מודלים שונים של הארה, וההבדל השורשי בין הינדואיזם לבודהיזם

סיפור זן יפני מספר על סמוראי שנכנס למנזר זן, ודרש מהמאסטר להסביר לו היכן נמצא הגיהנום. "אני מתפלא שנתנו לטיפש כמוך להיות סמוראי", ענה המאסטר. הסמוראי שלף את חרבו וצווח: "ראוי שאהרוג אותך על חוצפתך!!!" המאסטר הביט בו בעיניים רחבות ואמר: "הנה נפתחים שעריו של הגיהנום". הסמוראי, שכנראה לא היה טיפש כל כך, הבין את כוונתו, זרק את חרבו וכרע על ברכיו. "אני מתנצל, אנא סלח לי", אמר הסמוראי. "הנה נפתחים שעריו של גן-עדן", חייך אליו המאסטר.

תגובתו השקולה של המאסטר היא כמובן מופת של שוויון-נפש מואר. אלא שסיפור נוסף מספר על כך ששנים לאחר מכן נכבש אותו מנזר(1) על ידי כוח זר של סמוראים. כאשר הגיע מפקדם לחדרו וחרבו שלופה, הביט בו המאסטר בעיניים פעורות, ושניה לפני שחרבו של הסמוראי ערפה את ראשו הוא פלט צרחה איומה. הפעם, יאמר מי שיאמר, התנהג המאסטר בצורה בלתי-מוארת בעליל. יהיו גם שלא ימצאו סתירה בין הסיפורים.

כל זה לא בא אלא לומר שבקרבנו הרוחניקים מתרוצצים שני מודלים של "אדם אידיאלי". האחד קר-רוח, שקול, שליו-תמידית, שקט, עמוק וחידתי; ואילו השני ספונטאני, עליז, זורם, אוהב, מגניב, צוחק וילדותי. האחרון מרחף בקלילות, נידף כעלה ברוח. באשר לראשון, במיטבו נדרש מאמץ כדי להבדיל בינו לבין פסל משיש.

בדיקה קצרה תגלה לנו ששני המוארים הללו הם בעצם אנשים לגמרי שונים, סותרים אפילו, ומכיוון ששני המודלים הללו הם לא המצאה חדשה (למעשה, הם מלווים את האנושות כבר אלפי שנים), ניסו רבים וטובים לאחד ביניהם – "זורבה הבודהה" של אושו הוא דוגמא לאחד הנסיונות האחרונים. אבל שני המודלים הללו למעשה נובעים מתפיסות שונות לגמרי של מהות הקיום האנושי. ובמזרח ההבדל העקרוני ביניהן משתלשל עוד מפיצול הנושן שבין הבודהיזם להינדואיזם. כי בסופו של דבר נקודת המחלוקת בין שני המוארים הללו היא אחת: האם יש, או אין, אני אמיתי, טהור ומושלם ונצחי.

אדוויטה ובודהיזם

נהוג לחשוב שהאדוויטה היא סוג של בודהיזם הינדואיסטי, כלומר שאותה אסכולה הינדואיסטית נון-דואליסטית בעצם קרובה מאוד לרעיונותיו של הבודהה. ונהוג לחשוב כך לא רק בזמננו, אלא גם כשהאדוויטה רק החלה לצבור כוח וחסידים: בזמנו של שאנקרה, הפילוסוף של האדוויטה, חשדו בו שהוא בעצם בודהיסט במסווה, המנסה להכניס את רעיונותיו הכופרניים של הבודהה אל תוככי ההינדואיזם.

יש בזה משהו, כי באמת רב הדמיון בין האדוויטה לבין אסכולות בודהיסטיות (במיוחד של המהאיאנה), בעיקר כי המשותף לתפיסות אלה היא המגמה לראות את המציאות כאחדותית במהותה. אבל יש גם הרבה שונה, ובודאי שדרכיהן נבדלות בנוגע לאותה כפירה איומה שהעלה הבודהה בזמנו. מה היתה הכפירה הגדולה של הבודהה? בין השאר, הוא כפר בקיומו של עצמי.

ולמרות שהאדוויטה בזמנו של שאנקרה (כלומר, המאה השמינית לספירה) כבר מתקרבת לרעיון הזה, ולמרות שמורי אדוויטה כיום כבר בעצם אומרים את זה מפורשות, בזמנו של הבודהה (כלומר במאה החמישית לפנה"ס) ההינדואיזם, עד כמה שהיה רב גוני, לא היה מסוגל לעכל אל תוכו תנועה שחרטה על דגלה רעיון מופרע שכזה.

כי הרעיון של הבודהה לא היה רק ההפך התיאולוגי הגמור ממה שחשבו רוב ההינדים. הרעיון של הבודהה גם חייב התייחסות שונה לגמרי כלפי העולם, והחברה, והחיים. למעשה לדעתי אפשר לקשור את מרבים ההבדלים בין הבודהיזם להינדואיזם, החל משיטת המדיטציה ועד למגמות החברתיות, להבדל העיקרי הזה, כלומר לכך שהבודהיסטים לא מאמינים שיש לכל אחד מהם מרכז מהותי, ואילו ההינדים כן.

