אז מה זה אומר כשמיסטיקן מדווח ש"העולם הוא אשלייה"

מיד אתייחס לדברים מסויימים שאמר מטצינגר בראיון שערכתי עמו, אך תחילה שזפו עיניכם בכמה ציטוטים מהיוגה וסישטהא (Yoga Vasishta), טקסט הינדי קלאסי (ומשובח – אגב, תורגם לעברית), שנכתב כנראה בשכבות בין המאה החמישית למאה השלוש-עשרה. בטקסט מלמד החכם ושישטה את האל ראמה(1) על הדרך להארה:

הו כסיל, כאשר אתה ההכרה האינסופית, למה תבכה? זה קיים בכל מקום ובכל זמן. כאשר תבין את זה, תהפוך לכוליות. אתה לא קיים. הגוף לא קיים. רק ההכרה האינסופית האחת קיימת ובקיום ההומוגני הזה מושגים מגוונים כגון "אני" ו"אתה" מקבלים מראית של קיום.

הו מיינד, כאשר אתה חדל, כל הסגולות הטובות והנאצלות פורחות. יש שלווה וטוהר של הלב. […] כאשר החשכה של הבוּרוּת מתפוגגת, האור הפנימי זורח ובוהק. […] ידיעת-העצמי עולה, וההתפקחות אל האמת שמה סוף לתפיסת העולם-אשלייה.

אני לא חושב "אני הגוף", גם כשאני נתון בעבודה פיזית, מכיוון שאני יודע שהעולם-כפי-שהוא-נראה הוא אשלייתי […] "זהו עושר", "זהו הגוף", "זוהי אומה" – כל אלה הם מושגים, הו ראמה. דע שכל זה הינו חלום ארוך, או אשלייה רבת-זמן, או חלום-בהקיץ, או תקוות-שווא. כאשר, בעזרת האל או העצמי, תבוא להתעוררות, אתה תראה את כל זה בברור. אני ציינתי שנולדתי מתוך הכרתו של הבורא: בדיוק כך העולם נולד בתוך ההכרה שלי כרעיון. למעשה, אפילו הבורא הוא רעיון בהכרה הקוסמית; גם העולם-כפי-שהוא-נראה הוא רעיון בהכרה.

שימו לב למוטיב החוזר ונשנה של העולם כאשלייה (וכאשלייה שבתוך ההכרה). אלה קטעים שליקטתי מהטקסט ברפרוף של רבע שעה. כמוהם ניתן למצוא עשרות בטקסט הזה, ואלפים רבים בתולדות המיסטיקה המזרחית (וגם במערב יש כמה כוכבים).

בסופו של הראיון עם תומס מטצינגר הגענו אל נושא שכפי שכתבתי, מטצינגר מתייחס אליו "בצורה מצומצמת", וזאת מפני שזהו עניין נדיר, ולכן תיאורטי מאוד, וגם מפני שזה עניין "רוחני", ומטצינגר לא מעוניין להדביק לתיאוריה שלו ניחוח ניו-אייג'י. המדובר בכל עניין ההארה, או "המודעות המערכתית" כלשונו. בהתייחסו לכך, הוא אומר:

אם התיאוריה שלי נכונה, והמעבר ממודל מערכתי כללי לתחושה של 'עצמי' הוא בגלל השקיפות של המנגנון המנטלי, הרי שאני חייב להניח הנחה אמפירית, שאם אצל אדם כלשהו יהפוך אותו מנגנון לעכור, כלומר הוא יראה את כל מודל העצמיות כייצוג, הרי שהוא יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים מחשבות, [כלומר לא כחפץ אלא כמעין חזיון פנימי – ת.פ.]. במקרה כזה העצמי שלו יעלם. […] למערכת עדיין יהיה מודל של עצמיות [אבל לא 'עצמי' – ת.פ.], אבל הכל יראה לה כחלום אחד גדול בהקיץ, בו הכל הוא לכאורה 'תמונה'

זאת לדעתי פסקה מאוד מאוד מעניינת. היא מסבירה מה מתרחש בהארה, אבל היא מסבירה יותר מכך: יש כאן בעצם הסבר, אולי בלי שמטצינגר כלל התכוון לכך, שמלמד אותנו למה מוארים למיניהם מדווחים שכל העולם הוא חלום או אשלייה – פשוט: הם מצליחים לראות את עצמם, ואת העולם כולו, כיצוג בלבד. כל השקיפות של המערכות המנטליות שלהם נעלמה, והם ניצבים מול עולם שלם שנתפס כפי שאנחנו תופסים מחשבות – כלומר כיצירי-נפש, ולא כחפצים "שם בחוץ". במילים אחרות, העולם כולו מאבד את האובייקטיביות שלו ועובר סובייקטיפיקציה.(2)

ומה זה אומר? זה אומר, או יכול לומר, שאין כאן שום עניין אונטולוגי (כלומר אותו מואר לא מגלה משהו על העולם), אלא אפיסטמולוגי (הוא מגלה משהו על ההכרה שלו). במילים אחרות, אם נשתמש בתיאוריה של מטצינגר כדי להסביר את הנאמר בטקסטים המיסטיים הללו, הרי שנבין שהמואר בעצם לא מגלה ש"כל העולם הוא אשלייה", אלא פשוט ש"ניתן לתפוס את העולם כיצוג בלבד".

מכאן שבעצם התהליך שבו אדם "מגיע להארה" הוא לא תהליך הגילוי שלו של "המציאות המוחלטת", אלא תהליך שבו הוא עורך מניפולציות על התודעה של עצמו, עד לנקודה שבה הוא תופס את כל מושאיה – כמושאיה. כלומר המואר מצליח לראות את כל מה שקורה בתוך התודעה שלו כמה שקורה בתוך התודעה שלו, ולא כמה שקורה בעולם. הוא רואה יצוגים של המציאות כפי שהם, כיצוגים של המציאות(3), או רואה קלטי חושים כקלטי חושים – ולא כדברים "בעולם". כי העולם כולו נתפס כצף בתוך ההכרה שלו.

במצב כזה ברור שהעולם כולו, כולל הוא עצמו, יראה לו כמו סרט, או חלום, או אשלייה. הוא רואה את כל העולם כמו שאנחנו רואים את המחשבות שלנו, כלומר, שוב, לא כדברים ממשיים, אלא כישויות "סובייקטיביות", "שלנו", "פנימיות", שעולות בתוך ההכרה. וכך אכן מוארים שונים מדווחים: העולם כולו כאילו צף להם בתוך ההכרה. ולכן רק ההכרה נתפסת כאמיתית, והיא זוכה לשמות כמו "האחד", "ברהמן", "דהרמקאיה", "רחם-בודהה", "ריקות", "אין-סוף" או "אלוהים".(4)

אבל גם כך, יש שתי שאלות שצריך לתהות עליהן. ראשית, מוארים למיניהם(5) מדווחים גם שהמצב שבו הם נמצאים מרגיש להם אמיתי יותר מהמצב בו היו קודם. מה פירוש? לכולנו, כל הזמן, יש הערכה מסויימת לגבי עד כמה המציאות שסביבנו היא אמיתית. לרוב אנחנו חושבים שהעולם אמיתי, אבל לפעמים יש לנו ספק, למשל כאשר מתרחשים דברים מאוד מאוד יוצאי דופן, או לחילופין, מאורעות טראומטים מאוד (אז אנחנו "מתנתקים" כאמצעי הגנה). גם כשאנחנו שיכורים או מסוממים הדברים נראים מעט שונה, אבל אנחנו לא חושבים שהעולם השתנה, אלא ברור לנו שהחושים מתעתעים בנו, כלומר ש"זאת לא האמת". מצד שני, כשאנחנו מתעוררים מחלום אנחנו מרגישים שמה שעברנו, מה שהיה, עד כמה שהרגיש אמיתי לפנים, היה "רק חלום", ואילו עכשיו אנחנו במציאות – עכשיו זאת "האמת".

לגבי זה מעניינת מאוד היא העובדה הבאה: ידוע ממחקרים שאנשים שחוו חוויות רוחניות למניהן בדרך כלל תפסו את החוויות האלה כאמתיות יותר מהמציאות היומיומית שלהם, כלומר הם הרגישו מעין הרגשת "התעוררות מחלום" ביחס למציאות הרגילה. כלומר לא רק בזמן החוויה המיסטית, אלא גם אחריה, היא נתפסת אצל רבים כזמן שבו הם תפסו את העולם בצורה יותר אמיתית (ולכן פעמים רבות גם חוויות רוחניות זמניות משפיעות מאוד על המשך חייו של החווה).

