנועות רבות שתרמו רבות לניו-אייג'.

למשל אליס ביילי, שהיתה תיאוסופית, ואחרי ארבע שנים ג'וּאָלְקוּל, הטיבטי, התגלה לפניה ואמר לה שהוא יכתיב לה דברים (כפי שהכתיב את ספריה של בלאבצקי, לטענתו). ביילי היא שהשתמשה את מושג "עידן הדלי". ביילי היתה אופטימית ביותר. אבל כל זה השתנה בשנות החמישים, שאז פתאום נהיה ממש ריאלי שהעולם כולו יושמד (המלחמה הקרה וכו'). כמובן שהניו-אייג'יסטים ספגו את זה וזה השפיע על תורתם. אלה התחילו להגות תרחישים אפוקליפטים בהם כולם מתים חוץ מקבוצה מצומצמת של בני אור (הם).

בארה"ב היה טרנד של סיפורי חייזרים, ובבריטניה היה טרנד של מדיטציה ויוגה כהכנה לקטסטרופה (הכת כמעין תיבת-נוח רוחנית).

לכל זה הגיבו המתקשרים. המפורסמים ביניהם קבוצת פינדהורן, שנוסדה על ידי שלושה מחפשים רוחניים. איילין קאדי היתה המתקשרת שלהם, והיא בכל בוקר תקשרה את הלו"ז היומי, ואת המצוות להתנהגות הנכונה באותו זמן. היא הרגישה "כמו תחנת שידור […] חלק מרשת עצומה שמאירה את העולם". בשנות המלחמה הקרה התקשור שלה התחיל להיות אפל ביותר. היא חזתה הרעה הולכת וגוברת, עד כדי קטסטרופה. בסופו של דבר פיינדהורן הפך למצליח ביותר. ההיפים הגיעו והציפו אותה. והם לא התעניינו בעתיד בכלל. הם רצו צמיחה אישית והנאה. פיינדהורן וקבוצות אחרות הפסיקו לדבר על העתיד. הדיבורים האסכטולוגים התמעטו מאוד. למשל, ב"קורס בניסים" הידוע גן עדן הוא "כאן היום" ו"בתוכנו".

הנה טבלה המקטלגת את סוגי השינויים הצפויים (חלקיים או מוחלטים) בעולם על פי המתקשרים השונים וגורמיהם (מעשה ידי אדם או כוח חיצוני):

כוחות חיצוניים הם למשל היפוך הקטבים המגנתיים של הכוכב, או גל של אנרגיה שישטוף את העולם. נבואה אסכטולוגית היא למשל הלהג סביב 2012. עניין המסה הקריטית הוא אותה תכנית שעל פיה כאשר מספר מסויים של בני אדם יגיעו להשגה רוחנית מספקת, כל העולם ישתנה באחת (ע"ע אפקט המהרישי). "יצירת המציאות" ניתן לראות בז'אנר של "הסוד".

צבי מרק – The Contemporary Renassaince of Breslov Hasidism—Ritual, Tikkun and Messianis

צבי מרק הוא מומחה עולמי לדמותו ופועלו של ר' נחמן. הוא מלמד באונ' בר-אילן. ראיינתי אותו כאן בקשר לספר שלו על "מגילת סתרים" של ר' נחמן.

חסידות ברסלב, הוא אומר, פורחת. בעניין ציפיות משיחיות, יש לנו למשל את הפלג של "בעל הפתקה" ר' ישראל אודסר, שאינו מקובל על שאר הברסלבים. חסידים אלה מאמינים שמנטרה שלהם היא מפתח לגאולה. תחילה חשבו שר' אודסר עצמו יחזה במשיח, וככל שהאריך ימים האמונה גברה. לבסוף מת בגיל 106.
או למשל הפלג של ר' אליעזר שלמה שיק (גם מורכב מחוזרים בתשובה). שיק רואה עצמו כמנהיג מהפכה משיחית, ומאמין שהפצת תורת ר' נחמן (בחוברות שלו, שמחולקות בצמתים) מזרזת את הגאולה. ב- 2006 היה אמור, לדעתו, להגיע המשיח, אבל הזדמנות זו פוספסה בגלל התנגדות שהוא ספג מתוך פלגי ברסלב אחרים.