טהרה וטומאה

נתחיל בתפיסה העצמית: מי שמאמין שיש לו נשמה, כלומר ישות ששונה מהגוף ואוצרת את זהותו "האמיתית", יגרר על פי רוב להאמין שהוא חייב לשמור על אותה ישות "טהורה", כלומר לא לפגוע בתומתה על ידי ערבובה עם גופו שלו, או עם גופים אחרים, או עם כל מני חומרים בכלל. מתוך תפיסה כזאת יעלו חוקי טומאה וטהרה: יהיו מעשים, או אנשים, או מאכלים, שהם טמאים, ושצריך להימנע מהם או להתנקות אחרי מגע איתם. ואכן, כך זה בדיוק בתרבות ההינדית.

לעומת זאת, מי שלא מאמין באותו מוקד פנימי של טוהר, מי שמאמין שבתוך הגוף לא מסתתר שום דבר שונה ונשגב במיוחד, לא יחשוש להתערבב עם אחרים מכל הסוגים, או לאכול כל מה שמגישים לו. קטגוריות של טומאה וטהרה לא יהיו רלוונטיות בשבילו. כך אכן המצב אצל הבודהיסטים: בזמנו של הבודהה הנזירים אכלו בשר (כיום הם צמחונים לא מטעמי טוהר, אלא כדי לא לפגוע בישויות חיות), וכידוע הבודהה ביטל את החלוקה ההינדית לקאסטות.

ניתוק מול הכלה

מכאן נגזרת גם שיטת המדיטציה: מי שמאמין שהאמת נמצאת בפנים, באיזה מוקד מזוקק של זהות, יפנה את מבתו פנימה, וישתדל להתנתק מהעולם. המציאות הכללית תחשב בשבילו מכשול, והוא ינסה לדחות אותה, ולפתח יכולות של ריכוז פנימי והתנתקות מהחיצוני. זאת אכן צורת המדיטציה שהיתה נהוגה בין קבוצות הינדיות שונות בזמנו של הבודהה.

מצד שני, מי שלא חושב שחייבים לצלול פנימה כדי לגלות את האמת, אלא להפך, לגלות את חוסר הנבדלות ואת הקשר שלנו עם כל הקיים, ממילא יתרגל מדיטציה של פתיחות והקשבה, של התחברות והכלה של העולם. וכזאת אכן הויפאסנה, המדיטציה שפיתח הבודהה.(2)

יש או אין שיטה

גם עצם קיומה של שיטה נגזר מכך, כלומר עצם התפיסה שאנחנו זקוקים לשיטה כדי לגלות את האמת. אם אנחנו חושבים שהאמת היא משהו שטמון עמוק בפנים, הרי צריך להמציא פרוצדורה כדי לחפור עמוק ולגלות אותה, נכון? ואם, מנגד, אנחנו חושבים שאין שום פנינה שמסתתרת כסוד פנימי, אלא אדרבא: שהסוד הוא שאין שום פנינה פנימית, ממילא לא נחשוב שצריך להפעיל כוח כדי לגלות את זה, אלא להפך: להרפות.

טוב, אז כמובן שבשתי המסורות הדתיות הגדולות האלה יש זרמים שחושבים שאין מה לעשות ויש כאלה שממציאים שיטות על גבי שיטות, אבל אני חושב שניתן לראות שההינדים הרבה יותר מרובי שיטות וחוקים ומתודות דקדקניות, ואילו הבודהיסטים הרבה פעמים מסתפקים בגדול בהנחיות ל"דיבור נכון" וכו'. והאם זה מקרה שאלופי השיטה בבודהיזם הם התרוואדים, שהם יחסית דואליסטים, ואלופי ה"אין שיטה" ההינדים הם הניאו-אדוויטים הנון-דואליסטים?

התבודדות או קהילתיות

ולא רק השיטה, אלא באיזה אופן לתרגל אותה. מי שמאמין שהוא יסוד נבדל ונפרד בעולם, שהוא, בפנים, משהו יחיד ומיוחד, יחשוב כמובן שהכי כדאי לו, כדי למצוא את עצמו, להתבודד. מי שמאמין שהוא אינו נבדל ונפרד, אלא מצוי בקשר בלתי-נתיק, בתלות מתמדת וביחסי גומלין הדדיים על סביבתו, יחשוב כמובן שמאוד חשוב בשבילו להיות חלק מקבוצה של אנשים טובים. מתוך כך ברור למה ההינדואיזם המציא את מוסד הנזיר הנודד, וברור מתוך כך למה הבודהה הדגיש כל כך את חשיבותה של הסנגהה, של קהילת המתרגלים.

התכנסות או מיסיונריות

מתוך כך גם התפיסה החברתית תהיה לגמרי שונה: כבר דיברנו על ענייני טהרה וטומאה, ומה שעוד נובע מתפיסה של איזושהי ישות טהורה ופנימית הוא גם נטייה להסתגרות, לאתנוצנטריזם. המחשבה שהפנים אמיתי וחשוב יותר מהחוץ מוליכה לתפיסה שמה שיותר חיצוני הוא פחות אמיתי, וממילא להסתגרות, להצבת גבולות, ולהימנעות ממגע עם "האחר". כך אכן נהגו ההינדים, שעד המאה העשרים לא עסקו במיסיונריות, וגם לא נהגו לצאת מגבולות הודו.