אם אכן אין אני, כלומר מדובר רק במודל ולא ישות בעלת מהות נבדלת כפי שבדרך כלל אנחנו תופסים אותו, הרי שאכן, כאשר מבינים את זה, חווים חוויה שהיא, מבחינה אמפירית גרידא, אמיתית יותר. אז ראשית, זה מעניין, ונחמד, שהחווייה תואמת את הממצאים האמפירים – האם יש לנו במוח "מד-אמת" שמצליח לזהות את קרבתנו אליה? ושנית, זה בכל זאת נותן איזשהו מניע לעשות את המסע להארה, כלומר, למי שלחיות מתוך מודעות לאמת לגבי עצמו חשובה לו (מסורת "דע את עצמך" וכו').

אבל זה הרבה הרבה מעבר לזה. כי אנחנו גם יודעים, מתוך עדויות של מני מוארים, שלא רק הרגשה של התעוררות מחלום אל האמת יש, אלא גם הרגשה של חופש, ו/או של שלמות, ומדי פעם יש כאלה שאפילו מעידים על אהבה שופעת ו/או הרגשה שהכל טוב. וזה לדעתי פלא גדול גדול – כי למה שההכרה באני כמודל ולא כישות תביא לנו הרגשות כאלה? למה שלא נרגיש רק מעין תפלות, ואולי שעמום, ונרגיש (כמו כשאנחנו מתעוררים מחלום, או "יוצאים" לרגע מצפייה בסרט שנבלענו בתוכו) שהכל די סתמי וחסר משמעות? שוב: למה שההתפכחות מתוך תפיסת האני כישות ותפיסתו כמודל תעשה לנו טוב? למה שלא תהיה עניין סתמי? או למה שהיא לא תכניס אותנו לדיכאון? למה לגלות את האמת לגבי עצמנו זה דבר חיובי מבחינה חוויתית?

לדעתי הדבר הזה יכול לתת לנו רמז שיש קשר בין האמת לטוב. וזה חתיכת פלא עצום. אין לזה שום הכרח לוגי, וזה לא "הגיוני" יותר מאשר אם זה לא היה ככה. זה אפיון מפתיע ומפליא על המציאות שלנו, על החיים ועל הקיום, והרשו לי להרהיב עוז ולומר: זהו בשבילי אלוהים. העובדה שהאמת היא טובה, שהכי אמיתי הוא גם הכי טוב, רומזת לי שהמציאות, בבסיסה, במהותה, באמיתותה, טובה. וזו לדעתי המשמעות הגרעינית ביותר של המילה "אלוהים".(6)

——

(1) ניתן לראות כאן את התפיסה המזרחית, על פיה א) האלים הם חלק מהעולם, ולא מחוץ לו, כלומר אין אלוהים שברא את העולם וניצב מעליו ב) מי שיודע את האמת עליון על מי שאינו יודע, גם אם הראשון אדם והשני אל.

(2) מצב כזה של סוליפסיזם מדאיג רק מי שחושב שעדיין יש שם "מישהו" שחושב שכל העולם הוא "שלו". אבל אין, שהרי עם העולם גם העצמי איבד את האובייקטיביות שלו. אותו אדם ממילא לא מרגיש הבדל בינו לבין העולם.

(3) זה לא ממש נכון לומר, גם כי אני לא חושב שההכרה שלנו "מייצגת" עבורנו את המציאות (זה נושא גדול, אבל כך הולך ומתברר במדעי הקוגניציה של ימינו), וגם כי אותו מואר הרי לא חושב שיש מציאות מחוץ ליצוג. מה שהוא רואה הוא הכל, ולא רק חזיון.

(4) יש כאן עדיין שאריות של דואליזם: כאילו ההכרה שונה מהעולם שצף בתוכה. יש שחושבים שזו האמת המטאפיזית, אבל לדעתי זה יכול להיות בסך הכל שלב אמצעי בדרך לגילוי שהכל אחד, כלומר שההכרה לא שונה ממה שהיא קולטת.

(5) תסלחו לי על הביטוי המעט וולגרי הזה : ) ועוד: לשם העניין והקיצור אני לא נכנס לשאלת מי הוא מואר ומהי בדיוק הארה. ודאי שכל מני מסורות, אפילו בתוך ההינדואיזם והבודהיזם, מכריזות על כל מני מצבים כמצב האולטימטיבי, ולא כולם עולים בקנה אחד עם המודל שמוצג כאן, על פיו הארה היא הכרת מודל העצמיות שלנו כפי שהוא. כאן אתייחס למתאימים למודל זה, שאני מקבל אותו בגדול, והדוגמאות שאביא לעדויותיהם של מוארים מתייחסות כולם אליו.

(6) למי שלא מעוניין לקבל את הטענה שלי, הרי טענה נגדית: "לא תומר, טיפשון שכמוך (אתה כזה טמבל לפעמים, בחיי). זה לא 'אלוהים' או כל ישות מטאפיזית אחרת. אני אסביר לך: פשוט, כאשר אנחנו מתפקחים מהאשלייה שהאני הוא מהות ומבינים שהוא רק מודל, משתחררת בגוף הרבה מאוד אנרגיה, שהיתה כלואה בגלל התפיסה האשלייתית הזאת (איך? לא חשוב כרגע לצורך הטיעון שלי). האנרגיה הזאת עושה הרגשה טובה, ויש אנשים שמפרשים את זה בתור 'אהבה' או כל שטות אחרת. זה הכל ותו לא, הבנת? עניין ביולוגי-נוירולוגי-פסיכולוגי גרידא, שלא אומר דבר על המציאות אלא רק על המבנה הגופני-נפשי שלנו. ושאני לא אשמע שוב את המילה 'אלוהים' בבלוג הזה."

[אגב, בזמנו נתתי את הלינק הזה, אבל הנה הוא שוב: קובץ ובו תקציר הספר של מטצינגר]

33 תגובות

  1. זהו אחד המאמרים היותר מעניינים שלך שקראתי , תומר. תודה על כך. יש המון מה להעיר, כמובן, אך אתייחס רק לזאת –

    אתה כותב –
    "…הרי שנבין שהמואר בעצם לא מגלה ש"כל העולם הוא אשלייה", אלא פשוט ש"ניתן לתפוס את העולם כיצוג בלבד".

    אם לוקחים את התובנה הזאת צעד אחד קדימה (או אחורה), אז כאן יכולה להיות טמונה הבשורה הגדולה ביותר ל"מחפשים הרוחניים". משום שאז מבינים שהעולם גם יכול להיות (כפי שהינו!) אמיתי, חווייתי, עשיר ומתגמל גם מתוכו, גם כאשר נמצאים וחיים אותו. המטרה של החיפוש הרוחני – "לצאת מהאשליה, מהקופסא" – מאבדת מזוהרה (ובצדק) והאדם כבר לא עושה מאמצים ניכרים רק בכדי "לעוף מפה" (סמים, התאבדות, תרופות וכו', חיפוש בלתי נלאה). החיים אז נהפכים לחוויה – לא טוב, לא רע – רק חוויה. ואז, כאשר המיינד שוקט, מקבל ולא מנסה לברוח מעולם האשליה יכולה להתרחש ההארה האמיתית.

    (נכון, יש כאן מין מלכוד 22. :-)

    אהבתי

  2. תודה, האמת היא שגם אני חושב שכתבתי הפעם דברים חשובים במיוחד.

    וכן, איכשהו צריך לבוא איחוד של "היצוג" ו"העולם", או ביטול של הדיכוטומיה הזאת. כי בסופו של דבר כל מה שיש לנו הוא אותו יצוג, כלומר זה העולם שלנו. לכן גם תמיד מדובר על ביטול הבינאריות של סובייקט-אובייקט, או השלישיה של רואה-ראייה-נראה. כל זה הופך פשוט לראייה וזהו.

    וכן, המלכוד הזה תמיד קיים. גם מבחינה לשונית וגם מבחינה תפיסתית אנחנו לא מסוגלים להעלות על דעתנו מציאות שלמה או אחדותית, או את המעבר אליה.

    אהבתי

  3. אני מתרגשת מאוד ממה שכתבת. ובהזדמנות הזאת מתנצלת על התגובה שהגבתי לראיון.הגבתי ככה, כי היתה לי הרגשה שהוא לא מוביל לשומקום, ואתה המשכת והובלת. כל הכבוד!

    אהבתי

  4. מרתק ומאיר עיניים!

    אגב, הסתייגות קטנה, כתבת – "גם כשאנחנו שיכורים או מסוממים הדברים נראים מעט שונה, אבל אנחנו לא חושבים שהעולם השתנה, אלא ברור לנו שהחושים מתעתעים בנו, כלומר ש"זאת לא האמת"".
    חוויות של סמים פסיכדליים דווקא מתוארות פעמים רבות כ"אמיתיות" יותר, כהתבוננות לטבעה ה"אמיתי" של המציאות. המרחק בין חוויית סמים (פסיכדליים) לחוויה רוחנית הוא לפעמים סמנטי בלבד. מה שמעורר את השאלה, איפה עובר קו התיחום?