ג'ודי מיירס – Kabbalah for the Gentiles: Diverse Souls and Universalism in Contemporary Kabbalah

לאורך ההיסטוריה היו מקובלים שראו בלא-יהודים את הרשע בעולם, והיו שראו בהם רק חסרים, כלומר שאין להם חלקי נשמות, או נשמות ממש, שליהודים יש. מאיליו מובן שאין ללמד יצורים כאלו את תורת הסוד. אולם כיום יש מקובלים שמוכנים, ואף רוצים ללמד לא-יהודים. התזה: אנחנו בתקופה שלא-יהודים רוצים ללמוד קבלה. לא כדי לנסות ולנצר את היהודים, אלא מתוך רצון אמיתי וכבוד לקבלה. מקובלים מסויימים רואים בזה עדות שימינו הם ימות המשיח.

"המרכז לקבלה" ו"בני ברוך" רואים עצמם כתלמידיה של קבלת ר' אשלג. אלוהים בשבילם הוא "אור" ו"הרצון לתת". הנשמות מאופיינות ב"רצון לקבל" והמטרתן להשתנות ולהפוך ל"רצון לתת" – כך הם מתדמים לאלוהים והם ב"דבקות" איתו. כמובן שזה לא קל, ומי שלא צועד בדרך [על פי התיאולוגיה שלהם] סובל. אבל עם תורת הקבלה ניתן לעבור את התהליך ביתר קלות. בסוף התהליך נשמות בני האדם יאוחדו באהבת האל.

בשביל אשלג לכל נשמה, גם של לא-יהודים, יש מני רצונות שונים: רצונות "ישראליים", שהם דומים לאלו של האל, ורצונות "זרים", שהם הרצונות האגואיסטים שלנו.

ההיסטוריה ע"פ אשלג: האל נתן לכל בני האדם את חוכמת הקבלה, אבל רק בנ"י רצו אותה. אז האל שינה את תוכניתו וקבע שהיהודים יהיו המורים של כולם. משה קיבל את כל התורה הקבלית ואותה העביר לעם (את הסודות רק בע"פ). אבל העם נטש את החוכמה, והיא נותרה נחלתם של מעטים בכל דור. כמובן שזה הביא על היהודים אסונות רבים, וזו ההיסטוריה שאנחנו מכירים. כשהאר"י הגיע החל השלב האחרון של הפצת תורת הקבלה, אבל הוא יצא אל הפועל רק עם אשלג עצמו, שבצניעות רבה קובע שהוא זה שיפיץ את החוכמה האמיתית לכל העולם.

[כאן הרשו לי להביא ציטוט נאה שנגלה לי בזכות מאמר של יונתן מאיר, חוקר של הקבלה במאה העשרים, שהתפרסם בספר "יהדות: סוגיות, קטעים, פנים, זהויות" – שם המאמר "נפתולי סוד: הלל צייטלין, הרי"ל אשלג והקבלה בארץ ישראל". והנה הציטוט: אומר הרב אשלג: "והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו [של האר"י! – ת.פ.] עד היום." בתוך ספר "פרי חכם", קכא]

זה מה שמשותף לשני הארגונים הנ"ל.

המרכז לקבלה בראשות פיליפ ברג החל כמרכז ללימוד קבלה ליהודים (1969). רק בסוף שנות השמונים הוא הופך לפופולרי ומושך גם לא-יהודים, ובתחילת שנות התשעים הוא מחליט שזהו רצון האל ופותח את הדלתות לכל. הארגון לא ממש מתרכז בלימוד, אלא בטקסים רבי משתתפים בחגים. כמו כן, אין ממש שימוש שם במושג "יהודי", בנימוק שזה מביא פירוד. בכלל, לא-יהודים משתתפים כמעט בכל פרקטיקה שבמרכז. הרי על פי הנראטיב של אשלג ממילא כל הדתות גרעינן בקבלה, ולכן הבודהה ודאי למד קבלה. הבעיה היא שהוא ואחרים עיוותו את התורה המקורית והפכו אותה לדוגמטית ונוקשה. לכן ממילא צריך ללמד את הלא-יהודים קבלה מחדש. במרכז מדברים גם על כך שהיהדות הפכה דוגמטית, בעיקר עם הגלות אחרי חורבן בית שני. לכן האורתודוקסיה מפחדת מהקבלה!