הבודהיזם, לעומת זאת, היא דת מסיונרית, והיא אכן התפשטה, בהצלחה רבה (ויש לציין, ללא הפעלת אלימות) בכל מזרח אסיה. ברור: אין טעם להסתגר אם אין אוצר "פנימי" שעליו יש לשמור.

היררכיה או שוויון

גם מבחינת הארגון הפנימי, יהיה ההינדואיזם נוטה לסידור היררכי של החברה, על פי מי שקרוב יותר לעצמו, כלומר לאמת, ואילו הבודהיזם יוותר פעמים רבות על סידור היררכי ממשי, ויתהדר בכל מני קדושים שהם קבצנים, מורים שהם איכרים, ומוארים שהם בעלי-בתים. יוצא דופן בבודהיזם הוא הזרם הטיבטי, ולא בכדי: למרות שבכוח שומרים שם על השקפתו של הבודהה, בפועל התרבות הזאת רוויה באמונה של גלגול נשמות – ואם משהו פנימי, אמיתי וטהור יכול להתגלגל, ברור שמי שאותו המשהו אצלו הוא המוצלח ביותר (כל מני טולקו ורינפושה), יהיה גם גבוה יותר בהיררכיה התרבותית.

טוב

אז מה כל זה אומר? זה אומר כמה דברים: ראשית, שיש הבדל גדול, עקרוני ובסיסי, בין הבודהיזם להינדואיזם, ולא סתם הראשון לא הצליח למצוא את מקומו בתוך המרק הדתי שמהווה את האחרון. ההינדואיזם יכול לעכל כמעט הכל, אבל את הבודהיזם הוא הקיא מתוכו, ואם מבינים את ההבדל הרעיוני העמוק ביניהם, העניין ברור.

אבל זה אומר עוד משהו, ומשהו חשוב, עלינו. זה אומר משהו בנוגע לאיך אמור להיראות אידיאל ההארה שלנו, או איך אמור לדעתנו לחיות המואר. כי אם אנחנו חושבים שהמואר הוא מישהו שהתנתק מהעולם, מישהו שהצליח להוציא על פני השטח את אותו יסוד פנימי של טוהר, כלומר שהוא כולו עכשיו טהור, ברור שנצפה ממנו להיות מושלם: אף פעם לא להרגיש רע, אף פעם לא לכעוס, אף פעם לא להיות עצוב, אף פעם לא לטעות. הוא צריך תמיד להיות רגוע, שליו, עמוק, סולח וכו'. יותר מכך: מואר שכזה, שנבדל ועליון לגמרי על סביבתו, הרי צריך להיות תמיד "אותו דבר", בכל מצב ונסיבות.

מצד שני, אם ההארה שלך היא הגילוי שלמרות מה שחשבת בכלל אין שום מוקד קבוע של עצמיות, אלא משחק הדדי וזורם תמידית בין ההכרה, הגוף והסביבה, הרי שברור שבכל סיטואציה אתה, המואר, תגיב כפי שמתאים לאותה סיטואציה, כי אתה אותה הסיטואציה! הגילוי הוא שאנחנו לא גושים מוצקים של זהות עצמית, אלא נהרות זורמים של התרחשויות עולמיות – אנחנו משתנים כל הזמן. כמו כל דבר. כמו הזמן.(3)

מנקודת המבט הראשונה, אותו זן מאסטר שהזכרנו בתחילה הפגין "התנהגות מוארת" רק בסיטואציה הראשונה. מנקודת המבט השנייה, ההארה לא באה עם מדריך למשתמש – האדם החופשי הוא בלתי צפוי וספונטאני לגמרי. בדיוק כמו הקיום עצמו.

נספח – כיוונים שונים

באופן פשטני ניתן לומר שהבודהיזם צמח מתוך ההינדואיזם בדומה לדרך בה הנצרות צמחה מתוך היהדות: אדם אחד, מבריק ומקורי, עמוק מאוד מבחינה רוחנית, פרץ דרך חדשה של התבוננות בעולם ולימד את חסידיו לחרוג מהמסגרת שהכירו עד אז. בשני המקרים המקום והתקופה התאפיינו בכאוס מדיני ובחוסר כל אורתודוקסיה דתית רשמית, והכתות הקטנות שהקימו שני המורים צמחו ונהיו לדתות עולם.

גם מבחינה רעיונית דומה המהפכה שערכו הבודהה וישו: שניהם הציגו תפיסה חדשה של האדם, או ליתר דיוק של חיי הנפש שלו. ביחס להינדואיזם, המהפכה של הבודהיזם היתה הקביעה שאין לאדם מרכז קבוע ונבדל, כלומר למעשה שאין לו נשמה אינדיבידואלית. ביחס ליהדות, המהפכה של הנצרות היתה הרעיון של גאולה פרטית (ולא לאומית), כלומר שהאדם הוא בראש ובראשונה אינדיבידואל (ולא חוליה בקולקטיב), ומוטל עליו לדאוג לגאולתו.