    אהבתי

  5. תודה. ואתה צודק: חוויות מסויימות של סמים מסויימים (פסיכודלים או הלוצינוגנים או אנתאוגנים – איך שלא נקרא להם), יכולות להתפס כאמיתיות, ובאמת להשפיע מאוד על החיים של החווה אותן. גם זה מרמז שאין לנו נשמה שאינה תלויה בגוף: מספיק גירוי נכון למוח כדי שנחווה (ואף נדע) כל מני דברים עמוקים על עצמנו ועל העולם. אבל צריך לזכור שזה לא שאנחנו פשוט בולעים כדור ומגלים את האור. זה יכול לסייע, אבל הדברים תמיד תלויים בסיטואציה ובבן-אדם הספציפיים. למעשה נראה לי שלמרות כל הסיפורים, בסך הכל זה די נדיר שטריפ פשוט יעניק לנו תובנות נצחיות.

    אהבתי

  6. בזמן הארה חשים באופוריה, אופוריה שעולה מעומק התובנה, זה אחד האירועים היותר מרעידים מכוננים בהוויה האנושית.
    תחושות של חופש ושלמות ואהבה הן חלק מתבקש מאותה תחושת אופוריה. אין שום צורך לחפש גורמים חיצוניים לתחושות כמו אלוהים או טוּב או אנרגיה, זה סתם בריחה לפילוסופיות השטאנציות.

    בעיניי העולם אינו טוב באופן מהותי, זאת מסקנה שלך שמחפשת לחבר את החוויה למסקנה שאיתה באת מראש, שאליה אתה שואף. ועם זאת אני לא מריר ולא מתוסכל מהעולם. זה נשמע קצת כמו אותם דתיים שטוענים שבלי אמונה בכח נשגב אובד הטעם לחיים והמוסר נותר חסר משמעות. ייתכן שאתה ממהר מדי לקשור את ההארה לטוּב העולם ובכך מפספס את העוצמה המלאה של ההארה. אולי אתה פוחד מלגלות שהרוע שבך הוא חלק ממך לא פחות ולא יותר מהטוב שבך. ואולי בשלב הזה אני כבר משליך עליך לחלוטין את מה שעובר אותי לאחרונה.

    אהבתי

  7. התערבב לי השאיפה לטוב עם זה שאי אמונה בטוב אינהרנטי לא מכתיבה ראיית הקיום כמצב של אומללות וחוסר תוחלת. ננסה שוב.

    בעיניי העולם אינו טוב באופן מהותי, ואני לא מריר ולא מתוסכל מהעולם. מה שכתבת נשמע קצת כמו אותם דתיים שטוענים שבלי אמונה בכח נשגב אובד הטעם לחיים והמוסר נותר חסר משמעות. ייתכן שאתה ממהר מדי לקשור את ההארה לטוּב העולם ובכך מפספס את העוצמה המלאה של ההארה. אולי אתה פוחד מלגלות שהרוע שבך הוא חלק ממך לא פחות ולא יותר מהטוב שבך. ואולי בשלב הזה אני כבר משליך עליך לחלוטין את מה שעובר אותי לאחרונה.

    אהבתי

  8. זה נכון שניתן לצפות לאופוריה, ואולי היא קיימת. אבל מה אם גם אחרי שנתיים עדיין מרגישים שהעולם "מושלם" או "טוב" או "בדיוק" או "מלא אהבה"? ולפי עדויות שיש לנו לפעמים זה ככה. אני לא אומר שזה מוכיח משהו, אבל זה מעניין, לא?

    ובעניין הרוע שבי, הוא ממש לא מנוגד לטוּב של העולם! הטוב הזה מכיל בתוכו את כל הרוע – איך הוא יכול שלא, הרי הוא כל הקיום כולו! הטוב של היקום הוא לא טוב יחסי, שיש לו הפך, אלא טוב מוחלט, שמכיל בתוכו את כל ההפכים. לכן אין כאן עניין של הכחשת הרוע לדעתי. להפך אפילו: אין עם הרוע שום בעיה מהותית (וזה לא אומר שאי אפשר לנסות להפוך אותו לטוב – כל זה ברמה היחסית).

    אהבתי

  9. שאותו מוח שמייצר את אשליית האני, הוא זה שמייצר את הרגשת ה"אמת" אחרי ההארה. זאת אומרת שכמו שפה ישנה אשליה, גם פה תיתכן אשליה.

    אהבתי

  10. בהחלט. מצד שני, על פי הידוע לנו צריך לזכור שאמפרית, באמת, אין אני. לכן קשה לומר שהרגשת האמת היא אשלייתית, כי היא מתאימה לאמת העובדתית. הרי לכן אני תמהה: איך הרגשת האמת מקבילה לאמת האמפירית (כלומר, התקרבנו לאמת האמפירית, שאין אני, והנה התגברה לנו הרגשת האמת). זה די מדהים.

    אהבתי

  11. כדי למנוע בלבול, אל תשכח לציין שאתה לא ממש מכיר את הניסוי של מטצינגר, אלא רק את תיאורו הדל שקראת במאמר שלי.

    אני מפנה אותך ל- Video Ergo Sum: Manipulating Bodily Self-Consciousness; Science 317, 1096 (2007). אני בטוח שתשכיל מקריאת המאמר כולו.

    אם אחרי זה עדיין תחשוב שאין ראיה אמפירית לתיאוריה של מטצינגר, אוכל להפנות אותך לספרו עב הכרס, שם מוצגות ראיות נוספות רבות.

    אם אחרי זה עדיין תחשוב שאין למטצינגר על מה להתבסס, אני מציע לך לנסח את הטענה שלך בצורת מאמר, לשלוח אותו אל Science, ולפצוח בקריירה מזהירה של חוקר תודעה אוטודידקט.

    אהבתי

  12. על הרעיון ועל העיקרון ולא צריך את כל הפרטים הטכניים כדיי להבין.

    שים לב:
    "א-ם התיאוריה שלי נכונה, והמעבר ממודל מערכתי כללי לתחושה של 'עצמי' הוא בגלל השקיפות של המנגנון המנטלי, הרי שאני חייב לתת תחזית אמפירית, שאם אצל אדם כלשהו יהפוך אותו מנגנון לעכור, כלומר הוא יראה את כל מודל העצמיות כייצוג, הרי שהוא יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים מחשבות, במקרה כזה תחושת העצמי שלו תיעלם".

    דבר ראשון, הוא אומר "אם", הוא לא אומר, התאורייה שלי נכונה בוודאות, מכאן אני מסיק ש-.
    בניגוד לאינשטיין למשל, שאפילו לא חיכה לניסוי ואישוש כדיי לדעת שהתאורייה שלו נכונה.
    ואפילו אינשטיין שגה בקבוע הקוסמולוגי, אז מה, נראה לך שמצטינגר לא יכול לשגות בכלום?

    דבר שני, הוא אומר שההשערה שלו עדיין לא נבדקה על אף אדם שהוא מכיר או בדק אמפירית, זאת אומרת, בעזרת קבוצת ביקורת. ככה שאמת עובדתית אין כאן, יש כאן רק השערה, ואני לא צריך לקרוא את הספר כדיי לדעת שקצת חסרים אנשים כאלו בעולמנו ושהוא יכול לבדוק את זה רק על אנשים בעלי אגו רגיל – בעלי מנגנון תקין, אגו משובש – בעלי מנגנון תקין ששובש זמנית באמצעים כאלה ואחרים ולכן מוסגלים להטעייה, או אגו משובש – מנגנון משובש. כל אלו לא מלמדים אותו על שום דבר מעבר לפירוט טכני של מנגנון הייצוג.

    דבר שלישי, אני לא צריך לקרוא שום ספר שיספר לי על מצב שאני מכיר מנסיון אישי ושכותב הספר לא, וזה בכלל לא משנה איזה תואר יש לו במדעי המוח או כמה ספרים הוא כתב, כמו שאתה לא צריך לקרוא ספרים על אהבה מפי פיזיולוג שיספר לך על הורמונים כדי לאהוב.
    בנוגע לתחזית האמפירית שלו לפחות, מבחינתי, הוא בטוח טועה, זאת אומרת, לאחר שהאגו "נראה" כייצוג, תחושת העצמיות לא נעלמת אלא להיפך, מתבהרת ומתעצמת.