בקיצור, המרכז לקבלה לא מזהה בין איכות הנשמה למקור המשפחתי-דתי-לאומי. יהודים יכולים להיות דוגמטים ויבשים, ולא-יהודים יכולים להיות מקובלים גדולים. המרכז גאה מאוד בשיטוף לא-יהודים בין שירותיו, ורואה בזה עדות לאוניברסליות של הקבלה.

בני ברוך. מיכאל לייטמן עלה לארץ ב- 1974. הוא למד מעט עם פיליפ ברג, אבל פרש ממנו אחרי שלא היה שבע רצון מאיכות הלימוד איתו. הוא חבר לברוך אשלג (הבן של הרי"ל אשלג) ולמד איתו, וב- 1991, כשאשלג נפטר, הוא פתח חבורת לימוד משלו. לייטמן מדגיש את האינטגרציה, אבל את הפרדה, בין ישראל והאומות. ישראל צריכה ללמד את האומות. לייטמן מדגיש את בבל העתיקה בה אברהם לימד אנשים מדתות רבות. אבל בגלות נשמות היהודים התערבבו לחלוטין בנשמות הגויים.

מה ששונה בבני ברוך הוא שהם מלמדים שלפני הגלות המצוות כולן בוצעו תוך כדי כוונה רוחנית מלאה. אבל אחרי החורבן הכוונה נעלמת ונשארות רק המצוות כקליפה חיצונית. ככאלה הם רק כלא תרבותיי שנועד להשאיר את האנשים במחזוריות עקרה. האר"י התחיל את חזרת הקבלה אל העם, ואת חזרת העם לארצו. אשלג הביא את גרסתו הבהירה אח"כ. עשיית המצוות כיום למעשה רק מסיחה את הדעת מהרוחניות האמיתית. לכן כמובן שאין טעם שלא-יהודים יתגיירו. היהדות כאוסף של מצוות לא יותר מועילה מכל דת חיצונית אחרת. והפנימיות היחידה היא הקבלה. למעשה ייתכן שהאורתודוקסים היהודים יהיו האחרונים שיראו את האור, אפילו אחרי אומות העולם.

אריאל בר-צדוק. הוא רב שבמימדים רבים הפוך מהקודמים. הוא לא רואה בר' אשלג שום סמכות קבלית כלל. נולד בניו-יורק וחזר בתשובה בגיל 16. עלה לארץ ולמד בישיבת פורת-יוסף. חזר בשנות השמונים לארה"ב ולמד פסיכולוגיה יונגיאנית. החל ללמד תורה ליהודים וניסה להחזירם בתשובה. אבל משנות התשעים החלו לא-יהודים לרצות ללמוד אצלו קבלה. האתר שלו: Kosher-Torah. הוא מתייעץ ונועץ על ידי רבנים אורתודוקסים רבים, בעיקר בקשר לכל מני מקובלים פופולרים שהם נלחמים בהם במשותף. את ברג ולייטמן הוא מכנה שרלטנים רדודים. אבל גם הוא מרגיש שהרבה מהקבלה מתאים גם ללא-יהודים. הוא מלמד לא-יהודים את חוקי בני-נח. אבל מדיי פעם הוא מלמד אותם קבלה, ומה אפשר לעשות, הוא אומר, איך אפשר ללמד את סיפור בראשית ללא הפרשנות הקבלית? או את סיפור חזיון יחזקאל? כך שהוא די סובלני ללא-יהודים, ועבודה זרה בשבילו היא בעיקר התנהגות לא-מוסרית. ליהודים, הוא מחזיק, חובה ללמד את הלא-יהודים לחיות כמו שצריך. גם בשבילו נשמה יהודית אינה בהכרח קיימת בכל יהודי. זו נשמה שמעוניינת בקשר טוב עם האל. לכן יש גם גויים שיש להם נשמה כזו. הוא גם מלמד שהאל מתגלה בעולם על ידיי הספירות, שהן (גם) סוגי תודעה. תיקון, למשל, קורה כאשר בינה וחוכמה משתפות פעולה בהנחיית הכתר, לא בשמיים, בראש. גם הוא קובע שהקבלה שלו היא מדע.