ניכר מכאן, שבעוד שגם הבודהה וגם ישו הציגו רעיונות חדשים לגבי מהות הקיום האנושי, הכיוונים אליהם משכו היו בעצם הפוכים: הבודהה לכיוון של ויתור על האוטונומיה והנבדלות של הפרט, וישו לכיוון של כינון וביסוס האוטונומיה והנבדלות שלו. למרות הפשטנות הרבה שבמודלים כאלה, לדעתי ניתן לראות את השפעת המגמות הללו בכיוונים אליהם נעו המזרח והמערב במהלך ההיסטוריה: המערב לכיוון של אינדבידואליות, זכויות אדם וקפיטליזם; ואילו המזרח לכיוון של השלמה עם הסדר הקיים, מסורתיות וקהילתיות.

מכאן עולה גם שבדגש על הקהילתיות ואפילו על הגאולה המשותפת (ע"ע בודהיסאטווה), קרובה היהדות יותר לבודהיזם, ואילו הנצרות, עם הדאגה הראשונית לנשמה הפרטית, קרובה יותר להינדואיזם. מבחינות אחרות, אלה של אוניברסליות מול אתנוצנטריות, קרובה היהדות דווקא להינדואיזם, והנצרות לבודהיזם. טוב, זה עניין מורכב.

——

(1) כנראה שלא אותו מנזר, וזו טעות.
(2) את זה למדתי מהספר The Embodied Mind מאת Francisco Varela, Evan T. Thompson and Eleanor Rosch
(3) זה בסדר: זה מפחיד רק מנקודת מבט מערבית – נוצרית, פרודיאנית – שעל פיה דרוש לגוף מפקח ומפקד, שאם לא כן יתפרצו מתוכו כוחות פראיים של תשוקות ויצרים. אבל חשבו: האם לא ייתכן שההנחה הזאת בטעות יסודה? האם לא ייתכן שדווקא הניסיון למשטר את הגוף הוא שמביא, פעמים רבות, להתפרציות של התנגדות? לא שאני חושב שלא צריך להשתדל להיות טובים. אבל אני חושב גם שצריך להשתדל לזהות שבבסיסנו אנחנו תמיד היינו ותמיד נהיה טובים.

[עלה באנרג'י ללא הנספח. אני יודע: יש כאן הרבה הרבה הכללות. הכללות גוררות חוסר דיוקים. ככה זה שכותבים קצר ומקיף. הסליחה עם המדקדקים.דבר אחר: אשתתף כמנחה בסדנת ויפאסנה יהודית. שימו לב שבמודעה שבלינק אני לא מוזכר, אבל אני אהיה שם, והרב מוטי בר-אור שמוזכר לא יהיה.]

29 תגובות

  1. אם הגעתם לכאן אתם מבינים שלא הצלחתי לשלוח אליכם הודעה על פרסום הרשימה הזאת במייל. יש איזו תקלה.

    אהבתי

  2. תודה רבה על הטקסט המעניין והמחכים !
    האם כל ההבדלים בין הבודהיזם להינדואיזם נובעים באמת מההנחה שהאחד מאמין בקיומו של אני יציב ולא משתנה והאחר לא? או שאולי גם הדבר הזה, שמפאת עיסוקיך נראה לך (ומן הסתם גם לבודהיסטים אחרים) כהבדל החשוב ביותר, אינו אלא ביטוי של הבדל אחר, או של פרשנות אחרות למציאות. כמובן שאני לא שואל את זה כדי לקבל תשובה, רק כדי להאיר כיוון אחר או פרספקטיווה אחרת שדרכה אפשר לבחון את השאלה.
    ובנוגע למה שאתה כותב על הנשמה ועל כך שמי שמאמין בה ירצה לשמור על ייחודיותה, נסה לחשוב על הזרמים המיסטיים או המיסטיים למחצה בנצרות שמאמינים בהחלט בקיומה של הנשמה אבל באותו הזמן קוראים למיסטיקן (או לאדם) להגיע ל"איחוד המיסטי" של נשמתו עם אלהים. איחוד שדרכו היא מאבדת את כל יחודיותה.
    ובכלל, האם אנחנו יכולים באמת לומר שעבור הנצרות (והיהדות) יש "אני" במובן שאתה מתכוון אליו? הרי ברור שהשאלה עצמה היא שאלה מודרנית והם עצמם לא הטרידו את מוחותיהם בה. לא בגלל שהתשובה אליה היתה מובנית מאליה, אלא בגלל שהמושג "אני" כפי שאנחנו משתמשים בו היום, לאחר דקארט ופרויד, פשוט לא היה קיים בשבילם. בהחלט, היה קיים אני שפועל על עצמו ועל אחרים ומשתנה בדרכים כאלה או אחרות עם הזמן. אולם לא היה קיים מושג נפרד של "אני" (נפרד מהמושג "אדם").

    בכל מקרה הטקסט מעניין ומעורר מחשבה.
    והערה מתודולוגית קטנה לסיום. בתור מי שמתעסק המון בהבדלים בין היהדות הרבנית לשאר התפיסות האתיות בעולם של העת העתיקה. למדתי שלפעמים עוזר מאוד להדגיש את קווי הדמיון של שני תחומים שאתה תופס באופן אינטואיטיוי כשונים באופן מהותי. אפשר להגיע מזה לתובנות מעניינות בנוגע למהות ההבדלים שכן קיימים ביניהם. וכמובן, תמיד יעזור לשאול את עצמך למה חשוב לך כל כך לבסס את קיומו של ההבדל המהותי.