    את זה אני יכול לגבות גם מן הסתם בעדויות של עוד אלפי בני אדם שעברו חוויה מהסוג שאני עברתי ובעדויות של מורים שטוענים שהינם מוארי אמת, זאת אומרת שהתקבעו ב"מצב" הזה.

    מכיוון שאני ואתה טוענים לחוויות אישיות שמציגות תובנות שונות, אני מוכן להתעלם מהחוויה האישית שלי (לצורך הדיון בלבד) במידה ואתה מוכן להתעלם משלך וניאלץ "להסתמך" על אנשים שטוענים שהתקבעו במצב הזה.

    הנה, רק היום התפרסם ראיון עם אדישאנטי שמבהיר שהעצמיות אכן מתבהרת במקרה כזה. אז כבר יש לי עדות של אדם אחד לפחות שהתקבע ב"מצב" הזה. זאת אומרת, שמאפשר לי להבין שהתקבעות במצב הזה לא שונה חוויתית מהצצה אליו.

    מכיוון שאדיאשנטי הוא כוכב יחסית חדש ולכן אי אפשר לדעת עדיין אם הוא כוכב נופל, הנה, אדם ששנינו מסכימים כי הינו מורה אמת, מכיוון שאתה מקשר ישירות לספר פרי עטו.
    ניסרגדטה מהארג':

    M: It is not an object to be recognised and stored up in memory. It is in the present and in feeling rather. It has more to do with the 'how' than with the 'what'. It is in the quality, in the value; being the source of everything, it is in everything.

    M: To know itself the self must be faced with its opposite — the not-self. Desire leads to experience. Experience leads to discrimination, detachment, self-knowledge — liberation. And what is liberation after all? To know that you are beyond birth and death. By forgetting who you are and imagining yourself a mortal creature, you created so much trouble for yourself that you have to wake up, like from a bad dream.

    M: Outside the Self there is nothing. All is one and all is contained in 'I am'. In the waking and dream states it is the person. In deep sleep and turiya it is the Self. Beyond the alert intentness of turiya lies the great, silent peace of the Supreme. But in fact all is one in essence and related in appearance. In ignorance the seer becomes the seen and in wisdom he is the seeing.

    M: Of course. Conviction is a mental state. In 'That' there is no 'I am'. With the sense 'I am' emerging, 'That' is obscured, as with the sun rising the stars are wiped out. But as with the sun comes light, so with the sense of self comes bliss (chidananda). The cause of bliss is sought in the 'not–I' and thus the bondage begins.

    תומר, אני לא שם עלייך מספיק בשביל להגיב רק כדיי להציק לך ולאורך רוב הכתבות שלך, לצד אמיתות נפלאות, אתה מציג גם טעויות בסיסיות אז אין לי שום צורך ללמוד ממך על תאוריות, אתה גם יכול להפסיק לחשוב ששום דבר לא מעניין אותי באמת חוץ מפעולת ההצקה והקנטרנות ואתה בהחלט יותר ממוזמן לתת לאינטליגנצייה שלי ושל אחרים קצת יותר קרדיט.

    אהבתי

  13. נראה לי שלא הבנת אותי.

    ראשית, לא אמרתי שמה שמטצינגר אומר על ההארה הוא עובדה אמפירית. הרי הוא עצמו אומר (ואני עצמי כותב את זה, ברשימה הזאת!) שזו הנחה. אמרתי שמה שהוא אומר על העצמי נסמח על ראיות אמפיריות (שים לב, אגב, להבדל בין ראייה, הוכחה ועובדה).

    בקשר לאדיאשנטי, תוכל להביא לי ציטוט שלו ש"העצמיות מתבהרת"? אני לא הבנתי את זה מדבריו. הבנתי שאנחנו מגלים "אני" שהוא בלתי-אישי לגמרי, כלומר לא "אני" בשום מובן מוכר של המילה. זה בדיוק אותו Self הינדואיסטי ידוע. נראה לי שזה לא ממש אני. אדרבא: זה ממש לא אני.

    אותו דבר עם הציטוטים היפים של ניסרגדטה. איפה אתה רואה כאן דיבור על האני? אתה מעריך אותך מספיק כדי להיות בטוח שאתה מבין את הכוונה במילה Self, כלומר שאין מדובר ב-jiva, אלא ב-atman, שבהקשר הזה בהחלט איננו מרכז של זהות ואוטונומיה, כלומר אני כפי שאנחנו תופסים אותו.

    כך שאני לא רואה איך ביססת את דבריך, או ערערת על שלי. בקשר לקרדיט, לדעתי נתתי אותו. כמה פעמים. לצערי התאכזבתי. ברור לי שאתה בחור חכם, אבל נראה לי שאתה לא פתוח ללמידה. אתה מאוד אוהב להיות צודק, וזה בעוכריך. בן, יש בכל זאת אנשים שיודעים יותר ממך. זה לא אומר בהכרח שהם צודקים, ואני האחרון שיאמר לך "להאמין" במשהו, תאמין לי, אבל זה כן אומר שכדאי להקשיב להם. כשאתה פוסל תיאוריה של אדם רציני כמו מטצינגר, שממש לא זקוק לי כדי להגן על המורכבות והעומק של התיאוריה שלו, על בסיס ראיון קצר ומתורגם שקראת, אתה בכנות עושה מעצמך צחוק. אבל אני בכל זאת מקווה שזה תחילתו של דיון פתוח ופורה.

    אהבתי

  14. עוד לא הספקתי להתאושש מהפוסט הקודם וכבר אתה מכה עם הפוסט הזה. מסכימה איתך ביחס לניתוח שזאת המודעת לאיך התודעה עובדת ולא מודעת למה יש בעולם.מצד שני מה יש בעולם ואיך התודעה עובדת ניתן להסתכל על זה כאותו הדבר עצמו.
    האופן שבו המודל שלנו אינו שקוף לנו – מייצר רעש גדול במערכת במובן שישנה הלבשה של רעיונות על מציאות והתנהלות על פיהם, כשבאופן ממשי כנראה אין קשר בין הממשי לרעיונות האלה. זה כמו להיות שתוי ולהיכנס לפארנויות מצללים בלילה. ואז בבוקר להבין שאין שם כלום – נראה סוג כזה של שחרור ועל כן גם שחרור אנרגיה.
    אם העולם לא מתחלק לטוב ורע לי – אז יש חופש.
    האהבה, התחושות החזקות החיוביות האחרות – לי זה נראה כבר סיפור אחר.
    קשור כבר להיבטים מיסטיים
    בעניין ההיבטים המיסטיים – לי נראה שזה המקום שבו דרכינו נפרדות בתפיסת העולם שלנו. רציתי להוסיף בעניין הפוסט הקודם.
    מסכימה איתך שהנקודה מה קיומה של הנשמה מוסיף להבנת המבנה האנושי – היא נקודה שמבחינתי דורשת ליבון.
    השארתי את זה לעצמי בבחינת שיעורי בית פתוחים.

    בעניין הנשמה משהו שרציתי לכתוב בפוסט הקודם ויצא לי החשק בעקבות הביאוס הקטן שהיה לי:
    לא כל כך מכירה את התפיסות של הנוצרים, אבל מהמעט שאני יודעת, הנוצרים חלוקים בעניין ההגדרה של הנשמה.
    אקווינוס – הנשמה כמה שיוצר את הצורה – במובן של החלק שמאחד את כל החלקים למשהו שיש בו חיות ופועל כיחידה אחת.
    רוב הנוצרים מזהים את הנשמה כמשהו שהוא שונה מהגוף, ומכאן הביטוי גוף- נפש. הנשמה נפש נתפסת כאיזה גורם מנטאלי, מוסרי, מעין אני עליון ששורד את הגוף לאחר המוות.
    לכל זה אין קשר לתפיסה של הבודהה שקשורה לקרמה.בודהה התנגד לתפיסה האופנישדית של הנשמה האטמן – כאיזהשהוא גרעין, מהות בלתי משתנה. בעולם של בודהה הכל משתנה ולא יכול להיות גרעין קבוע כזה. זאת אומרת מה שמתגלגל – גם הוא משתנה .
    זאת אומרת תיאוריה שמתייחסת אל הנשמה כאל מקבץ משתנה של רכיבים שחומרית/אנרגטית פשוט בנויים ממרכיבים שונים- מסתדרת היטב עם התפיסה של הבודהה.