יעקב אריאל – From Habad Emissaries to Kabbalah Centers: New Jewish Religious Movements and the Revitalization of Judaism in the later decades of the Twentieth Century

יעקב אריאל מלמד באונ' צפון קרוליינה וחוקר את התרבות היהודית-דתית בארה"ב

כידוע, ר' זלמן שכטר שלומי הוא האבא, או סבא, של תנועת ה- Jewish Renewal. אבל הוא לא רק האבא של התנועה הזאת, אלא הגיע לשם בשנות השבעים מכך שהתחיל אולי כמחזיר בתשובה הראשון [במאה העשרים – ת.פ.]. רק בשנות השבעים נפרדו דרכי תנועת החזרה בתשובה ותנועת ההתחדשות היהודית.

לפני שישים שנה לא היה קיים כלל עניין של התעוררות רוחנית (או "תשובתית") יהודית. חב"ד בנו לעצמם מסגרת של מחזירים בתשובה, והיא זו שהולידה תנועות אחרות רבות. חב"ד עומדת בעריסת תנועת החזרה בתשובה, וכן של ההתחדשות היהודית.

אז איך בתוך ששה עשורים הגענו מכלום לתמונה החיה מאוד שיש סביבנו היום? יש כאן גינאולוגיה, ואפשר למצוא קשרים ברורים בין האנשים השונים. אז תנועה חסידית שהגיע בשנות הארבעים המוקדמות לארה"ב החליטה בשנות הארבעים המאוחרות שיש לה מה לתת ליהודים בארה"ב. זו היתה חב"ד, ומה שהיא הציעה, ביוזמת הריי"ץ, האדמו"ר השישי שלה, והוא שהפך את חב"ד למסדר הישועים היהודי [מבחינת הארגון המופתי והלהט המיסיונרי – ת.פ.]. נכון שבתנועת החסידות היו שליחים לפני חב"ד, אבל הם נשלחו לקהילות אורתודוקסיות לחלוטין, ועל פי רוב בכלל כאלה של החסידות עצמה. כאן יש שליחים מסוג חדש: כאלה שמופנים כלפי יהודים ליברלים, חילונים, חלקם ללא שום ידע או קשר ליהדות.

עכשיו, כמובן שמשיחיות ומיסיונריות הם צמד חמד. אבל זאת לא הסיבה היחידה להתעוררות המיסונרית. עוד סיבה היא שעל פי חלק מההוגים הדתיים מלחמת העולם השנייה הוכיחה שהאידיאולוגיות החילוניות נכשלו (כן, לא אלוהים הוא שנכשל).

זלמן שכטר ושלמה קרליבך לא היו חב"דניקים במקור, אם כי היו אורתודוקסים. הם שניהם קיבלו חינוך שאינו דתי, והיו מעורים בתרבות החלונית. הם היו פליטים מרכז-אירופאים מתוחכמים שהגיעו לארה"ב. הם היו "המומרים" הראשונים של חב"ד, והצטרפותם לחב"ד משמעותה היתה שהם מפנים גב ל"אורתודוקסיה המודרנית" בה הם גדלו. הם נשלחו להפיץ את הבשורה, והיו מדווחים לרבי (השביעי) גם בע"פ וגם בכתב.

זלמן שכטר אף פעם לא עזב את חב"ד באופן רשמי. קרליבך למעשה נבעט החוצה. אבל שניהם ניתקו קשר. למה? כי הם נתקלו באנשים צעירים וגילו שרובם לא התעניינו אז במסרם חסידיים. זאת היתה תקופה שבה דווקא האורתודוקסיה הרגילה היתה בשיאה. המדע פרח. כולם רצו להיות חלק מה"דרך האמריקאית": פשוט צריך ללכת לכנסייה, או לבית הכנסת, כחלק מאורך חיים "מהוגן". מדובר בסוף שנות החמישים, תחילת השישים. זה היה עניין סוציאלי בעיקרו. אבל היו כמה יהודים שהתעניינו ברוחניות.

אז בהם השליחים שלנו התענינו, והם גילו שעבורם היהדות היא במקרה הטוב תופעה בורגנית משעממת ללא כל רוחניות, ובמקרה הרע דת מתה לחלוטין. לקרב אותם ליהדות היה ממש מאבק. ובתהליך הזה הם גם התקרבו לתרבות של הצעירים, שהיתה תחילת תרבות הנגד. הם גילו למשל שלא ייתכן להפריד בין גברים ונשים. קרליבך ספג הרבה אש בעקבות זאת (שכטר-שלומי היה נשוי, וזה הגן עליו בעיני חב"ד). אבל הם גם פגשו את הרוחניות המזרחית שהגיעה אז לארה"ב. שכטר-שלומי באמת התעניין ברוחניות הזו. קרליבך האמין שעליו להכנס איתם לדיאלוג, אבל שהיהדות החסידית היא מספיקה לגמרי כדי לתת ליהודים תזונה רוחנית ושמחה, ללא כל תוספים מבחוץ.