    אהבתי

  3. כמה דברים באשר להערותיך:

    ראשית, כמובן שיש עוד הבדלים רבים, שנובעים מתפיסות שונות בנושאים שונים, וגם אלו אינם רק "תיאולוגים". למשל, הבודהיזם לא מקבל את סמכותן האפריורית של הודות, שנחשבות בהינדואיזם כתבי קודש מכוננים, וכל שיטה הינדית שרוצה להישאר הינדית לפחות משלמת מס שפתיים ומצהירה שהיא כמובן מקבלת את סמכות הודות, או שהיא בכלל הממשיכה האמיתית של הודות (ואז כמובן מתעלמת מהן, או מפרשת אותן כפי שהיא רוצה). והבודהה דחה בפירוש את כל השיטה הברהמינית, וכן לא קיבל סמכות של דבר שלא נבדק. ויש עוד הבדלים חברתיים וכו'. כאן ניסיתי להאיר את הדברים מהכיוון של המחלוקת אודות האני.

    בקשר למיסטיקנים הנוצרים שדיברו על איחוד וכו', הרי שהם אכן פעמים רבות מצאו את עצמם מחוץ לגדרי הנצרות. למשל במקרה מייסטר אקהרט. בקשר לזה אעז ואומר, שכאן המציאות האמפירית נכנסת ומתערבת באמונה ובדוגמה, ומיסטיקן גדול, אם הוא ישר עם עצמו (כמובן, לדעתי, לדעתי), גם אם האמין לפנים בנשמה פרטית, מגלה שאין לו כל אני. ואם הוא מכריז על כך הוא עלול לעבור אקסקומוניקציה… אגב, ביהדות, שגם קיבלה אמונה בנשמות ערטילאיות (שבתקופת המקרא, ודאי ידוע לך, לא היתה לה), גם יש מיסטיקנים שדיברו על "ביטול" האני. בעיקר חסידים. אבל אצלנו כידוע לא מעיפים מישהו רק כי הוא מאמין במשהו "לא נכון".

    ונכון: האם אכן הם חשבו על האני כפי שאנחנו חושבים עליו? סוגיה קשה. צריך בהחלט להטיל בכך ספק. אבל אולי, חלקם, או הגדולים שבהם, כן. צריך לחשוב על זה הרבה.

    ותודה על העצה. נראה לי שאתה צודק. אבל בעניין הזה, בכלל לא חשוב לי לבסס הבדל מהותי, ואני בכלל לא חושב שיש הבדל מהותי. השתמשתי במילה "שורשי". ההבדל הוא רעיוני, ובין רעיונות שונים תמיד יש הפרייה הדדית רבה. ממילא כיום יש מספיק הינדים שמדבריהם אפשר להבין שהם לא מאמינים באני נבדל, כפי שכתבתי. ההבדל היה מודגש מאוד בעיקר בתקופתו של הבודהה.

    אהבתי

  4. מפיך זה הרבה.

    ורון,
    עכשיו שמתי לב שכתבתי על "הבדל גדול, עקרוני ובסיסי" בין שתי הדתות : ) אוקי, אז שוב: הכוונה שלי היא שיש הבדל רעיוני גדול עקרוני ובסיסי, זה בהחלט כן. אני פשוט לא אוהב את המילה "מהותי" כי היא רומזת לשתי ישויות נבדלות לגמרי, ואני לא חושב שזה העניין (זה גם מנוגד לתפיסת העולם שלי, כפי שאתה כבר יודע : ). ההבדל הרעיוני הזה אכן היה אחד השבירות של הבודהה מהמסורת, וברישמה הזאת ניסיתי להראות איך אפשר להניח שהוא השפיע על כיוונים כלליים בבודהיזם ובהינדואיזם. אבל כמובן שהתמונה הרבה הרבה יותר מורכבת מדיכוטומיה פשוטה כזאת, ואת זה ניסיתי להדגיש בתגובה הקודמת שלי.

    אהבתי

  5. ראשית – המאמר מעמיק, מעניין ומאלף (שלשה דברים שלא תמיד מסתדרים יחד)
    שתי הערות לי – הראשונה שההבדלים המתוארים אצלך מתאימים גם להשוואה או הנגדה של התרוודה מהמאהינה –
    ניתוק מול הכלה – ברור שת' מפנה יותר פנימה, בעוד שמ' מופנה החוצה באידיאל הבודהיססאטווה.
    יש או אין שיטה – בת' יש שיטה מסודרת ודי אחידה. במ' , בעיקר בזן, דזוגצ'ן ועוד – יש "אנטי שיטה"
    התבודדות מול קהילה – גם כאן יש הרבה יותר בודדים, "מיוחדים" ויוצאי דופן במ' מאשר בת'.
    התכנסות מול מיסיונריות – מלבד העובדה שהדת המזרחית שהחלה ב"כיבוש המערב" הייתה הוודנטה של ויוקאננדה וידידו, הרי שנראה לי שהתפוצה של הבודהיזם היה יותר של המאהינה שהגיע למרחקים, בעוד שהת' חילחלה לבורמה ותאילנד וציילון באופן יותר איטי ומקומי, אבל בזה אני ממש לא בטוח.