    אהבתי

  15. בקשר לנשמה: כן, ונדמה לי שכתבתי באיזו תגובה בפוסט הקודם ביוק כך: אין בעיה עקרונית עם תפיסה של הנשמה כמקבץ משתנה של רכיבים וכו'. בכיף. הבעיה היא כמובן שאנחנו לא תופסים את עצמנו ככה, אלא כמוקד בלתי משתנה, גרעיני, נפרד מהסביבה וכו'. טוב, אני בטוח שאת יודעת את זה. לכן גם לפי הבודהה וגם, להבדיל (בכל זאת) לפי מטצינגר התפיסה שלנו את עצמנו אינה נכונה, ואינה תואמת את העובדות. והבודהה מוסיף וקובע שזו הסיבה לסבל שלנו. ואני, להבדיל (כמובן, כמובן), מוסיף שכאשר אנחנו מתפכחים מהתפיסה הזאת אז זה מרגיש ממש טוב. כלומר לא רק חוסר סבל אלא פשוט הנאה (אננדה, ההינדים היו קוראים לזה). וזה לדעתי פלא.

    ואגב, אני מקווה שאת לא מוותרת על המימד של האהבה רק בגלל שהיא קצת מיסטית – מה זאת אומרת שכאן דרכינו נפרדות?

    אהבתי

  16. אתה כתבת – "בהחלט. מצד שני, על פי הידוע לנו צריך לזכור שאמפרית, באמת, אין אני. לכן קשה לומר שהרגשת האמת היא אשלייתית, כי היא מתאימה לאמת העובדתית. הרי לכן אני תמהה: איך הרגשת האמת מקבילה לאמת האמפירית (כלומר, התקרבנו לאמת האמפירית, שאין אני, והנה התגברה לנו הרגשת האמת). זה די מדהים."

    אז שוב אני מדגיש, אין כאן אמת אמפירית, אין אמת עובדתית בנוגע למסקנה שלו שתחושת העצמי תיעלם ברגע ש"רואים" את האגו. עם זה אני מבין שאנחנו מסכימים?

    מצטינגר יכול להסביר איך פועלים המנגנונים במוח, הוא יכול להסביר איך נוצר האגו, ממה הוא בעצם מורכב ואיך הוא מתפקד, על הפרטים הטכניים האלה אני ממש לא מערער ואני מבין טוב מאוד שהוא בקיא הרבה יותר ממני בנוגע אליהם, אני גם לא ערערתי על שום דבר בתאורייה שלו בנוגע ליצירת האני או אי קיומו כאובייקט בגוף, חוץ מעל הסברה שהשקיפות של האני זה מה שגורם לתחושת העצמיות ולא להיפך.

    ברגע שיש תחושת עצמיות ואני מזהה בוודאות שהיא לא נובעת מהאגו, אלא להיפך, מתעצמת ומתבהרת כשאני לא חש אותה רק דרך האגו, אני יכול להבין שיש מקור אחר לתחושת העצמיות, והמקור הזה, הוא אני.

    האני הבלתי אישי של אדישאנטי זה האגו, או מה שהוא מכנה בהמשך, העצמי השיקרי, העצמי שאינו אלא דימוי פנימי.

    אהבתי

  17. קראתי את מה שכתבת כמה פעמים עד שהצלחתי לרדת לסוף דעתך. אם אכן הצלחתי. הבא נראה:

    אני מסכים איתך שמטצינגר אינו תומך אמפירית בטענה שכאשר רואים את האגו נכוחה תחושת העצמיות נעלמת. זה אכן נכון. זאת השערה שלו בלבד.

    עוד אני מבין ממך שאתה חושב שכאשר נראה את האגו נכוחה בכלל לא תעלם תחושה של עצמי, אלא דווקא אז נבין שהיא מגיעה לא מהאגו אלא מה… אני? כלומר יש אני שהוא לא האגו והוא האני האמיתי, כן?

    ואני מבין שאתה גם חושב שאדיאשנטי וניסרגדתא מסכימים איתך (טוב שלא אמרת שגם הבודהה חושב שיש אני!).

    אם הבנתי אותך עד כאן נכון, אז יש לי שאלה: מה בדיוק "אני" באותו אני? הרי כדי שתהיה משמעות במילה הזאת, צריכים להיות לאני מאפיינים אישיים מסויימים. אני מתאר לעצמי שאתה חושב שהאני הוא נצחי. מה הוא עוד? מה עושה אותו תומר או בן? במה נבדל האני האמיתי של תומר מזה של בן? אם הבנתי אותך נכון האגו הוא "האני הבלתי אישי". מה אם כן אישי באני שלנו? אשמח אם תבהיר לי ענינים אלה.

    ומילה אחרונה בקשר לראיות האמפיריות להעלמותה של תחושת העצמיות: ברור לך, אני מקווה, שזה שלמטצינגר אין אותן, זה לא אומר שהן לא קיימות.

    אהבתי

  18. אני לא חושב שלא תיעלם תחושת העצמיות, אני ראיתי שלא.

    לגביי השאלה שבהמשך – מכיוון שאני מדבר רק על מה שאני יודע אז אני מתחיל מזה שאני יודע שיש תחושת עצמיות ושהיא לא נובעת מהאגו, מכאן אני יכול ללכת קדימה רק עם לוגיקה: אם יש תחושת עצמיות שלא באה מהאגו, יש מקור לתחושת עצמיות שהוא לא האגו, המקור הזה הוא מן הסתם אני, זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד עליו כי לא, אני לא יודע את תכונות המקור ואני לא מואר, אז זה לא פייר לשאול אותי את השאלות האלה בהקשר הנוכחי של הדיון.

    וזה עונה גם על השאלות בפיסקה הלפניי אחרונה – אני מסרב כרגע לדבר על תאוריות או על דברים שאני לא יכול לדעת כהסקה לוגית ממה שאני כן יכול לדעת.

    או שאני מדבר על דברים שאני יודע, או שאני מדבר על דברים שאני יכול לדעת כהסקה לוגית רק מדברים שאני יודע "ישירות". אז התשובה היחידה שלי לכל השאלות – לא יודע.

    אני יכול להעלות איתך, בהזדמנות אחרת, ספוקלציות שיוצאות מנקודת ההנחה (למען הדיון בלבד) שמה שאני אומר נכון, אמנם זה לא יעזור לאף אחד מאיתנו ועובדה שלפניי ששמתי לב שאתה מתייחס להשערה של מצטינגר כאל אמת אמפירית אפילו ניסיתי להתחיל לעשות את זה, אבל שוב, בהקשר הנוכחי של הדיון, אני לא הולך לעשות את זה.

    אני לא חושב שאדיאשאנטי וניסרגדטה מסכימים איתי, יותר נכון, אני מסכים איתם :) בזה אני בטוח מקריאה של מילותיהם, הרי כתוב לך שחור על גביי אפור למעלה שניסרגדטה עדיין מרגיש את העצמיות שלו ואם זה לא מספיק, אז הנה עוד כמה ציטוטים :

    When you know your real nature
    the knowledge "I Am" remains,
    but that knowledge is unlimited.

    Maharaj: All is His doing, no doubt. What is it to me, since I want nothing? What can God give me, or take away from me? What is mine is mine and was mine even when God was not. Of course, it is a very tiny little thing, a speck — the sense 'I am', the fact of being. This is my own place, nobody gave it to me. The earth is mine; what grows on it is God's.

    M: Before the world was, consciousness was. In consciousness it comes into being, in consciousness it lasts and into pure consciousness it dissolves. At the root of everything, is the feeling 'I am'.

    לא הבנת אותי נכון, את הניסוח האני הוא בלתי אישי הגה אדיאשנטי לא אני, תפסיק לייחס לי מחשבות, תאוריות, מינוחים ותאורים שהם לא שלי. לא Jiva, לא נשמה נצחית, לא atman ולא כלום. מטרת הדיון מבחינתי היא רק להבהיר משהו ספציפי מאוד – האגו לא גורם לתחושת העצמיות.

    אדיאשנטי: ""האני" הוא מאד בלתי אישי, ואין הכוונה שהוא קריר או מנוכר, כי אם לכך שאין לו טבע עצמי פנימי, באותו אופן שלדמויות בספר אין טבע עצמי. הם לא קיימים מחוץ לדמיון שלך."

    יש בדיוק שתיי אפשרויות להבין את הטקסט, אחת ש"האני" הבלתי אישי הוא העצמי האמיתי שמתגלה לאחר ההארה ואחת שהוא האגו, הראשונה מוטעית בהקשר המלא.

    תאמין לי שאין לי מושג למה הוא מתכוון כשהוא משתמש במילה "לא אישי", את זה אתה הכנסת לדיון, לפי ההמשך וההקשר, אני יכול להסיק וזה בהחלט פתוח לטעות מצדי, שהוא מתכוון שהוא לא אישי מכיוון שהוא תוצר של ספוקלצייה והזדהות מוטעית עם מחשבות ולא מבוסס רק על טבע העצמי האמיתי, יהיה מה שיהיה הדבר הזה, ולכן הוא לא באמת העצמי.