יצירת הניאו-חסידות היא הצעד הבא. מדובר בקיבוץ תורות חסידיות שונות (לא רק של חב"ד), שינויין והתאמתן לצרכים הנוכחיים. שימוש באוצר החסידי כדי לקדם ערכים עכשוויים. עם התעוררות תרבות הנגד סוף סוף היה קהל לתכנים הללו. לראשונה היה אצל הצעירים חשד שהחברה לא מתנהלת באופן שוויוני והוגן. שהמדע אינו התגלמות האמת המוחלטת. וכך נוצר המיזוג בין חסידות לתרבות האמריקאית. למשל, בישול חסידי צמחוני. קליפורניה בשנות השישים המאוחרות. מוזיקה חסידית-מודרנית. כל הרעיון היה שיהודים לא יתעניינו באורתודוקסיה סתם כך, ולא בבת אחת. צריך לתת להם תמורה, וגם כך מדובר בתהליך ארוך והדרגתי. התקווה היא לקרב, לא לשנות. קרליבך לא היה אנטינומיסטי. שכטר דווקא ויתר על הדרישה מתלמידיו לאורתודוקסיה.

עד שנות השבעים כבר היו מספיק חסידים לזוג השליחים שיבנו מקום של קבע, וכך נוצר ה- House of Love and Prayer. ובירושלים הניאו-חסידות השפיעה רבות על תנועת החזרה בתשובה: בשנת 67, אחרי המלחמה, אז נכנס המרכיב המשיחי (האפוקליפטי-דוידי) אל תוך הניאו-חסידות וגרם בסופו של דבר להפרדות הזאת, בין הניאו-חסידות לתנועת החזרה בתשובה. אמריקאים רבים באים לישראל, ושותף של קרליבך, ליטאי שלמד פסיכולוגיה, מתחיל מרכז לליטאי לכאורה אבל חסידי בפועל: ישיבת דיאספורה The Diaspora Yeshiva. שמו מרדכי גולדשטיין.

בתקופה זה היה חידוש מוחלט, לפתוח מקום שמקבל משתמשים בסמים, ואנשים שסתם רוצים ללמוד ללא כל מחויבות! זה מה ששינה את נטיב תנועת ההחזרה בתשובה, שכן ראו שזה עובד (אנשים בסופו של דבר חזרו בתשובה!) כי ראו שהחוזרים בתשובה יכולים להיות "מוסטים" על ידי שני הרבנים ההיפים ותלמידיהם, הם גם יכולים ללמוד קצת בישיבות ללא מחויבות ומתוך שלא-לשמה לבוא לשמה.

ישיבות "אור שמח" ו"אש התורה" נולדו מתוך זה בתחילת שנות השבעים כתגובה ישירה של ישיבת דיאספורה.

הפרדוקס כאן הוא שאותם שליחים חב"דיים עצמאיים השפיעו השפעה רבה. לא בישירות על מספר גדול מדי של חוזרים בתשובה, אלא על ידי יצירת תנועה שקיבלה חיים משל עצמה. וזו, למרות ששני אלה היו ליברלים יותר ויותר, פנתה אל האורתודוקסיה והביאה רבים אליה. אז שני השליחים הללו עיצבו את הדגם של ההחזרה בתשובה מאז שנות החמישים, אפילו בתוך חב"ד – בצורה של הנגדה [כלומר חב"ד ראו מה הם עשו ותיקנו את מה שהיה צריך מבחינתם].

הערה מהקהל: אף אחד לא שמע על רוחניות עד 68. באו לקרליבך בשביל המוזיקה. רק כאשר סולובייצ'יק הרצה על אשתו שנפטרה ודיבר על שכינה במובנים קבליים (הצד הנקבי של האלוהות). עד אז באורתודוקסיה המודדרנית אף אחד לא שמע על זה.

כל זה קשור גם לדור הבייבי בום כמחפשים רוחניים.

אליוט וולפסון – Apocalyptic Transposition and the Status of the Non-Jew in Habad Mysticism

אליוט וולפסון הוא אחד מגדולי חוקרי הקבלה של ימינו. הוא מלמד באונ' ניו-יורק.