    חוץ מזה נראה לי – שהעיקר ב"רוחניות" היא להבין שכל אדם וכל סיטואציה הם ייחודיים, ולכן כל אדם מגיע ל"אידיאל" שמתאים לו (באותו רגע), ולכן חייבים להיות אידיאלים שונים לאינטרווורט ואקסטרוברט, אדם עליז או אדם פסימי, וכולי.

    אהבתי

  6. תודה. וכן, ודאי שאת אותו מודל אפשר להלביש על זרמים שונים וזמנים שונים. ממילא התופעות האלה כל כך נרחבות ועצומות, שברור שכל מני תתי-תופעות בהן יגלו פנים שונות. המהאיאנה באמת יותר "בודהיסטי" מהתרוואדה "ההינדואיסטי", על פי המודל הצגתי כאן, עד כמה שזה קצת מוזר להתנסח ככה.

    אהבתי

  7. הי תומר
    תודה על המאמר מאוד יפה
    רק שאלה האם אתה חושב שעניין הנשמה או ישות נבדלת שבתוך גופינו שהיא טהורה יותר היא מבדילה בין היהדות ובודהיזם?
    או האם יהדות ובודהיזם יכולים לחיות יחד?
    אולי קצת לא קשור אך זה מה שעלה לי שקראתי את המאמר
    תודה
    מני

    אהבתי

  8. שמע, אני יהודי ואני מתרגל מדיטציה בודהיסטית, אז כנראה שזה אפשרי : )

    אבל אם אתה מתכוון לעמדת האורתודוקסיה היהודית (שלמרות שחבריה מהווים חלק די קטן מקרב היהודים משום מה נחשבים למחזיקי היהדות האותנטית) כלפי הרעיונות הבודהיסטים, הרי שלדעתי לא חייבת להיות בעיה. מה שיפה לדעתי ביהדות הוא הכושר העצום שלה להשתנות. כפי שכתבתי לרון בתגובה למעלה, הרי בתקופת המקרא בכלל לא היתה ליהדות אמונה בנשמה (ואכן, הדבר לא מוזכר כלל בתנ"ך). אחרי כן האמונה הזאת התפתחה. אבל בפרשנות שונה על כתבי הקודש אנחנו שוב יכולים להחליש את מעמדה של האמונה הזאת.

    אבל גם כפי שכתבתי בתגובה ההיא, אולי בכלל אין צורך, שכן יש הוגים חסידיים לא מעטים (למשל הרבי מליובאוויטש שכתבתי עליו כאן: http://www.notes.co.il/tomer/44634.asp ) שכבר היום חושבים שגם אם יש נשמה, אין לה כל מהות נפרדת (וזה הרי מה שהבודהה בעצם אומר)! ושהמהות היחידה שלנו ושל כל הקיים היא עצמות האלוהות. כך שכבר היום בחלקים היותר רוחניים-מיסטיים של היהדות אין שום בעיה עם דעתו של הבודהה.

    אהבתי

  9. קודם כל – אכן מעניין מאוד.
    (כמו תמיד. על אף שאני מגיב כאן לראשונה אחרי חודשים ארוכים של קריאת הבלוג)

    כתבת לקראת הסוף:
    "ניכר מכאן, שבעוד שגם הבודהה וגם ישו הציגו רעיונות חדשים לגבי מהות הקיום האנושי, הכיוונים אליהם משכו היו בעצם הפוכים: הבודהה לכיוון של ויתור על האוטונומיה והנבדלות של הפרט, וישו לכיוון של כינון וביסוס האוטונומיה והנבדלות שלו. למרות הפשטנות הרבה שבמודלים כאלה, לדעתי ניתן לראות את השפעת המגמות הללו בכיוונים אליהם נעו המזרח והמערב במהלך ההיסטוריה: המערב לכיוון של אינדבידואליות, זכויות אדם וקפיטליזם; ואילו המזרח לכיוון של השלמה עם הסדר הקיים, מסורתיות וקהילתיות"

    למרות שנראה לי שהתוצאה הסופית אכן מתאימה למה שרשמת, לדעתי לייחס את זה לבודהיזם זה קצת קיצוני. חלקים גדולים מה"מזרח" הושפעו מאוד מהקונפוציאניזם (כולל במדינות שבסוף נטו יותר לבודהיזם).
    אמנם הקונפוציאניזם לא מתעסק הרבה בשאלות שההודים מתעסקים בהם, ובטח לא באותה צורה (לפחות לא עד שהבודהיזם התחיל להשפיע על עולם המחשבה בסין), אבל גם אצלו היחיד הוא חלק מהחברה ויש שלילה של רעיון האינדיבידואל.
    לדעתי, לקונפוציאניזם יש חלק לא פחות גדול בעיצוב של המזרח כ"השלמה עם הסדר הקיים, מסורתיות וקהילתיות".

    סתם הערה קטנה. אחרי הכל, קונפוציאניזם הוא קצת משעמם. :-)

    אהבתי

  10. תודה. אתה צודק: כמובן שצריך לקחת את הקונפוציוניזם והטאואיזם בחשבון. כן, זאת היתה אמירה גורפת מאוד מצידי. וכן, די משעמם הקונפוציוניזם, הא?