    בקשר למילה האחרונה שלך – ברור לך, אני מקווה, שכל עוד למצטינגר וליתר דיוק, לאף אחד כרגע, אין אותן, הסיכוי שהן קיימות, לפחות זהה לסיכוי שהן לא קיימות.

    אהבתי

  19. תראה איזו תגובה ארוכה כתבת, ולא ענית על השאלה היחידה ששאלתי אותך בתגובה שלי.

    והשאלה היא: מה בדיוק "אני" בתחושת העצמיות?

    אם אתה אומר שיש תחושה של I AM, אז אני מסכים איתך. השאלה היא מה התחושה הזאת אומרת. ניסרגדטא, וכל גורו שאני מחשיב רציני, לא מתכוון לזה שזו תחושה שנובעת מנשמה פרטית, נבדלת, אלא מהקיום עצמו. הקיום עצמו קיים, וכאשר אנחנו רואים (או ככל שאנחנו מתקרבים לראות) את האגו נכוחה, אנחנו מרגישים אותו כעצמיות הכי בסיסית שלנו. זו תחושת ה- I AM. אנחנו הקיום עצמו. כמובן, זה לא ממש "אני" בשום מובן מקובל של המילה. כפי שאמרתי כבר, אדרבא: זה ממש לא אני.

    אני שמח (באמת) שאתה עצמך ראית שתחושת העצמיות הזאת לא תיעלם, ולא נעלמת. באמת יופי (באמת – קשה לא להשמע ציני בטוקבקים :). אבל אני מבקש ממך לחשוב מה זה בדיוק אומר. האדוויטה, כמו הבודהיזם, כמו הסופיזם, כמו חלקים יפים בחסידות, כמו מיסטיקנים בודדים בנצרות, כמו ניסרגדטא – כולם טוענים שאין שום דבר אישי באותה תחושה של עצמיות. זו פשוט תחושת הקיום עצמו. היא חשובה לאללה, אבל היא לא אומרת שום כלום על נשמה פרטית או אני.

    ומילה אחרונה: למה אתה אומר שלאף אחד אין ראיות לכך שתחושת העצמיות נעלמת? בדקת אצל כולם?

    אהבתי

  20. יותר בקיא ממני בהבנה של כל הזרמים והתורות רוח שציינת, אני בכלל לא מערער על זה, אני רק אומר דבר פשוט.

    אני לא יכול לדעת מה אני רק על סמך על תחושת העצמיות, זה מאוד יכול להיות תואם את מה שכל מי שציינת אומר, וזה יכול להיות לא. זה בכלל לא יעזור לי לחשוב על זה, שוב, אני יכול לחשוב על מספר דברים שלא בטוח שאפילו אחד מהם נכון.

    אני גם מעוניין לציין שאחדות עם העולם יכולה להתפרש בכמה מובנים וגם אם, ואני רק מעלה השערה כאן בנוגע לכל מה שאני אומר, איזה מואר אומר שהכל אחד הוא מאוד יכול להיות מתכוון שהכל נובע ממקור אחד ומתפקד ביחד. זה לא פוסל ולא סותר את קיומן של נשמות, כמו שלתא בגוף יש גרעין אבל הוא עדיין אחד עם כל הגוף.

    בתירגום מילולי פשוט I am = אני קיים.

    אני מוכרח לציין גם שממש לא מעניין אותי מה כולם אומרים, אני אומר לך שכרגע אני יודע שתחושת העצמיות נשארת בזמן שרואים את האגו רק כמחשבה, אני יודע שלמרות כל מי שטוען שזה מהפך שברגע שהוא קורה, הוא קורה לתמיד, זה לא.
    והסיבה היחידה שאני ממשיך לצטט את מהארג', זה בגלל שאני ואתה לא רואים בי כסמכות לעניין הזה.

    M: It is. It is also all-pervading, all-conquering, intense beyond words. No ordinary brain can stand it without being shattered; hence the absolute need for sadhana. Purity of body and clarity of mind, non-violence and selflessness in life are essential for survival as an intelligent and spiritual entity.

    Q: Are there entities in reality
    ?

    M: Identity is Reality, Reality is identity. Reality is not shapeless mass, a wordless chaos. It is powerful, aware, blissful; compared to it your life is like a candle to the sun

    M: Keep the ‘I am’ in the focus of awareness, remember that you are, watch yourself ceaselessly and the unconscious will flow into the conscious without any special effort on your part. Wrong desires and fears, false ideas, social inhibitions are blocking and preventing its free interplay with the conscious. Once free to mingle, the two become one and the one becomes all. The person merges into the witness, the witness into awareness, awareness into pure being, yet identity is not lost, only its limitations are lost. It is transfigured, and becomes the real Self, the sadguru, the eternal friend and guide. You cannot approach it in worship. No external activity can reach the inner self; worship and prayers remain on the surface only; to go deeper meditation is essential, the striving to go beyond the states of sleep, dream and waking. In the beginning the attempts are irregular, then they recur more often, become regular, then continuous and intense, until all obstacles are conquered.

    M: The attitude is the fact. Take anger. I may be furious, pacing the room up and down; at the same time I know what I am, a centre of wisdom and love, an atom of pure existence. All subsides and the mind merges into silence.

    כמו שציינתי למעלה, גם בכל הציטוטים היפים האלה יכול להיות שנמצאת כוונה שאני מפספס וזה לא בהכרח אומר שניסרגדטה רומז שאכן יש ישויות, זהויות ועצמיים אמיתיים במציאות.

    לגביי המילה האחרונה, צודק, לא בדקתי אצל כולם. יש למישהו ראיות?

    אהבתי

  21. כשאני קורא אצלך משפט כמו "זה בכלל לא יעזור לי לחשוב על זה" אני כמעט מתייאש. האם לא לימדתי אותך דבר בשלוש שנים האחרונות? : ) אלוהים אדירים, האם אתה חושב שהמחשבה לא יכולה לגלות לנו דברים רבים על המציאות?!?!? נכון, מחשבה אינה חוויה, ואינה ידיעה אינטואיטיבית. אבל לפסול אותה לגמרי? אני לא מאמין שאתה באמת חושב ככה (ואם אתה חושב ככה, הרי שגם זו מסקנה שהגעת אליה על ידי חשיבה, ולכן, אם אתה לא בוטח בחשיבה, אל תבטח גם במסקנה הזאת).

    ומה זה אמור להביע: "בתירגום מילולי פשוט I am = אני קיים". מה, באמת? ואולי התרגום לא אמור להיות פשוט? ואולי מונחים דתיים או רוחניים או מיסטיים מתכוונים למשהו שהוא לא משמעותם המילולית. ואולי – מפליא שלא חשבת על זה – ניסרגדטא בכלל לא דיבר אנגלית?!? אענה לך על השאלות הללו: לא, זה לא אמור להיות מובן כפשוטו. ולא, ניסרגדטא לא דיבר אנגלית. הוא דיבר מָרָתי והשתמש בביטויים מסנקסריט.

    עכשיו, אתה חושב שזה פרט שחשוב לדעת אותו לפני שמסיקים מסקנות בקשר לדבריו של מהאראג'? אני כן. כי מה שמסתבר הוא שכשמתורגם בספרים I AM זה בדרך אמור להיות מקביל לנוכחות הפנימית החיה, כלומר לאטמן. וב-ה-ק-ש-ר ה-ז-ה אטמן אינו שום ישות אינדבידואלית, אלא זהה לברהמן, לכוליות. זה ממש לא אני. איך אני יודע? כי אני יודע שמהאראג' הוא חלק ממסורת ארוכה של מורי אדוויטה, שמסתמכים על ההגות המיסטית שקיבלו, בין השאר, מהאופנישדות. אולי יעזור אם אביא לך קטע אופנישדי קצר שמדגים את הנקודה שלי:

    "בתחילה היה אך הברהמן, והוא ידע אך את עצמו, באומרו 'ברהמן הנני'. כך הפך הוא להיות הכל. אלה מהאלים שידעו זאת – הפכו אף הם להיות הכל. וכך היה הדבר אצל הרואים [החכמים, מי שהינו rishi], וכך אצל בני-האדם. […] כך הדברים גם עתה. כל היודע כי 'ברהמן הנני' הופך להיות הכל. אף האלים אין בכוחם לעוצרו, שכן הוא הופך להיות האטמן שלהם. לכן כל העובד אלוהות אחרת , בחושבו שהיא נבדלת ממנו, לא יבין זאת. […] לכן אין האלים ששים לכך שבני-האדם ידעו זאת."
    (בריהדארניקה אופנישד, 4.10.I)

    שמת לב שהמילה אטמן בעצם מקבילה לברהמן, או לכוליות? כלומר אין בעצם שום דבר אינדבידואלי בה?