תחת ר' מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, השתנתה הגישה כלפי אומות עולם. כבר הריי"ץ (קודמו) בירך על האפשרות להיות יהודי בארה"ב. אבל הריי"ץ פחד מאוד מהשפעת התרבות האמריקאית על נשמות היהודים. ב- 83 הודה הרבי לנשיא האמריקאי (רייגן) וציין שהמקום העליון של ארה"ב בין האומות הוא מפני שהיא מדגישה את חשיבות האמונה, ואף על שטרות הכסף שלה מצויין האל. יש שלהם "אמון מוחלט" באל.
מבחינתו של הרבי הלא-יהודים צריכים לשמור על שבע מצוות בני נח. שום דבר לא מדגיש את המשיחיות של רמ"מ יותר מהשליחות הזאת. זה הדבר הקרוב ביותר למיסיונריות, למרות שכמובן אין שום רצון לגייר אף אחד.

אין כאן, האואבר, החלשות הגבול בין היהודי ללא-יהודי. אומות העולם הן רק אמצעי להטבת היהודים. גם הדרישה לקיום בני-נח היא אינסטרומנטלית. נכון שהיתה לזה חשיבות סוטריולוגית (לעשיית העולם "דירה בתחתונים" לקב"ה), אבל זו לא שותפות בין היהודים לגויים, לפחות לא שותפות בין שווים. הלא-יהודי הוא ה"אחר". תמיד.

כל אחד משבעת אדמו"רי חב"ד קיבל את העמדה שהלא-יהודי נחות מהיהודי. למשל שללא-יהודי נפש בהמית ורק ליהודים נפש-אלוהית שמעלה את ההיא. ליהודים בלבד יש "יחידה", שמאפשרת להם להתאחד עם היחיד יתברך. למעשה, התפיסה היא שהיהודים במהותם זהים למעשה לאלוהות. אפילו חסידי אומות העולם יכולים רק לתפוס את מציאות האל, ולא את מהותו, ולכן האקסטאזה המיסטית של ביטול מציאותם חסומה בפניהם [זה עובדתית פשוט לא נכון, כפי שמעידים מאות כתבים נונדואליסטים מזרחיים – ת.פ.]. רק היהודים מסוגלים לכך. דבקות, התקשרות, התכללות – רק יהודים.

במכתב לבן גוריון מה- 9 לפברואר 1959 הרבי שלל קיומו של יהודי חילוני, שכן הזהות היהודית קשורה באופן בלתי נתיק לאל. אבל יש כאן סתירה: היהודי יכול להכלל בעצמות האל. אבל באותה עצמות הרי אין כלל הבחנות! אז ההבחנה בין יהודים ללא-יהודים צריכה להתבטל באל עצמו!

החג החביב על הרבי היה פורים, שהוא השיא של Coincidentia Oppositorum [אחדות הניגודים], ולכן החג המשיחי ביותר. אבל: וולפסון מדגיש שהרבי אף פעם לא הלך עד הסוף בדברים הללו, ולעולם לא הודה שבאינסוף כל ההבחנות מתבטלות. וולפסון לא קורא לתיאולוגיה החב"דית "אקוסמיזם" אלא Apathetic Embodiment.

לסיכום, מה שניתן ללמוד מכאן הוא שלמרות שהרבה תנועות היום רוצות להדגיש את השוויון וכו'… חב"ד לא נותנת לנו למסמס את ההבדלים מהר מדי. חב"ד הציבה עצמה במרכז הפרדוקס שעלינו לחקור ואני מקווה, אומר וולפסון, לעולם לא לפתור.

וולפסון חושב שהתורה המשיחית של הרבי היא אנטי-משיחית: משיחויות אמיתית היא שחרור מהצורך להשתחרר. בקרוב ייצא על כך ספר שלו: open secret, שבו הוא טוען שתורת הרבי חותרת לשינוי תודעתי בחסידיו, ולא להגעה של משיח כאדם [אם יותר לי, לא קראתי את הספר, אבל לפחות כרגע, למרות שזה רעיון מקסים והלוואי שהיה נכון, על פי מה שאני יודע קשה לי מאוד להאמין שאכן כך. הרבי וודאי ביקש שינוי תודעתי אצל חסידיו, אבל לדעתי ודאי שחשב שאמור לבוא משיח. והוא גם חשב שמדובר בו עצמו – ת.פ.].