    אהבתי

  11. שאלה טובה. נראה לי שבנסיון כזה ניקלע בסופו של דבר לסטירה לוגית. זה לאו דווקא אומר שזה לא אפשרי בפועל, אבל בתיאוריה אם יש בנו גרעין שלא משתנה אף פעם, אז איך יש לו בדיוק קשר עם העולם, שמשתנה כל הזמן? איפה החיבור? זאת מעין גרסה לבעיית הגוף-נפש הידועה, או לבעית ההשגחה של אלוהים היציב על העולם הארעי (למה שאלוהים המושלם יזוז כלפי עולם בלתי מושלם?). הרי אותו חלק בגרעין שלנו, באני האמיתי, שבא במגע עם העולם, הוא חייב להשתנות, כדי לדווח על שינויים למוקד. אבל אז איכשהו גם המוקד חייב להשתנות, כדי שיכול ממש "לקבל" את הדיווחים – כל קליטה של נתונים היא שינוי. אז איפה הגרעין שלא משתנה? בעיה. אבל אולי זה משהו שהשכל לא יכול לתפוס.

    אהבתי

  12. תודה גם ממני. מעניין ומעורר מחשבה.

    קצת קשה לי לקבל במלואה את האבחנה הדואלית בין "טיפוסי המוארים" שאתה עושה בהתחלה.

    התכונות שתיארת לא בהכרח מוציאות זו את זו.
    לדוגמה: אפשר ואף רצוי להיות עמוק וחידתי, ועם זה עליז וקליל; הומור הוא vehicle אפקטיבי לתובנות עמוקות.
    אפשר גם להיות קר-רוח וספונטני בעת ובעונה אחת.

    מה שאני לא מבין איך אפשר להיות זה פסל שיש – אלא אם מדובר בחזות *חיצונית* גרידא של פסל שיש. כי פסל שיש הוא המוות.
    כדי להיות פסל שיש לא מספיק להתנזר מהחברה, אלא להפנות עורף לטבע לגמרי, כי הרי כל דבר בטבע הוא זרימה ומחזוריות. להסתגר במערה חשוכה. לכבות את החושים ולהתלהב מהמורכבות של התובנות העקרות שעולות בתוך הראש שלי.

    זאת הארה זאת? זה קוקאין
    (-:

    כך שלא נותר לי אלא למחוא כפיים לפסקה הזאת:

    …"בכל סיטואציה אתה, המואר, תגיב כפי שמתאים לאותה סיטואציה, כי אתה אותה הסיטואציה! …אנחנו משתנים כל הזמן. כמו כל דבר. כמו הזמן."

    או כמו שמישהו* חכם אמר פעם:
    "נירוונה זה לא סתלבט"

    * נדמה לי שזה היה בידרמן, או חוקר ישראלי אחר של דתות המזרח שהתראיין לפני איזה 15 שנה למוסף התרבות של… "דבר".

    אהבתי

  13. ודאי ש"פסל שיש" הוא לא דבר שכדאי להיות.
    אני חושב פשוט שמי שנוטה לקבל את האמונה שיש בתוכנו גרעין טהור, מובל לחשוב שאנחנו אמורים להפוך לטהורים לגמרי, וזה בכרך כלל מתפרש כמצב סטטי.

    אהבתי

  14. כל כך נהניתי לקרוא. ממצה, מענין,מחדד ומבהיר את הרעיונות העיקריים וההבדלים המהותיים. הגעתי לבלוג שלך מאד במקרה ושמחה על הגילוי.

    אהבתי

  15. הי תומר,
    דווקא לפי הסיפור מעניין שהתיאור הראשון של המאסטר בסיפור – ההוא היציב הקר והחד הוא מאסטר זן דווקא…
    בהמשך לשאלה על מה זו אינדווידואליות בהמסורות האלו,
    האם אכן נכון לחשוב התפיסה ההינדואיסטית מדברת על גרעין נפרד ?

    בעצמך אמרת שהדמיון הוא באחדותיות…אולי ב"רמות הגבוהות"" של ה"הוויה" כולה אין משמעות להגדרה כזו או אחרת של "יש" או "אין" אם במילא הכל אחדותי (בשתי הגישות…)
    וניתן לומר אולי גם בבודהיזם שעצם האחדותיות לא משתנה…ונשארת קבועה (איכותה לא תכניה)

    אולי ההבדל הוא יותר בפרקטיקה
    המכוונת לאותה אחדותיות – אחת- בבודהיזם מכוונת לזיהוי הטעות שלנו בניסיון להגדיר ולתחם דברים בעולם החושים- שמונע מלהגיע לאחדותיות (האם ההינדואיזם לא יסכים שאותם דברים שאנו מזהים
    כיציבים – המכונית המשפחה הזהות האישית – הם במובן מה מזוהים ככאלה בטעות ? ))
    כאילו מעין זום כזה – תקטין תקטין ומה תקבל ? הכל משתנה ברמות הקטנות ביותר…כל הזמן משתנה..

    והפרקטיקה ההינדוהיסטית – אולי הפוך- מנסה לגשת ישירות לאחדות – עושה מעין קפיצה מרמת החוויה היומיומית
    מעין זום רחב כמה שיותר – תגדיל תגדיל ומה תקבל?