    אז נכון שאפשר לפרש דברים (או חוויות) לכאן או לכאן. לכן חשוב כל כך להבין למה הדובר ככל הנראה התכוון בדברו! אין מה לעשות, אותה תחושה של עצמיות היא למעשה לא שום עצמיות אישית או אינדיבידואלית. אתה יכול לפרש את זה ככה, אבל זה לא הכוונה של מהאראג', ולדעתי פשוט צריך ללמוד את הנושא. וזה גם לא הגיוני, ולדעתי פשוט צריך לחשוב על זה: מה בדיוק פרטי בתחושה הזאת? הרי היא זהה לגמרי אצלי ואצלך! כפי שאמרתי, זאת פשוט התחושה של הקיום עצמו. וכן, היא חשובה לאללה.

    אבל… האם היא נשארת לנצח? לא. האם היא לא יכולה להיעלם? יכולה. איך אני יודע? טוב, אז גם לי, כמו לך, היו חוויות שונות, אבל אתה צודק כשאתה אומר שלא אתה ולא אני צריכים להוות סמכויות בעניין הזה. נפנה אם כן למהאראג':

    ראשית, הרי כבר בכתבה שלי על מהאראג' לאנרג'י כתבתי בפירוש:

    […] לאורך זמן, השהייה ב- I AM הופכת להיות המקום הטבעי שלנו. אנחנו הופכים להיות יותר ויותר מזוהים עם ההרגשה הבסיסית של קיום גולמי, היולי. כל התוספות שנלוות לקיום עצמו (שם, אופי, גוף מסוים, רכוש, מעמד) הופכות להיות בעינינו שוליות, וההתענגות על ההוויה עצמה מלווה אותנו לכל אשר נלך, ובכל אשר נעשה. לבסוף אנחנו מתבססים בהזדהות שלמה עם ה-I AM, והשהייה שם אינה דורשת עוד פעילות אקטיבית – להפך: כל פעילות שנעשה נחווית עכשיו כיוצאת מתוך הקיום עצמו. אז גם שופעת מאיתנו אהבה אדירה לכל.

    אבל זה לא הסוף. מסביר מהאראג': "תחושת ה- I AM היא התגלמות של סיבה עמוקה יותר, שאפשר לקרוא לה העצמי, אלוהים, ההוויה או כל שם אחר. ה-I AM נמצא בתוך העולם; אבל הוא המפתח שיכול לפתוח את הדלת אל מחוץ לעולם". (I AM THAT, שיחה 44). כלומר, גם ה-I AM אינו אנחנו, שכן גם ה-I AM הוא תופעה בעולם, ועל פי מהאראג' אנחנו לא כל תופעה שהיא, אלא הרקע והמקור לכל התופעות כולן.

    אחרי שהות ב-I AM, טוען הגורו, מתרחשת הרפיה גם מההיאחזות בה והתבססות בזהות האמיתית שלנו: "דע את עצמך כמקור ולא כנהר, זה הכל. […] ברור, אתה גם הנהר. כ- I AM אתה הנהר, זורם בין גדות הגוף. אבל אתה גם המקור והאוקיאנוס והעננים שבשמים. בכל מקום שיש בו חיים והכרה – שם אתה. קטן מהקטן ביותר, גדול מהגדול ביותר, אתה ק-י-י-ם, בעוד כל הדברים רק מ-ו-פ-י-ע-י-ם" (I AM THAT, שיחה 80).

    סוף ציטוט מכאן: http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/421/625.html

    שמת לב? : "תחושת ה- I AM היא התגלמות של סיבה עמוקה יותר, שאפשר לקרוא לה העצמי, אלוהים, ההוויה או כל שם אחר. ה-I AM נמצא בתוך העולם; אבל הוא המפתח שיכול לפתוח את הדלת אל מחוץ לעולם" כן? ה- I AM הוא הוויה. ויש גם מעבר אליו לדעת מהאראג'.

    אבל עזוב את כתבותי הישנות. הנה עוד כמה ממילותיו של מהאראג' עצמו, שלדעתי לא משאירות מקום לספק:

    November 21, 1980
    "Whatever I had thought earlier has now changed. What is happening now is that even the slightest touch of individuality has completely disappeared, and it is consciousness as such which is spontaneously experiencing. The result is total freedom. All the time there was complete conviction that it was consciousness which was experiencing; but that "I" which the consciousness was there. Now that has totally disappeared; therefore, whatever happens in the field of consciousness, I, who am there before consciousness, am not concerned in any way. The experience is of consciousness experiencing itself."

    ושים לב לרשימה הממוספרת הבאה, שברורה יותר ממנה קשה לי לדמיין:

    June 21, 1981
    "In the consciousness hierarchy there are three stages:
    1. Jivatman is the one who identifies himself with the body-mind. One who thinks I am a body, a personality, an individual apart from the world. He excludes and isolates himself from the world as a separate personality because of identification with the body and the mind.
    2. Next only the beingness, or the consciousness, which is the world. "I Am" means my whole world. Just being and the world. Together with the Beingness the world is also felt – that is Atman
    3. The Ultimate principle that knows this beingness cannot be termed at all. It cannot be approached or conditioned by any words. That is the Ultimate state."

    (מתוך Consciousness and the Absolute: The Final Talks of Sri Nisargadatta Maharaj)

    כלומר ה- Ultimate state היא מ-ע-ב-ר ל- I AM, וגם ה- I AM עצמו, האטמן, הוא ה"קיומיות": "I Am" means my whole world.

    אני מקווה שכעת הדברים ברורים.

    אהבתי

  22. לי שאנחנו מתווכחים על מינוח בזמן שאנחנו מתכוונים לאותו דבר.

    אני בכל מקרה דבק בכך שתחושת הi am זוהי תחושת קיום עצמי אשר גורמת למנגנונים המנטליים לייצג אותה כהאגו, אם זאת לא היתה תחושה של קיום עצמי, איך היא היתה מובילה החוצה לעצמי? ולמה לקרוא למשהו שלא בתוך העולם העצמי, אלא אם הוא הסיבה לתחושת קיום העצמי?

    בפוסט הקודם ניסיתי להתחיל לדבר על הסיבה לראייה של הכל כעצמי לאחר העכירות של המנגנון (כשהתחלתי לדבר על לוקאליות בתודעה), מכיוון שאתה לא מזדהה עם אובייקט מנטלי או פיזי ספציפי בגוף, בתוספת תחושת העצמיות כל דבר ב"עולם" (וגם כאן כפי שהבנת היטב הוא מדבר על עולם כאל עולם ההכרה, לא על המציאות) יחווה כעצמי.

    למה זה לא אינדיבידואלי? מישהו אמר שאתה התחושה? התחושה זהה, זה שמודע לה? אמנם אני ואתה מרגישים את אותה תחושה, אבל אני יכול להרגיש ואחר לא, כל פעולה שהאחר ייעשה ללא ההרגשה תהיה שונה מפעולה שאני עושה עם ההרגשה.

    אפילו אם אני קיים רק כהעיקרון הדינמי, או הפוטנציאל האינסופי שבבסיס הכל, עדיין, בכל רגע נתון הפעולות שלי ייצאו ממנו בעוד ששל אחרים לא, גם אם מהארג' בסופו של דבר אומר שאין שום יישות רוחנית בעולם ובמציאות (שלא חייבת להיות נבדלת), אני כמופע יהיה מופע שונה לגמריי אם אני מתבטא ישירות מתוך אותו מצב לא מצב.

    אני עד לזה ואחר לא, העולם שלי יהיה מלא בעצמי, העולם של מישהו אחר יהיה זר ומנוכר, זה הכי אינדיבידואלי שיש. אצלי אין "אנשים בעלי אישיות מוגבלת ומוגדרת", אבל אצל כל השאר, כולם אינדיבידואלים כולל אני, זה הופך אותי למאוד אינדיבידואלי, אפילו אם אני לא מגביל את עצמי בתכונה ספציפית.

    בקשר להדגשה האחרונה שלך, לא אמרתי שתחושת עצמיות היא אני, שוב, אמרתי שהמקור שלה הוא אני ושאני לא יכול להגיד עליו כלום כי אני לא מואר.

    אהבתי

  23. אני ממש מופתע. כל זה למרות שהראתי לך בברור שטעית, לאורך כל הדרך. אמרתי שאתה אוהב להיות צודק, נכון?