[והנה כנס ניו-אייג' מסוג שונה לחלוטין: בפסטיבל "שיווה" הקרוב אתן שיעור קצר על שיווה ופרווטי ויחסיהם בהקבלה ליחסי המוחלט והיחסי. כאן תמצאו מאמר של פיליפ וקסלר, עוד חוקר של הרוחניות החדשה, שעלה בוואי-נט (אם כי התפרסם מזמן ב"ארץ אחרת". מאמר פובליציסטי חשוב של שחר אילן מאתמול על מצב הכוחות החדש בזירה היהודית בארץ מאז החוצפה של הממסד החרדי בעניין הגיור. והאם ראיתם את התכנית החדשה של ניצן הורוביץ? אתמול שודר פרק יפיפה על הודו]

4 תגובות

  1. "[שלא כמו בנצרות למשל, שם היא ממש מתבקשת מתוך ההגיון התיאולוגי הפנימי – ת.פ.]" אתה יכול להסביר בקצרה?

    אהבתי

  2. בקצרה, הנצרות מתמקדת בניגוד בין חומר לרוח (בין אם הוא קיים או מומצא). בין טענותיו של ישו לפרושים והצדקים היתה הטענה שהם אולי מקיימים את המצות בגופם, אבל בנפשם הם חוטאים, כלומר הם צבואים. פאולוס הרחיק עוד יותר ובשיטתו יש מאבק, מלחמה ממש, בין הרוח לבשר ("הרוח חפצה אך הבשר חלש" וכו'). מכאן גם הדוגמה הנוצרית שאת הגאולה משיגים על ידי אמונה (בישו) ולא על ידי מעשים (שמצווים בתורה).

    עכשיו, כל הבלגן הזה זר ליהדות ב ש ו ר ש ה. היהדות היתה דת קהילתית של מנהגים וחוקים. "מידת חסידות" (כלומר האידיאל הדתי)היתה בימי בית שני לא "רוחניות" אלא חומרות הלכתיות ובמקרים מסויימים סיגופים.

    בגלל כל זה בקונטקסט נוצרי ממש מתבקש שמי שרוצה להיות "דתי" יותר, יהיה בעצם "רוחני" יותר. כלומר להיות יותר נוצרי זה דווקא להתנתק מהכנסייה (שהרי היא כולה חומר, מנהגים, חוקים), ולהתרכז רק בעולם הפנימי שלך. ביהדות זה הרבה פחות "הגיוני". להיות יותר "דתי" זה דווקא להיות יותר קשור לממסד.

    אבל הערה אחרונה: כמובן שמה שבשורשן של דתות אלה שונה ממה שכיום אנחנו מוצאים. היום הכל ממילא מעורבב, היהדות קיבלה מאפיינים "נוצריים" רבים, וגם קצת להפך (אם כי הנצרות תמיד ינקה מהיהדות). לגבי אנשים שגדלו בבית חילוני, על אחת כמה וכמה שלאו דווקא ילכו על פי ההגיון ה"יהודי".

    אהבתי

  3. תאמינו או לא, אך התחלתי לקרוא את המאמר של הילת ימי תומר כי הבטחתי לו תמורת קריאתו את מאמרי המופתי על "עמל התורה", אך ברגע שהתחלתי כבר לא יכולתי להפסיק עד הסוף המר עם ההבלים של אליוט וולפסון.
    או קיי, לא צריך להגזים, פה ושם הזדקרו להן טעויות הכתיב החביבות על תומר ואילצו את עיני לנוח ממתח הקריאה. כך השרלטן מרדכי גפני לא מסתפק בלאנוס את הכתבים היהודיים וגם 'מתריד' מינית ואם זה לא מספיק לכן הרי תומר משתדל גם בתגובותיו לכתוב 'צבואים' בבחינת ויגבה ה' אלוקים צבאות ביום ההוא או כהומאז' לצבאות השם של חביביו החבדניקים.
    ואם כבר אתינן להכא ונזקקנו לדבר על ההטרדות או ההתרדות המיניות הרי צריך גם להעיר כי מומלץ בכנס הבא של מדעי החרטא הבינלאומיים לדבר על קצת על ניו-אייג' והבטים קרימנולוגיים, והשם הטוב יצילנו ממכשולות

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s