    זא שהתאוריה הכביכול שונה היא נגזרת של פרקטיקה המכוונת לאותו מקום בדרך הפוכה.

    מה דעתך ?

    אהבתי

  16. מעניין מה שאתה אומר. אולי. איכשהו נראה לי שהפרקטיקה הולכת אחרי התיאוריה, וזאת הגישה שניסיתי להציג כאן. אבל פעמים רבות זה גם הפוך. במקרה הזה, מכיוון שאנחנו יודעים שהיה אדם ספציפי שייסד את הפרקטיקה והתיאוריה הבודהיסטית, אולי קל יותר לברר האם הוא קודם חשב ואחרי זה עשה, או להפך. אם כי, עכשיו כשאני כותב את זה החלוקה החדה הזאת נראית לי בכל מקרה לא מדוייקת. נראה לי שתמיד התיאוריה והפרקטיקה משולבות, ומתפתחות ביחד בצורה של היזון הדדי וחוזר.

    בקשר לתפיסה ההינדואיסטית: כתבתי שהיום כבר אפשר לשמוע דיבורים ברורים על כך שאין גרעין נפרד, אבל בתקופתו של הבודהה נדמה לי שאפשר לומר בביטחון שהקונצנזוס היה שיש נשמה פרטית נפרדת. אל תשכח ששנקרה הגיע רק במאה השמינית לספירה, כלומר יותר מאלף שנה אחרי הבודהה!

    אהבתי

  17. אני חושב ששאלת האני אכן בסיסית ביותר לא רק בהבדל שבין הבודהיזם להינדואיזם – אלא בהבדל שבין הבודהיזם לכל תפיסה אנושית אחרת. זהו השיא של המהפכה התפיסתית של הבודהא, ששולל לא רק את האני אלא דברים רבים אחרים. אין באמת תפיסה במחשבה האנושית שאומרת בצורה כזו "אין אני", למרות שגם על המשמעות של האין אני הבודהיסטי אולי צריך לעצור ולמדוט איזה גלוגל או שניים. כמובן שהבודהיזם המשיך ושלל את הבודהא עצמו – מה שגרם לי לבכות בפעם הראשונה שקראתי את הסוטרות האלה.
    אבל אני חייב לבקש ממך לא לרמוס ככה את הפינה הקרובה אלי בתוך ההינדואיזם – אדויטה איננה הינדואיזם. היא זרם חשוב ומרכזי, וכיום היא בהחלט כמעט הכל – אבל רק כמעט. אל תבטל את הסנקיה. היא קיימת גם בכתובים וגם במציאות.
    כמובן שכתביה, ופטנג'לי בראשם, מחייבים קיום אני ושוללים את הבודהיזם, אבל הויכוח שלהם עם האדויטה חד לא פחות.

    אהבתי

    1. תודה.
      ובוודאי שהסאנקיה משפיעה (גם אם לא קיימת כזרם חי). ויש גם בהאקטי, וטנטריזם, ושאקטיזם, ושייויזם ועוד כל מני דברים טובים.

      אהבתי

  18. מאוד אהבתי את המאמר, זה באמת מעניין לקטלג כל מיני סוגי הארות ואת ההבדלים בגישות שמובילים אליהם, אבל.. ההבדל בין האדם המואר השליו והקר שלא מושפע מסביבתו לעומת הספונטני וה'זורם' קיים כבר בבודהיזם עצמו ובהינדואיזם עצמו, הבודהה דיבר על יציאה ממעגל הלידה והמוות ולא היכללות בו כפי שהצגת את הבודהיזם, הבודהה היה נזיר סגפן שדחה את סיפוק החושים ואת התאווה והאהבה שרק מולידים סבל לעומת זאת המהיינה כבר הרבה יותר מקבלת את החיים, ארץ האושר, הבודהיסטווה שבוחר להשאר לעד בסמסרה ודגש על חכמה וחמלה על פני מדיטציות עמוקות והגעה לג'אנה הרביעית, הזן בודהיזם עוד יותר קיצוני כשיש להם אמרות כמו -'הבודהה הוא תשוקה וסבל,' ושנירוואנה היא סמסרה, גם בהינדואיזם יש את היוגי המסתגף והפורש מן העולם אך יש לך גם את הבהאקטי הטאמילי ואת ההידמות לשיווה שהוא אל מאוד 'זורם' ויש את הדימוי של המואר כילד נצחי.
    כשם שיש אנשים עם אופי שונה כך יש גם סוגי 'הארה' שונים ומאחר שהן הבודהיזם והן ההינדואיזם הם דתות מגוונות ופוריות וחושבות אז יש בהם כמה אידיאלים שמתאימים לסוגים שונים של אנשים וגישות.

    אהבתי

  19. האם המקום הפיזי או התודעתי שנקרא נירוונה לא ביטא באיזה שהוא אופן את האטמן במובן שיש מקום אליו המתרגל נכסף ומכוון.ואם כך באיזה שהוא שלב היה שינוי בהתפתחות של הבודהיזם מתפיסה של אין עצמי פנימי נסתר וטהור להבנה שיש מושא לתרגול?

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s