    טוב, מילה אחרונה, כי נראה לי שאין ממש טעם ליותר מזה: אף אחד לא אומר שאתה זהה לי, או שהחוויות שלנו זהות. אתה מעליב אותי בירידה לרמה הזאת של הדיון, ואני מתפלא שזה לא מובן מאליו לך. אומרים שאין לך ולי מהות נפרדת. נסה לחשוב מה משמעותה של מהות. אז "למה זה לא אינדיבידואלי?" – אם היית מנסה לענות על השאלות ששאלתי אותך קודם אולי היו לך עכשיו הכלים להבין את זה.

    ובאשר להדגשה האחרונה, אם אתה רוצה להאמין שמאחורי הכל מסתתר "אני" שאתה "לא יכול להגיד עליו כלום", תפדל. עקרונית זה לא שונה מאנשים שמאמינים שמעל לכל יש אלוהים שהם לא יכולים להגיד עליו כלום, או שבחלל מניעים את הכל חייזרים שהם לא יכולים להגיד עליהם כלום, או אפילו כאלה שמאמינים שמתחת הכל פועלים הבונים-החופשיים או קבוצת ה"אילומינטי" שהם לא יכולים להגיד עליהם כלום. זה יופי של סיפור. אמונות הן תמיד סיפורים יפים.

    אהבתי

  24. לא התלהבתי.
    קראתי את הראיון עם מטצינגר שנמצא כאן.
    הוא עושה רושם של גאון וכבר הזמנתי את הספר שלו, אבל בין מה שהוא אמר לבין התוכן של הפוסט הזה יש הרבה מאוד פער.
    למעשה, נראה שהכותב\מראיין פספס לחלוטין את כל הרעיון מאחורי המודל הנפשי של מטצינגר, כשהוא מנסה למצוא הצדקה להאלאה של "הנירוונה" דרך דבריו של אותו אחד שהתייחס אליה כמקרה פתולוגי בעל משמעות אפיסטמולוגית בלבד!
    חבל שאנשים מוכשרים כמו בעל הבלוג הזה נותנים לסובייקטיביות והרומנטיות שבמרדף אחרי הדיעות שלהם לגרוע מהאמינות שלהם ככותבים.

    אהבתי

  25. זו הבחנה גאונית ויפייפיה.
    עם זאת, אני כן מוצא שהארה רוחנית, במובן הבודהיסטי של המילה, מכרסם ביכולת ההצלחה הכלכלית, עבור רוב האנשים.
    ישנה קורלציה מאוד גבוהה בין רוחניקים לובשי לבן, מחבקי עצים, יודעי יקום, ששמחי ומואשרים בצרוה טרנסידנטלית, לבין עוני, או לפחות חוסר שפע או אפשרויות חוריות.
    וזה מציק ומפחיד אותי מאוד.

    אהבתי

  26. לדעתי לא נכון לשלוח מישהו שמנסה להבין אותך למסע ניחושים, ולנזוף בו בכל פעם שהוא חוזר עם ניחוש שאינו תואם את כוונתך.

    מי שרוצה להפריך את קיומו של משהו, זו חובתו שלו לפתוח בהגדרה ברורה ומדויקת שלו ולא להסתתר מאחורי הגדרה מעורפלת ואלסטית מדי.

    זה א-ב של הפרכה.

    אם אתה לא מעוניין או לא יודע להגדיר בדיוק למה אתה מתכוון במהות או במהות נפרדת מן הראוי שלא תציג את הנושא ככזה שאפשר לגשת אליו ולערוך איתו היכרות באמצעות החשיבה, ולהסביר אותו או להבין אותו באמצעות ההיגיון.

    אני אסיים עם ניחוש משלי לגבי הכוונה שלך:

    אמת, מנקודת מבט מסוימת אין דבר בעולם עם מהות נפרדת. הכל קשור בהכל וכל דבר מותנה בנסיבות ובסיבות שקדמו לו ומאפשרות את קיומו.

    על פי ההשקפה הזו אפשר לטעון בצדק שלעץ אין מהות נפרדת משל עצמו. קיומו תלוי ומותנה בזרע, באדמה, בגרביטציה בדיוק במידה הנכונה, בשמש, ובמים, ועוד ועוד.

    וכל אחד מהגורמים הללו תלוי בגורמים אחרים שקדמו לו והתנו את קיומו וכך הלאה עד שאנחנו מגיעים (או לא מגיעים, תלוי בהשקפה) לאלמנט האחד הראשוני הבלתי מותנה בסיבות קודמות.

    כל זה טוב ויפה.

    עכשיו אם אני נוהג ברכב, האם אני יכול לנסוע אל תוך העץ הזה שאין לו מהות נפרדת משל עצמו ולעבור דרכו כאילו כלום ?

    בוודאי שלא !

    האם העובדה שאין לו לעץ מהות נפרדת במובן הספציפי שהזכרנו כאן הופכת את העץ לאין-עץ ?

    ברור שלא !

    צריך לעשות קפיצה קוואנטית על מנת להגיע מהיעדר מהות נפרדת במובן הספציפי הזה אל אי-קיום או אל היעדר.

    אז אם כך, (ואם לכך התכוונת), אז למה (ובעיקר איך) העובדה שאין ל"אני" מהות נפרדת הופכת אותו ל"אין-אני" ?

    אם ה"אני" אינו קיים כמו שהעץ שלנו "לא קיים", אז אדם שינסה להעמיד פנים שאין לו "אני" יעשה בתחום הנפש שלו מעשה שזהה בהשלכות שלו לנסיעה אל תוך עץ בעולם החפצים המוצקים.

    פילוסוף אחד תיאר את הקשר הנסיבתי הזה בין האדם לעולם במילים הבאות:

    "המחשבה היא האיבר האחרון באותה סידרה של תהליכים שבראה את הטבע".

    ההבנה הזו שמתוארת כל כך יפה ומדויק במשפט הזה לא הפריעה לו להכיר ב"אני", סובייקטיבי וגם אובייקטיבי, ולבנות את כל הפילוסופיה שלו על אותו "אני".

    אהבתי

  27. ראשית, לא היתה לי כל כוונה שבן ינחש, אלא שנדון בעניין ביחד. אם אני לא טועה בן סירב לדון בזה, מפני ש"זה בכלל לא יעזור לי לחשוב על זה".

    שנית, לגבי המהות, לצערי אתה מערבב כאן בין כמה מישורים של דיון (אין ספק שהנושא הזה של האין-אני הוא מהמורכבים ביותר!). זה שאין לנו מהות נפרדת לא אומר שאנחנו לא קיימים – כמה פעמים אפשר לחזור על זה?!? ודאי שאני קיים: יש לי גוף, תכונות, דפוסי התנהגות, זכרונות, מחשבות, רצונות, תקוות, וכו' וכו' וכו' וכו'. מי אמר שלא?

    אבל זה שאין לי מהות אומר שאני לא נבדל – מהותית! – מכל דבר אחר.

    למה זה חשוב? זה חשוב בכל הנוגע לת-פ-י-ס-ת-י ה-פ-נ-י-מ-י-ת, הסובייקטיבית. כי כרגיל אני תופס את עצמי כאילו יש לי מהות, וזה מה שמכניס אותי לצרות צרורות.

    המדובר, אם כן, בשינוי פנומנולוגי של התפיסה הסובייקטיבית, ולא כל שינוי אונטולוגי בנסיבות החומריות (וזה גם מה שהתווכחתי איתו עם מגיבה בשם "אתון עיוורת" בתגובות למאמר הקודם – הרי אם היה שינוי אוטולוגי אז היה הבדל בין נירוונה לסמסארה. ואין).

    כתבתי על זה בהרחבה במאמרים רבים שלי, אותם ניתן למצוא בלינק הבא:
    http://www.notes.co.il/tomer/31041.asp

    אהבתי

  28. שלום חברים,
    לא קראתי הכל, ואני לא מתכוון להגיב לדברים ספציפיים שכתובים במאמר, רק משהו קטן שתפס לי את העין באחת התגובות של תומר:

    "עקרונית זה לא שונה מאנשים שמאמינים שמעל לכל יש אלוהים שהם לא יכולים להגיד עליו כלום, או שבחלל מניעים את הכל חייזרים שהם לא יכולים להגיד עליהם כלום, או אפילו כאלה שמאמינים שמתחת הכל פועלים הבונים-החופשיים או קבוצת ה"אילומינטי" שהם לא יכולים להגיד עליהם כלום. זה יופי של סיפור. אמונות הן תמיד סיפורים יפים."

    בתקופה האחרונה נחשפתי ליותר ויותר עדויות שמספרות ומראות שדווקא יש מידע וחשיפה – היום יותר מתמיד.

    ראיון מומלץ 1: – כדאי להקשיב להכל.

    אתר מעולה שעוסק בדיוק בדברים הללו:
    http://www.projectcamelot.net/

    רשימת השמעה חובה לכל !!

    בהצלחה

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s